1.בפני תביעה לפיצויים בסכום של 63,384 ₪ שהוגשה נגד חברת הביטוח הנתבעת בגין אי תשלום תגמולי ביטוח ע"פ פוליסה לביטוח רכבו של התובע.
אין חולק כי במועדים הרלוונטיים היה התובע הבעלים של רכב מסוג מזדה 3 מ.ר 2172269 (להלן: "הרכב") וכי בתאריך 12.9.13 רכש מהנתבעת פולסה לביטוח הרכב כשתום תקופת הביטוח 31.5.14 בחצות.
ביום 30.5.14 היה הרכב מעורב בתאונת דרכים וכתוצאה ממנה הוכרז הרכב כאבדן כללי. התובע צירף חוות דעת שמאית בעניין ותבע מהנתבעת לשלם לו את תגמולי הביטוח בגין שווי הרכב וכן עלות שכ"ט השמאי. מאחר שהנתבעת סירבה לפניותיו, עתר התובע בתביעה לפצותו גם בגין עוגמת נפש.
2.הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי הפוליסה בוטלה עוד ביום 13.4.14,עקב חזרה של הוראת קבע ולכן, במועד התאונה לא היה, לטענתה, כיסוי ביטוחי. הנתבעת הפנתה לכך שכשעה לפני התאונה ערך התובע ביטוח לרכב בחברת ביטוח אחרת ומכאן, לטענת הנתבעת, שידע כי אין לו כיסוי ביטוחי אצל הנתבעת. הנתבעת הכחישה בכתב הגנתה את הנזקים הנטענים
3.מטעם התובע העיד התובע. מטעם הנתבעת העידה סוכנת הביטוח גב' לינה סייד (להלן:
" הסוכנת"),אשר טענה בתצהירה כי תשלומי התובע עבור הפוליסה בהוראת קבע חזרו ולאחר שיצרה עימו קשר טלפוני, הודיע לה כי הוא במצב כלכלי קשה ואינו יכול לעמוד בתשלומים. הסוכנת הפנתה למכתבים שנשלחו מטעם הנתבעת לתובע בעניין. יצוין כי התובע הכחיש כבר בתביעתו כי ידע על כל שהוראת הקבע חזרה וכי קיבל את מכתבי הנתבעת.
דיון
4.לאחר שעיינתי בכל המסמכים שבפני, התרשמתי מעדויות הצדדים ושקלתי את טענותיהם, שוכנעתי כי דין התביעה להתקבל.
בראשית הדברים אציין כי הנתבעת העלתה במהלך הדיון וגם בסיכומיה טענה אשר לא העלתה בכתב הגנתה ולכן מהווה הרחבת חזית אסורה,כאילו דין התביעה להידחות מאחר שהפוליסה משועבדת לבנק. המדובר בהרחבת חזית שכן אילו הייתה הנתבעת מעלה את הטענה בכתב ההגנה יכול היה התובע לפנות לבנק ולהציג אישור מטעם הבנק לעניין חוב השיעבוד כיום והשפעתו על הסכום לו הינו זכאי באופן ישיר,מתגמולי הביטוח.
בדיוק בשביל שצד לא יעמוד במצב בו לא יידע מה עליו להוכיח, גובשה ההלכה הפסוקה, על פיה צד אינו רשאי להרחיב את הדיון לשאלות שלא הוגדרו בכתב הטענות, אלא באישורו של בית המשפט. הטעם לאיסור הוא מניעת עיוות דין העלול להיגרם לצד שכנגד הערוך לטעון אך בסוגיות שפורטו בכתב הטענות והוא אינו צופה את האפשרות שיועלו טענות חדשות שכלפיהן לא ניתנה לו הזדמנות לטעון. ראו ע"א 8566/06 אמריקר שירותי ניהול וייעוץ (1987) בע"מ נ' מליבו – ישראל בע"מ.
יחד עם זאת על מנת שתנוח דעתה של הנתבעת אתייחס גם לטענה זו לגופה ואציין כי שיעבוד איננה פעולה המאיינת את זכותו של המשעבד בנכס המשועבד, אלא רק מכפיפה את הפועל היוצא של מימוש אותה הזכות לזכותו של בעל השעבוד, ע"פ תנאי השעבוד. לפיכך, גם לגופם של דברים, יש לדחות את טענת הנתבעת להעדר יריבות מאחר שהפוליסה הייתה משועבדת. מובן כי בפועל, התובע יהיה זכאי לקבל לידיו את הסכום שייפסק לאחר סילוק החוב לבנק, נשוא אותו שיעבוד והוראה בהתאם תינתן בסיפא של פסק הדין. אולם, כאמור אין בעצם שיעבוד הפוליסה כדי לבטל יריבות בין הצדדים, או כדי למנוע מהתובע את זכות התביעה לתגמולי הביטוח.
5.סעיף 15(א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: "החוק "), קובע את הדרך לבטל פוליסה במקרה של אי תשלום דמי הביטוח במועד:
"לא שולמו דמי הביטוח או חלק מהם במועדם ולא שולמו גם תוך 15 ימים לאחר שהמבטח דרש מן המבוטח בכתב לשלמם, רשאי המבטח להודיע למבוטח בכתב כי החוזה יתבטל כעבור 21 ימים נוספים אם הסכום שבפיגור לא יסולק לפני כן".
בהתאם להלכה הפסוקה המדובר בהוראה קוגנטית שאינה ניתנת להתנאה אלא לטובת המבוטח או המוטב, כפי שנקבע בסעיף 39(ב) לחוק חוזה הביטוח. המטרה של סעיף זה הינה למנוע ביטול של הכיסוי הביטוחי מחמת התרשלות או שכחה של בעל הפוליסה, בלי שידע וקיבל הן התראה ודרישה לתשלום והן התראה לפני ביטול הפוליסה (ראה: ע"א (מחוזי ת"א) 2612/01 אזולאי אלון נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ).
שליחת ההודעות הינה כאמור חובה קוגנטית שהמבטחת אינה רשאית לסטות הימנה. חובה זו נקבעה על מנת שהמבוטח ידע על הביטול הצפוי של הפוליסה ועל הארכות הניתנות לו לפעול למניעת ביטולה. לפיכך, אין לקבל את טענת הנתבעת בסיכומיה, כאילו מאחר שדמי הפוליסה לא שולמו, נמוג החשש כי מדובר במצב של רשלנות או שכחה. המדובר בהוראת חוק שע"פ הפסיקה חובה על המבטחת לעמוד בה בכל מקרה, תהיה אשר תהיה התנהלות המבוטח.
אמנם, הפסיקה קבעה כי אין חובה ששתי ההודעות שבנידון יישלחו בדואר רשום, אולם, עדיין על המבטחת נטל ההוכחה להוכיח כי שלחה למבוטח את שתי ההודעות כנדרש בסעיף 15 לחוק. אשוב ואדגש כי ביטול הפוליסה מותנה ע"פ החוק בהענקת 2 אורכות בכתב למבוטח לסילוק החוב, מתוך מטרה שבמהלך אורכות אלו יוכל לסלק את החוב בטרם בוטלה הפוליסה.
6.מאחר שנטל ההוכחה למשלוח המכתבים מוטל על חברת הביטוח, הייתה הנתבעת צריכה להוכיח את משלוח 2 המכתבים שצורפו לתצהיר הסוכנת: מכתב מיום 24.12.13 ומכתב מיום 27.1.14. לא מצאתי כי הנתבעת הרימה נטל זה.
יצוין כי אישור המסירה ,היחיד(!!! אף שצולם מס' פעמים), שצורף לתצהיר הסוכנת והמצביע על כי דבר הדואר הרשום חזר בציון :"לא נדרש", כלל לא מתייחס למכתבים אלו ומתייחס לפריט דואר שמספרו 352864901 שהתקבל למשלוח ביום 19.3.14. מכאן שאינו יכול להתייחס למכתבים, שלטענת הנתבעת עצמה, נשלחו חודשים קודם לכן. אישור זה מתייחס ככל הנראה למכתב ביטול הפוליסה הממוען לבנק פועלים עם העתק לתובע, שמועדו מס' ימים קודם למשלוח-13.3.14.
אלא שכאמור, בהעדר הוכחה כי הנתבעת אכן שלחה לתובע את 2 מכתבי ההתראה הקודמים והתובע קיבלם (או לכל הפחות בחר שלא לקחתם מהדואר),אין רלוונטיות כלל למכתב הביטול, אותו לא הייתה זכאית הנתבעת לשלוח בהעדר עמידה בתנאי סעיף 15 כמפורט לעיל. לפיכך, אין לקבל את טענת הנתבעת בסיכומיה כאילו די באי דרישת דבר דואר רשום זה ע"י התובע. אין המדובר באותם מכתבים שהיה על הנתבעת חובה לשלוח לתובע. בהעדר הוכחה לשליחתם של מכתבי ההתראה המציינים את הארכות כמפורט לעיל, ממלא אין תוקף למכתב הביטול, גם אם הוכח שמכתב זה כן נשלח לתובע.
בהערת אגב אציין כי צודק התובע בטענתו בסיכומיו, כי אין גם כל ראיה כי מכתב זה נשלח גם לבנק.
7.אין חולק שהוראת הקבע של התובע חזרה. יחד עם זאת מול טענתו החד משמעית של התובע כי לא קיבל את המכתבים והכחשתו בחקירתו כי הסוכנת דיברה איתו בעניין, טענה הסוכנת כי אמנם דיברה עם התובע, אולם, הודתה כי לא דיברה עם התובע כלל לגבי מכתבי ההתראה וכי למעשה אף לא היא עצמה שלחה את המכתבים אלא רק :"אצלי במערכת מופיע שנשלחו אליו מכתבים מטעם מנורה" (עמ' 5 שורה 16) ובהמשך: "לא זכור לי שדיברתי איתו לגבי המכתבים" עמ' 5 שורה 26). זאת ועוד, מתצהיר הסוכנת ומעדותה עולה כי לא רק שלא שוחחה עם התובע על המכתבים, אלא שאף לא הבהירה לו את קיום הארכות נשוא אותם מכתבים ,אלא רק הבהירה לו ש"אם אין תשלומים, אין פוליסה"-סעיף 11 לתצהירה.
גם אם לטענת הנתבעת, משמעות המילה "נל"מ" שמופיעה בנספח ז' לתביעה-דף גביה מהנתבעת, הינה "נא לפנות למושך" ומעידה על סיבת החזרת הוראת הקבע ולא על סיבת החזרת המכתב כטענת בא כוח התובע, עדיין אין בפני כל ראיה כי 2 המכתבים שצורפו (ואשר שליחתם מהווה כאמור תנאי קוגנטי לביטול הפוליסה), נשלחו לתובע. עדותה של הסוכנת בעניין עצם שליחת המכתבים, הינה עדות שמיעה שכן לא היא זו ששלחה אותם ומאחר שאפילו לא יכלה להעיד כי התובע ידע על המכתבים (שכן כלל לא דיברה איתו בעניין),אין בה די כשלעצמה כדי להרים את נטל ההוכחה המוטל על הנתבעת בעניין.
גם אם אקבל את טענת הסוכנת כי דיברה עם התובע והודיעה לו כי הוראת הקבע חזרה וכי הפוליסה עומדת בפני ביטול, אין בכך כדי להביא למסקנה שהפוליסה בוטלה כדין, שכן כאמור, לא הוכח שהנתבעת עמדה בתנאי סעיף 15 לחוק. ראה בעניין זה ת"א(כ"ס) 1464/07 מטר סאיד נ. הראל חברה לביטוח:
"מכל האמור לעיל עולה, כי הסוכן אינו נחשב כשלוחו של המבוטח לצורך קבלת הודעות מהמבטח, ועל כן מסירת הודעה לסוכן (על ביטול הפוליסה או התראה לפני ביטול) איננה בבחינת מסירת הודעה למבוטח. יתר על כן, הודעה על ביטול או התראה לפני ביטול צריכה להימסר למבוטח בכתב, ואין להתנות על הוראה זו, גם בהסכמת המבוטח. על כן, מסירת הודעה בעל פה ע"י סוכן הביטוח איננה פוטרת את חברת הביטוח מחובתה לפי סעיף 15, להתרות ולהודיע על ביטול הפוליסה בכתב למבוטח.... ואין במסירת הודעה בעל פה ע"י הסוכן, שמטיבה אינה ניתנת להוכחה ברורה לגבי התאריך והתוכן המדויק שנמסר, כדי להוות דרך נאותה וקבילה מבחינה חוקית לביטול פוליסה.ראו: ת"א (ת"א) 102284/99 מריאמי נ' כלל; ת"א (עפ') 1947/05 מסאלחה נ' הפניקס"(הדגשה שלי ר.א).
8.וראה גם ת"א 8219/05 מועדי ראמי נ. הראל חברה לביטוח בע"מ:
"..... לא חלה במקרה זה חזקת המסירה המופיעה בסעיף 57ג' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 שאף היא חזקה הניתנת לסתירה...... אמור מעתה על מנת שתוכל הנתבעת לטעון כי חוזה הביטוח בוטל כדין בשל הודעות ששלחה, מוטל עליה נטל השכנוע כי קיימה את הוראות סעיף 15(א) לחוק חוזה הביטוח ובכלל זה להוכיח כי שתי ההודעות ששלחה הגיעו לידיעת התובע......" ובהמשך:" כפי שציינתי לעיל הנתבעת יכולה הייתה לבחור את צורת המשלוח אך במקרה של מחלוקת, עליה להוכיח כי המכתב הגיע ליעדו, משימה כמעט בלתי אפשרית למי שבוחר לשלוח מכתבים בדואר רגיל ומשימה קשה למי שבוחר להשתעבד למשלוח אוטומטי באמצעות מחשב הנמצא בחברה חיצונית כאשר לא נשמר תיעוד באשר לאישור מסירת הדואר להבדיל ממשלוחו..... הנתבעת לא הציגה אישור כלשהו באשר למשלוח המכתב הראשון ויש לה אישור כי שלחה את המכתב השני בדואר רשום, (נספח ה' ו-ו' לנ/3), אך אין לנתבעת אישור כי המכתב השני נמסר לתעודתו. במאמר מוסגר אציין כי הנתבעת יכולה הייתה לשלוח המכתב בדואר רשום עם אישור מסירה לשם שמירת תיעוד בדבר קיום חובתה על פי החוק ומשלא עשתה כן ובהעדר הודאה של התובע כי קבל המכתב, לא עמדה הנתבעת בנטל המוטל עליה...." ובהמשך:" אמנם התובע לא שכנע בכל חלקי עדותו, אך חשוב לזכור כי מדובר בחוזה ביטוח וכי המחוקק בחר ובצדק להגן על המבוטחים בפני תוצאות קשות כמו המקרה שבפניי. התובע מצא עצמו מעורב יום אחד בתאונה שהביאה לאובדן מוחלט של רכבו, במועד התאונה ידע התובע כי רכבו מבוטח ע"י הנתבעת גם אם ידע כי נכון לאותו יום לא פרע את מלוא תשלום דמי הביטוח עד לאותו מועד"(הדגשה שלי ר.א).
למעלה מן הצורך אציין כי אין ממש בטענת הנתבעת כאילו מרכישת פוליסה חדשה ע"י התובע ניתן ללמוד כי ידע על ביטול הפוליסה שבנידון. כעולה מנספח י"ג לכתב התביעה, הפוליסה החדשה נרכשה יום לפני תום תקופת הפוליסה של הנתבעת והתייחסה לתקופה המתחילה עם סיומה של פוליסת הנתבעת- 1.6.14. מכאן ניתן ללמוד דווקא כי מדובר במבוטח המקפיד לדאוג כי לרכבו תהיה פוליסת ביטוח בתוקף ואף בשל כך, לא סביר כי אילו היה מקבל את מכתבי ההתראה, לא היה פועל בעניין.
9.אף שהנתבעת הכחישה בכתב הגנתה את נזקי התובע, לא עמדה על חקירת השמאי ומשכך לא נסתרה חוות דעתו ביחס לגובה הנזק שהביא לאבדן כללי של הרכב ולשוויו העומד על 52,348 ₪ ובתוספת שכ"ט השמאי בסך 1,000 ₪-סה"כ 53,348 ₪.
אינני סבורה כי במצב בו התובע הוא למעשה מי שגרם לתחילת השתלשלות העניינים בכך שלא עמד בתשלום דמי הביטוח, יהיה הוא זכאי אף לפיצוי בגין עוגמת הנפש ולפיכך, אני דוחה תביעתו ברכיב זה.
10.לאור האמור, על הנתבעת לשלם כתגמולי ביטוח סך 53,348 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד היום ובניכוי אותם דמי הביטוח שטרם שולמו ע"י התובע (מהמסמכים שצורפו ומעדות הסוכנת שלא נסתרה בעניין זה, עולה כי התובע שילם בדיעבד רק את חלק דמי הביטוח עבור התקופה עד לביטול הפוליסה) וכן בניכוי דמי ההשתתפות העצמית.
סכום זה יועבר לתובע תוך 30 יום לאחר המצאת אישור הבנק על סילוק השעבוד.
ככל שהשעבוד טרם הוסר, ימציא התובע אישור מהבנק בדבר סכום חוב השעבוד העדכני והנתבעת תעביר את סכום החוב שנותר לבנק ואת היתרה לאחר סילוק החוב, תעביר לתובע.
(התובע ימציא לנתבעת תוך 10 ימים, אישור מהבנק על סילוק השעבוד, או על סכום החוב נשוא השעבוד ).
בנוסף אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט בצירוף שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪.
ניתן היום, י"ב שבט תשע"ו, 22 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.
