בתובענה הנדונה טוען התובע כי בשלושה פרסומים שפרסמו הנתבעים במסגרת העלון 'עליתון' המופץ מידי שבוע לכל תושבי היישוב **(להלן – 'עליתון'; הישוב **יכונה להלן גם – היישוב) ובפרסום נוסף שנעשה בעל-פה, הוציאו הם את דיבתו רעה. מכאן תביעתו המבוססת על עילת לשון הרע, מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן – חוק איסור לשון הרע) ועל עילת הרשלנות, לחייב את הנתבעים לפצות אותו בסך 1,052,768 ₪.
הנתבעים אינם חולקים על הפרסומים ב'עליתון' (אלא רק על הפרסום בעל-פה). תמצית טענתם היא כי עומדת להם הגנת אמת בפרסום והגנת תום הלב; כי שמו של התובע נזכר רק בפרסום אחד, כך שבכל מקרה, אין מקום לתביעה ביחס לשלושת הפרסומים; כי אין יריבות בין התובע לבין מקצת הנתבעים (כל עוד לא תהיה התייחסות אל נתבע מסוים, יכונו להלן – הנתבעים); כי התובע לא הוכיח שנגרם לו נזק ולטענתם, אף קודם לפרסום לא נהנה התובע מ"שם טוב".
א.הערה בעניין פרסום שמות הצדדים ובעניין שמות שיוזכרו בפסק הדין
2.כפי שעוד יובהר, הרקע לפרסומים נושא התובענה נעוץ בחשדות של הנתבעים ואחרים, כי לכאורה, עשה התובע מעשים מגונים בילדות תושבות היישוב. התובע מכחיש בתוקף חשדות אלו ומכאן טענותיו כי הפרסומים המייחסים לו, במפורש או במשתמע, את אותם מעשים מהווים לשון הרע.
התובע התנגד בתוקף לכך שיינתן צו איסור פרסום לגבי התובענה, אך מאחר שכאמור, התביעה עוסקת בקטינות, שמם אסור בפרסום. עניין זה נדון עוד בקדם המשפט שהתקיים לפני כבוד השופטת (בדימוס) מלכה אביב, ביום 22.4.2013 ועל עמדת התובע כאמור, הוא חזר גם בקדם המשפט שהתקיים לפניי ביום 11.12.2014 (לאחר שביום 19.5.2014 הועברה התביעה להמשך שמיעתה לפניי). לנוכח עמדת התובע כאמור, נקבע לעניין זה בהחלטה מיום 22.4.2013 (החלטת השופטת אביב), כי הבקשה לאיסור פרסום או לשמיעת התביעה בדלתיים סגורות נדחית, אולם שמות הקטינות יצוינו רק באות הראשונה של שמן. מטעם זה, אף שמות הורי הקטינות יצוינו בדרך זו ולא יופיעו במפורש (למשל, "אבא של נ'" וכדומה).
ב.עיקרי העובדות ועיקרי ההליכים
3.תחילה נעמוד על תוכנם של שלושת הפרסומים ב'עליתון' ועל הפרסום בעל-פה, על הרקע העובדתי, אשר בעיקרו אינו שנוי במחלוקת ועל עיקרי ההליכים במסגרת התובענה הנדונה, לרבות פירוט העדים והראיות העיקריות.
(1)ארבעת הפרסומים
4.התביעה הנדונה עוסקת כאמור בשלושה פרסומים, אשר פורסמו ב'עליתון' וכן בפרסום רביעי, שעל-פי הנטען, היה בעל-פה, אשר על-פי טענת התובע, מהווים לשון הרע עליו.
נוסף על פרסומים אלו, הגיש התובע פרסום נוסף, שהוא פרוטוקול של פורום רווחה של היישוב, אשר לא הייתה מחלוקת כי אף הוא הופץ בקרב חברי היישוב. הגם שלא נתבע סעד גם בשל פרוטוקול זה, הוא בעל חשיבות לעניין שאר הפרסומים ולכן נביא גם את תוכן חלקו הרלוונטי.
הפרסום הראשון: פרסום בעליתון מיום 5.8.2011
5.הפרסום הראשון מופיע בעמוד הראשון של גיליון 'עליתון' מס' 488 מיום 5.8.2011 ועל הדברים חתום קובי אלירז (הנתבע 2. להלן גם – אלירז), יו"ר הוועד המקומי של היישוב (להלן – הפרסום הראשון). כך נאמר בפרסום זה:
"פגיעה בילדים
השבוע נעצרו שני תושבי עלי בחשד לפגיעה בילדות בישוב. אין קשר בין שני המקרים. המעצר בוצע הודות לתגובה מהירה ונכונה של הורי הילדות אשר הגישו תלונה במשטרה. בישוב קיים צוות רווחה מיוחד ברשות הרב אברהם שילר, עו"ס נעה לוינגר, ניצה פרקש, סימונה רדלר, אלי ניסנהולץ ואני, שמטרתו המרכזית היא טיפול במקרים בהם יש חשש לפגיעה בקהילה. אנחנו מתנגדים לרעיון של 'הכביסה בבית' והצעד הראשון הננקט על ידינו הוא פניה לרשויות במקרה של חשד לעבירה פלילית.
לצערנו, במקרים רבים הנפגעים בוחרים שלא להתלונן במשטרה ובכך נמנעת האפשרות לטפל בפוגעים בצורה הולמת. אין לנו אפשרות לפרסם מידע אודות אדם אשר לא הוכחה אשמתו, הן מצד חוקי המדינה והן מצד דין תורה.
חשוב לזכור שבמדינת ישראל קיימת סטטיסטיקה של פגיעות בילדים ואנו חלק מהסטטיסטיקה הזאת בדיוק כמו כל מקום אחר, כולל שכונות וישובים דתיים. ניתן לקבל תקציר של השיחה שהתקיימה בנושא ע"י 'מרכז סיוע לנשים דתיות' בכדי לסייע במניעת המקרה הבא. שילחו מייל לניצה או השאירו הודעה והסיכום יישלח אליכם
...
בברכת שבת שלום, קובי אלירז".
נעיר כי אלו הנזכרים בפרסום נמנים עם הנתבעים (הרב אברהם שילר – הנתבע 4; נעה לוינגר – הנתבעת 5; ניצה פרקש – הנתבעת 7; סימונה רדלר – הנתבעת 6; אלי ניסנהולץ – הנתבע 3. נתבעים אלו יכונו להלן על-פי שמות משפחתם).
הפרסום השני: פרסום ב'עליתון' מיום 26.8.2011
6.הפרסום השני מופיע בעמוד הראשון של גיליון 'עליתון' מס' 491 מיום 26.8.2011 ועל הדברים חתום אלירז (להלן – הפרסום השני). זה לשון הפרסום במלואו:
"בעניין ההטרדות
1.לאחרונה הוגשו תלונות במשטרה כנגד שני תושבים בישוב ושניהם קיבלו צו הרחקה מהישוב לפרקי זמן שונים. בשני המקרים הוטלו צווי איסור פרסום ע"י בית משפט. בהתייעצות עם העו"ד של הישוב ועם נציגי המשטרה ניסחנו הודעה לציבור עם מקסימום המידע האפשרי. אנו מדווחים לרשויות בכל מקרה של הפרת צו ההרחקה ונמשיך לדרוש את הסרת צו איסור הפרסום.
2.לגבי המקרה שארע באחד מגני הילדים, העניין נדון עם רב הישוב ועם המשטרה וסוכם שלא יצוין שם הגן הספציפי. למותר לציין שכל הרשויות מדווחות ומטפלות בעניין. כמובן שבמקרים של ילדים קטנים יש להקפיד הקפדה יתירה בכל דיבור ואנו מבקשים מאוד מכל מי שלא מכיר מכלי ראשון (כלומר מהילד שלו) את המקרה, להימנע מלדבר ולהפריח שמועות והשערות בנושא, שאין בהן תועלת לא לעצמו ולא לציבור כולו. כאמור, אנשי המקצוע מטפלים בסוגיה בצורה הטובה ביותר שניתן.
3.פורום הרווחה מפציר וממליץ בכל מקרה בעבר, בהווה ובעתיד להגיש תלונה למשטרת ישראל בכל מקרה של חשד לפגיעה, המסייע בכך במידת הצורך. לצערנו הרב, ברבים מהמקרים אנשים לא נוקטים בצעד זה מסיבות שונות, דבר המונע אפשרות לנקיטת צעדים ממשיים כנגד החשודים.
4.פורום הרווחה בראשות הרב שילר הוקם כצוות התייעצות קהילתי, בעקבות מקרים שהגיעו לשולחני לאורך השנים. הפורום אינו פורם בעל סמכויות חוקיות ואינו פורום טיפולי-מקצועי. איננו מטפלים בנפגעים או בפוגעים, אלא מפנים את כל המקרים לגורמים המקצועיים המתאימים. כמובן שלכל תושב אשר נפגע שמורה הזכות לפנות באופן ישיר לגרומים המטפלים ואיש אינו מחויב לדווח לפורום. תפקידנו לתווך בין תושבים לבין גורמים אלה במידה והם מעוניינים בכך. בנוסף, במקרה שיש חשש לפגיעה בקהילה (מעבר לפגיעה בפרטים) אנו פועלים למזער את הנזקים ככל שניתן, לדוגמה ע"י הגבלת העסקה של אנשים שיש כנגדם חשדות וכו'. אנו מקפידים לפעול במסגרת החוק ולא בכל מקרה יש לנו יכולת לנקוט בפעולות ישירות. פרט לעובדי הישוב השותפים בפורום, חברים בו תושבים בהתנדבות אשר מביאם אתם ניסיון מתחומים שונים ומשקיעים שעות רבות מזמנם לסיוע בחשיבה ובפתרון בעיות שעולות. הרכב הפורם אושר ע"י הועד המקומי.
5.אנו מודעים למחיר של הפרסום העמום שבו נקטנו, חשבנו שראוי ליידע את הציבור במה שניתן, על אף מחיר זה וסומכים על הציבור שיבין שיש סיבות לאופן הניסוח המדויק של כל הודעה כזו.
6.אדגיש שוב שמה שעומד לנגד עינינו הוא טובת הציבור והגנתו, ואנו כאמור עושים את המקסימום האפשרי לאור מורכבות המצב. אנו חוזרים ואומרים שהדרך הטובה ביותר למניעת מקרים מסוג זה היא העלאת המודעות של ההורים ושל הילדים לצורך להשמר מפני מצבים מסוכנים. בשנה החולפת הועברו סדנאות בענין לכל התלמידים ב*** וכן להורים. בתקופה הקרובה תתקיים שוב הרצאה בנושא בה ניתן לקבל מידע מעשי על כלים למניעת מצבי סיכון אפשריים.
7.חשוב להבין שמספר מקרי הפגיעה בעלי אינו שונה מהמתרחש בכל ישוב או שכונה אחרים. העובדה שבתקופה האחרונה עלו לכותרות מספר מקרים אינה מעידה על מצב חריג, אלא להיפך, על טיפול אינטנסיבי של הישוב במקרים שמתרחשים
בברכת שבת שלום, קובי אלירז".
הפרסום השלישי: פרסום ב'עליתון' מיום 24.2.2012
7.הפרסום השלישי מופיע בעמוד הראשון של גיליון 'עליתון' מס' 516 מיום 24.2.2012 (לאחר דבריו של אלירז) ועל הדברים חתומים חברי פורום רווחה (הרב שילר, אלירז, ניסנהולץ, לוינגר, רדלר ופרקש) (להלן – הפרסום השלישי). זה תוכנו:
"בישובנו מסתובב בחור כבן 25 בשם ק. ה., שהיה בן בית אצל משפחות רבות. במהלך השנים ארעו מספר ארועים של התנהגות לא הולמת של ק. בעיקר עם ילדות ואף הוגשו מספר תלונות למשטרה. החקירה לא הובילה לפתיחת הליך משפטי נגד ק. (כמובן ברוב המקרים מסוג זה, שהשטח 'האפור' בהם הוא רב).
התרענו בפני ק. מספר פעמים, הצענו לא את עזרתנו והמלצנו לו לעבור טיפול אישי משמעותי.
אנו מסבים את תשומת לב הציבור לעניין ומזכירים שבכל מקרה יש להרגיל את ילדיכם לנהוג בזהירות עם כל אדם ולא להיכנס למצבים המסכנים אותם.
בשנה האחרונה התקיימו מספר הרצאות וסדנאות להורים, לילדים ולנוער בנושא. ניתן לקבל במייל או בדואר סיכום של ההרצאה (נא לפנות במייל ... או לניצה בטלפון ...) ובחודשים הקרובים תתקיים הרצאה נוספת לרענון.
אנו קוראים להורים לקחת אחריות ולהיות מודעים. הסטטיסטיקה אינה פוסחת על אף ישוב או שכונה בארץ וחשוב להקנות לילדים הרגלים נכונים למען בטחונם האישי.
חברי פורום רווחה – הרב אברהם שילר – מרא דאתרא, קובי אלירז – יו"ר הועד, אלי ניסנהולץ – חבר הועד, נעה לוינגר – עו"ס, סימונה רדלר וניצר פרקש – מזכירה חברתית".
הפרסום הרביעי: דברים אשר לטענת התובע אמרה הנתבעת 9 בעל-פה
8.הפרסום הרביעי הוא, על-פי טענת התובע, דברים שאמרה הנתבעת 9 בעקבות הפרסום הראשון (מיום 5.8.2011) (להלן – הפרסום הרביעי). לטענת התובע (פסקה 19 בתצהירו), הנתבעת 9 היא מזכירת היישוב. לטענתו, בעקבות הפרסום הראשון, התקשרה נתבעת זו אל תושבים רבים ביישוב וסיפרה להם שהפרסום מתייחס אל התובע, כי הוא אחד מהשניים שלגביהם מתייחסים הדברים והוסיפה כי יש להיזהר מהתובע ולהתרחק ממנו.
פרוטוקול ישיבת ועד היישוב מיום 18.3.2012
9.בישיבת ועד הישוב מיום 18.3.2012 (לאחר הפרסום השלישי) נכחו אלירז ועוד שלושה חברי הוועד (שאינם נתבעים). במסגרת העדכונים שמסר אלירז לנוכחים, נמסר עדכון בעניין פורום רווחה, כלהלן (להלן – פרוטוקול ישיבת וועד הישוב):
"עדכונים – קובי [אלירז]: ...
פורום רווחה – הפורום התכנס והחליט ליידע את הציבור לגבי ארועים שארעו בעבר עם ק. ה.. המידע פורסם בעליתון וחשוב לנו להזכיר לציבור כל הזמן שגם בישוב צריכה להיות מודעות כללי התנהגות שימנעו מקרים של פגיעה בילדים, גם אם אין מידע קונקרטי על אדם ספציפי. אלה כללים בסיסיים לחיים ומודעות מונעת פגיעות
מיכל: אני מחזקת את ידיו של הרב שילר על האומץ ועל הכתפיים הרחבות בעניין".
(2)רקע עובדתי
10.שני הצדדים לתביעה ובעיקר הנתבעים, ייחדו חלק ניכר מהתצהירים ומהעדויות לעובדות העומדות ברקע של הדברים. עניינן של עובדות אלו בנסיבות הקשורות בתובע, בעניין התנהלותו ביישוב, מקום מגוריו ואופי מגוריו וכן בכל הקשור למערכות היחסים בינו לבין תושבי היישוב. אגב כך, הנתבעים אף הרחיבו בעניין עובדות ופרטים על אודות היישוב עלי. גם אם האופן שבו הציגו הנתבעים את הדברים שונה מהאופן שבו בחר התובע להציגם, בסופו של דבר, דומה כי אין מחלוקות של ממש בכל הקשור בנושאים אלו. לפיכך, לא ראינו צורך להרחיב בנושא זה ואף דומה כי אין צורך בניתוח הראיות ובהפניות מדויקות אל דברי התובע או אל דבריהם של מי מבין הנתבעים והעדים מטעמם.
רקע זה יתואר אפוא, באופן כללי, תוך ציון העובדות אשר בפועל נמצא, כי אינן שנויות במחלוקת ומכל מקום, לא נמצאו מחלוקות ממשיות בכל הקשור בהן.
11.היישוב עלי הוא ישוב קהילתי (אגודה שיתופית) בדרום השומרון, המצוי בתחומי המועצה האזורית מטה בנימין. ביישוב גרות כשמונה מאות משפחות, רובן משפחות דתיות וחמישית משפחות חילוניות. היישוב מנוהל באמצעות ועד יישוב הנבחר מבין תושביו.
12.התובע, כיום כבן שלושים, שירת בנח"ל החרדי והיה במעמד של "חייל בודד" לאחר שככל הנראה, ניתק הקשר בינו לבין משפחתו. הוא הגיע אל היישוב בשנת 2003 ביוזמת מג"ד הנח"ל החרדי באותה עת, שהוא תושב היישוב עלי. בשנים הראשונות התגורר התובע במבנה שהועמד לרשותו השייך למכינה הקדם צבאית ביישוב. אף אין חולק על כך שלנוכח מצבו האישי וניתוקו ממשפחתו, משפחות רבות ביישוב סייעו לתובע בדרכים שונות ובין השאר, נהגו להזמינו להתארח בביתם בארוחות חג ושבת ואף במהלך השבוע. התובע מתפרנס בעבודת כפיים ומעבודות מזדמנות של תיקונים וכיוצא באלו, שעבד בבתי התושבים.
במהלך השנים האחרונות, בחר התובע לגור במבנה כלשהו המצוי בפאתי היישוב מחוץ לתחום היישוב. הנתבעים כינו את המבנה "מערה" ו"שומרה", כפי שאף עולה מהתמונות שצורפו אל תצהירו של אלירז (הנתבע 1) (נספח 1 של תצהירו). לעומת זאת, התובע טען, כי מדובר במבנה אבן עתיק המצוי במקום. לנתבעים טענות רבות כלפי התובע ובין השאר, כי הוא נוהג להסתובב עם גרזן ולכרות עצים שלא בהסכמת היישוב ולטענתם, הוא אף משתמש במקורות מים וחשמל שחיבר באופן לא מסודר. התובע הכחיש חלק מטענות אלו ולטענתו, מעולם לא הסב נזק כלשהו לעצי היישוב ולרכושו.
התובע מוכר כמי שמתחבר לילדים ואף משחק עמם ושוהה במחיצתם. אף לא הייתה מחלוקת על כך שילדים מבין ילדי היישוב נהגו לבוא לבקר את התובע באותו מבנה שבו הוא גר.
13.אין מחלוקת על כך שבמהלך השנים האחרונות נעצר התובע ונחקר מספר פעמים על רקע חשדות לפגיעה ברכוש של פלסטינים. כך בין השאר, נעצר התובע ביום 3.8.2011 ובהתאם להחלטה מיום 4.8.2011 (מ"י (שלום ירושלים) 7663-08-11 (החלטה שלי)), הורחק משטח היישוב למשך מאה ושמונים יום (להלן – החלטת בית המשפט על הרחקת התובע). על-פי האמור בהחלטה, החשד שיוחס לתובע היה כי עבר עבירות איומים, השגת גבול, היזק לרכוש במזיד וחבלה לרכב במזיד. כאמור בהחלטה, על-פי החשד, הייתה "השתלטות מצד המשיב [התובע] על קרקע בבעלות פלסטינים וכן העובדה שביום 3.5.2011, בזמן שחקלאים פלסטינים הגיעו לחרוש את אדמתם בליווי צה"ל ואנשי ביטחון, ניקב המשיב את גלגלי הטרקטור שלהם ואיים שירצח אותם". על-פי דברי התובע בעדותו, בקשר לאירוע האמור, הוגש כתב אישום וההליך הסתיים בכך שהוטל עליו עונש של שירות לתועלת הציבור. התובע לא ידע לומר אם הורשע באותו עניין, או רק נקבע כי עבר את העבירה (עמ' 14, שורות 30-23).
(לשלמות הדברים יוער, כי כאמור, התביעה הועברה להמשך שמיעתה לפניי ביום 19.5.2014. בהחלטה מאותו יום, הפניתי את הצדדים לכך שהדיון בעניין האמור התקיים לפניי. הגם שנסיבות העניין לא היו זכורות לי, התבקשו הצדדים להודיע אם לדעתם יש מניעה שאדון בתביעה. משלא הודיעו הצדדים דבר, ניתנה ביום 1.6.2014 החלטה שהתביעה תידון לפניי).
בקשר לחשדות האמורים, הפנו הנתבעים להחלטה נוספת שניתנה בבקשה למעצר התובע עד תום ההליכים בקשר לכתב-אישום שהוגש נגדו אל בית המשפט המחוזי בירושלים (ת"פ 8989-04-14). על-פי אותה החלטה, התובע הואשם בשתיים-עשרה עבירות הצתה של עצי זית במטע הסמוך ליישוב, שאותו מעבדים פלסטינים (מ"ת (מחוזי ירושלים) 9043-04-14 מדינת ישראל נ' ק. ה. (10.4.2014), כבוד השופט ר' יעקובי). התובע לא נעצר עד תום ההליכים, אלא שוחרר בתנאים וככל הנראה, טרם הסתיימה שמיעת התיק הפלילי שבעניינו התבקש המעצר.
בהקשר של החשדות והאישומים האמורים, טענו הנתבעים, כפי שעוד יובא בהמשך הדברים, כי התנהלות התובע, שאף זכתה לסיקור עיתונאי נרחב (כפי שעלה מהפרסומים שהוגשו בקשר לכך (נ/1)), תוך ציון העובדה שהתובע הוא תושב **, פגעה קשות בשמו הטוב של היישוב ובשמם הטוב של תושביו. שכן לטענתם, התובע הוצג כ"תושב ***" אשר עוסק ב"פשעי שנאה", בעוד שהיישוב עלי הוא יישוב שגרים בו אנשים שומרי חוק, התורמים למדינה ולחברה ומתרחקים מקיצוניות.
14.כאמור, העובדות שהובאו לעיל, עומדות ברקע הדברים ובעיקרן, כאמור, אינן שנויות במחלוקת. לעומת זאת, העובדות העומדות במוקד הפרסומים, שעניינן החשדות שיוחסו לתובע בדבר מעשים מגונים בקטינות הגרות ביישוב, שנויות במחלוקת ולגביהן אין כל הסכמה. לעניין זה נשוב ונידרש בהמשך הדברים.
לעת הזו נציין רק, כי אין מחלוקת על כך שנגד התובע הוגשו תלונות ובעניינן נפתח תיק חקירה, אשר נסגר בהיעדר ראיות מספיקות. בעניין זה הגישו הנתבעים את המסמכים הבאים: מכתבו של רפ"ק מרדכי אריה, רמח"מ בנימין, מיום 24.6.2012, המציין כי הוגשה תלונה אחת, נערכה חקירה שבמסגרתה שוחרר התובע בתנאים וכי תיק החקירה הועבר לפרקליטות; תעודת עובד ציבור של רפ"ק אריה מרדכי בעניין המכתב האמור (תעודת עובד הציבור ובמכתב – נספח 3 של תצהירו של אלירז); מכתבו של עו"ד דניאל ויטמן, מנהל המחלקה הפלילית בפרקליטות מחוז ירושלים (פלילי) (כתוארו באותה עת), מיום 9.9.2012, אל התובע שבו הוא מודיע כי תיק החקירה נסגר בהיעדר ראיות מספיקות להגשת כתב אישום, תוך הוספת אזהרה, כי אם יתקבלו תלונות או ראיות נוספות, עשוי הדבר להביא לפתיחת התיק מחדש (שם, נספח 3); תעודת עובד ציבור מאת עו"ד דניאל ויטמן, משנה לפרקליטת מחוז ירושלים – פלילי ((המכתב הוגש ביום 12.3.2015)). על-פי האמור בה, התובע נעצר לחקירה ביום 3.8.2011, בעקבות חשד שעבר עבירות של מעשה מגונה במספר קטינות ביישוב **. בתום החקירה הועבר התיק אל הפרקליטות, שם הוחלט כאמור, על סגירתו מחוסר ראיות מספיקות וכי הודעה על כך נשלחה אל התובע במכתב מיום 9.9.2012 (המכתב הנזכר), אשר כלל גם אזהרה.
נקדים ונעיר, כי התובע מכחיש בתוקף את העובדה שלכאורה, נעצר גם בשל החשד שעבר עבירה של מעשה מגונה בקטינות. לטענתו, כאמור לעיל, מעצרו ביום 3.8.2011 היה אך ורק בקשר לעניין חקירתו בחשד שהזיק לרכוש של פלסטינים, וכי כמובא לעיל, בעקבות אותו מעצר, ניתנה החלטת בית המשפט על הרחקתו מהיישוב (ההחלטה שניתנה למחרת, ביום 4.8.2011). התובע עצמו טען בקדם המשפט מיום 11.12.2014, כלהלן (עמ' 4 בפרוטוקול):
"אני זומנתי טלפונית על-ידי רכז המודיעין של משטרת בנימין מר אבי בן-עמי בחשד להיזק לרכוש של פלסטינים. הגעתי לתחנה והוא התחייב בפני שחמש דקות והוא משחרר אותי מהתחנה. אני זוכר מילה במילה. לא נחקרתי אז לגבי פגיעה בקטינות. אני נעצרתי והובאתי בפני מותב זה בחשד להיזק של רכוש של פלסטינים".
זו אף הייתה גרסתו החד משמעית של התובע במהלך חקירתו הנגדית, הממושכת. התובע טען, כי בעת הגשת התביעה הנדונה (ביום 24.4.2012), כלל לא ידע שהוגשו נגדו תלונות בחשד לעבירה של מעשים מגונים בקטינות (עמ' 38, שורות 24-23). לעניין הטענה, כי לכאורה, נעצר ביום 3.8.3011 לא רק בקשר לחשד בדבר היזק לרכוש של פלסטינים, אלא גם בשל החשד בעניין מעשים מגונים בקטינות, השיב התובע "חד משמעית לא" (שם, שורות 29-27). גם לאחר הסבר מפורט של בית המשפט, כי המונח "מעצר ושחרור" כולל גם את האפשרות ששוחרר מיד בתום החקירה לאחר חתימה על התחייבות עצמית (עמ' 39, שורות 5-1), עמד התובע על דעתו, שלא כך היה. לדבריו, "חד משמעית לא נעצרתי. אני יודע מה היה. לשאלת בית המשפט, אני לא זוכר אם חתמתי על ערבות" (שם, שורות 8-7). כך גם בהמשך דבריו (שם), שבמסגרתם אף הוסיף, כי מעולם לא קיבל את מכתבו של עו"ד ויטמן מהפרקליטות המודיע על סגירת התיק (שם, עמ' 39).
לעניין זה יוער כבר עתה, כי טענות התובע נתמכות גם בהחלטה מיום 4.8.2011 על הרחקתו מהיישוב עלי. אמנם הפרוטוקול מאותו דיון לא הוגש, אלא רק ההחלטה הוגשה, אולם ניתן ללמוד ממנה כי אותו מעצר, שממנו שוחרר התובע בתנאים, התייחס אך ורק אל החשדות בדבר היזק לרכוש של פלסטינים. חרף זהות המועדים, בקשת המעצר לא התייחסה אל התלונה בדבר מעשים מגונים, אשר נראה, כי אף לא הוזכרה.
(3)עיקרי ההליכים ופירוט הראיות מטעם הצדדים
15.כתב התביעה, המתייחס כאמור, אל שלושה פרסומים ב'עליתון', שניים מחודש אוגוסט 2011 ואחד מחודש פברואר 2012, הוגש ביום 24.4.2012. כתב ההגנה הוגש ביום 21.6.2012.
קדם משפט ראשון התקיים כאמור, ביום 22.4.2013 ובמהלכו כמובא לעיל, בין השאר, דחה בית המשפט (כבוד השופטת מ' אביב) את בקשת הנתבעים בדבר מתן צו איסור פרסום פרטי התובענה.
לאחר העברת התובענה להמשך שמיעתה לפניי ניתנה ביום 2.6.2014 החלטה על הגשת תצהירי עדות ראשית.
מטעם התובע הוגש ביום 1.7.2014 רק תצהירו של התובע.
מטעם הנתבעים הוגשו ביום 5.10.2014 ארבעה תצהירים מטעם המצהירים הבאים: קובי אלירז (הנתבע 2); הרב אברהם שילר (הנתבע 4); נעה לוינגר (הנתבעת 5); ניצה פרקש (הנתבעת 7).
יוער כי בין לבין, התנהלו הליכים שונים בעניין הגשת מסמכים וכן בעניין בקשות הנתבעים לזמן אחד-עשר עדים אשר לא הוגשו תצהירים מטעמם. לעניין זה נעיר, כי הבקשה נדונה בקדם המשפט מיום 11.12.2014, אשר בעקבותיה ולבקשת הצדדים, השלימו הם את טענותיהם בכתב. בסופו של דבר, ניתנה החלטה ביום 19.1.2015, אשר התירה לנתבעים לזמן את כל העדים שביקשו להזמין. באשר למסמכי תיק החקירה, הגשתם נמנעה לנוכח סירוב הפרקליטות לאפשר עיון בהם (ראו בין השאר, החלטה מיום 3.2.2015 והחלטות קודמות הנזכרות בה).
מבין העדים שהוזמנו מבלי שהוגש תצהיר מטעמם, התייצבו רק חלקם. מכל מקום, אין מחלוקת על כך שכל העדים שהוזמנו להעיד מבלי להגיש תצהיר, העידו כי כלל לא נעשתה אליהם פניה להגשת תצהיר מטעמם. כן יש להדגיש, כי איש מהשוטרים שהוזמנו, לרבות השוטר הקהילתי, קובי אלול, לא התייצבו למתן עדות.
16.ישיבת הוכחות ראשונה התקיימה ביום 15.3.2015 ובמהלכה העיד התובע (עמ' 41-6).
ישיבת ההוכחות השנייה התקיימה ביום 16.3.2015 ובמהלכה העידו עדי הנתבעים הבאים: הגב' נעה לוינגר (עמ' 45-43); הגב' דינה רחמים (עמ' 52-45); הגב' שירה ה. (עמ' 56-55); הגב' ניצה פרקש (עמ' 58-57); הרב אברהם שילר (עמ' 64-58); אבא של ר' (עמ' 69-65); מר קובי אלירז (עמ' 91-70).
בישיבת ההוכחות השלישית, שהתקיימה ביום 19.3.2016 נשמעו העדים הנוספים מטעם הנתבעים: אבא של ג' (עמ' 87-83); אבא של ע' (עמ' 91-88).
לאחר שהתברר שהשוטר הקהילתי הפועל ביישוב, קובי אלול, לא התייצב למתן עדות, בחרו הנתבעים לוותר על עדותו (שם, עמ' 91).
17.לבקשת הצדדים, סיכומי טענותיהם הוגשו בכתב. מטעם התובע הוגש ביום 4.5.2015, ומטעם הנתבעים הוגש, לאחר ארכות רבות, רק ביום 4.11.2015. תשובת התובע לסיכומי הנתבעים הוגשה ביום 22.11.2015.
ג.עיקרי טענות הצדדים בסיכומיהם
(1)עיקרי טענות התובע
18.התובע טען כי כל הפרסומים מהווים הוצאת לשון הרע עליו, כי אין בהם אמת וכי פורסמו ממניעים פסולים, על רקע רצונם של אנשי היישוב לגרום לו לעזוב את היישוב. בסיכומיו, ניתח התובע בהרחבה כל אחד מהפרסומים וביקש להראות כיצד יש בכל אחד מהם, לרבות השניים שבהם שמו אינו נזכר, כדי להוות לשון הרע. באשר לפרסומים שבהם שמו אינו נזכר טען, כי לא הייתה מחלוקת על כך שהפרסומים כוונו אליו וכי אנשי היישוב ידעו כי המדובר בו. אם לא ידעו על כך מלכתחילה, הרי שלטענתו, אין חולק כי בדיעבד נודע כי מדובר בו וזאת בין השאר, גם על רקע הפרסום השלישי. כן טען, כי הפרסומים אף לא היו מסויגים, לא נאמר בהם כי מדובר ב"חשדות לכאורה" ואף לא ננקטה בפרסומים לשון זהירה.
19.התובע ניתח את העדויות שנשמעו וביקש להראות כי לא עלה בידי הנתבעים להוכיח את טענתם בדבר אמת בפרסום. לטענתו, לא הובאה אף לא ראיה אחת התומכת בטענת הנתבעים, כאילו היה בסיס לחשד כי התובע אמנם עשה מעשים מגונים בילדות ביישוב.
במיוחד התייחס התובע לכך שכדי להאדיר את עוצמת החשדות שיוחסו לו, קשרו הנתבעים בין מעצרו בחודש אוגוסט 2011, שהיה על רקע חשד לגרימת נזק לרכוש פלסטיני, עם החשדות שהם ייחסו לו בדבר מעשים מגונים. כך בעוד שלטענתו, לא רק שמעולם לא נעצר על רקע החשדות שעניינן מעשים מגונים בקטינות, אלא שבכל מקרה, אותו מעצר לא היה קשור בכך. בדומה, גם האמירות כאילו הורחק מהיישוב על רקע אותן חשדות, נעדרי כל בסיס. בדומה, אף הפרסום באשר לטיפול הנפשי שהוצע לו, לא היה אמת, מהטעם שכלל לא היה קשור בחשדות בדבר מעשים מגונים שאנשי היישוב ייחסו לו. כך התייחס התובע לשורה של היגדים, שאליהם נידרש בהמשך הדברים, אשר לטענתו, מהווים לשון הרע ואשר לטענתו, לא עלה בידי הנתבעים להוכיח כי היה בהם משום אמת. לא זו בלבד, אלא שלטענתו, טענות הנתבעים אף נסתרו בראיות שנשמעו.
20.התובע אף טען, כי יש להטיל את האחריות לפרסומים על כל אחד מהנתבעים וזאת מהטעמים הבאים: הנתבע 1 (הוועד המקומי של היישוב), הוא עורך 'עליתון', המדפיס, המפרסם, המפיץ והמוציא לאור; הנתבעים 7-2 הם חברי פורום רווחה של היישוב, אשר אחראים לכל שלושת הפרסומים; הנתבע 8 הוא מזכיר היישוב, העורך והאחראי בפועל של פרסום 'עליתון' בתקופה הרלוונטית; הנתבעת 9 היא מזכירת היישוב ועל-פי טענת התובע, התקשרה אל תושבים רבים ביישוב והודיעה להם כי הפרסום הראשון, שבו לא הוזכר שמו של התובע, מתייחס אליו.
בעניין הנתבעים 8 ו-9 הדגיש התובע, כי לא הוגש תצהיר מטעמם וכי טענותיו כלפיהם לא הופרכו.
21.התובע טען עוד, כי לנוכח חומרת הפרסומים והפגיעה בשמו הטוב במסגרתם, אף אין רלוונטיות לטענת הנתבעים בדבר מניעיהם לפרסום. לפיכך טען, כי יש לדחות את טענתם כי הפרסומים נעשו בתום לב, כי נוסחו בזהירות מתוך ניסיון למזער פגיעה אפשרית בתובע וכי נבעו מאינטרס לגיטימי שעניינו הגנה על עניין כשר של הנתבעים ועל אינטרס חשוב במעלה, שעניינו הגנה על קטינים ביישוב.
בנוסף טען התובע, כי היה בעצם פרסום שלושת הפרסומים משום רשלנות מצד הנתבעים ולפיכך יש לחייבם לפצות אותו אף מכוח עוולה זו.
22.בעניין הפיצוי הנתבע טען התובע, כי מעבר לזכאותו לפיצוי אף ללא הוכחת נזק, הוא הוכיח כי נגרמו לו הנזקים הבאים: סבל נפשי ועוגמת נפש, שבאו לידי ביטוי במפח הנפש והכלימה שנגרמו לו מהפרסומים, אשר לטענתו, יותירו בו צלקות לכל חייו; פגיעה באיכות החיים ובשלווה, בין השאר, בשל הצורך לעסוק בעוול ובפגיעה שהסבו לו הפרסומים ולהתמודד עם הערות ושאלות מצד זרים ועם הצורך להדוף את החשדות שיוחסו לו. בנוסף, פגיעה בסיכויי התובע ליצור קשר עם נשים ולבנות בית, בעוד החשדות עומדים כעננה מעל ראשו; פגיעה בכבוד האדם, בכך שנפגעו שמו ותדמיתו באופן שרמסו את כבודו של התובע; פגיעה בפרנסה, בכך שמאז הפרסומים, פחתו באופן ניכר פניות תושבי היישוב אל התובע לעשות עבודות כפיים שונות, שמהן התפרנס. לטענתו, קודם לפרסומים השתכר כ-100,000 ₪ בשנה ומאז הפרסומים שכרו הוא כ-10,000 ₪ בשנה.
לטענת התובע, בעת קביעת היקף הפיצוי, יש לשקול את היקף הפרסום ואת היקף הפגיעה בו, את הסבל וההשפלה שהיו מנת חלקו, את טיב הפרסום ואת היעדר אמינות הדברים, וכן את התנהגות הנתבעים, שנהגו כמי שניהל נגד התובע "משפט שדה" אף מבלי לפרסם את תגובתו.
בהתאם לאמור, התובע טען, כי הוכח שעבור כל אחד מהפרסומים הוא זכאי לפיצוי בסך 100,000 ₪ בהתאם לסעיף 7א בחוק איסור לשון הרע, ובסך הכול, 400,000 ₪ וכן לפיצוי בסך 100,000 ₪ עבור נזק לא ממוני.
(2)עיקרי טענות הנתבעים
23.תחילה טענו הנתבעים, כי אין כל עילת תביעה נגד הנתבעים 3, 6, 8 ו-9 וכי התובע כלל לא הוכיח כי ניתן לייחס להם פרסום כלשהו. זאת מהטעמים הבאים: הנתבע 8 (קרסנטי) היה מזכיר היישוב ולא עורך או אחראי על 'עליתון', כפי שטען התובע. עובדות אלו הוכחו בתצהירו של אלירז ולא נסתרו; לנתבעת 9 (אלוש) ייחס התובע את הפרסום הרביעי וטען כי התקשרה אל תושבים רבים ביישוב בקשר לפרסום הראשון. למרות זאת, התובע לא הוכיח זאת בדבר ואף לא זימן לעדות אף לא תושב אחד שיתמוך בטענתו, אשר כלל לא הוכחה; באשר לנתבעים 3 (ניסנהולץ) ו-6 (רדלר) נטען, כי התובע לא הראה שהם קשורים בדרך כלשהי אל הפרסומים נושא התביעה.
24.במסגרת טענותיהם עמדו הנתבעים בהרחבה על שורה של ראיות, אשר לטענתם, היה בהן כדי לתמוך בכך שכטענתם, "התובע מלכתחילה סובל משם רע במיוחד" הן בקרב תושבי היישוב עלי הן מחוצה לו. זאת לטענתם, בשל אורחות חייו ומעשיו והיותו כלשונם, בגדר "עוף מוזר", שאף הובילו להסתבכותו בפלילים ולטענתם, "למוניטין של אדם אלים אשר מסכן במעשיו את תושבי עלי".
עוד טענו הנתבעים, כי הוכחו שלושה אירועים של התנהגות לא ראויה מצד התובע ואף חשד למעשים מגונים בקטינות, שלגביהם הוגשו אל המשטרה תלונות נגד התובע. הנתבעים טענו, כי עלה בידיהם להוכיח את אותם שלושה מקרים ואף את הנסיבות אשר הובילו לכל אחד משלושת הפרסומים ב'עליתון' (לכך נתייחס בהמשך הדברים). בנסיבות אלו טענו, כי אין בפרסומים כדי להוות לשון הרע על התובע.
הנתבעים אף טענו, כי בכל מקרה, מאחר ששמו של התובע לא נזכר בשני הפרסומים הראשונים, אין לומר כי יש בהם משום לשון הרע עליו. לטענתם, התובע אף לא הוכיח כי היה מי שקשר בין שני הפרסומים הראשונים לבינו, כך שדי בכך כדי לקבוע שאין בפרסומים אלו משום לשון הרע.
25.לטענת הנתבעים, אפילו היה בפרסומים משום לשון הרע, עומדת להם הגנת אמת בפרסום על-פי סעיף 14 בחוק איסור לשון הרע. שכן לטענתם, עלה בידיהם להוכיח כי הפרסום היה אמת. לעניין זה טענו, כי אין צורך בהוכחה כי כל פרטי הפרסום הם אמת, אלא די שהוכח כי הפרסום באופן כללי הוא אמת וכי שיקף את האמת שהייתה ידועה בעת הפרסום. בעניין זה אף התייחסו אל העובדה שהתובע אמנם נעצר סמוך לפרסום הראשון ולטענתם, הסתמכו על המידע שנמסר להם מהמשטרה, כי המעצר היה קשור בתלונות בדבר מעשים מגונים. כן טענו, כי אף מתקיים היסוד של העניין לציבור בפרסום וזאת בשל נושא הפרסום החשוב ובשל הצורך להביא לתודעת הציבור את הצורך להגן על ילדי היישוב.
26. הגנה נוספת שעל-פי טענת הנתבעים עומדת להם, היא הגנת תום הלב בהתאם להוראת סעיף 16(א) בחוק איסור לשון הרע, העומדת למפרסם אם הפרסום היה באחת הנסיבות הקבועות בסעיף 15 בחוק ולא חרג מתחום הסביר. לטענתם, ההגנות מכוח סעיף 15 אשר עומדות להם, הן אלו הקבועות בסעיף 15(2) ובסעיף 15(3) וכי הגנות אלו, בשונה מהגנת אמת בפרסום, עומדת למפרסם אף אם נמצא כי לא היה אמת בפרסום. עוד טענו, כי אם לא נסתרה חזקת תום הלב, אך התובע טוען כי הפרסום היה שלא בתום לב, כי אז בהתאם להוראת סעיף 16(ב) בחוק איסור לשון הרע, עובר נטל ההוכחה אל התובע להוכיח את טענתו זו.
ההגנה הקבועה בסעיף 15(2), עומדת למפרסם אם הוכיח כי "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את אותו פרסום". לטענת הנתבעים, פרסום המידע נבע מחובתם לדאוג לשלום הציבור ולכן, חלה עליהם חובה מוסרית או חברתית להביא את המידע שהגיע לידיעתם לידיעת הציבור. לטענתם, הוכיחו כי הפרסומים נעשו בתום לב ורק לאחר שהתראות שהתרו בתובע לא עזרו ולאחר שלטענתם, "הגיעו מים עד נפש".
ההגנה הקבועה בסעיף 15(3), מעניקה הגנה למפרסם אם הוכיח כי הפרסום "נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר" של הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעוניין בו. לעניין זה טענו הנתבעים, כי הפרסום נבע מעניין אישי וכשר של הנהגת היישוב ושל תושביו שאליהם הופנה הפרסום. עוד הוסיפו, כי הפרסום לא נבע ממטרה אחרת וכי התובע אף לא הוכיח כי מטרת הפרסום הייתה לפגוע בו.
27.לבסוף טענו הנתבעים, כי יש לדחות את טענות התובע הנסמכות גם על עוולת הרשלנות. לעניין זה טענו בין השאר, כי מאחר שאין מדובר בלשון הרע, ממילא שאין בפרסום מעשה רשלני, שכן פרסום המוגן על-פי חוק איסור לשון הרע, אינו יכול להוות מעשה רשלני.
באשר לסכום הפיצוי טענו הנתבעים, כי התובע אינו זכאי לפיצוי הגבוה הקבוע בסעיף 7א(ג) בחוק, אף ללא הוכחת נזק, וזאת מן הטעם שלא הוכיח כי הפרסומים נבעו מכוונה לפגוע. לפיכך, אפילו ייקבע כי התובע זכאי לפיצוי, הרי שלכל היותר יש לגזור אותו מהפיצוי הנמוך שאינו מותנה בהוכחת נזק ולהעמידו על סכום נמוך. בכל הקשור בשאר הנזקים הנטענים טענו הנתבעים, כי התובע לא הוכיח אף לא אחד מהנזקים שלהם טען.
עוד טענו הנתבעים, כי אפילו ייקבע כי היה בפרסומים משום לשון הרע וכי התובע זכאי לפיצוי, כי אז לטענתם, בעת קביעת שיעורו יש להתחשב בכך שלטענתם, "לתובע אין שם טוב נוכח התנהגותו בעבר ובהווה", כפי שלטענתם הוכח. לפיכך, ובהתאם להוראת סעיף 22 בחוק איסור לשון הרע, בכל מקרה יש מקום להפחתת כל פיצוי שייקבע.
ד.דיון והכרעה
הנושאים והשאלות הטעונים בירור והכרעה
28.תחילה תיבחן השאלה, אם יש בכל אחד מהפרסומים משום לשון הרע. אם המסקנה תהיה כי יש בפרסומים, או בחלקם, משום לשון הרע, כי אז, תיבחנה ההגנות שעל-פי טענת הנתבעים עומדות להם: הגנת אמת בפרסום והגנת תום הלב הנובעת מכך שחלה על הנתבעים חובה מוסרית או חברתית לפרסום הפרסומים (סעיף 15(2)) או כי נועדו להגן על עניין אישי כשר (סעיף 15(3)).
אם יימצא כי הפרסום מהווה לשון הרע וכי לא עומדת לנתבעים אחת מההגנות שלקיומן טענו, כי אז נידרש לבחון למי מבין הנתבעים יש לייחס את הפרסומים, או את חלקם, ואם עוולו כלפי התובע גם בעוולת הרשלנות. כן ייבחן הסעד שהתובע זכאי לו ובכלל זה, סכום הפיצוי.
(1)בחינה אם יש בכל אחד מהפרסומים משום לשון הרע
הפרסום הרביעי
29.על-פי טענות התובע, הפרסום הרביעי היה בעל-פה. פרסום זה היה בכך שבעקבות הפרסום הראשון התקשרה הנתבעת 9 אל תושבים רבים ביישוב וסיפרה להם שהוא מתייחס אל התובע, והוסיפה כי יש להיזהר ממנו.
מאחר שמעבר לדבריו של התובע בתצהירו (בפסקה 19) לא הובאה כל ראיה להוכחת פרסום זה, אין מנוס מהמסקנה שעצם הפרסום לא הוכח. התובע לא הזמין אף לא עד אחד כדי שיתמוך בטענתו בדבר אותן שיחות טלפון. זאת הגם שלכאורה, ניתן היה להוכיח פרסום זה בנקל, בדרך של הזמנה לעדות של אותם תושבים אשר לטענת התובע, הנתבעת 9 שוחחה עימם. כך שדי בכך כדי לקבוע כי עצם הפרסום הרביעי לא הוכח ועל כן, כבר מטעם זה יש לדחות את התביעה המתייחסת אל הפרסום הרביעי וממילא, יש לדחות את התביעה נגד הנתבעת 9.
הפרסום הראשון והפרסום השני
30.בחינת שני הפרסומים ראשונים, אם יש בהם משום לשון הרע, מעלה שתי שאלות עיקריות. האחת, אם יש בפרסומים הראשונים משום לשון הרע כהגדרתו בחוק והשנייה, אם בשל אי ציון שמו של התובע, ניתן לראות את שני פרסומים אלו כמתייחסים אליו.
31.על-פי הוראת סעיף 1 בחוק איסור לשון הרע, פרסום מהווה לשון אם הוא עלול להביא לאחד מאלו: "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה לבוז או ללעג מצדם" (ס"ק (1)); "לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו" (ס"ק (2)); "לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו" (ס"ק (3). (החלופה הנוספת הקבועה בס"ק (4), אינה רלוונטית לענייננו).
עלפי הוראת סעיף 2(ב), פרסום יהווה לשון הרע, אם היה בין בכתב ובין בעל-פה והיה מיועד לאדם זולת הנפגע. בענייננו אין מחלוקת על כך ש'עליתון' הופץ בקרב תושבי עלי, כך שאף אין מחלוקת על כך שהפרסומים מהווים פרסום כמשמעו בחוק.
32.אשר לשאלה אם היה בפרסום משום לשון הרע, הרי שיש לבחון את הדברים לפי מבחן אובייקטיבי, "המבחן הקובע לעניין לשון הרע איננו מה הייתה כוונת הנתבע, אלא המבחן הוא אובייקטיבי, כיצד היו הדברים מתפרשים על ידי האדם הסביר" (ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני, פ"ד מג(2) 333 (1989), כבוד השופט י' מלץ, בפסקה 4).
כך נקבע זה מכבר בשורה ארוכה של פסקי-דין, ובין השאר גם בע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל, פ"ד לא(2) 281 (1977) (כבוד השופט (כתוארו אז) מ' שמגר, בפסקה 6) (להלן – עניין ע"א הארץ):
"המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא יסודו אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט-התובע בעיני הבריות (ע"א 68/56 רבינוביץ נ' מירלין [פ"ד יא 1224] בע' 1226; ע"א 534/65 דיאב נ' דיאב [פ"ד כ(2) 269], בע' 274). איסור לשון הרע בא לעגן בחוק החרות את זכותו של כל אדם, כי הערכתו בעיני אחרים לא תיפגם ולא תיפגע על-ידי הודעות כוזבות בגנותו".
וכן בהמשך הדברים (בפסקה 10):
"עת באים לבחון מה משמעותם של דברים בעיני הקורא הסביר הרגיל, אין בדרך-כלל חשיבות לכך מה הייתה כוונתו של המפרסם ... הרי שאלה זו בלתי-רלבנטית לחלוטין (בג"צ 14/51 היועץ המשפטי נ' 'דבר' [פ"ד ח 1017], בע' 1053). כן אין להביא ראיות בקשר לשאלה מה המשמעות שאותה ייחס קורא רגיל או סוג קוראים זה או אחר לפרסום ואין צורך בשמיעת עדויות ביחס לשאלה כיצד הובנו דברי הפרסום, אלא בית-המשפט הוא שישקול את הדבר (ע"א 36/62, 92/62 עוזרי נ' גלעד [פ"ד טז 1553] בע' 1559). כדברי השופט L. J. Diplock במשפטSlim v. Daily Telegraph (1968) 2 Q.B. 157, 165, 171,:
'מה שקובע הוא, מה היא לדעת השופט היושב לדין, המשמעות האחת והיחידה אשר הקוראים כאנשים סבירים, במקובץ, היו צריכים לייחס למילים. זוהי המשמעות 'הטבעית והרגילה' של המילים במשפט דיבה...'.".
(כן ראו בין השאר: ע"א 466/86 אג'מיאן שאהה ארכיהגמון בכנסיה הארמנית בירושלים נ' הארכיהגמון יגישה דרדריאן, פ"ד לט(4) 734 (1986), כבוד השופט ד' לוין, בפסקה 7; ע"א 334/89 רבקה מיכאלי נ' בלה אלמוג, פ"ד מו(5) 562 (1992), כבוד השופט ג' בך, בפסקה 4 (להלן – עניין מיכאלי); ע"א 3199/93 יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 483 (1995), כבוד השופט א' גולדברג, בפסקה 9 (להלן – עניין ע"א קראוס)).
33.מבחן אובייקטיבי זה, המחייב לבחון את השאלה כיצד היה קורא סביר הקורא את הדברים שפורסמו ב'עליתון' מבין אותם ואיזו משמעות היה מייחס להם, מוביל למסקנה כי יש בפרסומים כדי להוות לשון הרע. כל זאת מהטעמים שעליהם נעמוד עתה.
34.הפרסום הראשון, מיום 5.8.2011 – כבר בכותרת הפרסום הראשון, שהייתה "פגיעה בילדים" יש משום לשון הרע. שהרי אין ספק כי פרסום שעוסק באדם אשר נטען לגביו כי הוא פוגע בילדים, הוא פרסום אשר עונה על הגדרת לשון הרע.
לכך אף יש להוסיף את העובדה שבפרסום נאמר, כי השניים שהפרסום עוסק בהם "נעצרו בחשד לפגיעה בילדות בישוב". הרי ברור לכל קורא, כי הכוונה לפגיעה ממשית וחמורה, המצדיקה כנטען, מעצר ולא פגיעה זניחה שלא הייתה מובילה למעצר או לפרסום. בדומה, הפרסום מבהיר כי יש חשד לעבירה פלילית וכי מטעם זה הובעה התנגדות "לרעיון של 'הכביסה בבית'". אמנם נאמר בפרסום כי לא ניתן לפרסם פרטים בקשר לאדם שבעניינו עוסק הפרסום, אולם מובהר בפרסום בכל דרך אפשרית, כי מדובר בפגיעה בילדים תוך רמיזות ברורות, שלא ניתן להבינן אחרת, כי סוג הפגיעה בילדות המיוחס לאותו אדם, היא פגיעה מינית. שהרי אלמלא היה מדובר בפגיעה מסוג זה, לא היה מובהר כי "קיימת סטטיסטיקה של פגיעות בילדים ואנו חלק מהסטטיסטיקה הזאת ...". כך גם ברור, כי בשל אופי הפגיעות הנרמזות בפרסום, הומלץ על סיוע במקרה הצורך, לרבות באמצעות מרכז הסיוע לנשים דתיות.
פרסום על אודות אדם, המייחס לו חשדות בכך שפגע פגיעה מינית בקטינות – גם אם הצירוף "פגיעה מינית" לא נאמר באופן מפורש – ואף נעצר בשל חשדות אלו, הוא בגדר פגיעה אשר עלולה להשפיל אדם, לבזות אותו, לשים אותו מטרה לשנאה ולבוז ופוגעת בו.
35.הפרסום השני, מיום 26.8.2011 – אף כותרת הפרסום השני המייחסת "הטרדות" לאדם שאליו מתייחס הפרסום, מהווה לשון הרע. מעבר לכך, הפרסום השני הוא ארוך ומפורט והוא כולל מידע רב אשר מבהיר כי המעשים והחשדות המיוחסים לאלו שבעניינם פורסם הפרסום, הם הטרדות ופגיעות בילדים על רקע מיני, אף אם הדבר לא נאמר במפורש. בפרסום השני אף הובהר כי האנשים שאליהם מתייחס הפרסום קיבלו צו הרחקה מהיישוב, עובדה אשר מחזקת את הטענה, כי יש ממש באותן תלונות אשר הוגשו נגדם. חרף האזהרות הכלולות בפרסום, כי לא ניתן לפרט את כל המידע בשל צו איסור פרסום וחרף הבקשות המופנות אל הקוראים, "להימנע ... מלהפריח שמועות והשערות", מובהר בפרסום כי "אנשי המקצוע מטפלים בסוגיה", דבר שיש בו כדי לחזק את חומרת הדברים אשר לכאורה, אותו אדם עשה. בדומה, נרמז לתושבי הישוב, שאף לא כדאי להעסיק את אותם אנשים שיש כלפיהם חשדות, בכך שנאמר כי "אנו פועלים למזער את הנזקים ככל שניתן, לדוגמה ע"י הגבלת העסקה של אנשים שיש כנגדם חשדות וכו'". כן מובאת אזהרה "להעלאת המודעות של ההורים ושל הילדים לצורך להישמר מפני מצבים מסוכנים".
קריאת הדברים במלואם מעלה כי לכאורה, נעשה ניסיון לפרסם את הדברים בנוסח זהיר, אולם אגב כך וכאמור, מובאת כל רמיזה או אמירה אפשרית העשויה ללמד על חומרת החשדות. כך בין השאר גם באמירה כי, "חשוב להבין שמספר מקרי הפגיעה בעלי אינו שונה מהמתרחש בכל ישוב או שכונה אחרים. העובדה שבתקופה האחרונה עלו לכותרות מספר מקרים אינה מעידה על מצב חריג, אלא להיפך, על טיפול אינטנסיבי של הישוב במקרים שמתרחשים".
מסקנת הדברים היא כי אף הפרסום השני, בדומה לפרסום הראשון, מייחס חשדות בדבר פגיעה מינית בקטינות, או בילדים. כך אפילו לא נאמר באופן מפורש כי הכוונה היא דווקא ל"פגיעה מינית". מכאן שאף הפרסום השני כולל פרסום אשר יש בו כדי להשפיל, לבזות, לשים את האדם שאליו מתייחס הפרסום מטרה לשנאה ולבוז. אף יש בפרסום כדי לפגוע בו ובמשלח ידו. כך במיוחד לנוכח ההמלצה להימנע מהעסקת אנשים כמו אותם אלו שהפרסום עוסק בהם.
36.משהשבנו לשאלה הראשונה בחיוב, כי יש בשני הפרסומים הראשונים משום לשון הרע, נשיב אף על השאלה השנייה שהצגנו בחיוב. שכן, הגם ששמו של התובע לא הוזכר בשני הפרסומים הראשונים, יש בהם משום הוצאת לשון הרע עליו.
כך מן הטעם, שבין בעת הפרסום ובין במועד סמוך נודע לרבים מהיישוב כי דובר בתובע. אף דומה, כי הגם שהנתבעים טענו כי שמו של התובע לא צוין בשני הפרסומים הראשונים, הם לא חלקו על כך שאנשי היישוב, או למצער, חלקם, ידעו כי הפרסומים עוסקים גם בו. בכל מקרה, לנוכח הפרסום השלישי, שחשף בדיעבד את זהותו של התובע כמי שהפרסומים התייחסו אליו, לא ניתן עוד לחלוק על כך שהפרסומים יוחסו לתובע וכי הדברים היו ידועים לרבים. במצב שבו שמו של האדם שאליו מתייחס הפרסום אינו מוזכר בו, אך אלו הקוראים את הפרסום, או חלקם, יודעים במי מדובר, מהווה הפרסום לשון הרע על האדם שאליו כוונו הדברים (ראו לעניין זה, דיני לשון הרע, אוֹרי שנהר, 1997, עמ' 116-115 (להלן – שנהר)).
עוד יש להזכיר, כי במועד הפרסום הראשון, התובע אמנם נעצר והורחק מהיישוב, אולם כמובא לעיל, מעצרו והרחקתו לא היו קשורים בחשדות בדבר פגיעה בקטינות, אלא כמובא לעיל, בחשדות לגרימת נזקים לרכוש פלסטיני. כך שהעובדה שהפרסום היה סמוך למעצר התובע ולהרחקתו מהיישוב, אשר הוזכרו בפרסומים בהקשר של הפגיעה בילדים, קשרו בין התובע לבין הפרסום והובילו לכך שאנשים רבים ביישוב הבינו כי הפרסום הראשון וממילא שגם הפרסום השני שבא בעקבותיו, עוסקים בתובע.
מסקנת הדברים היא אם כן, כי יש בשני הפרסומים הראשונים כדי להוות לשון הרע על התובע.
הפרסום השלישי
37.הפרסום השלישי מיום 24.2.2012 – לנוכח המסקנות שהגענו באשר לשני הפרסומים הראשונים, קשה לחלוק על כך שאף הפרסום השלישי, שבו מופיע שמו של התובע באופן מפורש, מהווה לשון הרע. זאת בין השאר, בכך שהפרסום מייחס לתובע מספר אירועים שאירעו במהלך השנים אשר כללו "התנהגות לא הולמת ... בעיקר עם ילדות ואף הוגשו מספר תלונות למשטרה". אף אם לא נאמר במפורש מה היו המעשים שהתובע נחשד בהם, עולה מהפרסום כי מדובר באירועים שעניינים במעשים מגונים או פגיעות מיניות בקטינות, או כל כיוצא באלו.
בפרסום אף נאמר כי חרף התלונות שהוגשו אל המשטרה, לא נפתח הליך משפטי נגד התובע. אולם, אין מדובר בפרסום המנקה את שמו של התובע, אלא להפך. מיד נרמז לקורא בהערה המובאת בסוגריים, כי מדובר בנושא ובמקרים "שהשטח 'האפור' בהם הוא רב". הדברים המשתמעים הם כי הגם שכותבי הפרסום סבורים שהתובע דווקא אשם, אך רק בשל העובדה שמדובר במקרה "אפור", לא הוגש כתב אישום.
מעבר לכך, מוסיפים כותבי הפרסום, כי התרו בתובע ואף הציעו לו עזרה. הם אינם מסתפקים בזה ומוסיפים "והמלצנו לו לעבור טיפול אישי משמעותי". מדובר באמירה שקשה לראות בה דבר אחר מאשר, אמירה מתנשאת ומשפילה של מי שסבורים כי מדובר באדם אשר לשיטת הכותבים, זקוק ל"טיפול אישי משמעותי", שמשמעותו הברורה היא, כי הוא זקוק לטיפול נפשי. הכותבים שף חוזרים ומזהירים את הציבור מפני התובע ומציעים סיוע וייעוץ כיצד לנהוג באנשים מסוגו. שוב, גם בפרסום זה, חוזרים הכותבים ומזכירים את אותה "סטטיסטיקה", אשר ברי לכל קורא, כי היא מכוונת לסטטיסטיקה בקשר לפגיעות מיניות בקטינים.
אף פרסום זה מבזה את התובע שאליו מתייחס הפרסום, משפיל אותו ופוגע בו, כך שקשה לחלוק אל היותו מהווה לשון הרע מובהקת. הדברים אף מתחזקים לנוכח פרוטוקול ישיבת ועד הישוב והדברים שנאמרו במהלך אותה ישיבה, אשר הופץ בקרב אנשי היישוב עלי.
38.משהגענו לכלל מסקנה כי יש בשלושת הפרסומים הראשונים משום לשון הרע, נבחן אם לנתבעים עומדות ההגנות שלקיומן טענו.
(2)הגנת אמת הפרסום
39.הוראת סעיף 14 בחוק איסור לשון הרע, שעניינה הגנת אמת הפרסום, קובעת לאמור:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
40.לשם בחינה השאלה, אם הגנת אמת הפרסום עומדת לנתבעים, יש לבחון אם התוכן הכללי של הפרסום תואם את המציאות. לא נדרשת בחינה דקדקנית של כל פרטי הפרסום, אם כולם תואמים את המציאות הנכונה כפי שהוכחה, אלא די בכך שעיקריו הם נכונים (ראו למשל: עניין מיכאלי, פסקה 5; שנהר, עמ' 220). רק אם יימצא כי תוכן הפרסום היה אמת, כי אז תידרש בחינת השאלה אם היה עניין ציבורי בפרסום. מדובר אפוא, בשני תנאים מצטברים שהוכחתם דרושה כדי לזכות בהגנה של אמת הפרסום (שנהר, עמ' 215).
נראה כי העובדות העיקריות הכלולות בשלושת הפרסומים הראשונים, שלגביהן דרושה בחינה אם עלה בידי הנתבעים להוכיח את נכונות, הן אלו: העובדה שהתובע פגע בקטינות; העובדה שהוגשו אל המשטרה תלונות המייחסות לתובע עבירות שעניינן פגיעה בקטינות; נסיבות סגירת התלונות; מעצר התובע והרחקתו מהיישוב על רקע התלונות בעניין הפגיעה בקטינות; הפניית התובע לטיפול נפשי, אשר כונה "טיפול אישי משמעותי".
נבחן אפוא, את העובדות שהוכחו ביחס לכל אחת מעובדות אלו.
הפגיעה בקטינות
41.טענת הנתבעים, כי עומדת להם הגנת אמת הפרסום לעניין הדברים האמורים בפרסום ביחס לכך שהתובע פגע בקטינות, נסמכת על כך שעל-פי טענתם, בתקופה שקדמה לפרסומים אירעו שלושה מקרים שבהם, כך לטענתם, עשה התובע מעשים המהווים הטרדה מינית בקטינה, מעשה מגונה בקטינה, מעשה שאינו הולם או כל כיוצא בזה.
לעניין זה אף חשוב להדגיש, כי הפרסומים נקטו לשון של קביעת עובדות מוכחות, ללא נקיטה בלשון זהירה או מסויגת. כך במיוחד בפרסום השלישי שבו נאמר, "במהלך השנים אירעו מספר אירועים של התנהגות לא הולמת של ק. בעיקר עם ילדות ...". לא נאמר כי "היה חשד לאירועים", כי "לכאורה, אירעו אירועים" או כל כיוצא בזה.
42.התובע הכחיש בתוקף את כל אותם מעשים שיוחסו לו ואף טען, כי הנתבעים לא הוכיחו כי המעשים שייחסו לו אמנם נעשו וכי בכל מקרה, כל הראיות שעליהן נסמכות טענותיהם הן ראיות שאינן קבילות ולכל היותר בגדר עדות מפי השמועה.
התובע אף נשאל, מדוע הוא סבור שהנתבעים טפלו עליו את אותם מקרים ותשובתו הייתה, כי העובדה שהוא מעבד שטחי קרקע גדולים סמוך ליישוב היא לצנינים לאנשי היישוב. לאחר שלטענתו, ניסו אנשי היישוב לגרום לו לעזוב את המקום והדבר לא צלח, ייחסו לו מעשים פליליים שונים, אך מאמציהם עלו בתוהו. לכן, כפי שאמר התובע, "אני חושב שהם החליטו להסיר את הכפפות ולנקוט במהלך שבידוע בעולם שסוג ההאשמות האלה גורם לאנשים, על-פי רוב, לעזוב את מקום מגוריהם עם אות קלון ובושה גדולה" (עמ' 33 שורות 27-25).
43.חלק ניכר מן העדויות שנשמעו עסק באותם שלושה אירועים, אשר אירעו בהפרש ניכר זה מזה. בין השאר, העידו שלושת האבות של הקטינות שכלפיהן, על-פי הנטען, נעשו אותם מעשים.
דומה, כי לא יהיה זה נכון לשוב ולפרט את אותם חשדות שייחסו הנתבעים לתובע ובכך לשוב ולהעצים את פגיעתו ועל כן, מטעם זה, לא יפורטו הדברים. עם זאת, חשוב להבהיר כי אילו אמנם הובאו ראיות קבילות להוכחת אותן חשדות, כי אז אמנם ניתן היה לומר כי המעשים שיוחסו לתובע מהווים מעשים מגונים בקטינות, הטרדה מינית וכיוצא באלו. אולם, מעבר לעדויות של האבות של שלוש הקטינות, שבחלקן אף היו עדות מפי השמועה מכלי שני, לאחר שהקטינה סיפרה לאם על הדברים והיא שסיפרה לאב, שהיה מי שהעיד, לא הובאו ראיות ממשיות לביסוס הדברים. אף לא מצאתי לנכון להעדיף את גרסתו של מי מהאבות שטען בעדותו, כי לכאורה, התובע אישר בפניו את המעשים, על פני עדותו של התובע, שהכחיש את הדברים מכל וכל. התובע העיד באריכות רבה, נשאל שאלות רבות וניכר היה כי דבריו, דברי אמת הם. מכל מקום, לא מצאתי כל סיבה שלא להאמין לדבר מהדברים שעליהם העיד.
כפי שכבר נאמר, אין מחלוקת על כך שהמשטרה והפרקליטות סברו כי אין ראיות מספיקות להאשמת התובע בדבר מהדברים שיוחסו לו. אך דומה, כי לא רק שאין די ראיות לשם העמדת התובע לדין פלילי, אלא שאף אילו הוגשה תביעה אזרחית נגד התובע בשל המעשים שיוחסו לו, לא היה די בראיות שהובאו כדי לבסס את אותה תביעה, אילו הוגשה. לא רק שאין די ראיות אשר בכוחן להוכיח את הדברים באופן שאינו מותיר ספק כי הדברים נעשו (כנדרש במשפט פלילי), אלא שאף אין די ראיות כדי לקבוע שגרסת הנתבעים עדיפה על זו של התובע (כנדרש במשפט אזרחי).
במצב דברים זה, הרי שלכל היותר ניתן לומר כי עלה בידי הנתבעים לבסס את העובדה שהיו חשדות בדבר פגיעת התובע בקטינות, אך לא עלה בידיהם לבסס את הגנת אמת הפרסום ביחס לכך שאותם אירועים, שאליהם התייחסו הפרסומים, אמנם אירעו בפועל. כידוע, המרחק בין חשד למעשה לבין עשייתו בפועל, עשוי להיות כה רב, בדומה להבדל שבין מעשה שנעשה למעשה שמעולם לא נעשה.
הגשת התלונות אל המשטרה ונסיבות סגירתן
44.אין מחלוקת בין הצדדים על כך שאמנם הוגשו תלונות אל המשטרה. כפי שעלה מהעדויות ומהראיות, התלונה הראשונה הייתה התלונה שהגישו הוריה של ע' ביום 24.7.2011 ובעקבותיה הוגשו שתי תלונות נוספות, שאותן הגישו הוריהן של ר' ושל ג' ביחס למקרים שעל-פי הנטען, אירעו זמן רב קודם לכן. אין מחלוקת על כך שהחקירה בעניין התלונות נסגרה בשל היעדר ראיות מספיקות וכי הודעה על כך נשלחה אל התובע ביום 9.9.2012. עם זאת, כפי שכבר נאמר, התובע טען כי מעולם לא קיבל את אותה הודעה וכי למד עליה מראיות הנתבעים.
עצם הגשת התלונות, הוזכרו בשלושת הפרסומים ואילו סגירתן הוזכרה רק בפרסום השלישי, שכזכור, היה ביום 24.2.2012, מעל שישה חודשים בטרם נשלחה אל התובע ההודעה על סגירת התיק. פער זמנים זה מעלה מספר תהיות. מכל מקום, אין עוד מחלוקת על כך שהחקירה נגד התובע נסגרה בשל היעדר ראיות מספיקות.
45.סגירת תיק חקירה בשל היעדרן של ראיות מספיקות נחשבת לבעייתית, בהיותה מותירה "כתם של חשד" באדם שבעניינו הוגשה התלונה (ראו בין השאר, דיון בעניין סגירת תיק חקירה מנימוק זה בבג"ץ 4539/92 יעקב קבלרו נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד נ(3) 50 (1996), כבוד השופט י' זמיר). עם זאת, לא ניתן לחלוק על כך שמדובר בסגירת תיק החקירה ובכך שאין בידי התביעה ראיות המאפשרות העמדת החשוד לדין, כך שאילו הוגש כתב אישום נגדו על-יסוד הראיות שבידיה, קרוב לוודאי שהיה מזוכה.
בפרסום השלישי נאמר כי "החקירה לא הובילה לפתיחת הליך משפטי נגד ק. (כמו ברוב המקרים מסוג זה, שהשטח ה'אפור' בהם הוא רב". במילים פשוטות, נאמר כי אמנם לא הוגש כתב אישום, אך הוּספה הערה – מעין "קריצה" לקורא – אשר מסבירה כי "יש דברים בגו", כי מדובר ב"שטח אפור" או כל כיוצא בזה. לא הבנו למה התכוונו הכותבים באותה הערה. עם זאת, דומה כי לא ניתן לחלוק על כך שהקורא הסביר הבין, כי כוונת הדברים הייתה לרמוז לו, כי מאחר שמסיבה זו או אחרת המקרה של התובע נופל אל אותו "שטח אפור" – אשר לא ידענו מהו – לא הוגש כתב אישום, הגם שהמעשים נעשו גם נעשו.
תהא משמעות ההערה בסוגריים אשר תהא, קשה להתעלם מכך שהיא נועדה לומר כי המעשים אשר יוחסו לתובע נעשו, גם אם לא הוגש נגדו כתב אישום. בפרסום אפילו לא נאמר – מה שחייב היה להיאמר – כי התיק נסגר בשל היעדרן של ראיות מספיקות לשם העמדה לדין. משלא נאמרו הדברים בצורה מפורשת ומאחר שאף נרמזו דברים שלא הוכחו, הרי שאין לומר כי יש אמת בפרסום וממילא שבנסיבות המתוארות, לא נתין לומר כי ההגנה בדבר אמת הפרסום יכולה להתקיים.
מעצר התובע והרחקתו מהיישוב על רקע מעצר בשל פגיעה בקטינות
46.בפרסום הראשון, מיום 5.8.2011, נאמר ששניים נעצרו "בחשד לפגיעה בילדות ביישוב". בפרסום השני, מיום 26.8.2011, נאמר ששניים "קיבלו צו הרחקה מהיישוב" על רקע התלונות שהוגשו נגדם בעניין פגיעה בקטינות. כאמור לעיל, אין עוד מחלוקת כי אחד מאותם שניים הוא התובע וכי הדברים נודעו ברבים, בין בעת פרסום כל אחד משני פרסומים אלו ובין לאחר מכן.
העובדות שפורסמו בדבר מעצר התובע והרחקתו מהיישוב בעקבות צו הרחקה שניתן נגדו על רקע החשדות הקשורות בפגיעה בקטינות, הן עובדות שאינן נכונות. לא רק שעובדות אלו לא הוכחו, אלא שהן נסתרו בראיות חד משמעיות, המלמדות אחרת.
47.הנתבעים ניסו אמנם לטעון כי פרסמו את הדברים על-פי המידע שמסרו להם גורמים כאלה ואחרים מטעם המשטרה, אך הדבר כלל לא הוכח. לא רק שאותם גורמי משטרה לא התייצבו להעיד והנתבעים אף לא עמדו על הזמנתם למתן עדות במועד אחר, אלא שכאמור, העובדות מלמדות אחרת.
בהחלטת בית המשפט מיום 4.8.2011 על שחרור התובע בתנאים והרחקתו מהיישוב הובא פירוט של כל העבירות שהתובע נחשד שעבר, אשר היוו את סיבת מעצרו ביום 3.8.2011. אף לא אחת מאותן עבירות עוסקת בפגיעה בקטינות, במעשים מגונים, בהטרדה או בכל כיוצא באלו חשדות. מכאן אפוא, שאותו מעצר של התובע, שחרורו בתנאים שכללו הרחקה מהיישוב, לא היה קשור בחשדות בעניין פגיעה לכאורה, בקטינות, אלא כמובא לעיל, רק בחשדות הקשורות לאירוע שעניינו גרימת נזק לרכוש של פלסטינים.
בתעודת עובד הציבור מטעם הפרקליטות (אינה נושאת תאריך), שהגישו הנתבעים ביום 12.3.2015 נאמר ש"ביום 3.8.2011 נעצר התובע לחקירה בתחנת בנימין בחשד לביצוע עבירות של מעשה מגונה במספר קטינות" וכן, כי כפי שהודע לתובע ביום 9.9.2012, התיק נסגר מחוסר ראיות מספיקות. אולם תעודת עובד ציבור זו אינה יכולה לסייע בידי הנתבעים כדי לבסס את הגנת אמת הפרסום, ממספר טעמים: ראשית, תעודת עובד ציבור זו נערכה במועד מאוחר לכל שלושת הפרסומים, כך שלא היוותה את מקור המידע שעליו לכאורה, הסתמכו הנתבעים לכתיבת האמור בהם. שנית, כפי שכבר נאמר, התובע הכחיש בתוקף כי נעצר בשל חשדות אלו. בהיעדר ראיות אחרות, נראה כי לכל היותר דובר במעצר במובן זה, שהתובע עוכב לחקירה, בהמשך הוחלט על מעצרו, אך מיד ובסמוך שוחרר בתנאים כבר בתחנת המשטרה. גם אם מבחינת הדין, מדובר במעצר, ברור כי מבחינת הקורא הסביר, אין הכוונה ל"מעצר", באשר אין זה מעצר מאחורי סורג ובריח. אפשרות זו אף נתמכת בתעודת עובד הציבור של רפ"ק מרדכי אריה, מיום 17.7.2014, המפנה אל מכתבו מיום 24.6.2012, שבו נאמר כי "בעקבות תלונתו של ... נפתח תיק ... ובוצעה חקירה שלאחריה התיק הועבר לפרקליטות מחוז ירושלים. בתיק זה שוחרר החשוד בתנאים". מכאן אפוא, שהתובע כלל לא נעצר בקשר לחקירה בעניין הפגיעה בקטינות, אלא רק נעצר בתחנת המשטרה ושוחרר בתנאים. שלישית, כאמור, לא יכולה להיות מחלוקת על כך שמעצר התובע, שחרורו בתנאים בבית המשפט והרחקתו מהיישוב היו מכוח ההחלטה מיום 4.8.2011, אשר כאמור, כלל לא התייחסה לאף לא אחד מהחשדות או התלונות בדבר פגיעה בקטינות.
מסקנת הדברים היא אפוא, כאמור, כי הפרסום אשר קשר בין "פגיעות בילדים" (כותרת הפרסום הראשון) ובין "ההטרדות" (כותרת הפרסום השני) לבין מעצר התובע והרחקתו מהיישוב לא היה נכון. ממילא שלא יכולה לעמוד לנתבעים הגנת אמת הפרסום ביחס לפרסום דברים אלו.
הפניית התובע לטיפול נפשי
48.בפרסום השלישי כתבו חברי פורום רווחה של היישוב, בין השאר, את המשפט הבא: "התרענו בפני ק. מספר פעמים, והצענו לו את עזרתנו והמלצנו לו לעבור טיפול אישי משמעותי". דומה שאין צריך לומר, כי כל קורא סביר מבין שכוונת הדברים היא שחברי פורום רווחה המליצו לתובע לפנות לטיפול נפשי.
49.אין מחלוקת על כך שחברי פורום רווחה אמנם המליצו לתובע לפנות לסיוע ולטיפול נפשי. מכאן לכאורה, שדברים אלו הם דברים נכונים, שהרי העולה מן הפרסום הוא כי הפניית התובע לטיפול הייתה יוזמה של חברי פורום רווחה, אשר הפנו את התובע לקבלתו.
אולם מדובר אך בחצי אמת ומכל מקום, לא ברור מדוע יש לחשוף ברבים עניינים שמקובל כי הם בגדר צנעת הפרט ושאף אינם רלוונטיים לתכלית הפרסום, כפי שהציגו אותה הנתבעים. מדובר בחצי אמת מהטעם שהתובע העיד והבהיר, כי הסתייע בטיפול מהסוג האמור, במסגרת זו או אחרת, שנים רבות קודם לכן על רקע נסיבות אחרות. כך שהעובדה שגם חברי פורום רווחה הפנו את התובע לטיפול, אינה אלא, מקצת מן האמת (ראו לעניין זה בעיקר את תשובות התובע לשאלות בית המשפט, עמ' 36 שורה 30 עד עמ' 37 שורה 26).
לנוכח האמור, נראה כי אף לעניין הפניית התובע לטיפול, לא עומדת לנתבעים הגנת אמת הפרסום.
הגנת אמת הפרסום – סיכום
50.לנוכח המסקנה כי לא עלה בידי הנתבעים להוכיח שהעובדות המהותיות, אשר היוו לשון הרע על התובע, הן נכונות ומשקפות את האמת, איננו נדרשים עוד לבחינת השאלה, אם היה בפרסומן עניין ציבורי. שכן, התנאי כי היה אמת בפרסום והתנאי כי היה עניין ציבורי בפרסום, הם שני תנאים מצטברים. כך שאפילו היה עניין ציבורי בעצם הפרסום, אין די בכך. הבסיס הראשון להגנת אמת הפרסום הוא כי הפרסום היה אמת ואם לא הוכח כי היה אמת, ממילא אין עוד רלוונטיות לעניין הציבורי הנעוץ בפרסום הדברים.
עוד ראוי להוסיף, שאף לא נראה כי יש מקום להידרש אל טענות הנתבעים בדבר ההלכה הבוחנת אם הדברים שפורסמו היו בבחינת "אמת לשעתה", אם חלה עליהם "הגנת העיתונאות האחראית" (דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך (18.9.2014)), או כי הנתבעים האמינו שהדברים שפורסמו היו אמת. מעבר לכך שספק אם טענות אלו רלוונטיות לענייננו, דומה כי במקום שבו בחרו הנתבעים, או חלקם, לפרסם דברים אשר מהווים לשון הרע בדרגה חמורה, לא ניתן להסתפק בטענות כי בעת הפרסום סברו הם שהדברים הם אמת. פרסום דברים כה קשים מחייב בחינה, חקירה ודרישה בטרם פרסומם, כדי לוודא שהפרסום הוא אמת.
(3)הגנת "חובה מוסרית או חברתית" (סעיף 15(2))
הגנת פרסום "לשם הגנה על עניין אישי כשר" (סעיף 15(3)
51.הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15(2) בחוק איסור לשון הרע קובעת, כי לנתבע תהיה הגנה טובה אם "עשה את הפרסום בתום לב", במצב שבו "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום".
הגנת תום הלב הקבוע בסעיף 15(3) בחוק קובעת את ההגנה העומדת לנתבע אם "עשה את הפרסום בתום לב", במצב שבו "הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר".
על-פי הוראת סעיף 16(א), אם הוכיח הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות הקבועות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, כי אז חלה חזקה שהנתבע עשה את הפרסום בתום לב. לעומת זאת, על-פי הוראת סעיף 16(ב), חזקה היא שהפרסום היה שלא בתום-לב, אם התקיימו בפרסום אחד מאלו: הפרסום לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמיתותו; הדבר שפורסם לא היה אמת והמפרסם לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא; הוא נתכוון על-ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15.
52.הנתבעים טענו, כי לנוכח התלונות שהצטברו נגד התובע, המקרים שעליהם שמעו מתושבי היישוב והעובדה שהתובע הרבה לשהות עם ילדי היישוב ובמחיצתם – עובדה אשר התובע אישר ולא הייתה שנויה במחלוקת – הרי שחלה עליהם חובה מוסרית וחברתית להזהיר את הציבור. במיוחד חלה עליהם חובה להזהיר את הורי ילדי היישוב, כי דרוש פיקוח על שהותם של ילדיהם במחיצת התובע מבלי שיש מבוגר במקום. מאותו טעם אף טענו, כי הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין כשר של "מי שאותו אדם מעוניין בו".
53.כדי ליהנות מההגנה הקבועה בסעיף 15(2) נדרש הנתבע להוכיח את התקיימותם של ארבעת התנאים המצטברים הבאים: הראשון, חובה לעשות את הפרסום; השני, שהחובה חלה ביחס לכל מי שאליו הופנה הפרסום; השלישי, שהחובה לפרסם אכן חייבה לפרסם את הפרסום המסוים; הרביעי, שהפרסום נעשה בתום לב (שנהר, עמ' 282). באשר לתוכן הפרסום, יש להראות כי תוכנו אינו חורג מהנדרש לשם קיום חובת הפרסום (שם, עמ' 285).
אף אם נניח ונקבל שאמנם חלה על הנתבעים חובה מוסרית או חברתית לפרסם את הדברים ולהזהיר את ציבור ההורים, ואפילו נניח כי בשל אופיו של היישוב ומספר תושביו, לא הייתה דרך אחרת לפרסם את הדברים, אלא באופן שבו הפרסום מופנה גם אל אלו שאינו נוגע להם, עדיין יש קושי ביחס לשניים מתנאיה המצטברים של הגנה זו. האחד, עניינו בתוכן הפרסום. כפי שעמדנו על כך קודם לכן, במסגרת הפרסומים נכללו עובדות שאינן נכונות, ובהן דבר מעצרו של התובע שכלל לא היה קשור בנסיבות הפרסום. הפרסום אף כלל מידע שאינו רלוונטי וחרג מהנדרש לקיום חובת הפרסום. כך למשל, בכל הקשור לנושא הטיפול שאליו, על-פי דברי חברי פורום רווחה, הפנו את התובע. כך שדי בכך כדי לשלול מהנתבעים להסתמך על הגנה זו. השני, כאמור, תנאי להגנה האמורה הוא כי הפרסום נעשה בתום לב. אולם כאמור, הוראת סעיף 16(ב) מקימה חזקה כי הפרסום לא היה בתום לב, אם כלל מידע שאינו אמת והמפרסם לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם הפרסום אמת. כאמור לעיל, עובדות מהותיות בכל שלושת הפרסומים לא היו אמת ואילו הנתבעים לא הוכיחו כי נקטו אמצעים סבירים כדי להיווכח שפרטים מהותיים בפרסומים הם אמת. גם טענתם כי הדברים שפורסמו היו על סמך מידע כזה או אחר שהתקבל משוטר זה או אחר, כלל לא הוכחה. כך שדי בכך כדי לשלול את תום לבם של הנתבעים.
משנמצא כי לא עלה בידי הנתבעים להוכיח את יסוד תום הלב, ממילא שלא עומדת להם ההגנה הקבועה בסעיף 15(2) בחוק. כך שאין עוד צורך לבחון אם התקיימו שאר תנאיו.
54.מאותו נימוק שהביא לשלילת קיומה של ההגנה מכוח סעיף 15(2) בחוק איסור לשון הרע, נשללת גם ההגנה הקבועה בסעיף 15(3) בחוק. אף ההגנה הקבועה בסעיף 15(3) מחייבת הוכחתם של ארבעה תנאים מצטברים, שהם: הראשון, קיומו של עניין אישי כשר שהגנתו הצדיקה את הפרסום; השני, כי תוכן הפרסום נועד להגן על אותו עניין; השלישי, הוכחה שהפרסום הופנה רק לאנשים מסוימים שזהותם מתחייבת מהוראת הסעיף; הרביעי, שהפרסום נעשה בתום לב (שנהר, עמ' 294).
לפיכך וכאמור, מאותם טעמים שלפיהם נשלל התנאי הרביעי בהגנה מכוח סעיף 15(2), כי הפרסום היה בתום לב, נשללת גם ההגנה מכוח סעיף 15(3) בחוק.
(4)הנתבעים האחראיים לפרסומים
55.משהגענו לכלל מסקנה כי יש בשלושת הפרסומים הראשונים משום לשון הרע וכי לנתבעים לא עומדות ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, שעליהן ביקשו להסתמך, נותר לבחון על מי מבין הנתבעים חלה החובה לפצות את התובע בשל הפרסומים המהווים לשון הרע.
56.דומה כי אין מחלוקת על כך שהנתבע 1, הוועד המקומי של היישוב עלי, האחראי לפרסומו של 'עליתון', אחראי לכל שלושת הפרסומים. בדומה, לא הייתה מחלוקת בדבר אחריותו של הנתבע 2, קובי אלירז, שהוא יו"ר ועד היישוב ואף חתום על 'עליתון' שבו פורסמו שלושת הפרסומים.
הנתבעים עצמם, חלקו רק על אחריותם של הנתבעים 3, 6, 8 ו-9 לפרסומים. מכאן שיש לבחון אם אמנם יש לפטור נתבעים אלו מאחריות לפצות את הנתבע.
57.ככל שהדברים אמורים בנתבעת 9 (אלוש), האחריות היחידה שיוחסה לה התייחסה אל הפרסום הרביעי, שהיה פרסום בעל-פה. פרסום זה כאמור, לא הוכח ומטעם זה, כפי שכבר נאמר, יש לדחות את התביעה נגדה.
באשר לנתבע 8 (קרסנטי), לא הבהיר התובע מה חלקו בפרסומים ואף לא הובאו ראיות בעניין. לפיכך גם התביעה נגד נתבע זה נדחית.
אשר לנתבעים 3 (ניסנהולץ), ו-6 (רדלר), דומה כי אף הנתבעים עצמם לא הבהירו על שום מה אין לייחס להם את הפרסומים. מדובר בחברי פורום רווחה, אשר הוכח כי היו קשורים בכל ההחלטות בדבר הפרסומים והם אף חתומים על הפרסום השלישי. כך שאין מקום לדחיית התביעה נגדם.
(5)הטלת חבות בשל עוולת הרשלנות
58.אף אם לא ניתן לשלול תביעה שהיא גם מכוחה של עילת לשון הרע וגם בטענה כי המפרסם עוול ברשלנות, דומה כי לנוכח ההסדר המיוחד הקבוע בחוק איסור לשון הרע, אין מקום לתביעה מכוחן של שתי העילות. לעניין פרסום לשון הרע נקבע הסדר מיוחד בחוק איסור לשון הרע, אשר קובע גם את העוולה וגם את ההגנות שיעמדו למפרסם מפני תביעה. כך שנראה כי אין מקום לעקוף הסדר מיוחד זה ולהפוך כל תביעה שעילתה לשון הרע, גם לתביעה בעילת רשלנות (ראו לעניין זה, שנהר עמ' 173-172).
מסיבה זו נראה כי אין הצדקה לבחון אף את טענות התובע הנסמכות על עילת הרשלנות. אף יוער, כי דומה שהתובע עצמו, שהתייחס לכך בקיצור רב (חצי עמוד מתוך ארבעים וחמישה עמודי סיכום טענותיו), לא ראה לנכון לבסס את טענותיו בדבר זכאותו לפיצוי על עילת הרשלנות.
(6)הסעד וסכום הפיצוי
59.בעת קביעת הסעד וקביעת סכום הפיצוי, לא נעלמו ממני טענות הנתבעים בכל הקשור בהתנהלות התובע ובמעשיו, על-פי טענותיהם, אשר כלשונם, מעידים על כך ש"לתובע אין שם טוב נוכח התנהגותו בעבר ובהווה". זאת לטענתם, על רקע מעשים שבהם נחשד ואשר הובילו למעצרו ולהגשת כתבי אישום נגדו.
אכן, קשה להתעלם מטענותיהם של הנתבעים, אשר נתמכו בפרסומים בתקשורת (נ/1), כי אותם חשדות פוגעים לטענתם, בשמו של היישוב עלי, הנחשב לטענתם, ליישוב שתושביו תורמים לחברה ולמדינה ומתרחקים מכל מעשה קיצוני.
למרות זאת, לא ראיתי לנכון ליישם על המקרה הנדון את הוראת סעיף 22(2) בחוק איסור לשון הרע, המאפשרת את הפחתת סכום הפיצוי שייפסק, אם הוכח שמו הרע של הנפגע, אופיו, עברו מעשיו או דעותיו הפגומים. זאת משני טעמים אלו: ראשית, מכל הראיות שהובאו עולה כי למעט מקרה אחד, שפרטיו לא הובהרו, שלגביו שהתובע אישר כי הורשע לגביו והוטל עליו עונש של שירות לתועלת הציבור (עמ' 14 שורות 28-23), ביחס לכל שאר המקרים שלגביהם נחשד או הואשם, ההליכים טרם הסתיימו. שנית, ככלל, הפחתת הפיצוי רלוונטית אם הראיות שהובאו ביחס לאותם מקרים נוגעות במישרין ללשון הרע המשמשת נושא למשפט (אלא אם כן, בית המשפט התיר את הבאת הראיות ביחס לשמו הרע של התובע לאופיו וכדומה. בענייננו, רשות זו אף לא התבקשה). מאחר שאותן ראיות אינן נוגעות לנושא לשון הרע, הן אינן רלוונטיות.
60.בנוסף לאמור, חרף העובדה שנמצא כי הפרסומים לא היו אמת וכי היוו לשון הרע, לא עלה בידי התובע להראות כי הפרסומים פורסמו "בכוונה לפגוע". הרושם הברור מעדויותיהם של הנתבעים היה, כי הם היו משוכנעים שהפרסומים משרתים את אינטרס הציבור. דומה כי אף שכוונותיהם היו טובות, הם כשלו ביישומן, בכך שלא נתנו מספיק את דעתם לחובתם לוודא כי הפרסומים הם פרסומי אמת או כי אין בהם משום לשון הרע. כך בדומה לדברים שנאמרו בספר הכוזרי, "כוונתך רצויה, אבל מעשייך אינם רצויים" (הכוזרי, רבי יהודה הלוי, מאמר א', פתיחה).
לעניין זה יוער, כי הנתבעים טענו כי נועצו בעורך-דין קודם לפרסום, אולם מעבר לאמירה זו לא הובאה לכך כל ראיה ואף קשה להניח, שעורך-דין היה מאשר את הפרסומים כפי שפורסמו.
61.התובע אמנם טען כי נגרמו לו נזקים שונים ובהם נזקי פרנסה, אך אלו לא הוכחו ומכל מקום לא הוכח הבסיס לסכום הנתבע בשל כל אחד מאותם נזקים.
מהטעמים אשר עליהם עמדנו, נמצא כי יש בשלושת הפרסומים הראשונים משום לשון הרע ואף קשה לחלוק על כך שמדובר בלשון הרע ברף הגבוה. שכן, מדובר בפרסום המייחס לתובע פגיעות מיניות בקטינות והטרדות מיניות בקטינות (גם אם המילה "מיניות" לא נאמרה במפורש, אלא רק נרמזה). פרסום מעין זה משפיל את מי שאליו מתייחס הפרסום, מבזה אותו מכלים אותו ברבים ומטיל בו קלון. לפיכך, התובע זכאי למלוא סכום הפיצוי הקבוע בסעיף 7א(ב) בחוק איסור לשון הרע, ביחס לפרסום לשון הרע, אף ללא הוכחת נזק.
בהתאם לכך, סכום הפיצוי שישולם לתובע יהיה בסך 150,000 ₪.
ה.סיכום ותוצאה
62.בהתאם לאמור, תוצאת הדברים היא, כלהלן:
התביעה מתקבלת נגד הנתבעים 1 עד 7, ואילו התביעה נגד הנתבעים 8 ו-9 נדחית.
הנתבעים 1 עד 7, יחד ולחוד, ישלמו לתובע סך 150,000 ₪ וכן סך 30,000 ₪ עבור שכר-טרחת עורך-דין והוצאות משפט.
סכומים אלו ישולמו לתובע, באמצעות בא-כוחו, תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין.
63.כמו כן, בהתאם להוראת סעיף 9(2) בחוק איסור לשון הרע, יפרסמו הנתבעים מודעה בהתאם לאמור להלן, אשר זה יהיה תוכנה:
"בפסק-דין שניתן בבית משפט השלום בירושלים ביום ט"ז בשבט התשע"ו, 26.1.2016, בת"א 36757-04-12 ק. ה. נ' ועד מקומי עלי, קובי אלירז, אלי ניסנהולץ, הרב אברהם שילר, נעה לוינגר, סימונה רדלר וניצה פרקש, התקבלה תביעתו של ק. ונקבע בין השאר, כלהלן:
שלושת הפרסומים שפורסמו ב'עליתון' בקשר לק. (פרסום בגיליון 488 מיום ה' באב התשע"א (5.8.2011); פרסום בגיליון 491 מיום כ"ו באב התשע"א (26.8.2011) ופרסום בגיליון 516 מיום א' באדר התשע"ב (24.2.2012)), מהווים הוצאת לשון הרע על ק..
בפסק הדין נדחתה טענת הנתבעים כי עומדת להם הגנת אמת הפרסום.
סכום הפיצוי שנפסק לק. הוא בסך 150,000 ₪ ועוד סך 30,000 ₪ עבור שכר-טרחת בא-כוחו ועבור הוצאות המשפט שהוציא.
הנתבעים מתנצלים על עוגמת הנפש אשר נגרמה לק. כתוצאה מהפרסומים".
מודעה זו תפורסם תוך חמישה-עשר יום מיום המצאת פסק הדין, היא תפורסם בעמוד הראשון של 'עליתון' (ואם אינו קיים עוד, כי אז תפורסם בכל עלון אחר המופץ ביישוב עלי). גודל המודעה יהיה בגודל של כשליש העמוד.
העתק המודעה יוגש לבית המשפט ויישלח אל בא-כוח התובע תוך שבוע מיום פרסומה.
ניתן היום, ט"ז שבט תשע"ו, 26 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.
