השופטת אספרנצה אלון:
ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בחדרה (כב' השופטת הדס גולדקורן) בתמ"ש 25687-05-11 (להלן: "בימ"ש קמא") מיום 24.3.15, במסגרתו הורה בימ"ש קמא כי יאוזנו המשאבים בין הצדדים, בחלקים שווים (סעיף 15 לפסק הדין).
רקע ותמצית ההליכים בבית משפט קמא
- הצדדים, למען הנוחות ייקרא המערער גם "הבעל" והמשיבה תיקרא "האישה", הינם בני זוג אשר נישאו זה לזו כדמו"י בשנת 1994. כשנה לאחר נישואיהם, חתמו הצדדים על הסכם ממון במסגרתו הוסכם כי שני נכסים – הנכס א' והדירה ב-ב' – יהיו קניינה הבלעדי של האישה ולא יאוזנו במקרה של פקיעת הנישואין. הסכם הממון אושר לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון") בביהמ"ש המחוזי.
במהלך הנישואין נולדות לבני הזוג שתי בנות משותפות ובחלוף כ- 17 שנות נישואין, במאי 2011 פורץ סכסוך ביניהם. לבית משפט קמא מגישה האישה מספר תביעות כנגד הבעל, וביניהן גם תביעה רכושית. טענות האישה, שלהן זיקה לערעור, הן שתיים: האחת, כי הבית ב-א', ששימש למגורי המשפחה, הינו קניינה הבלעדי ואין לכלול אותו באיזון המשאבים, כפי שהוסכם בהסכם הממון; הטענה השנייה, היא כי יש להפעיל את סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון ולהורות כי איזון הזכויות לא יהיה בחלקים שווים, אלא לפי יחס אחר. לטענתה, הבעל הינו מהנדס חשמל אשר במהלך שנות הנישואין, טיפח קריירה מקצועית, בעוד היא ויתרה על קריירה כמעצבת והשקיעה את כול כולה בגידול הקטינות והמשפחה, ונותרה עם משכורת וזכויות סוציאליות מינימאליות. משכך, יש להורות על איזון זכויות בחלקים לא שוויוניים (סעיפים 54 - 49 לכתב התביעה).
- בכתב הגנתו, טען הבעל כי יש לדחות את דרישות האישה; ביחס לטענה כי יש להחריג את הבית ב-א' מהרכוש המשותף, טען כי הצדדים ביטלו את הסכם הממון בהתנהגותם, עת השביחוהו ממקורותיהם, במהלך הנישואין. ביחס לאיזון הזכויות טען כי ככל שייקבע שהבית, ששוויו כ- 3.5 מיליון ש"ח שייך לאישה בלבד, כי אז יש להורות כי שאר הזכויות שצבר במהלך הנישואין יוותרו בידיו. לטענתו, יש לעשות שימוש בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, בצורה הפוכה, היינו, איזון משאבים ראוי וצודק יביא לכך שכל שאר הזכויות יישארו בידי הבעל (סעיף 13 לכתב ההגנה).
- בית משפט קמא מינה את מר דן שפרינצק כמומחה מטעם בית המשפט, אשר ישום ויעריך את שווי הזכויות. בחוות דעת המומחה מיום 7/11/2013, נקבעו שתי אפשרויות לחישוב: אפשרות א' – איזון זכויות בגין כל הנכסים למועד עריכת חוות הדעת (היוון), לפיה על הבעל להעביר לאישה סך של 199,000 ₪ נכון ליום מועד חוות הדעת; אפשרות ב' – איזון הכספים הנזילים בלבד ואיזון כל זכות במועד הבשלתה. על פי אפשרות ב', על הבעל להעביר לידי האישה סך של 116,735 ₪.
פסק דינו של בימ"ש קמא
- ביום 24/3/2015 נתן בימ"ש קמא את פסק דינו, במסגרתו בחן את טענות הצדדים, קבע כי בית המגורים, הנו קניינה הבלעדי של האישה ושוויו לא יאוזן בין הצדדים, קבע כי המועד הקובע יוותר בעינו בהתאם להחלטת ביניים, ודחה את טענות האישה ביחס ל- 6 סעדים שביקשה לחייב בהם את הבעל - מוניטין, דמי שימוש בבית, נזקים לבית, תקבולי הוצאה לפועל, יתרת החובה בחשבון הבנק המשותף והשבת המטלטלין.
ביחס לאיזון הזכויות, קבע בימ"ש קמא בסעיף 15 לפסק דינו כדלקמן:
"הפעלת סעיף 8 לחוק
- לאחר שעיינתי בכתבי בי- דין ושמעתי את הצדדים לא שוכנעתי כי קיימים פערים כלכליים משמעותיים המצדיקים הפעלת סעיף 8 (2) לחוק לצורך איזון בלתי שוויוני לטובת התובעת.
אמנם הנתבע משתכר יותר מהתובעת ואולם עם פרוק התא המשפחתי נותרה התובעת עם בית מגורים בן 3 מפלסים ו-6 חדרים, שאמנם לא הוכח שוויו, ואולם מדובר בבית בודד , ללא משכנתא, בעוד הנתבע צריך לדאוג לעצמו למדור, ואמור להתחלק עם התובעת בעודף זכויותיו.
לאור האמור לעיל, אני קובעת כי איזון המשאבים בין הצדדים יעשה כאמור באפשרות ב' בחוות דעת האקטואר שהוגשה לבית המשפט ביום 2/12/13".
טענות המערער
- לטענת המערער, היה על בימ"ש קמא לקבוע כי הזכויות הכספיות והסוציאליות שצבר יוותרו בבעלותו הבלעדית או לחלופין, לקבוע כי רוב מוחלט של הזכויות הכספיות והסוציאליות (90%), שצבר, בתקופת הנישואין, יוותר בבעלותו.
בית משפט קמא כלל לא דן בטענות המערער, חרף הצגתם בכתב ההגנה, בחקירות ובסיכומים ולא נימק פסק דינו ביחס לטענת הבעל.
משקבע בימ"ש קמא כי בית המגורים ששוויו כ- 3.5 מיליון ש"ח, יוותר בידי האישה, ואין הבעל מערער על קביעה זו, היה על בימ"ש קמא להורות כי הזכויות הסוציאליות של הבעל אינן ברות איזון ומכוח סעיף 8 לחוק, לקבוע כי הזכויות שצבר, בנסיבות דנן, שייכות לו בלבד, כפי שטען בכתב הגנתו ובסיכומיו.
- פסק דינו של בימ"ש קמא יצר עיוות כלכלי, כאשר האישה 'יוצאת' עם סך של 4.4 מיליון ₪ ובעוד הוא 'יוצא' עם סך של 90,000 ₪ בלבד. נוכח הפער הכלכלי הגדול בין הצדדים – כאשר למשיבה נכס חיצוני גדול ביותר, נוצר חוסר איזון בולט בין הצדדים והיה על בימ"ש קמא להפעיל את סעיף 8 לחוק יחסי ממון ולקבוע שהזכויות הסוציאליות שצבר, לא יאוזנו אלא יוותרו בידיו. לתמיכה בטענותיו מפנה ב"כ המערער לפסיקה – בג"צ 4178/08 פלוני נ' בית הדין הרבני לערעורים (13/12/2006); תמ"ש 18044-02-09 ע.י. נ' פ. י. (27/1/11).
טענות המשיבה
- לטענת המשיבה יש לדחות על הסף את הערעור, משהמערער לא הגיש כל תביעה רכושית, ועתירה לחלוקה מכוח סעיף 8 לחוק יחסי ממון לבימ"ש קמא. ככל שהמערער חפץ באיזון שלא מחצה על מחצה, היה עליו להתכבד ולהגיש תביעה רכושית בעניין זה, לשאת באגרה הכרוכה בזה ורק אז, היה על בימ"ש קמא לדון בתביעתו. המשיבה מפנה לפרוט' הדיון מיום 20/08/2012 בו הצהיר ב"כ המערער כי הוא שומר על זכותו להגיש תביעות נוספות ככל שימצא לנכון ולתשובת המערער בחקירה הנגדית, כי לא הגיש תביעה רכושית (עמ' 31 ש' 10 – 7 ועמ' 33 ש' 4 – 1 לפרוט' מיום 30/09/2013). משלא עשה כן, משמע שויתר על טענותיו לעניין זה ודין ערעורו להידחות על הסף.
- באשר לחובת ההנמקה של בימ"ש קמא, חובה זו הנה קיימת רק ביחס לעתירתה של האישה לאיזון מעבר למחצה על מחצה לטובתה ובימ"ש קמא נימק, ברחל בתך הקטנה, את נימוקיו לכך שלא פסק לאישה מעבר למחצית מזכויות הבעל. בימ"ש קמא ציין את פערי ההכנסות בין הצדדים, פער לטובת הבעל וקבע כי בהתחשב בכך כי לאישה בית בבעלותה ומנגד על הבעל לדאוג למדור, דוחה הוא את עתירת האישה. מנימוק זה משתמע, כי בימ"ש קמא היה יכול להצדיק חלוקה ביחס גבוה יותר לאישה, כפי שעתרה האישה בתביעתה.
זאת ובנוסף, טוענת המשיבה כי נוכח הפערים וההשתכרות בין הצדדים, פער השתכרות של פי 4 לטובת המערער (האישה משתכרת סך של 4,300 ₪ לחודש והבעל 17,000 ₪ לחודש, ברוטו בצירוף הטבות), אין מקום לקבל טענת המערער כי היה על בימ"ש קמא לפסוק, לטובת המערער, חלוקה לא שוויונית של הזכויות.
אשר על כן, טוענת המשיבה כי יש לדחות את הערעור על הסף או לחילופין לגוף הערעור ולחייב את המערער בהוצאות.
הכרעה
- אפתח בטענה המקדמית לה טוענת המשיבה, כי משנמנע המערער להגיש תביעה רכושית ביחס לחלוקה מכוח סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, לא היה מקום כי בימ"ש קמא ידון ויבחן טענתו. דין טענה זו להידחות.
טענת המערער, לחלוקה לא שוויונית של הזכויות שצבר – להותירם בידו או להשאיר את החלק הארי בידיו, עברה כחוט השני לאורך הגנתו. ראה סעיפים 13 ו- 14ג לכתב הגנתו:
"13. מוכחש האמור בסעיפים 49 עד 51 שכן האישה ברוב חוצפתה מחד טוענת שנכס המקרקעין הינו בבעלותה הבלעדי, נכס ששוויו כ-3.5 מיליון ₪ בקירוב, ומאידך, באותה נשימה, דורשת זכויות יתר בזכויות שצבר הבעל, משמע מה ששלי שלי, ומה ששלך גם שלי, היתכן?? האין גבול לחוצפה?? שכן במידה ובית המשפט יחליט כי נכס המקרקעין הינו של האישה, אזי יש לעשות שימוש בסעיף 8 לחוק יחסי ממון, בצורה הפוכה, דהיינו יש לשום את שאר הזכויות מכל מין וסוג שהוא, שצברו הצדדים עד לסך של 1,750,000 ₪ ולהעבירם/להותירם לידי ובידי האב.
- לאור האמור דלעיל מבוקש להורות כדלקמן:
...
ג. לבצע איזון משאבים ראוי וצודק בנסיבות העניין, משמע או כל הנכסים מחצית ולמען הזהירות במידה וייקבע שנכס המקרקעין שייך לאישה, אזי שאר הנכסים יהיו שייכים לבעל, לרבות השבחת נכס המקרקעין".
בדיון ההוכחות שהתקיים בבית משפט קמא ביום 30/9/2013 טען ב"כ הבעל כדלקמן:
"...מעבר לכך למרשי יש גם טענות הגנה שיש להפעיל את סעיף 8 הפוך עבורו במיוחד שצד אחד מעוניין שנכס כה קריטי בשווי מיליוני שקלים ישאר ברשותו ולהתחלק בכבשת הרש, לכן זו שאלה פשוטה ולא יתכן שהיא התעלמה מנתון כזה, לא יתכן שעו"ד הבר לא שאל אותה מה שווי הבית" (עמ' 14 שורות 27-30 פרוטוקול מיום 30/9/13).
הצדדים נחקרו לעניין זה בישיבת ההוכחות מיום 30/09/2013 - ראה חקירתה הנגדית של האישה בעמ' 21 ש' 31 – 15; חקירתו הנגדית של הבעל בעמ' 29 ש' 26 – 22 לפרוט' ועמ' 30 ש' 10 – 1. כן ראה סעיפים 14, 15 ו- 37ד לסיכומי הבעל. אומנם האישה בחרה בסעיף 28 לסיכומיה שלא לטעון לגוף טענותיו של הבעל, אלא הסתפקה בטענה כי הבעל לא טרח להגיש תביעה בעניין זה ולכן "אינו אוחז במפתח הדיוני לדון בבקשה זו...", אך בכך אין כדי לשלול את סמכותו של בית המשפט לדון במכלול הטענות של הצדדים באשר לחלוקה לא שוויונית של הזכויות. לכך יש היגיון ותכלית, שהרי "סכסוך בענייני משפחה איננו בגדר תביעה כספית או קניינית רגילה ויש לראותו כחלק ממכלול רחב שמטרתו הכרעה בסכסוך המשפחתי הכולל" (ש. שוחט ד. שאוה סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה (הוצאת מחשבות התש"ע-2009).
- בענייננו שני הצדדים ביקשו כי בית המשפט יפעיל את שיקול דעתו לחלוקה לא שוויונית. כל אחד מהם ביקש כי החלוקה תהיה לטובתו. אומנם המערער עשה זאת בכתבי הגנתו ולא הגיש תביעה נפרדת, אך אין ספק כי הסעד שביקש המערער הוא סעד הנובע באופן ישיר מהסעד העיקרי שהתבקש בתביעה הרכושית (ראה לעניין זה עמ"ש (ת"א) 1229-07 י.ב. נ' א.ב. (27/10/2010) ובמיוחד ראה דברי כב' השופט י. שנלר, פסקה 69:
"...עקרונית, מעת שעותר מי מבני הזוג לביצוע איזון המשאבים, מהראוי לכלול את כלל נכסי בני-הזוג ואף אם בן הזוג השני לא הגיש תביעה נפרדת, ובלבד שסיפק את כל הנתונים הנדרשים לביסוס טענה זאת או אחרת, ביחס לזכויות הצד השני..."
משפנתה האישה וביקשה כי בית משפט קמא יעשה שימוש בסעיף 8 לחוק יחסי ממון – סמכויות מיוחדות – אין היא יכולה להגביל את שיקול דעתו של בית המשפט לתוצאה "טובה" – זכייה בחלקים גדולים יותר באיזון הזכויות ולכל הפחות לתוצאה "רעה" של חלוקה שוויונית. סעיף 8 קובע כי בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי בית המשפט לקבוע שאיזון שווי הזכויות לא יהיה מחצה על מחצה אלא על פי יחס אחר שייקבע, לכל צד.
- זאת ועוד, סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 מעניק גמישות לבית המשפט בענייני דיני ראיות וסדרי דין. ככל שקיים ספק האם הסכימו הצדדים לכך או לא, ולטעמי אין ספק, יכול היה וצריך היה בימ"ש קמא לדון בטענות המערער. כידוע, סמכותו של בית משפט לענייני משפחה הורחבה, גם במקרה של ספק אם הסכימו הצדדים לקיים דיון בטענה שלא נזכרה במפורש בכתב הטענות (שוחט עמ' 319).
יכול הוא ובהיסח הדעת, לא פירט בימ"ש קמא את טענות המערער באשר לחלוקה לא שוויונית אך ברי כי לא מצא לקבל טענותיו אלה. על חשיבותה של חובת ההנמקה אין צורך להרבות מילים, ההנמקה משמשת כלי חיוני בידי השופט עצמו, בגיבוש החלטתו והעברת רעיונותיו בכוך ההיתוך של שיקול הדעת השיפוטי (אהרון ברק שיקול דעת שיפוטי 46 – 48 (1987)). די אם נאמר כי "כלל גדול הוא – כתוב או בלתי כתוב – כי בימ"ש חייב לתת נימוקים להחלטתו" (ע"א 176/54 נחום נ' ועדת ערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תש"ט -1949, פ"ד ט 617, 635 (1955) וכן ראה רע"א 290/15 ברנד פור יו בע"מ נ' רמי לוי שיווק השקמה בע"מ (פסקה 11 לפסק הדין והאסמכתאות המצויינות שם) (8/12/2015).
- בהתאם לתקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1982, מוסמך בית המשפט שלערעור ליתן כל החלטה שצריך היה לתיתה. בנסיבות העניין ועל יסוד מכלול הנתונים הספציפיים, הגעתי למסקנה כי אין מקום לשנות את נוסחת האיזון המורה על חלוקה שווה.
סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, אומנם מסמיך את בית המשפט " לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע, בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג", אך הפסיקה חזרה וקבעה פעמים רבות, כי הכלל הוא שיש להחיל את סעיף 5 לחוק יחסי ממון – המורה על חלוקה שווה – בעוד שהשימוש בסעיף 8 לחוק יחסי ממון, ייעשה לא בנקל ולא כבעניין שבשגרה (בג"צ 2533/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (26/10/11); בע"מ 4699/08 פלוני נ' פלונית (08/07/2008); ע"מ (י-ם) 638/04 ח.ר. נ' ה.ה. (23/01/2005); ע"מ (חי')614/07 פלונית נ' פלוני (16/04/2008).
- בענייננו, קבע בימ"ש קמא כי אין עילה לסטות מן הכלל המורה על חלוקה שווה, ואף במשקפים ערעוריות, אין אני רואה עילה לשנות מכך. לשיטת העורר, יש להפעיל את הוראות סעיף 8(2) בשל הפער בשווי הרכוש שנותר בידי כל אחד מבני הזוג. אולם, בכל הכבוד, קשה להלום טענה זו. משהוסכם כי בית המגורים, שמומן מחסכונות האישה טרם נישואיה ובמימון הוריה, יירשם על שמה בלבד ולא יאוזן בין הצדדים – ס' 2 להסכם הממון, אין תימה שבסופו של יום, בעת פקיעת הנישואין, תוצאת החלוקה בין בני הזוג אינה שווה והרכוש שנותר בבעלות כל אחד מהם שונה. אין בכך כשלעצמו - כדי להצדיק חלוקה שאינה שווה.
במאמרו של פרופ' שחר ליפשיץ יחסי משפחה וממון: אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון, חוקים א' 2009 227 – 317, סוקר המחבר את התפתחות הפסיקה בכל הקשור לנכסים אשר לכאורה אינם ברי איזון. לשיטתו, יש לשמור על האבחנה בין נכסי המאמץ המשותף לנכסים חיצוניים, לצורך איזון המשאבים. כאשר מדובר בנכסים חיצוניים (נכסים מלפני הנישואין, ירושות ומתנות הניתנות לאחד מבני הזוג), יש לכבד את ההוראה המתייחסת לנכסים הללו כנכסים פרטיים ששוויים לא יאוזן. נכסים אלו אינם תוצר של מאמץ משותף ומשום כך הרציונאל הנורמטיבי המצדיק את הסדר השיתוף הרגיל, אינו חל לגביהם (ראה עמ' 266 – 265 למאמר).
בבג"צ 2533/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (26/10/2011), דובר על דירה שנרכשה על שם הבעל ואביו לפני הנישואין וכ- 3 חודשים לאחר הנישואין, נרשמה על שם הבעל בלבד. האישה טענה כי היא שותפה לדירת המגורים ולחילופין עתרה לסעד החילופי – שינוי נוסחת האיזון בהתאם לסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון ולקבוע כי היא זכאית לחלוקה גדולה יותר נוכח הפערים ברכוש. בית הדין האזורי ובית הדין הרבני הגדול דחו טענותיה; בית המשפט העליון קבע, כי אף אם חלוקת הנכסים הותירה את המשיב עם יתרון רכושי רב, אין בכך כשלעצמו כדי להצדיק חלוקה שאינה שווה.
גם אם תיקון תשס"ט לחוק יחסי ממון, התכוון לאפשר לבתי המשפט להתחשב בהשלכות העתידיות של איזון משאבים, לא הייתה כוונתו להורות שתוצאת החלוקה צריכה לעולם להיות שווה במבט כולל, מבלי להבחין בין רכוש פרטי ("חיצוני") לבין רכוש בר איזון – ובכך לבטל למעשה את הוראות החוק לגבי בסיס האיזון (ראה דברי השופט רובינשטיין פסקאות י"א - י"ד וכן ראה פרק 33 סעיפים 33.9 עמודים 451 – 459, ניסים שלם, יחסי ממון ורכוש – הדין והפסיקה).
- גם במבט צופה פני עתיד, ביחס להשתכרות הצפויה לכל אחד מבני הזוג, אין הצדקה לחרוג מן הכלל הקבוע בסעיף 5 לחוק יחסי ממון, לטובת המערער. יכולת ההשתכרות של המערער גבוהה יותר מיכולת ההשתכרות של המשיבה.
סוף דבר
- אציע לחבריי להרכב לדחות את הערעור, על פי מכלול הנתונים, אין הצדקה לסטות מהכלל לאיזון שווה של הנכסים ברי האיזון של בני הזוג ויש להותיר את קביעתו של בימ"ש קמא, כי איזון המשאבים ייעשה בחלקים שווים.
בנסיבות, כל צד יישא בהוצאותיו.
השופטת י' וילנר (אב"ד):
אני מסכימה.
השופט ס' ג'יוסי:
אני מסכים.
על כן, הערעור נדחה, כאמור בפסק דינה של השופטת אלון.
הפיקדון שהפקיד המערער במזכירות ביהמ"ש יושב למערער באמצעות בא כוחו.
ניתן היום, טז' טבת תשע"ו, 21 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.
פסק הדין מותר לפרסום לאחר שהוסרו פרטים מזהים.
| |
|
|
|
יעל וילנר, שופטת (אב"ד)
|
סארי ג'יוסי, שופט
|
אספרנצה אלון, שופטת
|
|
|
|
|