ת"א 3352-03-08 נ. נ' משרד הבריאות

כללי

1. לפני תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובעת, ילידת ***, לטענתה, כתוצאה מהותרת גוף זר, מחט, בבטנה, במהלך ניתוחים שעברה במוסד רפואי אשר בבעלות, בניהול ופיקוח הנתבעת.

   תיק זה החל את דרכו לפני מותב אחר והועבר לשמיעה לפני בשנת 2012.

    

2. נסיבות המקרה מורכבות. התובעת, לטענתה, אינה יודעת כיצד הגיעה המחט אל בטנה. לדבריה, משעה שלא עברה כל התערבות כירורגית או טיפול כלשהו בבטנה שנעשה בו שימוש במחטים, אלא בבית החולים של הנתבעת, המסקנה היא כי זו הוכנסה לבטנה במהלך אותם ניתוחים ומכאן, חבות הנתבעת.

   הנתבעת, מצידה, מכחישה כל קשר לכך.

   לאור מהות המחלוקת, מטבע הדברים, קיים קושי ראייתי, לצדדים שניהם והדבר עולה ביתר שאת בחוות דעת המומחים בתיק זה, אשר התבקשו לקבוע את האופן שבו מצאו את דרכם חלקי מחט אל גופה של התובעת והתקשו עד מאד ליתן מענה ברור. אחד מהם אף כינה את המקרה "תעלומה" וכפי שיובהר בהמשך, אכן, הראיות עמומות.

    

   רקע

    

3. נסיבות התיק כאן מתמקדות ב-3 ניתוחים שעברה התובעת בבתי חולים אשר בבעלות ושליטה של הנתבעת.

   בשנת 2002 עברה התובעת ניתוח קיסרי (שלישי במספר) בבית החולים "זיו" בצפת (להלן: "הניתוח הקיסרי/הניתוח הראשון") במהלכו נולד בנה השישי של התובעת.

   בשנת 2004 עברה התובעת ניתוח לשחרור עצב כלוא בצידה השמאלי של הצלקת הניתוחית בבטנה. גם ניתוח זה התקיים בבית החולים "זיו" בצפת (להלן: "הניתוח שני").

   בשנת 2008 עברה התובעת ניתוח להוצאת מחט מצידה הימני של הצלקת, הניתוח התבצע בבית החולים "לגליל המערבי" בנהריה (להלן: "הניתוח השלישי"). המדובר במחט ישרה וחלולה באורך של 3.5 ס"מ. המחט אינה שלמה וקצה הפלסטיק חסר בה. המחט מצויה ברשות התובעת והוצגה במהלך שמיעת הראיות בפני בית המשפט.

    

   טענות הצדדים 

    

4. התובעת טענה בכתב התביעה כי בתאריך 8.7.02 פנתה לבית החולים "זיו" בצפת בהיותה בהריון, בשל צירים מוקדמים. התובעת הוכנסה לחדר ניתוח אשר בתומו ילדה תינוק בריא בלידה קיסרית ושוחררה מבית החולים בתאריך 12.7.02. לטענת התובעת, עוד במהלך האשפוז בבית החולים, התלוננה בפני הצוות הרפואי על כאבים עזים בבטנה, באזור החתך הניתוחי. הצוות הרפואי הרגיע אותה תוך מתן הסבר כי המדובר בכאבים הנובעים מהפעולה הכירורגית אשר יחלפו עם הזמן.

    

5. הזמן חלף והכאבים לא. התובעת טוענת כי במשך שנתיים פנתה, חזור ושנה, לקופת החולים בתלונות על כאבים בבטן באזור הצלקת. התובעת קבלה טיפול בנוגדי כאבים שונים ואף באמצעות זריקות לגב, אך ללא הועיל.

    

6. במסגרת הבירור הרפואי, שכלל ביקורים אצל רופאה גניקולוגית ואצל הרופא אשר ביצע את הניתוח הקיסרי בתאריך 8.7.02, הופנתה לביצוע בדיקות הדמיה שונות, בין היתר בתאריך 29.2.04 עברה בדיקת US אשר הדגימה ממצא של כלי דם פועם ומעליו רקמה היפואקוגנית. בתאריך 28.3.04 עברה בדיקת US גניקולוגי שפורש תקין. בהמשך ובעקבות הממצאים בבדיקת ה US מתאריך 29.2.04 הופנתה התובעת לבדיקת CT לעמוד שדרה מותני אשר פורש תקין.

    

7. בתאריך 18.4.04 פנתה לבית החולים "זיו" בשל הימשכות הכאבים בבטנה, התובעת אושפזה לצורך בירור. במהלך האשפוז בוצע ניתוח חוקר באזור הצלקת הניתוחית הקיסרית, אותר חלק של עצב כלוא בצלקת, העצב שוחרר והוסר עם חלק מהצלקת.

    

8. התובעת קיוותה כי בכך תבוא לכדי סיום מסכת הייסורים שעברה, אולם תקוותיה נכזבו.

   התובעת המשיכה לסבול מכאבים באזור הצלקת. בחודש ינואר 2008, הופנתה התובעת לבדיקת US נוספת אשר הדגימה גוף זר בצלקת הניתוחית מצד ימין המתאים למחט (ראו סעיף 4ז' לכתב התביעה הראשון). בתאריך 17.1.08 אושפזה בבית החולים "לגליל המערבי" בנהריה לצורך הוצאת הגוף הזר ואכן בניתוח בוצעה כריתה של חלק מהצלקת בצדה הימני שכלל מחט.

    

9. התובעת טענה כי המצאות המחט בגופה הינה ממצא עובדתי אשר אין לגביו ספק ולפיכך נדרשת הכרעה שיפוטית אך ביחס לאחריות הנתבעת בשל השארת מחט בגופה, בין היתר מאחר שהיא אינה יכולה לדעת מהן הנסיבות שהביאו להימצאות של מחט בצלקת הניתוחית. עוד טענה התובעת, כי הנסיבות מתיישבות עם המסקנה כי המוסד הרפואי אשר בבעלות ובפיקוח של הנתבעת לא פעל בזהירות המתבקשת. לפיכך, טענה התובעת, יש להעביר אל כתפי הנתבעת את הנטל להוכיח כי לא התרשלה. התובעת הוסיפה וטענה כי מי משלוחיה של הנתבעת, לרבות הצוות הרפואי, עוול עוולת תקיפה כנגדה, כמשמעות המונח בפקודת הנזיקין, בין היתר בשל כך שנמנעו ממתן הסבר כמתחייב ומבלי שקיבלו את הסכמתה מדעת.

   בכתב התביעה הראשון טענה התובעת כי המחט אשר הוצאה בניתוח בחודש ינואר 2008, נותרה בבטנה במהלך הניתוח הראשון שעברה בבית החולים, בשנת 2002.

   בכתב התביעה המתוקן, אשר הוגש ביום 1.4.12, לאחר שניתנה חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, שינתה התובעת מטענתה וטענה כי המחט הושארה בגופה או במהלך הניתוח הראשון כפי שטענה בכתב התביעה הראשון, או במהלך הניתוח השני, בשנת 2004.

    

10. הנתבעת כפרה בטענות התובעת והכחישה כל קשר בין טיפול רפואי כלשהו אשר ניתן לתובעת במסגרת המוסד הרפואי לבין הימצאות המחט בגופה. הנתבעת טענה כי הנזק המוכחש, אשר נגרם לתובעת לטענתה, אינו נובע ממעשה או מחדל של הנתבעת וכי על התובעת להוכיח את כל מרכיבי תביעתה. לחילופין, טענה הנתבעת, כי האירועים מושא תיק זה הינם בלתי צפויים ולא ניתנים למניעה בשקידה סבירה. הנתבעת טענה כי הניתוח הנטען בוצע לפי הסטנדרטים המקובלים ובכלל זה הצביעה על ריחוק הנזק והזמן הרב שחלף מהניתוח ועד הוצאת המחט אשר מנתקים את הקשר הסיבתי בין הימצאות המחט בגופה של התובעת לניתוח הקיסרי.

    עוד טענה הנתבעת, כי מקורה של המחט בטיפולים אחרים שקיבלה התובעת במרוצת הזמן וללא קשר לנתבעת. לאור האמור, עתרה הנתבעת לדחיית התביעה נגדה.

     

    חוות הדעת

     

11. התובעת הגישה חוות דעת בתחום רפואת הנשים, ערוכה בידי ד"ר אהרון, אשר קבע כי המחט אשר הוצאה בסופו של דבר בניתוח מתאריך 18.1.08 מצלקת ניתוחית בבטנה של התובעת, מקורה בניתוח הקיסרי, הניתוח הראשון. ד"ר אהרון קבע כי השארת המחט בבטנה של התובעת בתום הניתוח מהוה מחדל חמור של הצוות המנתח אשר לא וידא ולא ערך ספירה של כלים ומכשירי ניתוח בטרם סגר את בטנה של התובעת.

    ד"ר אהרון פרט את הכללים והנהלים המחייבים ביחס לשימוש וספירת כלים ומכשירים בתום הניתוח וציין כי "אין כירורג שיסכים לסגור את הבטן לפני שהוא מקבל אישור מהאחות המכריזה על "ספירה תקינה" (ראו בעמ' 3 לחוות דעתו, ההדגשות במקור- ר.ג.מ). כאמור בחוות דעתו, ככל שיש חשש כי כלי או מכשיר ניתוחי אינו נמצא בספירה, יש לערוך צילום רנטגן למנותח, זאת מבלי להעירו על מנת לאתר את המכשיר בגופו של המנותח.

    ד"ר אהרון קבע כי הניתוח הקיסרי מושא תיק זה, אינו מהווה ניתוח חירום אלא ניתוח שגרתי אשר אינו דורש מכשור רב. ד"ר אהרון הגיע למסקנה כי הימצאותה של המחט בצלקת הניתוחית בבטנה של התובעת, נובעת מרשלנות הצוות המנתח אשר לא הקפיד על קיום הנהלים ולא ביצע ספירת הכלים והמכשירים בתום הניתוח אשר הוביל להותרת המחט בבטנה של התובעת. עוד קבע ד"ר אהרון, כי אלמלא נשכחה המחט, היתה התובעת חוזרת לאחר הניתוח לתפקוד מלא ובכך גם היו נמנעות ממנה שנים רבות של כאב, סבל וייסורים.

    ד"ר אהרון קבע כי הימצאות המחט בבטן התובעת במשך שנים רבות גרמה לה לסבל רב ומכאובים אשר הגבילו את תפקודה וקבע כי נכותה הרפואית אשר נגרמה לה, בגין הידבקויות או תוצאות אחרות לאחר ניתוח, בשיעור של 20% לפי סעיף 18 (1) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956.

     

12. הנתבעת הגישה כראיה את חוות דעתו של פרופ' יצחק בליקשטיין, אשר קבע בחוות דעתו כי טענת התובעת לפיה בניתוח הקיסרי הושארה מחט, חסרת כל יסוד.

    פרופ' בליקשטיין הסביר כי התובעת הגיעה לבית החולים בשנת 2002 בהיותה בשבוע 38 להריונה, עם תלונות על כאב עז בצלקת ניתוחית קיימת, אשר מקורה בשני ניתוחים קיסריים קודמים. מחשש לקרע ברחם, מאחר שהתובעת ילדה בשתי לידות קודמות בניתוח קיסרי, הוכנסה התובעת לניתוח. מהלך הניתוח היה תקין, ארך 22 דקות ובמהלכו נולד תינוק בריא. כמקובל בניתוחים מסוג דא, בוצעו שתי ספירות של המכשירים והכלים ושתיהן היו תקינות, נרשמו ונחתמו על ידי שתי אחיות.

    מהממצאים אשר הונחו לפני המומחה, קבע הוא כי בראשית שנת 2004 ועם הימשכות הכאבים באזור הצלקת הניתוחית מצד שמאל, הופנתה התובעת לבירור באמצעות בדיקות הדמיה. בסיכום מחלה מתאריך 30.3.04 נרשם כי בדיקת US בטן מתאריך 28.3.04 פורשה תקינה. בדיקת CT עמוד שדרה מותני נמצא תקין וכן בדיקת CT בטן אשר מועד ביצועה אינו ידוע אולם נכתב באותו סיכום כי פורש תקין ושלל ממצא הקשור לכלי דם רחבים והדגים מבנה היפודנסי בתפולה השמאלית. במסמך רפואי מאוחר יותר היתה אבחנה של עצב תפוס לכן בתאריך 18.4.04 התקבלה למחלקה הכירורגית בביה"ח "זיו" ולמחרת עברה במהלך הניתוח השני סקירה של הצלקת ושוחרר העצב הכלוא. פרופ' בליקשטיין הפנה לסיכום הכירורגי שם נכתב "הצלקת תקינה לא רגישה. כנראה עצב היה תפוס ובזה נגמרה הבעיה" (ראו בסעיף 3 (יב)) לחוות הדעת.

    בהמשך, קבע פרופ' בליקשטיין, כי בשל תלונות על כאבים מצידה הימני של הצלקת, הופנתה התובעת לסקירה נוספת, אשר העלתה חשד לגוף זר מימין. בשל כך, עברה בתאריך 17.1.08 בבית החולים "לגליל המערבי" את הניתוח השלישי, במהלכו הוסרה חלק מהצלקת ועימה גם הגוף הזר אשר התברר כמחט. אשר לגוף הזר עצמו, לא התייחס פרופ' בליקשטיין מאחר וזה לא הוצג לפניו ובכלל זה הטיל ספק ביחס לטענה כי זהו הגוף הזר אשר הוצא מהצלקת.

    פרופ' בליקשטיין ציין כי בניתוחים מסוג זה הנדון לא נעשה שימוש במחט ישרה כפי שנטען כי הוצאה מבטן התובעת, אלא במחטים מעוגלות. לדבריו, תלונות התובעת התייחסו לצד שמאל, צד אשר טופל בניתוח משנת 2004 כאשר טופל עצב לכוד ולא אותר כל גוף זר שהוא. טענות התובעת כי המחט אותרה והוצאה מצד ימין, מצביעות על כך שהמחט הוכנסה לאזור זה במועד כלשהו בין השנים 2004 ל- 2008, ללא כל מעורבות של בית החולים.

    אשר לקביעת הנכות על ידי ד"ר אהרון, מומחה התובעת, קבע פרופ' בליקשטיין כי סעיף הנכות שנקבע לתובעת אינו רלוונטי שכן ההידבקויות שנצפו אצל התובעת, אין להן כל נגיעה למחלוקת בתיק זה, שהרי הפעולות שבוצעו לתובעת לא עברו את שכבת החיתולית ולא הגיעו לחלל הבטן. על כן, גם אם לתובעת נכות מסוימת בגלל הידבקויות, אין לכך קשר לפרוצדורות שעברה התובעת בבית החולים.

     

13. המומחה מטעם התובעת, ד"ר אהרון הגיש חוות דעת משלימה בה התייחס לקביעותיו של פרופ' בליקשטיין. בחוות דעתו המשלימה השיב ד"ר אהרון כי עשה שימוש בסעיף העוסק ב"הידבקויות" כיוון שאין סעיף ספציפי המזכה בשיעור נכות בגין השארת גוף זר בגופו של פלוני.

    ד"ר אהרון טען כי ישנם רופאים אשר משתמשים במחטים ישרות במהלך ניתוח קיסרי לסגירת הבטן, במצב זה, כנראה, אבדה המחט והושארה בחתך הניתוח. ד"ר אהרון טען כי חוות דעתו של פרופ' בליקשטיין אשר שוללת מכל וכל אפשרות להשארת המחט בניתוח הקיסרי, אינה יכולה לעמוד מבלי שהיא מבוססת על המחט אשר הוצאה בסופו של דבר מגופה של התובעת ולכל הפחות היה על פרופ' בליקשטיין לחקור עניין מהותי זה.

    ד"ר אהרון ציין כי בהחלט ייתכן שבדיקת ה- CT לא הדגימה את המחט קודם לכן, שכן הבדיקה כוונה לעומק הבטן ולא לדופן.

     

14. הנתבעת הגישה חוות דעת משלימה ערוכה בידי פרופ' בליקשטיין אשר ציין, בין היתר, כי מזה 15 שנים, אין עושים שימוש בחדרי ניתוח במחטים ישרות ויתרה מכך, המחט הנראית בתצלום אשר צורף לחוות דעתו המשלימה של ד"ר אהרון, היא מחט חלולה ומחט כזו אינה משמשת לתפירה. מכאן, הטיעון כי המחט נשברה בגוף התובעת במהלך תפירת החתך, אינו יכול לעמוד. בנוסף, קבע פרופ' בליקשטיין, כי לתובעת בוצעו שתי בדיקות CT אשר מיטיבה לאתר ממצאים מסוג גוף זר כמו במקרה כאן ולפיכך משהוחמץ גוף זר, באורך של 3.5 ס"מ, בשתי בדיקות ה- CT שבוצעו לתובעת, המסקנה היא כי הגוף הזר לא היה שם במועד ביצוען.

    בסיכום חוות הדעת, ציין פרופ' בליקשטיין כי מאחר והמדובר במחט ישרה וחלולה אשר אינה במצאי חדרי הניתוח בניתוח מסוג דא, ומאחר וספירת האחיות בתום הניתוח היתה תקינה ניתן לומר כי המצאות המחט בצלקת הניתוחית של התובעת לא נובעת מהניתוח הקיסרי.

     

15. בקדם משפט אשר התקיים לפני המותב הקודם, עתרה הנתבעת להגיש הודעה כלפי צ"ג, קופת החולים בה טופלה התובעת. המותב הקודם נעתר לבקשה.

    הנתבעת הגישה הודעה לצד שלישי, ובשלב מאוחר יותר, לאור החלטת בית המשפט ביחס לטענות צד ג' להרחבת חזית אסורה, ביקשה למחוק את ההודעה כלפי צד ג' אשר קבלה תוקף של פסק דין מתאריך 27.8.14.

     

16. הנתבעת הגישה חוות דעת נוספת ערוכה בידי מומחה לרדיולוגיה אבחנתית, פרופ' בר זיו.

    יצויין כי התובעת לא הגישה חוות דעת מומחה בתחום זה.

    פרופ' בר זיו עיין בבדיקות ההדמיה אשר בוצעו לתובעת ובכלל זה בבדיקות CT מתאריך 11.3.04 ומתאריך 20.12.07, בבדיקת US מתאריך 16.1.08 ובצילומי בטן וסקירה מתאריך 17.1.08. בסיכום חוות דעתו ציין פרופ' בר זיו כי לאחר הניתוח הקיסרי מושא תיק זה, התלוננה התובעת על כאבים באזור הצלקת הניתוחית בצד שמאל.

    בבדיקת CT מתאריך 11.3.04 זוהה גוף זר תת עורי בקצה השמאלי של צלקת הניתוח הקיסרי. פרופ' בר-זיו ציין כי בתאריך 18.4.04 בוצע הניתוח השני במהלכו נכרת עצב סנסורי שיצא מהפסייה ובעקבות כך חלה הטבה בכאבים בצד השמאלי של הצלקת.

    אחר זאת, התייחס פרופ' בר-זיו לבדיקת CT מתאריך 20.12.07, ולדבריו, זוהה, שוב, בצידה השמאלית של הצלקת אותו גוף זר אשר מתאים למחט (להלן: "המחט השמאלית") ואולם לראשונה צוין ואובחן על ידי פרופ' בר-זיו כי נצפתה מחט גם בצידה הימנית של הצלקת (להלן: "המחט הימנית"). לדבריו, יש דמיון בין שני הגופים הזרים, אך זה המצוי בימין, ארוך יותר. מיקום המחט הימנית הוא מתחת לעור באותו גובה כמו המחט השמאלית.

    בבדיקת US מתאריך 16.1.08 ובסקירה וצילומי בטן מתאריך 17.1.08 מזוהה המחט מצד ימין.

    לאור הממצאים הללו קבע פרופ' בר-זיו כי המחט אשר הוצאה בניתוח השלישי מצידה הימני של הצלקת לא נצפתה בבדיקת CT מתאריך 11.3.04 ולכן ניתן לקבוע כי מקורה אינו בניתוח הקיסרי. עוד קבע פרופ' בר-זיו כי התלונות והכאבים של התובעת לאחר הניתוח הקיסר התמקדו בצד השמאלי של הצלקת אשר כאמור חלפו לאחר הניתוח השני במהלכו שוחרר עצב הכלוא ואילו הכאבים בין השנים 2007-2008 התמקדו בצידה הימני של הצלקת ואכן בניתוח השלישי הוצאה מחט ארוכה מצדה הימני של הצלקת ומאז חלה הטבה משמעותית במצבה ומכאוביה של התובעת. מכאן, הסיק המומחה, כי כאביה של התובעת לא נבעו מן המחט השמאלית, אלא מזו הימנית בלבד.

    בחוות דעתו של פרופ' בר-זיו, הובהר לראשונה, כי בגופה של התובעת מצויות היו שתי מחטים, משני צידי הצלקת. המחט בצידה הימני של הצלקת הוצאה בניתוח השלישי ואילו המחט הקטנה, השמאלית, לא הוצאה וקיים חשד כי עודנה מצויה בגופה של התובעת.

     

17. המומחה מטעם התובעת, ד"ר אהרון, התייחס בחוות דעת משלימה שניה, לחוות דעתו של פרופ' בר-זיו וטען כי ככל שהמחט הימנית, כפי שקבע פרופ' בר-זיו, לא נשתכחה במהלך הניתוח הראשון, אזי נותרה היא במהלך הניתוח השני. כך או כך, המדובר בשני ניתוחים שבוצעו באותו בית חולים. לטענת ד"ר אהרון, הגוף הזר שהתגלה בבדיקה בתאריך 18.4.04, הוא אותה מחט שהוצאה בחלוף ארבע שנים.

     

18. פרופ' בליקשטיין, הוסיף גם הוא והתייחס לחוות הדעת המשלימה של ד"ר אהרון וטען כי יש לדחות את הניסיון לתקן, כעת, את קביעותיו של ד"ר אהרון בחוות דעתו הראשונה, אז גרס כי בניתוח הקיסרי נותרה המחט ואילו כעת, טוען הוא כי המדובר בשארית מן הניתוח השני.

     

    פרופ' בליקשטיין הפנה לתלונות התובעת ביחס לצד ימין ולצד שמאל והצביע על הקושי שמעוררים דבריו של ד"ר אהרון, שהרי אם הכאב נגרם כתוצאה מן המחט השמאלית, אזי הוא היה צריך להיוותר גם לאחר הניתוח השני ואם המחט לא נשכחה בניתוח הקיסרי, כיצד זה שהכאב באותו אזור החל עוד קודם לניתוח השני.

     

19. יצויין כי הוגשה בהמשך גם חוות דעת רפואית מטעם צד ג', ערוכה על ידי פרופ' אברהם גולן, אשר קיבל חלק מקביעותיו של פרופ' בליקשטיין, אך טען כי השימוש במחט ישרה בחדר ניתוח, אף שפחת לאורך השנים, יכול שהיה נהוג במועד בו עסקינן ומעבר לכך, ייתכן שנעשה שימוש בהזרקת חומר אלחוש מקומי. מאחר שההודעה כנגד צד ג' נדחתה, חוות דעת זו אינה מהווה ראיה בתיק.

     

20. לאחר שהוגשו חוות הדעת, הגישו הצדדים תחשיבים וקיבלו הצעה לסיום התיק. ההצעה נדחתה והמותב הקודם מינה בשל המחלוקת והפערים בין קביעות המומחים מטעם הצדדים, מומחה מטעם בית המשפט בתחום הגניקולוגיה והמיילדות, ד"ר מרואן חכים.

     

21. עם מינויו, פנה המומחה מטעם בית המשפט בבקשה לאפשר לו להתייעץ עם מומחה בתחום הרדיולוגיה האבחנתית בנוגע למספר שאלות העולות בעניינה של התובעת, זאת מאחר שלדבריו, אין הדבר בתחום מומחיותו.

    לאחר שהוגשו תגובות הצדדים לכך, הורה המותב הקודם בתיק כי המומחה רשאי להתייעץ עם מומחה בתחום הרדיולוגי ובלבד שההתייעצות תיעשה בכתב תוך שיהיה ברור מיהו אותו גורם שנתן את הייעוץ ומבלי שהדבר ימנע מינוי של מומחה בתחום הרדיולוגי, ככל שבית המשפט יסבור בהמשך כי יש למנות מומחה בתחום זה.

     

    ד"ר חכים קבע כי המחט אשר הוצגה בפניו ככזו אשר הוצאה מגוף התובעת, אינה משמשת לתפירה והעובדה שהעור נסגר עם סיכות מלמדת גם היא על כך שלא היה שימוש בתפירה במהלך הניתוח הקיסרי.

    ד"ר חכים התייחס לאפשרות שנעשה שימוש במחט הזרקה בניתוח הקיסרי ולדבריו, בדו"ח הניתוח לא מוזכר כי נעשה שימוש בהזרקת חומר הרדמה מקומי להקלת הכאב לאחר הניתוח, אך שימוש שכזה ניתן לעשות במחט מן הסוג המדובר. לדבריו, המחט שהוצאה היתה שבורה ולדבריו, לא סביר שנשברה ואם נשברה, לא סביר, לדעתו, שהמנתח לא הבחין בכך.

     

    המומחה מטעם בית המשפט קיבל את קביעותיו של פרופ' בר-זיו לפיהן בשלב מסוים היו בצלקת הניתוחית בבטנה של התובעת שתי מחטים. אחת בצד ימין באורך של 3.5 ס"מ והשנייה בצד שמאל באורך של כ- 1.5 ס"מ.

    ד"ר חכים קבע מהממצאים אשר הונחו לפניו ואחר שהתייעץ ברשות בית המשפט עם מומחה ברדיולוגיה, כי המחט אשר הוצאה בניתוח השלישי מצידה הימני של הצלקת, לא הושארה בגופה של התובעת במהלך הניתוח הקיסרי. למסקנה זו הגיע ד"ר חכים מהטעם כי המחט לא הוצגה בבדיקת CT מתאריך 11.3.04 במהלכו נצפתה מחט בצידה השמאלי של הצלקת ורק בשלב מאוחר יותר, בבדיקת CT מתאריך 20.12.07 נצפתה המחט בצידה הימני של הצלקת אשר הוצאה מגופה של התובעת בניתוח השלישי.

    היינו, המחט אשר הוצאה מצידה הימני של הצלקת לא הודגמה לפני שנת 2007 ולפיכך קבע ד"ר חכים כי היא לא היתה שם. על יסוד קביעה זו קבע ד"ר חכים, באופן חד משמעי כי מקורה אינו בניתוח הקיסרי, מושא תיק זה. חיזוק לקביעה זו מצא ד"ר חכים בספירת הכלים והמכשירים בתום הניתוח הקיסרי אשר כאמור היתה כפולה ותקינה ולא כללה מחטים כלל, גם לא מהסוג אשר הוצא מגופה של התובעת.

     

    האם מקורה של המחט בניתוח השני משנת 2004?

    ד"ר חכים ציין כי קשה לתת מענה חד משמעי לשאלה זו ובחר לציין את השיקולים בעד ונגד.

    האפשרות האחת, כי המחט נותרה בגוף התובעת במהלך הניתוח השני, והטיעונים אותם ציין המומחה לתמיכה באפשרות זו, הם עובדת הוצאתה של מחט מגוף התובעת בשנת 2008 והעובדה כי עברה את הניתוח בשנת 2004.

    מנגד, ציין המומחה כי בדו"ח הניתוח, אשר כאמור בוצע בצידה השמאלי של הצלקת, לא נרשם כי נעשה שימוש במחט חלולה מהסוג אשר הוצא מצידה הימני של הצלקת בבטנה של התובעת וכי לא היתה הצדקה למנתח לפעול בצידה הימני של הצלקת. אעיר, בהקשר זה, כי דו"ח ספירות הנוגע לניתוח זה לא הוצג בפני המומחה ואף לא בפני בית המשפט. דיון נרחב בעניין זה, יובא בהמשך.

    ד"ר חכים ציין כי הסיכוי שמחט תישבר בגוף המטופל הוא "מאד קלוש". כך גם הסיכוי שבשתי הזדמנויות שונות תישבר מחט בגוף מטופל, פעם תיוותר בצד ימין ופעם בצד שמאל. יצויין בהקשר לכך, כי בעדותו בבית המשפט, העלה ד"ר חכים אפשרויות בהן יכול שתישבר מחט, לדוגמא כאשר הרופא מעקם אותה לצורך ההזרקה ובכך מחליש אותה.

    אולם בכך לא די, מאחר וידוע כעת, כבר בשנת 2007 כי בגופה של התובעת נמצאו שתי מחטים משני צידי הצלקת, והמחט בצידה הימני הוצאה בניתוח, קיימת אפשרות כי מחט נוספת בצידה השמאלי של הצלקת מצויה עדין בגופה של התובעת. התובעת סירבה להמלצת ד"ר חכים לעבור צילום בטן כדי לשלול או לאשש אפשרות זו.

     

    ד"ר חכים התייחס בחוות דעתו לשיקולים בעד ונגד לאפשרות כי מקורה של המחט בצד שמאל בניתוח הקיסרי מושא תיק זה (ראו בסעיף 5 בעמ' 6 לחוות הדעת), אולם דיון זה אינו מצוי בגדר המחלוקת בתיק כאן, זאת מאחר שהתובעת טענה ביחס למחט אשר הוצאה מצידה הימני של הצלקת בלבד ולא העלתה טענה ביחס למחט השמאלית, אשר כאמור, עניינה לא נבדק לאשורו.

    בסיכום חוות הדעת קבע ד"ר חכים לגבי המחט מימין כך: "ניתן לקבוע בוודאות כי מקורה איננו בניתוח הקיסרי מיום 8.7.02" והפנה לשיקולים בעד ונגד לאפשרות כי מקורה ניתוח אשר בוצע בשנת 2004.

    אשר לטענת התובעת לקיומה של נכות, קבע ד"ר חכים כי לתובעת לא נותרה נכות רפואית כתוצאה מהמצאות המחטים בגופה זאת מבלי לפגוע בכאב והסבל אשר כרוכים בכך ובניתוחים אשר נאלצה לעבור בשל כך.

    ד"ר חכים נחקר על האמור בחוות דעתו. על כך יורחב בהמשך.

     

    כתב התביעה המתוקן

     

22. לאור האמור בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, אשר התבסס בין היתר על קביעותיו של המומחה מטעם הנתבעת, פרופ' בר-זיו, הגישה התובעת בקשה לתיקון כתב תביעה ובקשתה נענתה בחיוב.

    התובעת חזרה על טענותיה בכתב התביעה המתוקן והוסיפה כי רשלנותה של הנתבעת מתפרשת אף על פני הניתוח השני אשר לאחריו התגלתה המחט בצידה הימני של הצלקת ואשר הוצאה כאמור בניתוח השלישי.

    טענת התובעת לרשלנות הנתבעת, מתמקדת במחט אשר הוצאה מצידה הימני של הצלקת במהלך הניתוח השלישי, כאשר לטענת התובעת, מחט זו הושארה בבטנה על ידי בית החולים השייך לנתבעת, בין במהלך הניתוח הראשון, הניתוח הקיסרי, בין במהלך הניתוח השני.

     

23. הנתבעת חזרה על טענותיה בכתב ההגנה המתוקן והוסיפה כי המחט אשר הוצאה מהצלקת בניתוח השלישי לא נצפתה בבדיקת CT קודם לניתוח השני ולפיכך לא ניתן לטעון כלפיה כי פעלה ברשלנות כלשהי בניתוח הקיסרי, אף לא ביחס לניתוח השני, לשחרור עצב כלוא מהצלקת, מאחר וזה בוצע כאמור, בצדה השמאלי של הצלקת, בעוד שהמחט אשר הוצאה בניתוח השלישי הוצאה מצידה הימני של הצלקת.

    נוסף על כך, טענה הנתבעת כי מכתב התביעה המתוקן לא ברור על איזו חוות דעת רפואית מסתמכת התובעת, וככל שזו לא הוצגה באופן מפורש הרי היא מוותרת על חוות הדעת מטעמה.

    בעניין זה חזרה ותמכה הנתבעת את טענותיה בחוות הדעת מטעמה אשר הוגשו זה מכבר לתיק, בהן נקבע כי לא התרשלה, כי אין קשר סיבתי בין הניתוח הקיסרי והניתוח השני להימצאות המחט בגופה וכי לא נגרם לתובעת נזק.

     

24. אחר זאת הביעו הצדדים נכונות לקבלת הצעה לסיום התיק בפשרה ממותב זה והצעה כזו אכן ניתנה, אך הנתבעת וצד ג' סרבו לה. לפיכך, הוגשו תצהירי הצדדים והתיק נקבע לשמיעת ראיות.

     

    דיון

     

25. בתיק העידו התובעת והמומחה מטעמה ומנגד, העידו המומחים מטעם הנתבעת והרופאים אשר ניתחו את התובעת בשני הניתוחים, בניתוח הקיסרי ובניתוח השני. כמו כן, העיד המומחה מטעם בית המשפט.

     

26. מן הראיות שהובאו בפניי, אין מחלוקת כי בניתוח השלישי הוצא מדופן בטן התובעת חלק של מחט חלולה, אשר אורכו כ- 3.5 ס"מ.

    השאלה העובדתית המרכזית הטעונה הכרעה, היא מהן הנסיבות בהן הוכנסה / נותרה המחט בבטן התובעת והאם בנסיבות, התרשלה הנתבעת, כפי טענת התובעת.

    שאלה נוספת, ככל שיידרש, היא האם נגרמה לתובעת נכות כלשהי בגין הותרת המחט בבטנה.

     

27. העיגון החוקי לתביעת רשלנות מצוי בסעיפים 35,36 לפקודת הנזיקין. הוכחת העילה מורכבת מהתקיימותם של שלושה תנאים מצטברים: חריגה מסטנדרט רפואי מקובל, נזק וקיומו של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין ההתרשלות לנזק אשר נגרם.

    חובת זהירות מושגית מתקיימת בקשר שבין רופאים למטופל. התובעת הגיעה לבית החולים "זיו" אשר בצפת, לצורך לידה ובהמשך, לצורך ניתוח נוסף בשנת 2004. ברי כי בנסיבות הללו, חבה הנתבעת כלפי התובעת בחובת זהירות מושגית בכל מתקן או מחלקה בהם קיבלה התובעת טיפול רפואי, בפרט בסיטואציה שבה התבצעו בתובעת ניתוחים, כאשר התובעת אינה מסוגלת לשלוט באופן מלא בגופה והיא תלויה בעבודתם של רופאי הנתבעת.

    אשר לשאלת קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית, זו נבחנת באספקלריה של מידת מיומנותו של נותן השירות והסטנדרט לפיו היה צריך לפעול, הן נבחנת חובת זהירותו על פי מענה לשאלה האם נותן השירות צריך היה לצפות את הנזק במישור העובדתי ובמישור הנורמטיבי הנהוג במועד מתן השירות.

     

28. לצורך הכרעה בשאלה המשפטית האם התרשלה הנתבעת אם לאו, יש לברר, ראשית, את המחלוקת העובדתית המרכזית, כפי שהובאה לעיל.

     

    האם הושארה המחט במהלך הניתוח הקיסרי

     

29. התובעת טוענת כי בניתוח הקיסרי או בניתוח השני נשכחה מחט בצידה הימני של הצלקת בבטנה. בטענתה זו מפנה התובעת למחט אשר הוצאה בניתוח השלישי מצידה הימני של הצלקת.

    להשלמת התמונה, יצוין, כי אין בפי התובעת טענה לגבי המחט אשר מן הבדיקות ההדמייתיות עולה כי קיים חשד להימצאותה בצידה השמאלי של הצלקת. בהתאם, חוות הדעת אשר הוגשו על ידי המומחה מטעמה התייחסו למחט הימנית בלבד (ראו פרוטוקול, עמ' 11 ש' 20-28).

     

30. המומחה מטעם התובעת, ד"ר אהרון, קבע כאמור בחוות דעתו הראשונה, כי מקור המחט אשר הוצאה בניתוח הראשון וכי הדבר מהווה מחדל חמור של הצוות המנתח.

    עיון במסמכים אשר צורפו לתצהיר התובעת, מעלה כי במסמך שנערך ונחתם על ידי ד"ר אהרון, נושא תאריך 11.10.07, הממוען אל "שמר- מבדקים רפואיים בע"מ", סקר ד"ר אהרון את נסיבות המקרה וציין, בסייפא, כך: "יקשה לטעון כי הניתוח הקיסרי החוזר בוצע ברשלנות. מהלך הניתוח היה תקין כך גם המהלך לאחר הניתוח. יתכנו מקרים נדירים בהם ימצא עצב זה בחתך הניתוח כאשר במהלך הניתוח לא ניתן היה לאבחנו" (ראו סעיפים 9-11 למסמך, המהווה חלק בלתי נפרד מאסופת המסמכים בנספח ד'). יצויין כי מסמך זה נכתב קודם שאובחנה המחט בבטן התובעת.

    בחוות הדעת הראשונה אשר נערכה על ידי ד"ר אהרון, נושאת תאריך 12.11.08, כמפורט לעיל, נקבע כי מקור המחט בניתוח הראשון, בניתוח הקיסרי, וכי הותרת המחט בגוף התובעת מהווה מחדל חמור של הצוות המנתח.

    בחוות דעתו המשלימה, מיום 5.2.09 עמד ד"ר אהרון על עמדתו כי המחט נותרה בגוף התובעת במהלך הניתוח הקיסרי.

    בחוות דעת משלימה נוספת, מיום 7.6.10, אשר הוגשה לאחר שהנתבעת הגישה את חוות הדעת הרדיולוגית, נסוג ד"ר אהרון, במידה מסוימת, מקביעתו הנחרצת כי מקור המחט בניתוח הראשון וציין כך: "אם נקבל את דברי המומחה (הכוונה לקביעתו של פרופ' בר-זיו- ר.ג.מ) כי המחט לא הושארה במועד הניתוח הקיסרי, הרי היא הושארה בניתוח המאוחר יותר שעברה".

    הנה כי כן, קביעתו הנחרצת של ד"ר אהרון כי מקור המחט בניתוח הקיסרי, השתנתה כעת ונוספה חלופה לפיה המחט הושארה בגוף התובעת במהלך הניתוח השני.

     

31. ד"ר אהרון נחקר על האמור בחוות דעתו.

    בפתח חקירתו, התברר כי כלל לא היה ער לכך שהמחט המדוברת היא מחט חלולה ולכן התייחס בחוות הדעת שערך למחט ישרה שאינה חלולה (ראו בעמ' 11 ש' 20-23 בעמ' 12 ש' 13-16 לפרוטוקול מתאריך 9.9.14).

    יצויין בהקשר זה, כי בחוות דעתו המשלימה הראשונה, מיום 5.2.09 תקף ד"ר אהרון את חוות דעתו של עמיתו פרופ' בליקשטיין בטענה כי היה על פרופ' בליקשטיין לבדוק את הגוף הזר אשר הוצא על פי הטענה מבטן התובעת. בפתח עדותו של ד"ר אהרון, התברר, כי גם הוא לא ראה את המחט אשר הוחזקה כל העת על ידי התובעת, אשר מטעמה הוגשה חוות דעתו של ד"ר אהרון.

    הוצגה בפני ד"ר אהרון קביעתו הנחרצת של מומחה בית המשפט כי המחט לא יכולה היתה להיוותר בגוף התובעת במהלך הניתוח הקיסרי. ד"ר אהרון עמד באופן דווקני על קביעותיו והסביר את שינוי חוות דעתו בכך שהעלה את האפשרות שאם המחט לא נותרה בניתוח הראשון, אזי היא נותרה בניתוח השני (ראו בעמ' 12 ש' 23-32 לפרוטוקול).

    ד"ר אהרון עמד על כך שיכול שבדיקות ה- CT, אשר אינן אמינות ב- 100%, לא יזהו את המחט ועל כן לא זוהתה המחט כבר אחרי הניתוח הקיסרי וקודם שנערך הניתוח השני.

    ועוד, ד"ר אהרון הסכים בחוות דעתו המשלימה מיום 5.2.09, עם דבריו של פרופ' בליקשטיין מטעם הנתבעת כי "במהלך ניתוח משתמשים במחטים א-טראומטיות מעוגלות", אך הוסיף וציין כי "ישנם רופאים רבים הדורשים מחטים ישרות בעת סגירת הבטן. אז כנראה אבדה המחט והושארה בחתך הניתוח" (ראו בסעיף 2 לחוות הדעת).

    כפי שהוברר לעיל, טענה זו של ד"ר אהרון אינה יכולה לעמוד יותר, משנחשף ד"ר אהרון לסוג המחט, כאמור מחט ישרה חלולה, אשר, מטבעה, אינה משמשת לתפירה. בעדותו, לאור מהות המחט, שינה ד"ר אהרון את התייחסותו זו וטען כי השימוש אשר נעשה במחט זו הוא לצורך שטיפה, כאשר מעדותו עלה כי המדובר בשטיפה המתבצעת ממרחק של מספר ס"מ ועל כן כלל לא ברור, בשים לב לעובדה כי הגוף הזר שהוצא היה מחט שבורה, כיצד ניתן היה לשבור את המחט כאשר אין כלל מגע עם גוף המטופלת.

    אפשרות זו של שטיפה שמהלכה נשברה המחט אינה סבירה בעיניי, כיוון שהטענה היא לשטיפה מרחוק וכאמור, המחט לא נמצאה בשלמותה, כך שלא סביר שהמחט נשברה בפרוצדורה שכזו. דווקא האפשרות כי הוזרק לתובעת חומר הרדמה מקומי סבירה יותר והיא תידון להלן.

     

     

32. חוות דעתו של ד"ר אהרון ניתנה כאשר לא כל הנתונים מצויים בפניו. כך עולה ברורות מכל חוות הדעת שהוגשו על ידו ומחקירתו בבית המשפט. ד"ר אהרון לא ראה את המחט אשר נטען כי נותרה בגוף התובעת ואף לא עשה שימוש בפענוח של הבדיקות ההדמייתיות מהן עולה ברורות כי המחט המדוברת לא היתה בגוף התובעת לפני שבוצע הניתוח השני.

    טענתו כי יכול שבדיקות ההדמייה לא יציגו את המחט אינה נתמכת בחוות דעת מומחה בתחום זה מטעם התובעת והיא נשללה על ידי המומחה בתחום הרדיולוגי מטעם הנתבעת ואף על ידי המומחה מטעם בית המשפט.

    כבר בשלב זה, ניתן לדחות את טענת התובעת כי המחט הושארה בגופה במהלך הניתוח הראשון. אפשרות זו נשללה מכל וכל גם על ידי המומחה מטעם בית המשפט מהטעם שבבדיקת CT לפני הניתוח השני המחט בצידה הימני של הצלקת כלל לא נצפתה ולא היתה בגופה של התובעת. עמדת המומחה מטעם בית המשפט מקובלת עלי.

     

33. מעבר לצורך, אציין כי הטענה כי המחט נותרה במהלך הניתוח הקיסרי נשללה גם על ידי הרופא שביצע את הניתוח, ד"ר ברוסילוב, אשר שלל טענה זו מכל וכל. ד"ר ברוסילוב מסר בתצהירו כי התובעת לא הגיעה לבית החולים עם תלונות על התפתחות צירי לידה אלא עם תלונות על "כאבים חזקים ביותר בצלקת ניתוחית קודמת" (ראו בסעיף 5 לתצהירו). ידוע בשלב זה כי הלידה בגינה פנתה התובעת לבית החולים הינה לידה 6 כאשר שתי הלידות הקודמות התקיימו בניתוח קיסרי. ד"ר ברוסילוב ציין בעניין זה כי "בחשד להתפתחות קרע של הרחם, הוחלט על ניתוח קיסרי" (ראו בסייפא סעיף 5 לתצהירו). ד"ר ברוסילוב ציין כי מהלך הניתוח היה תקין ושגרתי עם איבוד דם נמוך מהממוצע.

    עיון בגיליון ספירה בניתוח (נספח ב' לתצהיר ד"ר ברוסילוב) מלמד כי לא נרשם דבר במקום המיועד לדיווח על שימוש במחטים. האם ניתן להסיק כי ד"ר ברוסילוב לא עשה שימוש במחטים בכלל? ד"ר חכים, המומחה מטעם בית המשפט התייחס לגיליון ספירה וציין כי הדו"ח מולא באופן חסר מאחר ואין התייחסות למחטים כלל, אולם בהמשך ציין כי בדו"ח המנתח, ד"ר ברוסילוב לא ציין כי עשה שימוש במחט חלולה (ראו בעמ' 15 ש' 6-18).

    תשובותיו של ד"ר ברוסילוב בחקירתו מלמדות כי במהלך הניתוח הקיסרי, השתמש במחטים עגולות לצורך תפירה של שכבות הבטן הפנימיות ואילו סגירת החלק העליון של העור בוצעה באמצעות סיכות (ראו בעמ' 19 ש' 23-28 לפרוטוקול מתאריך 9.9.14). בהמשך חקירתו הבהיר ד"ר ברוסילוב כי בסט הניתוח המוגש בניתוח קיסרי, יש מעט מאד כלים ומכשירים "ומלבד מחט עגולה לתפירה לא נכנסת מחט אחרת לשדה זה" (ראו בעמ' 20 ש' 7-10), כך לטענתו. בהמשך השיב, כי מעולם לא סגר בטן באמצעות מחט ישרה (ראו בעמ' 20 ש'13).

     

    כאשר נשאל מדוע בדו"ח הספירה אין התייחסות למחטים בהם נעשה שימוש השיב: "נכון ל-2002 כנראה זה מה שהיה נהוג. רופא לא מעורב בספירת פריטים בחדר ניתוח, זה האחיות וכנראה כך היה נהוג וכך עשו" (ראו בעמ' 20 ש' 19-20). גם פרופ' בליקשטיין נשאל בחקירתו על נוהל הספירה והרישום והשיב כי במקום עבודתו תמיד מבצעים ספירה של המחטים אולם לא תמיד רושמים (ראו בעמ' 25 ש' 1-4).

    משעה שממילא, כאמור, מסקנתי היא כי המחט בה עסקינן לא נותרה בבטן התובעת על ידי הצוות המנתח בניתוח הקיסרי, אין צורך בדיון בטענה לנזק ראייתי ביחס לספירת המחטים בחדר הניתוח. טענה זו תידון, להלן, ביחס לניתוח השני.

     

    האם הושארה המחט במהלך הניתוח השני

     

34. טענתה החלופית של התובעת, כפי שהועלתה בכתב התביעה המתוקן, בעקבות חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, היא כי המחט נותרה בגוף התובעת במהלך הניתוח השני שבוצע בה בתאריך 18.4.04. במהלך ניתוח זה, אשר בוצע אף הוא בבית החולים "זיו", בוצעה סקירה של הצלקת משמאל ושוחרר העצב הכלוא.

    ניתוח זה בוצע לתובעת על ידי ד"ר ויקטור עסאף, רופא המחלקה הכירורגית בבית החולים.

     

35. ממסמכים רפואיים אשר צורפו לתצהירו של ד"ר עסאף (נספחים א' עד ח') עולה כי בתאריך 29.2.04 בוצעה בדיקת US לדופן בטן תחתונה אצל התובעת, מצד שמאל, באזור הצלקת, שם הודגם כלי דם עם פולסציה המתאים לסורק ומעליו הודגמה רקמה היפואקוגנית. התובעת הופנתה להמשך בירור. בתאריך 30.3.04 ציין רופאה של התובעת כי התובעת מתלוננת מזה כשנה על כאבים בבטן תחתונה. בתאריך 1.4.04 תועד ביקור התובעת אצל רופאה במסגרתו התלוננה על כאבים קשים קבועים בחלק חיצוני של צלקת ניתוחית משמאל.

    מאלו עולה כי תלונותיה של התובעת לאחר הניתוח הקיסרי התמקדו בצידה השמאלי של הצלקת.

    הניתוח השני בוצע כאמור, בתאריך 18.4.04.

    בדו"ח סיכום האשפוז צויין כי התובעת התקבלה עקב כאבים חזקים בצלקת ניתוחית קודמת, כאבים אשר הופיעו, כך צויין בדו"ח, שנה ותשעה חודשים קודם לקבלתה, כלומר מספר חודשים לאחר הניתוח הקיסרי. בבדיקתה, צויינה רגישות ניכרת במישוש בחלק השמאלי של הצלקת הניתוחית.

    בניתוח, תחת הרדמה כללית, בוצע ניתוח שבו נמצא עצב סנסורי שיצא מן הפציה, העצב נחתך ושוחרר.

    הבדיקה ההיסטולוגית הצביעה על רקמת שומן, עור, קולגן וסיבי עצב. תוצאות הניתוח וההיסטולוגיה איששו את תלונות התובעת ביחס לכאבים בצידה השמאלי של הצלקת.

     

36. ד"ר ויקטור עסאף, המנתח, טען כי לאור המסמכים אשר צורפו לתצהירו, הופנתה התובעת לביצוע ניתוח סקירה (אקספלורציה) באבחנה של עצב "כלוא". בניתוח לא נמצאה גרנולומה או תפר, כן נמצא עצב סנסורי שיצא מהפסיה. תוצאות הבדיקה ההיסטולוגית איששה את האבחנה והממצא בניתוח של עצב "כלוא".

    ד"ר עסאף ציין כי האקספלורציה לא בוצעה לכל אורך הצלקת הניתוחית אלא בהתוויה של צד שמאל בלבד, בחתך באורך של 4 ס"מ בצורה אליפסית. החתכים הפנימיים נסגרו באמצעות תפירה ואילו שכבת העור העליונה נסגרה בסיכות.

     

    כאשר התבקש ד"ר עסאף להפנות בדו"ח ספירת הכלים למספר המחטים אשר נעשה בהן שימוש, השיב כי הדו"ח לא נמצא.

    לעניין העדר דו"ח ספירת כלים, ציין ד"ר עסאף כי המדובר בניתוח שטחי בלבד וכי לא בכל הניתוחים מצורף דו"ח ספירת כלים (ראו בעמ' 28 ש' 13-24). לדבריו, האחיות אחראיות על רישום דו"ח הספירה ולרופא אין כל נגיעה לדו"ח (ראו בעמ' 10 ש' 10-13). המנתח מקבל את הערכה הניתוחית סגורה וכך היה גם בניתוח אשר ביצע לתובעת. לדבריו, בערכת הניתוח אשר ביצע, היו שתי מחטים עגולות מושחלות לחוט נספג.

    עם זאת, מוקדם יותר בחקירתו, כאשר נשאל האם מקובל בניתוחים מסוג זה שבוצע לתובעת לבצע דו"ח ספירה של הכלים, אישר זאת בחיוב (ראו עמ' 28 ש' 10-12).

     

    כאשר נשאל ד"ר עסאף על ידי בית המשפט מנין יש לו מידע ביחס למספר המחטים בהן עשה שימוש במהלך הניתוח השיב כי הוא אינו זקוק לרישום המחטים דווקא כדי ללמוד שנעשתה תפירה אלא דווקא רישום בדבר החוטים עצמם כך לצורך העניין "חוט וויקריל אחד, וויקריל 0 לחיתולים, (צ"ל "חיתולית" – ר.ג.מ.) וקירוב של השומן התת עורי, והסיכות לעור שזה כמובן לא מחטים. כל חוט בקצה שלו מחט מחוברת לקצה לתפירה. זה בא מהמפעל ככה" (ראו בעמ' 30 ש' 12-14).

    ד"ר עסאף שלל שימוש במחט ישרה חלולה לצורך הזרקת חומר מאלחש זאת הן מהטעם שהניתוח התבצע בהרדמה כללית, הן מאחר שהיה צריך לדווח על התרופות שהזריק בטענה "שאחת מהן יכולה לעצור את הלב" (ראו בעמ' 30 ש' 21-22).

    ד"ר עסאף טען כי שימוש במחט חלולה לצורך שטיפה של החתך אינה הפרקטיקה הנוהגת בניתוחים מסוג זה אשר ביצע, וככל שהיה צורך בביצוע שטיפה, נהוג לשטוף באמצעות מזרק ללא מחט או באמצעות שפיכת מים מקערה.

    חיזוק לגישה זו ניתן למצוא גם בעדותו של ד"ר ברוסילוב (ראו בעמ' 21 ש' 16-19), כאמור, שני העדים, מטעם הנתבעת, הם הרופאים אשר ביצעו את הפרוצדורות הרפואיות בהן, על פי הטענה, נשתכחה המחט. טענתם נתמכת בחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעת, פרופ' בליקשטיין.

     

37. הנוהל הקובע מתי יש לבצע דו"ח ספירה ורישום לא הוצג לפני.

    כאמור, ד"ר עסאף הסביר את העדרו של הדו"ח הרלוונטי לניתוח השני, בכך שבניתוחים מסוג זה שבוצע לתובעת, לטענתו, לא תמיד ממלאים דו"ח שכזה, טענה הסותרת, כאמור, תשובה קודמת שלו, לפיה מקובל, גם בניתוח כמו זה שנעשה לתובעת, לבצע דו"ח ספירה.

    המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר חכים, העיד כי בכל ניתוח ממלאים דו"ח ספירה. לדבריו, הדו"ח שמולא בשנת 2002, ביחס לניתוח הקיסרי, חסר, כיוון שאין בו התייחסות למחטים (עמ' 15 ש' 15-17). אשר לניתוח השני, בעניינו עוסק פרק זה בפסק הדין, מסר המומחה כי לא צורף דו"ח ספירה, למרות שבמקרה בו נעשה ניתוח, צריך היה לערוך דו"ח ספירה (עמ' 17 ש' 18-23).

    לאור דבריו של המומחה מטעם בית המשפט ואף בשים לב לעדותו של ד"ר עסאף, לא אוכל לקבל את טענתו הסותרת כי לא צריך היה למלא דו"ח ספירות, זאת כאשר הנתבעת לא טרחה להציג כראיה נוהל הפוטר מעריכת דו"ח שכזה במקרה של ניתוח מסוג זה המדובר.

    חסר ראייתי זה מצד הנתבעת, בהעדרו של דו"ח הספירות ובהעדר הנוהל ממנו ניתן להסיק על פטור מעריכת דו"ח שכזה, עומד לחובת הנתבעת.

     

38. יוצא כי המצב העובדתי כפי שהוכח בפניי הוא כדלקמן:

    • מגוף התובעת, בחלקה הימני של הצלקת בבטנה, הוצא בניתוח השלישי בשנת 2008 חלק של מחט ישרה חלולה.

       

    • מחט זו, כאמור, לא נותרה בגוף התובעת מן הניתוח הקיסרי בשנת 2002.

      מעבר לצורך, יוזכר כי בניתוח זה נערך דו"ח ספירות שהוא חסר.

       

    • בשנת 2004 עברה התובעת את הניתוח השני, ניתוח לשחרור עצב "כלוא".

      בניתוח זה לא נערך דו"ח ספירות ואין בפניי כל תיעוד בדבר המכשירים בהם נעשה שימוש במהלך הניתוח.

       

    • הרופא אשר ביצע את הניתוח השני, בחלקה השמאלי של הצלקת, הכחיש שימוש במחט חלולה כמו זו אשר הוצאה מבטן התובעת בניתוח השלישי.

       

    • מן הראיות שהובאו בפניי לא הוכח כי התובעת עברה טיפול רפואי כלשהו בתווך שבין מועד הניתוח השני, 18.4.04 לניתוח השלישי במהלכו הוצאה המחט, בתאריך 17.1.08. ביתר דיוק – לא הוכח כי התובעת עברה פרוצדורה רפואית כלשהי בבטנה במהלכה נעשה שימוש במחט הזרקה מסוג זה שהוצא מגופה.

      מעדות התובעת ניתן להבין כי לא קיבלה זריקות בבטנה (ראו בעמ' 32 ש' 1-5) ולא חיטטה בבטנה עם מחט. לא הובאו מסמכים רפואיים כלשהם הסותרים עדותה זו, הגם שהנתבעת אספה את החומר הרפואי בעניינה של התובעת, בין היתר, לצורך הגשת ההודעה לצד ג' ביחס לקופת החולים, הודעה שכאמור, נמחקה.

       

    • המומחה מטעם הנתבעת טען כי לא נעשה שימוש במחט חלולה בפרוצדורה הניתוחית מסוג זו שבוצעה.

      המומחה מטעם התובעת העלה את האפשרות כי נעשה שימוש במחט חלולה לצורך שטיפת המקום.

      המומחה מטעם בית המשפט אישר כי חלק מן המנתחים משתמשים במחט דומה לזו שהוצאה מגוף התובעת לצורך הרדמה מקומית בתום הניתוח על מנת להפחית את הכאב לאחר הניתוח. המומחה מסר כי לא מצא תיעוד לכך שהדבר נעשה במקרה זה (עמ' 10 ש' 18-20 ובעמ' 15 ש' 6-10). המומחה מטעם בית המשפט מסר כי גם אינו מוצא הגיון בהזרקה חומר הרדמה בחלק הימני של הבטן, משם הוצא חלק המחט השבור, שכן הניתוח השני בוצע בצד שמאל ולכן, אף אם רצה המנתח להזריק מקומית חומר הרדמה, סביר שהיה עושה זאת בצד שמאל, במקום בו נערך הניתוח.

      המומחה מטעם בית המשפט העיד כי אינו מכיר מצב בו "תנדוד" מחט מצד אחד לצד השני, אך לדבריו, הוא אינו יודע להשיב האם תופעה שכזו מוכרת בספרות (ראו עמ' 23 ש' 8-9 ועמ' 25 ש' 12-14).

      ד"ר עסאף, המנתח, מסר כי הוא מכיר פרוצדורה של הזרקה מקומית להקלת הכאב, גם אחרי ניתוח, אך טען כי זה לא נעשה במקרה הזה מאחר שהיתה פה הרדמה כללית ואת תשובתו מבסס הוא על המסמכים (ראו עמ' 29 ש' 14-29). בסיום עדותו נשאל, שוב, והשיב כי אם היה עושה "בלוק", כלומר מזריק מקומית חומר הרדמה, היה מציין זאת בכתובים (ראו עמ' 30 ש' 21-22). כלומר, אין הוא שולל באופן ברור את האפשרות כי תבוצע הזרקה מקומית לצורך עריכת "בלוק", כדבריו.

       

    • בגוף התובעת, על פי בדיקות ההדמייה שבוצעו בעבר, קיים חלק מחט נוסף, קטן יותר, בצידה השמאלי של הצלקת. התובעת אינה מתלוננת על כאבים באזור זה, מאז בוצע הניתוח לשחרור העצב, הניתוח השני בשנת 2004.

      כאמור, התביעה כאן אינה מתייחסת לכך. עם זאת, המומחה מטעם בית המשפט העלה ספק ביחס לכך שאצל אותה מטופלת נשברה מחט פעמיים, פעם בימין ופעם משמאל, בלא כל תיעוד (עמ' 16 ש' 2-7).

      המומחה מטעם בית המשפט מסר כי חלק מן הרופאים נוהגים לעקם את המחט טרם השימוש בה, ואז, היא עלולה גם להישבר, אולם הוא התקשה להאמין כי במקרה של שבר, הרופא לא יתעד זאת ולא יעשה כל מאמץ כדי לאתר את החלק השבור בבטן המטופלת (עמ' 16 ש' 11-15).

       

      נזק ראייתי

       

39. דו"ח ספירה של הניתוח השני, אינו בנמצא. גם לא ברור אם נערך אם לאו. ד"ר עסאף לא ידע להשיב האם נערך דו"ח שכזה.

    ד"ר עסאף בעצמו וכך גם עדים נוספים ובהם גם המומחה מטעם בית המשפט, העידו כי יש לערוך דו"ח ספירה בניתוח. ד"ר עסאף וגם המומחה מטעם הנתבעת ביקשו לטעון כי ישנם ניתוחים, קלים יותר, בהם לא נערך דו"ח ספירה, אך לא הוצג כל נוהל המסדיר זאת, אשר יש בו כדי לסתור את דברי המומחה מטעם בית המשפט.

    הנתבעת לא הציגה כראיה נוהל כלשהו התומך בטענתה כי לא נדרש למלא דו"ח ספירות בניתוח מסוג זה שבוצע לתובעת על ידי הנתבעת.

    מטבע הדברים, התובעת אשר היתה מורדמת במהלך הניתוח, בהרדמה כללית, אינה יכולה לדעת מה בדיוק נעשה במהלך הניתוח והיא נסמכת על תיעוד הדברים.

    כך גם בית המשפט, על הממצאים, על התיעוד וכמובן על העדויות של הרופאים מטעם הנתבעת.

     

40. צד אשר נמנע מהבאת ראיה, ישמש הדבר לחובתו. בענייננו, הנתבעת לא הביאה את דו"ח הספירות שאמור היה להתבצע בתום הניתוח, אך מעבר לכך, לו היה דו"ח שכזה בידי התובעת ובפני בית המשפט, יכול שהיה תומך בטענותיה כי נעשה שימוש במחט כזו כמו שנותרה בגופה. בהעדר הדו"ח, חסרה לה לתובעת ראיה שהיא נחוצה.

     

41. המלומד ע. הרמן התייחס בספרו מבוא לדיני נזיקין, 2006, פרק 8, עמ' 144, לסוגיית הנזק הראייתי והעברת נטל השכנוע לכתפיו של הנתבע כך:

    "יש להדגיש כי העברת נטל השכנוע אל הנתבע במקרים של העדר רישומים רפואיים תיעשה כאשר אי-הימצאותם נובעת מאשמת הנתבע. כאשר סיבת העדר המסמכים לא ידועה, לא יעבור נטל השכנוע אל הנתבע. לרישומים רפואיים חשיבות רבה בכך שהם מציגים לפני הרופא תמונת מצב של המחלה, של מצב בריאות החולה, ההיסטוריה הרפואית שלו ושל הטיפולים שנעשו. ברגע שהרישומים חסרים, לא רק שנגרם לחולה נזק במישור הטיפולי, נגרם לו גם נזק ראייתי כיוון שהוא לא יכול לדעת מה עשה הרופא ומדוע נעשה מה שנעשה, וכיצד הוא הגיע למצב בו הוא מצוי. לרישומים חשיבות כראיה אותנטית ובעלת משקל בנוגע לאירועים שקרו בעבר. בהעדר רישומים לא יוכל המטופל להוכיח או למצער יקשה עליו מאד להוכיח את שאירע. מקום שצריך לתעד רישום רפואי אך הרישום לא בוצע, או שהרישום לא נמצא ולמחדל לא ניתן הסבר מניח את הדעת, יועבר נטל ההוכחה בדבר העובדות השנויות במחלוקת ושהיו יכולות להתבהר מתוך הרישום אל כתפי הרופא או המוסד הרפואי לתת הסבר המנקה אותם מאחריות. חובת ההוכחה של העובדות לאמיתן ונטל שלילת ההתרשלות מוטלים על הנתבעים".

     

42. זהו המקרה בענייננו. כפי שיובהר להלן, סוגית הנזק הראייתי שנגרם לתובעת בשל העדרו של דו"ח הספירות מביאה להעברת נטל הראיה אל הנתבעת, שתוכיח את אותן עובדות שנויות במחלוקת אשר בדו"ח ניתן היה ליתן להן מענה. הנזק הראייתי שנגרם לתובעת, רק בא להוסיף על מסקנתי בדבר התקיימות התנאי השלישי הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, המעביר את נטל השכנוע במקרה זה, אל כתפיה של הנתבעת, כפי שיובהר להלן.

    על הנתבעת הנטל להוכיח כי לא נעשה שימוש במחט מסוג זו שהוצאה מגוף התובעת, זאת משעה שלא הציגה את דו"ח ספירת המכשירים, אשר אמור לכלול התייחסות ברורה גם לסוגי המחטים בהן נעשה שימוש במהלך הניתוח.

     

    נטל הראיה

     

43. האם במצב העובדתי כפי שעולה לעיל, הוכיחה התובעת כי הנתבעת התרשלה בטיפול בה?

     

    התובעת טענה כי המסקנה המתחייבת היא שהמחט נשכחה בבטנה במהלך הניתוח השני. לטענתה, זוהי המסקנה ההגיונית היחידה המסתברת ואין בלתה. הנתבעת, מצידה, לא הוכיחה כל אפשרות מסתברת אחרת שבה יכולה היתה המחט להימצא בבטן התובעת. לפיכך, טענה התובעת, כי יש להעביר את הנטל, בשלב זה, אל כתפי הנתבעת, למען תוכיח כי לא היתה מצידה רשלנות, זאת בהתאם לכלל "הדבר מדבר בעדו".

    התובעת הפנתה לעובדות שהוכחו כאמור מעלה ולהעדרו של דו"ח ספירה, בניגוד למתחייב, וטענה כי יש לייחס זאת לחובת הנתבעת, אשר גרמה בכך לנזק ראייתי לתובעת.

     

    הנתבעת טענה כי משעה שהניתוח השני בוצע בצד שמאל של הצלקת, וכפי שהעידו המומחים, מחט אינה יכולה לנדוד מצד שמאל בו בוצע הניתוח, לצד ימין, אזי הסבירות היחידה לקיום המחט מימין היא שבירתה במהלך הזרקת חומר על ידי התובעת עצמה או על ידי גורם אחר, אך ללא קשר לניתוחים שעברה אצל הנתבעת.

    הנתבעת לא התייחסה בסיכומיה לסוגיית העברת נטל הראיה.

     

44. סעיף 41 לפקודת הנזיקין קובע כך:

    "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה."

     

    השופט שמגר פירט את שלושת היסודות עליהם עומד הכלל "הדבר מעיד על עצמו":

    "(א) לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה יכולת לדעת, בעת האירוע, מה היו למעשה הסיבות שגרמו למקרה שהביא לנזק.

    (ב) הנזק נגרם על ידי נכס אשר לנתבע היתה שליטה מלאה עליו.

    (ג) נראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט בזהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה."

    (ע"א 206/89 חמוטל רז נ' בית חולים אלישע בע"מ ואח' , פ"ד מז(3), 805 ,עמ' 816-817.)

     

    גם אם לא הועבר הנטל, אם לא עמד התובע בהוכחת שלושת היסודות כאמור, ראו בעניין זה את פסק דינו של כב' השופט בייסקי בע"א 101/81 דג נ' מדינת ישראל, פד"י לח(1) בעמוד 32:

    "גם אם נכשל המערער בניסיונו להעביר על המשיבה את נטל ההוכחה של העדר רשלנות מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שהוא כאמור רק כלל enter שנועד להקל על התובע את נטל ההוכחה, אין הוא מנוע מלהביא ראיות נסיבתיות כדי להראות על קיומה של רשלנות לכאורה. ואם הוא מצליח להראות, כי הנזק לא היה נגרם אלמלא התרשלותו של הנתבע במעשיו או במחדליו, עשויה עובדת אירוע התאונה ליצור הסתברות של רשלנות ולהצביע על הנתבע בתור אחראי לנזק. משמע, גם במקרים, שסעיף 41 הנ"ל אינו ניתן להפעלה, הוכחת הרשלנות אפשרית באמצעות ראיות נסיבתיות, וגם אז עשוי הנתבע להתחייב באחריות, אלא אם יוכיח".

     

    כלומר, גם אם התובע לא הצליח להוכיח כי יש להעביר את הנטל אל הנתבע, עדיין יוכל להוכיח את רשלנות הנתבע על בסיס ראיות נסיבתיות.

     

45. בענייננו, סבורה אני כי התובעת עמדה בנטל ההוכחה של תנאים מצטברים אלה, והנטל הועבר, אל כתפי הנתבעת. אוסיף ואומר, מעבר לצורך, כי גם אם לא היה מועבר הנטל על פי סעיף 41 הנ"ל, אני סבורה כי בשים לב לראיות הנסיבתיות אשר הובאו בפניי, הצליחה התובעת להראות קיומה של רשלנות לכאורה מצד הנתבעת, כזו שדי בה כדי להעביר את המטוטלת לצד הנתבעת, לסתור את הראיות הנסיבתיות שהוכחו.

    כידוע, בקציר האומר, אמנם, משקלן של ראיות נסיבתיות אינו נופל מכוחן של ראיות ישירות, אך הכלל הוא כי אין לקבוע ממצא על יסוד ראיה נסיבתית, אלא אם כן ממצא זה מתחייב הגיונית מן ה"נסיבה" או ה"נסיבות" שהוכחו, כמסקנה אחת ויחידה. היה ונותר מקום למסקנה "אחרת", ואפילו על דרך של ספק, לא תשמש הראיה הנסיבתית בסיס לקביעת הממצא (י. קדמי, על הראיות, מהדורת תש"ע – 2009, כרך שני, בעמ' 792).

    ויודגש, גם אם הוצגו ראיות נסיבתיות, אשר לכל אחת מהן כשלעצמה כוח מועט לבדה, הן עשויות להשתלב זו בזו כך שיחדיו, יהיה להן את המשקל הראייתי הצריך להוכחת אחריות במשפט אזרחי.

    אני סבורה כי בענייננו, הנסיבות אשר הוכחו בפניי מובילות למסקנה אחת והיא כי המחט נותרה בגוף התובעת במהלך הניתוח השני. לא מצאתי כי הוכחה אפשרות אחרת, אפילו על דרך הספק. אדון בכך, בהרחבה, בהמשך.

     

46. לעניין תנאי סעיף 41 לפקודת הנזיקין, התנאי הראשון, מתקיים, שכן לתובעת אין ולא יכולה להיות גרסה כלשהי למהלך הניתוח אותו עברה אצל הנתבעת. התובעת עברה את הניתוח כאשר היא בהרדמה כללית. ידיעתה מתמצית בעובדה כי עברה ניתוחים כפי שהוכח בפניי וכי לא עברה הזרקות בטניות כלשהן במהלך התקופה שבין הניתוח השני לניתוח השלישי, טענה אשר לא נסתרה על ידי הנתבעת. יצויין, בהקשר זה, כי התובעת כאן, נדרשה להוכיח "יסוד שלילי", היינו כי לא בוצעו לה הזרקות לבטנה והנטל להוכיח יסוד שכזה, הוא כידוע, קל יותר.

     

    התנאי השני, מתקיים אף הוא שכן המחט, כך עולה, לא היתה בגוף התובעת קודם לניתוח השני ואותרה רק אחריו, כך שהנזק לתובעת נגרם כתוצאה ממחט אשר היתה לנתבעת שליטה מלאה עליה. לא הובאה בפני כל ראיה שיש בה כדי להצביע על כך שהתובעת עשתה שימוש עצמי כלשהו במחטים וכי שברה היא, אל תוך גופה את המחט.

    לאור מכלול הראיות שהוצגו בפניי נראה כי אירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה בזהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהיא נקטה זהירות סבירה.

    לאמור יש להוסיף את הנזק הראייתי שנגרם לתובעת בשל החסר הראייתי, בהעדרו של דו"ח ספירות הכלים והמחטים.

    אכן, לא בכל מקרה של פגם ברישומים הרפואיים יוביל לקביעת התרשלות מצד הרופא המטפל

    ולא בכל מקרה שבו נתגלה פגם שכזה יועבר נטל השכנוע אל הצד שכנגד, הליקוי ברישום צריך להיות כזה הרלוונטי למהות המחלוקת עצמה.

    בענייננו, דו"ח הספירות נוגע במחלוקת גופה. המחלוקת היא האם נעשה שימוש במהלך הניתוח במחט מסוג זו שהוצאה מגוף התובעת. דו"ח הספירות יכול היה ליתן מענה לכך, לו היה נערך ואם היה נערך באופן מלא, בשונה, אגב, מזה החלקי שנערך בניתוח הקיסרי הראשון.

     

    האם עמדה הנתבעת בנטל להוכיח כי לא התרשלה

     

47. לצורך מתן מענה לשאלה האם היתה הפרה של חובת הזהירות המוטלת על הנתבעת ביחסי רופא חולה, כפי שהובהר לעיל, יש להבהיר מהם המדדים המקובלים של חובה זו בעת מתן הטיפול הרפואי (ע"א 323/89 פכרי קוהרי נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות, פ"ד מה(2) 142, בעמ' 151-152).

    בענייננו, המחלוקת העובדתית המרכזית וכמעט היחידה, היא האם המחט שהוצאה מבטן התובעת הושארה שם על ידי הנתבעת במהלך הניתוח השני.

    לא נטען, מן הסתם, כי הותרת מחט בבטן מטופל היא פרקטיקה מקובלת ודומה כי ככל שהמסקנה תהיה כי המחט הושארה בבטן התובעת על ידי הנתבעת, מבלי שנערך כל תיעוד בדבר שימוש במחט שכזו, אזי המדובר ברשלנות של הנתבעת.

    ההכרעה בתיק זה, לאור נסיבותיו המיוחדות ובשים לב לראיות אשר סקרתי מעלה, היא בתחום נטל ההוכחה.

     

48. האם הנתבעת עמדה בנטל להוכיח כי לא התרשלה? משעה שהועבר אליה הנטל, עליה להוכיח זאת וכך, גם, עליה לתת הסבר סביר לכך שלא נערך או לא נשמר דו"ח ספירות בניתוח בו עסקינן.

     

49. האם ניתן הסבר סביר לכך שלא נשמר או לא נערך דו"ח ספירות?

    לא ניתן לכך כל מענה ברור. ברור כי דו"ח ספירות לא נמצא, אך גם מדברי המנתח בעצמו עולים דברים סותרים, מחד גיסא, אמירה כי בכל ניתוח גם מסוג זה שעברה התובעת, יש לערוך דו"ח ספירות, מאידך גיסא, טענה כי יתכן שדו"ח כזה לא נערך בשל הניתוח המצומצם, יחסית, שנעשה לתובעת.

    לא מצאתי בכך הסבר סביר להיעדרו של הדו"ח ואף אם ניתן היה לראות בכך הסבר סביר, אזי היה על הנתבעת להגיש כראיה את הנועל המלמד על כך שבניתוח מסוג זה לא נדרש לערוך דו"ח ספירות וכאמור, טענה זו נתקלה בהסתייגות המומחה מטעם בית המשפט.

    העדרו של הדו"ח הוא מהותי. דו"ח זה אמור לכלול, כך עלה מן העדויות ובפרט מעדות המומחה מטעם בית המשפט, את כל המכשירים בהם נעשה שימוש ובכלל זה גם את סוגי המחטים השונים.

    העדרו של הדו"ח מערים קושי על התובעת ובעקבותיה על בית המשפט, לברר מה בדיוק נעשה בתוך חדר הניתוח במהלך הניתוח השני. עניין זה, בצירוף העדויות מהן עולה כי קיימת פרקטיקה להזריק גם חומר הרדמה מקומי לאזור המנותח, מובילות למסקנה כי הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי לא נעשה שימוש בפרקטיקה זו במקרה של התובעת וכי לא נותרה בגופה המחט המדוברת.

     

50. מסקנתי לאחר שמיעת מכלול הראיות בתיק זה, היא כי הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי לא היא שאחראית להותרת המחט בבטן התובעת.

    זוהי האפשרות המסתברת היחידה העולה מן הראיות שהוצגו בפניי.

    הנתבעת ביקשה להציג גרסה אפשרית לנסיבות בהם מצאה המחט את דרכה לבטן התובעת והעלתה את האפשרות כי המחט הוכנסה לבטן התובעת על ידי גורם רפואי אחר כלשהו, אולם כאמור, אפשרות זו אינה נתמכת בראיה כלשהי והיא הוכחשה על ידי התובעת מכל וכל. קו זה גם נזנח במחיקת ההודעה לצד שלישי, כלפי קופת החולים, כאשר לא נטען, קל וחומר לא הוכח, כי בשלב כלשהו, במהלך ארבע השנים בין הניתוח השני לניתוח השלישי, בוצע לתובעת טיפול כלשהו הכרוך בהזרקה בטנית.

    העדרם של מסמכים רפואיים המצביעים על ביצוע זריקות כלשהן לבטן התובעת בקופת החולים רק מחזק את המסקנה.

    אפשרות נוספת שהועלתה היא אפשרות היפותטית לחלוטין ולפיה התובעת היא זו שהחדירה את המחט לעצמה עד כדי ששברה את המחט בתוך בטנה. גרסה זו היא בלתי סבירה לחלוטין, כמובן שהיא אינה מגובה בראיה כלשהי ואף התרשמותי הבלתי אמצעית מן התובעת רק מחזקת את חוסר הסבירות של הרעיון כי התובעת היא ששברה לתוך גופה מחט.

    סבירות החלופה הזו דומה לסבירות החלופה שהועלתה על ידי מומחה התובעת, בציניות יש לומר, כי עב"מ חטף את התובעת והחדיר את המחט אל בטנה (ראו בעמ' 13 ש' 3).

     

    האם בעובדה שהניתוח בוצע בצד שמאל של הצלקת והמחט הוצאה מצד ימין יש די כדי לסתור את קביעתי זו? יש להשיב לכך בשלילה. לא הוכח כי המחט לא יכולה היתה, לפחות בתקופה הסמוכה לאחר הניתוח, לזוז בבטן התובעת, אפשרות אשר הועלתה על ידי המומחה מטעם התובעת ונשללה על ידי המומחה מטעם הנתבעת. המומחה מטעם בית המשפט נשאל על כך ומסר, אמנם, כי אינו מכיר מצב שכזה, אולם אינו יודע לומר האם התופעה מוכרת בספרות.

    אין בפניי ראיות ברורות ביחס לשאלה זו ומשעה שהנטל הועבר אל כתפי הנתבעת, היה עליה להביא ראיות מתאימות, אשר לא הובאו.

    האם הטענה כי בגוף התובעת שני חלקי מחט יש בה כדי להשליך על קביעתי זו? עניין המחט השמאלית לא הוכח במשפט. הצדדים לא עסקו בו וזולת ציון פענוח בדיקות ה- CT לא הובהר הנושא. במצב דברים זה, איני מוצאת לבסס קביעה כלשהי על הטענה כי בבטן התובעת מצוי חלק מחט נוסף.

    אין המדובר במרחק שהוא בלתי סביר ולא מצאתי כי הוכח שהזרקה בחלקה הימני של הצלקת, במרחק של ס"מ ספורים ממקום הניתוח השני, היא פרקטיקה שאינה נהוגה ואין בה כדי להקל על הכאב. כאמור, מן העדויות עלה כי הזרקת חומר הרדמה מקומי לצורך הקלה על הכאב עם ההתאוששות לאחר הניתוח היא פרקטיקה מקובלת, אף לשיטתו של ד"ר עסאף.

     

51. משכך, הוכח, ברמת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, כי המחט נותרה בבטן התובעת במהלך הניתוח שערכה לה הנתבעת.

    השארת מחט בבטן התובעת אינה מתיישבת עם נורמת התנהגות מקובלת.

    השארת חפץ בגוף החולה בעת ניתוח הוא מן המקרים המובהקים המוכרים כרשלנות (אזר-נירנברג, רשלנות רפואית וסוגיות בנזיקין, 249, 321 וכן כרמי, בריאות ומשפט, נבו הוצאה לאור, 2003, בעמ' 236 ואילך).

    על הרופאים מוטלת החובה לדאוג הוצאת כל גוף זר מגוף המטופל, זאת טרם סיום הניתוח וסגירת פצע הניתוח.

    מתקיים, לכן, הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי בין חריגת הנתבעת מסטנדרט הטיפול הסביר בהותרת המחט בגוף התובעת, לבין הנזק שנגרם לה ואשר יידון להלן.

     

     

     

     

    טענות נוספות שהועלו על ידי התובעת

     

52. בכתב התביעה הראשון טענה התובעת כי הנתבעת או מי מרופאיה או עובדיה תקפו אותה שלא כדין ו/או חטאו כלפיה בעוולת "התקיפה" כמשמעות המונח בפקודת הנזיקין (ראו בסעיף 6 לכתב התביעה), בכתב התביעה המתוקן חזרה התובעת על טענתה זו (ראו בסעיף 6 לכתב התביעה המתוקן) אך במרוצת ההליך זנחה אותה התובעת.

    גם טענות התובעת בדבר פגיעה באוטונומיה ובהסכמתה מדעת של התובעת ביחס לכל אחד מהניתוחים נזנחו ולא נטענו שוב בסיכומי התובעת.

    כך גם לא הובאו בפניי ראיות המוכיחות כי מתקיימות עילות אלו ועל כן, דינן להידחות.

     

    הנכות  

     

53. המומחה מטעם התובעת טען כי נותרה לה נכות בשיעור של 20% בגין סעיף נכות שעניינו הידבקויות פנימיות. כאשר נחקר בנושא בבית המשפט טען כי אין בנמצא סעיף בגין הותרת מכשיר בגוף מטופל ולכן מצא לקבוע נכות בהתאם לסעיף הנכות האמור.

    התובעת בסיכומיה עתרה להעדיף את חוות דעתו של ד"ר אהרון.

    המומחה מטעם הנתבעת קבע כי לתובעת לא נותרה נכות כתוצאה מהותרת המחט בצלקת בבטנה.

     

    המומחה מטעם בית המשפט קבע בסיכום חוות דעתו כך:

    "הסבל ודרגת הנכות:

    הסבל: בפרק על פרשת המקרה, התייחסתי לכל אותם הביקורים שבהם התלוננה גב' א.ש. על כאב בטן וציינתי את המועדים ואת מספר ימי החופש שניתנו לה, ובסך הכל 96 ימים. באם נקזז ממספר זה את הימים שאושרו בעקבות הניתוחים באפריל 2004 וינואר 2008 ואשר קשורים ישירות בהחלמה מהניתוחים האלה, נותרים 15 ימים שאושרו בפועל לגב' א.ש. בביקוריה השונים אצל הרופאים בגלל כאב בטן. סך כל הימים האלה צריך לתת אינדיקציה על מידת סבלה האמיתי של גבי א.ש. בשל כאבי הבטן. אקדים ואציין כי אין באמור כאן כדי לקזז את שאר ימי החופש והסבל הקשורים בשני הניתוחים שעברה גב' א.ש. בעת כימות כלל סבלה במקרה וביהמ"ש יקבע כי היתה רשלנות וכי הקשר הסיבתי מתקיים.

    הנכות: ניתוח האקספלורציה שעברה גב' א.ש. באפריל 2004 היה מוגבל לצלקת בחלקה השמאלי ולא היתה כל חדירה לתוך חלל הבטן. גס הניתוח בינואר 2008 התמקד בהסרת הצלקת ללא חדירה לתוך חלל הבטן.

    כמו כן, המחט/ים, זו שהוסרה וגם השנייה שיתכן ועוד לא הוסרה, היו בצלקת, מתחת ושטחיות לעור, ולא היתה להן כל נגיעה באברי הבטן או בחלל הבטן. על כן, ולאור כל הנ"ל, אין כל אפשרות שהמחטים או הניתוחים באפריל 2004 וינואר 2008 יגרמו לנזק ו/או לפתולוגיה הקשורים באברי הבטן ו/אר לצמיתות. להערכתי, מלבד הסבל שנגרם לגב' א.ש. הן בגלל המחט/ים והן בגלל הניתוחים, לא נשארה לה כל נכות צמיתה..."

     

     

54. מקובלת עלי גישתם של המומחה מטעם בית המשפט וכן המומחה מטעם הנתבעת. לתובעת לא נותרה כל נכות גניקולוגית או כירורגית כתוצאה מהמעשה המזיק. עסקינן בטענות בדבר הותרת מחט בדופן הבטן כפי שתואר על ידי המומחה מטעם בית המשפט ובכך אין כדי לגרום לנכות הפנימית הנטענת. ככל שהתובעת סובלת מנכות פנימית כלשהי, אזי לא הוכח כי היא תולדה של מעשי הנתבעת במהלך הניתוח השני.

    יצויין כי זולת שאלה אחת לאקונית, לא הפנה ב"כ התובעת שאלות כלשהן למומחה מטעם בית המשפט בעניין זה וגם בכך יש כדי להצביע על העדר עמידה על טענה זו.

     

    הנזק

     

55. משקבעתי כי הנתבעת אחראית ברשלנות כלפי התובעת, באה אני לבחון את טענות הצדדים ביחס לגובה הפיצוי שאותו יש לפסוק לתובעת בתיק זה.

56. בעת בחינת גובה הפיצוי לתובעת נטלתי בחשבון את קביעת המומחה מטעם בית המשפט, המקובלת עלי כאמור, כי לתובעת לא נותרה נכות צמיתה ואוסיף בהקשר זה ואציין כי טענת התובעת בסעיף 44 לסיכומיה, כי בשל מצבה נגרם קרע בחיי נישואיה, היא טענה שלא הוכחה ולא מצאתי ליתן לה משקל.

     

    הפסד השתכרות והפסד זכויות סוציאליות

     

57. התובעת הועסקה ומועסקת כעובדת נקיון במועצה המקומית סאג'ור.

    התובעת הודתה כי הפסדי שכר אינם משתקפים בתלושי שכרה, אך עתרה לפיצוי הן לעבר, בגין היעדרויותיה מן העבודה בשל הניתוחים ובשל מכאוביה, והן לעתיד, בשל הקושי בהתקדמות בעבודה או בהשתלבות בעבודה אחרת.

    לפיכך עתרה התובעת לפסיקת סכום גלובלי, לעבר ולעתיד, בסך של 100,000 ₪.

    לכך, ביקשה התובעת להוסיף פסיקת הפסדי פנסיה בסכום גלובלי של 10,000 ₪.

     

    הנתבעת טענה כי בהעדר נכות ובהעדר ראיות בדבר הפסד השתכרות כלשהו לעבר או לעתיד, התובעת אינה זכאית לפיצוי בראש נזק זה של הפסד השתכרות והפסד פנסיה.

     

58. בהעדר נכות ולאחר שבחנתי את הנסיבות כאן, גם בשים לב לראיות מהן לא עלו תלונות נוספות של התובעת לאחר הניתוח השלישי, איני מוצאת לפסוק הפסד השתכרות כלשהו לעתיד וכפועל יוצא, גם לא הפסד זכויות סוציאליות אשר לא הוכח כי נגרם לתובעת.

     

59. לעבר, לאחר עיון בראיות ובכלל זה בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט ובתלושי שכרה של התובעת, מצאתי לפצות את התובעת בגין אבדן שכר, בעיקר בכל הנוגע לתקופה בת כ- 50 ימים בהם נעדרה מעבודתה לאחר הניתוח השלישי, אשר הוא בלבד, כאמור, נדרש בשל רשלנות הנתבעת. כמו כן, אני מקבלת את טענת התובעת כי הכאבים מהם סבלה במשך ארבע השנים עד שהוצאה המחט מגופה, הגבילו והקשו עליה בעבודתה הפיזית ופגעו בעבודתה.

    לפיכך, אני מוצאת לפסוק לתובעת בראש נזק זה פיצוי בסך 15,000 ₪.

     

    עזרת צד ג'

     

60. התובעת, אם לשישה ילדים, נדרשה לאשפוזים לצורך שני הניתוחים ובשל הכאבים הקשים שסבלה, נתקלה בקושי בביצוע פעולות יומיומיות, לרבות טיפול בתינוקה, ביתר ילדיה ובמשק הבית. העזרה לה נזקקה, הוענקה לה על ידי בני משפחתה, אך בכך, לטענת התובעת, אין כדי למנוע פיצוי בראש נזק זה. התובעת עתרה לפיצוי בראש נזק זה, בסך של 50,000 ₪.

    הנתבעת טענה כי לא הובאו ראיות ביחס לראש נזק זה ועל כן אין לפסוק לתובעת פיצוי כלשהו.

     

61. לאור הראיות שהובאו בפניי, בכלל זה עדות התובעת וחוות הדעת ועדותו של המומחה מטעם בית המשפט, התרשמתי כי נוכח סבלה של התובעת ומכאוביה, היא נזקקה לסיוע בתקופה שבין הניתוח השני לניתוח השלישי, במיוחד בחודשיים העוקבים לניתוח השלישי, אך גם קודם לכן, משך כארבע שנים, כאשר הסתובבה עם מחט בגופה אשר גרמה לה למכאובים. יש לזכור כי התובעת אם לשישה ילדים, כאשר באותה התקופה הצעיר בהם היה פעוט כבן שנתיים.

    מנגד, כאמור, נטלתי בחשבון את העובדה שהתובעת שבה לעבודתה, עבודה פיזית, הגם שמסרה כי אילוצים כלכליים הם שגרמו לשובה לעבודה חרף מכאוביה הקשים. כך גם נטלתי בחשבון כי לא הוגשו מסמכים המעידים על הוצאות בפועל לצורך קבלת עזרה.

    לאחר שבחנתי את טענות הצדדים מצאתי לפסוק לתובעת בראש נזק זה פיצוי בסך 10,000 ₪.

     

    הוצאות

     

62. לתובעת נגרמו לטענתה הוצאות רבות בשל הטיפולים והאשפוזים שעברה ולצורך שיכוך כאביה. כך גם נגרמו לה ולמשפחתה הוצאות נלוות והוצאות נסיעה. התובעת לא שמרה את הקבלות אולם מבקשת היא לפסוק לה סכום גלובאלי של 10,000 ₪.

    הנתבעת טענה כי לא הובאו ראיות ביחס לראש נזק זה ועל כן אין לפסוק לתובעת פיצוי כלשהו.

     

63. עיון בראיות מלמד כי התובעת שבה והתלוננה פעמים רבות בקופת החולים ואף נדרשה לבדיקות שונות כפי שהוצגו מעלה. כמו כן, התובעת נאלצה לעבור ניתוח אשר גם בגינו נגרמו לה הוצאות. ברי, כי בנסיבות אלו היא נדרשה לשלם גם עבור הנסיעות, השתתפות עצמית וכן עבור תרופות לשיכוך כאבים. מטבע הדברים, לא כל ההוצאות מכוסות על ידי קופת החולים ועל כן, לאחר שבחנתי את הראיות והטענות, אני מוצאת לפסוק פיצוי גלובלי בסך 3,000 ₪.

     

    כאב וסבל

     

64. התובעת עתרה לפיצוי בסך 350,000 ₪ בראש נזק זה, בשים לב לכאבים הבלתי נסבלים שהיו מנת חלקה של התובעת והניתוחים שנאלצה לעבור.

    הנתבעת טענה כי כאביה של התובעת אינם קשורים למחט אלא לניתוחים הקיסריים אשר עברה ועל כן אין לפצות כלל בראש נזק זה.

     

65. מן הראיות עלה כי התובעת סבלה כתוצאה מהיוותרות המחט בבטנה. היא שבה ופנתה בתלונות, אך דבר לא עזר. היא נאלצה לעשות שימוש במשככי כאבים, אך חלפו שנים עד אשר התגלה כי הגורם לכאבים הוא מחט בבטנה. הסבל אשר היה מנת חלקה של התובעת, לא רק בשל הכאבים אלא גם מן העובדה שלא נמצא הגורם להם, הוא רב.

    דברי הנתבעת בסעיף 30 לסיכומיה, דווקא תומכים בטענת התובעת בדבר תלונותיה הרבות על כאבים חזקים באזור הצלקת הניתוחית בגין היוותרות המחט בה.

    נטלתי בחשבון את אופי הכאבים, את העובדה שהתובעת נאלצה לתפקד כאם לשישה ילדים וכעובדת נקיון, למרות כאביה, את הפגיעה בהנאות החיים שנגרמה לה בתקופה הזו ואחר כל אלו, אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין ראש נזק זה בסך 100,000 ₪.

     

    סוף דבר

     

66. סך הפיצוי לתובעת יעמוד, אם כן, על 128,000 ₪.

    לסכום זה יתווספו הסכומים הבאים:

    • שכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.

    • הוצאות חוות הדעת ועדויות המומחים בהם נשאה התובעת בתיק בסך כולל של 15,000 ₪.

    • אגרת בית המשפט אשר שולמה על ידי התובעת משוערכת מן המועד בו שולמה על ידה ועד למועד התשלום בפועל.

      הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

       

      הוצאות צד ג'

       

67. ההודעה לצד ג' נמחקה כאשר בין הצדדים הוסכם כי טיעוניהם לעניין ההוצאות יועלו בתום ההליך ובית המשפט יפסוק בכך.

     

    הנתבעת טענה בסיכומיה כי ההודעה לצד ג' נשלחה לאחר עיון מעמיק במלוא תיקיה הרפואיים של התובעת מהם עלה כי במהלך התקופה שבין הניתוח הקיסרי לבין הוצאת המחט בשנת 2008, עברה התובעת בדיקות רבות ובירורים בקופת החולים בשל תלונותיה על כאבים חזקים. ההודעה הוגשה, בין היתר, בטענה כי רופאי קופת החולים החמיצו פעם אחר פעם את המחט בגוף התובעת. לטענת הנתבעת, מחיקת ההודעה אינה משום שלא היתה צריכה להיות מוגשת מלכתחילה, ועל כן, אין מקום לחיובה בהוצאות צד ג'.

     

    צד ג' טען כי מלכתחילה לא היה מקום להגשת ההודעה כנגדו, לא על בסיס טענות התובעת ולא על יסוד המסמכים הרפואיים וכי טענותיו בעניין הועלו כבר במסגרת כתב ההגנה. גם בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט לא נמצאה אחריות כלשהי לצד ג' ועדיין, עמדה הנתבעת על הותרת צד ג' בהליך, כך שזה נאלץ להתייצב בדיון ההוכחות הראשון ורק לאחריו, כאשר קבע בית המשפט כי אינו מתיר לנתבעת את הרחבת החזית, הסכימה הנתבעת למחוק את ההליך ביחס לצד ג'.

     

    הנתבעת השיבה כי צד ג' יכול היה לעתור לסילוק ההודעה לצד ג' על הסף, אך בחר שלא לעשות כן. הנתבעת ביקשה כי הוצאות צד ג' ייפסקו במשורה, לאור התנהלות צד ג' אשר נושא באחריות מסוימת להעלאת טענותיו רק בשלב מאוחר, בדיון ההוכחות.

     

68. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי לחייב את הנתבעת בהוצאות צד ג', באופן חלקי.

    בהודעה לצד ג' נטען באופן כוללני כי צד ג' הותיר בגוף התובעת מחט במהלך הטיפול בה. יתר הטענות הן לליקויים במעקב אחר התובעת, כפי שבוצע כל ידי עובדי צד ג'.

    בית המשפט התייחס לכך כבר בהחלטתו מיום 24.10.13, ביחס לטענת צד ג' להרחבת החזית.

    חוות הדעת אשר הוגשה על ידי הנתבעת, אשר אמורה היתה לתמוך בטענותיה במסגרת ההודעה לצד ג', לא העלתה כל אפשרות להותרת מחט בבטן התובעת על ידי עובדי צד ג'. כל שנכתב ביחס לאחריות צד ג' הוא משפט אחד ויחיד:

    "יש לזכור שמאז הניתוח הקיסרי (יוני 2002) ועד למציאת הממצא (ינואר 2008) חלפה תקופה ארוכה, והאשה עברה ברורים רבים ובדיקות מרובות (במסגרת קופ"ח) לרבות ניתוח לשם אקספלורציה של צלקת הניתוח."

    באמירה זו, אין די כדי לבסס אחריות כלשהי.

    עוד בשלב בו הוגשה חוות הדעת מטעם הנתבעת, היה עליה לוודא כי אוחזת היא בידה חוות דעת המצביעה על רשלנות צד ג'. בהעדר חוות דעת שכזו, לא היה מקום להמשך ההליך לאחר שהוגשו חוות הדעת.

    משכך, לאחר ששקלתי את הטענות ואת עתירת צד ג', אני מחייבת את הנתבעת בתשלום הוצאות צד ג' ושכ"ט עו"ד בהליך בסכום כולל של 20,000 ₪.

    סכום זה ישולם בתוך 30 ימים מהיום אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

     

    זכות ערעור כחוק.

     

    המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

    ניתן היום, ט"ו שבט תשע"ו, 25 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.