לפני תביעה במסגרתה עותרת התובעת כי בית המשפט יוציא תחת ידו צו הצהרתי על פיו הסכם המכר למכירת הזכויות אשר נחתם ביום 20.11.2007 בין המנוח וילי פייבל ז"ל (להלן: "המנוח") לבין הנתבע 1 ואשר מתייחס לדירה ברחוב הנרקיס 24/21 בראשון לציון הידועה כגוש 5036 חלקה 17 תת חלקה 53 (להלן: "הדירה"), בטל מעיקרו, ואין לו שום תוקף משפטי ו/או אחר, וכי אין לנתבע זכות בדירה.
כפועל יוצא, התבקש גם סעד הצהרתי על פיו אין לנתבע 2 כל זכות בדירה וכי כל הסכם שנערך בין הנתבעים לבין עצמם ביחס לדירה נטול כל תוקף משפטי או אחר, עת זכות החכירה נתונה לעזבונו של המנוח.
בגוף התביעה הועלו על ידי התובעת טענות קשות כנגד הנתבע 1 אשר התקשר עם המנוח בהסכם לרכישת הדירה שעה שהמנוח כבר לא היה כשיר אלא סבל מדימנציה, וגרם לו לחתום באופן פסול על הסכם למכירת זכויותיו בדירה.
הוסיפה התובעת וטענה כי הינה נכדתו היחידה של המנוח, והמחזיקה הבלעדית בדירה וזאת משנת 2012 (עת שנפטרה סבתה – אשת המנוח).
לשיטתה היא תובעת מכוח החזקה הבלעדית שלה בנכס, בשל היותה נכדתו היחידה של המנוח והיורשת העתידית הבלעדית של עזבונו, כמו גם נוכח היותה נציגת עזבונו של המנוח כאמור בתקנות 11-12 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי").
הנתבע 2 הגיש בקשה למחיקת התביעה על הסף מקום בו לשיטתו לא מתקיימת בין הצדדים יריבות משפטית כלשהי ואין לתובעת מעמד משפטי ביחס לדירה או למנוח.
עוד טען הנתבע 2 כי התביעה מופרכת מייסודה וממילא אין לדון בה מקום בו התיישנה.
הנתבע 2 ביקש להפנות את שימת הלב לעובדה כי התובעת עצמה ציינה במסגרת כתב התביעה כי היורש היחיד של המנוח הינו בנו מר מאיר פייבל (אביה של התובעת).
האב, כיורש בלעדי לא הגיש את התביעה ומשכך לתובעת אין כל מעמד בתביעה זו.
למעלה מכך, אביה של התובעת שהינו כאמור היורש הבלעדי, התקשר בהסכמי שכירות עם הנתבע 2 מאז שנת 2009 ואילך, ובמסגרתם אישר למעשה האב כי הוא מודע לזכויות הנתבע 2 באותה דירה, תוך שהוא משלם החל מאותה עת את דמי השכירות. משכך, מנוע האב, וממילא גם התובעת כמי שמתגוררת בדירה, מכוח השכרתה על ידי הנתבע 2 לאביה, מלהתכחש לזכויותיו בנכס.
הבקשה הועברה לתגובת התובעת אשר שבה וחזרה על טענותיה כפי שהועלו במסגרת כתב התביעה. עוד טענה התובעת כי נוכח פסיקתו של כב' בית המשפט העליון אין להורות על סילוק תביעתה זו על הסף, עת שלא מתקיימות הנסיבות החריגות המצדיקות סילוק מעין זה.
עוד ביקשה התובעת להפנות את שימת הלב לעובדה כי חלק ניכר מטענות הנתבע 2 נסמכות על טענות שבעובדה, אשר אין להכריע בהן במסגרת בקשה זו.
לבסוף ביקשה התובעת להפנות את שימת הלב למעשים החמורים אשר לשיטתה נעשו על ידי הנתבעים ואביו של הנתבע 1, במערך יחסיהם עם המנוח, כטעם לבירור התביעה לגופה.
לשיטת התובעת, נוכח העובדה כי בעבר העניקו הנתבע 2 ואביו של הנתבע 1 הלוואות לאביה, ונוכח התנהלותם, חושש אביה מהגשת התביעה, ולא נותר לה אלא לעשות כן בעצמה, בין היתר כנציגת העיזבון.
הנתבע 2 הוסיף והגיש כתב תשובה מטעמו במסגרתו חזר על טענותיו, והוסיף כי אין באמור בתגובת התובעת כדי להצדיק את הותרת ההליך על כנו.
לאחר שעיינתי בכתב התביעה, בבקשה, בתגובה ובתשובה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל, וכי יש להורות על סילוק התביעה על הסף. טעמיי להלן.
אקדים ואציין כי אני ערה לעובדה כי לא בנקל יורה בית המשפט על סילוקה של תביעה על הסף. יש ממש בטענות התובעת על פיהן בקשה מסוג זו אשר הוגשה על ידי הנתבע 2 נבחנת בצמצום רב.
במסגרת ע"א 9431/03 אילן אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים ואח' (טרם פורסם), פסקה כבוד השופטת פרוקצ'יה :
"מהכרה בזכות הגישה של האדם לערכאות המשפט כזכות חוקתית, נגזר העיקרון כי שערי בית המשפט לא יינעלו בפני מי שמבקש סעד מרשות שיפוטית, אלא מטעמים כבדי משקל".
נקודת המוצא הינה שאין לחסום את דרכו של בעל דין בשערי בית המשפט, אלא במקרים חריגים.
מאידך, יש לאזן בין מטרה ורצון אלו, לבין ההבנה שאין מקום לאפשר ניהולו של הליך על ידי מי שאינו בעל הדין הראוי לבירורה של מחלוקת, ככל שקיימת כזו.
כאמור נשענת בקשתו של הנתבע 2 על הטענות הבאות:
1. התיישנות.
2. היות התביעה מופרכת.
3. מניעות עקב אישור יורשו של המנוח דבר זכויות הנתבעים בנכס.
4. העדר יריבות בין הצדדים .
טענת ההתיישנות נטענה באופן כללי מאוד, ומבלי שתפורט.
די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה בעניין זה.
למעלה מכך, עצם העובדה כי הזכויות בדירה הועברו בשנת 2007 או בסמוך לכך, אינה חוסמת בהכרח הגשתה של תביעה, נוכח הוראות חוק ההתיישנות התשי"ח 1958 והפסיקה המורה כי סוגיית ההתיישנות תפורש באופן מצומצם מאוד.
במסגרת פסק הדין בעניין אלנווקה אשר נזכר לעיל, נקבע בין היתר:
" על הזכות החוקתית הקנויה לפנות לערכאות, מולידה על פי טיבה, נטייה להצר את תחום הפרשנות של ההתיישנות".
בנוסף, נוכח טענות התובעת במסגרת כתב התביעה ובמסגרת תגובתה לבקשה לסילוק על הסף, דומה כי סוגיה זו מחייבת בחינה של נתונים עובדתיים, אשר המקום להידרש לאלו, אינו במסגרת בקשה מקדמית לסילוק על הסף.
באופן דומה יש להתייחס גם לטענות הנתבע באשר ל"מופרכות" התביעה.
אין בית המשפט עוסק, במסגרת בקשה מקדמית, בהכרעות עובדתיות, וממילא מקום בו טרם הוצגה בפני גרסת הנתבעים, וזו טרם נבחנה לגופה, אין מקום לקביעה על פיה יש להורות על קבלת טענות התובעת או הנתבעים, כולן או חלקן.
ויודגש אין בפסק דין זה משום חיווי דעה, או קביעת מסמרות באשר לטענות אלו ואחרות של מי מהצדדים. כך לדוגמא, משמעות חתימתו של אביה של התובעת על הסכם שכירות ביחס לדירה, אם וככל שנעשתה, ראוי היה שתתברר במסגרת ההליך לגופו ולא היה מקום להידרש לה במסגרת שלב מקדמי זה.
משכך, ככל שהיו טענות הנתבעים מסתמכות על האמור לעיל, היה מקום להורות על דחיית הבקשה, ודחיית הדיון בכלל הטענות להליך לגופו.
ואולם, משנתתי דעתי לטענות המתייחסות למעמדה המשפטי של התובעת, באתי לכלל מסקנה כי אין מקום לאפשר לתובעת המשך ניהולו של הליך זה, מאחר והיא אינה בעלת הדין הרלוונטית להליך.
כאמור, ביקשה התובעת לטעון כי הינה היורשת העתידית של המנוח, בהיותה נכדתו היחידה של המנוח, כי הינה נציגת העיזבון כמשמעות מונח זה בתקנות סדר הדין האזרחי וכי יש לראותה כבעלת הדין המתאימה בהליך מקום בו היא מחזיקה בפועל בנכס.
אין מקום להכיר בקיומה של זכות של התובעת לניהול ההליך מכוח היותה "יורשת עתידית" וממילא לא ברורה לי הגדרה זו.
מעיון בנספח א' לכתב התביעה עולה כי היורש היחיד של המנוח הינו בנו (ככל הנראה אביה של התובעת), מר מאיר פייבל.
בהינתן הוראות דיני הירושה, לא ניתן לומר כי התובעת הינה יורשת עתידית, או כי בהכרח תירש זכות כלשהי מאביה.
למען הסר פסק מובהר כי אין המדובר במקרה בו הוצגה צוואה הכוללת התייחסות לסוגיה של "יורש אחר יורש", ולא הוצגה כל צוואה של המנוח ממנה אני למדה כי הוקנו לתובעת זכויות אחרות כלשהן בנכס. התובעת אף לא טוענת כי אלו הם פני הדברים.
נספח א' הוא צו ירושה מכוחו זכאי מר מאיר פייבל לעיזבונם של הוריו. הא ותו-לא.
משכך, גם אם היה האב זכאי לקבל לחזקתו/בעלותו את הדירה, אין בכך כדי להקנות לתובעת זכות קניינית או אחרת כלשהי בנכס, ואין בהיותה בת יחידה כדי להקנות לה זכות נוספת.
ויודגש בשנית כי במסגרת החלטתי זו אין אני עוסקת כלל בשאלת צדקת טענותיה של התובעת כמפורט בכתב התביעה לגופו, אלא כי אני נדרשת קודם לכן, וכתנאי מקדמי לניהול ההליך, לברר האם התובעת הזכאית להעלות את הטענות כנגד הנתבעים ביחס לאותה התקשרות חוזית ולעתור לקבלת הסעד המבוקש על ידה.
הוסיפה התובעת וטענה כי היא פועלת מכוח היותה "נציג העיזבון" כמשמעות מונח זה בתקנות 11 ו- 12 לתקנות סדר הדין האזרחי.
במסגרת תקנות 11 ו – 12 לתקנות סדר הדין האזרחי נקבע כדלהלן:
"11. מקום שהתובע תובע בחזקת נציג או שהנתבע נתבע בחזקת נציג, צריך שכתב התביעה יראה בחזקה מי הוא תובע או נתבע.
12. כתב התביעה של התובע בחזקת נציג צריך שיראה לא רק שיש לתובע עניין ממשי קיים בנושא התובענה, אלא גם שעשה את כל הדרוש כדי שיוכל להגיש תובענה באותו נושא. ".
איני מוצאת לראות בתובעת כ"נציג" העיזבון, וממילא לא ברור כיצד יכולה התובעת לתבוע כנציגת עיזבון שעה שכבר ניתן צו ירושה והיא אינה נמנית על יורשי המנוח.
עיזבון אינו אישיות משפטית היכולה לתבוע ולהיתבע, אלא בחריגים אשר נקבעו לכך במסגרת הוראות הדין. מהותית, מקום בו הלך אדם לעולמו, נכנסים יורשיו לנעליו.
במקרה דנן, היורש היחיד הינו בנו של המנוח, מר מאיר פייבל.
מקום בו התובעת אינה יורשת של המנוח, היא אינה יכולה להציג עניין ממשי קיים בנושא התובענה בכל הנוגע לסעדים אשר נתבקשו על ידה.
מקום בו מבקש אדם לתבוע בשם אחר, הוא יכול לעשות כן כמורשה של אותו אחר, וזאת על פי הוראות תקנה 28 לתקנות סדר הדין האזרחי. ואולם, על מנת לעשות כן, עליו להצטייד בהרשאה מאותו "אחר".
משכך, היה על התובעת, לכל הפחות, להביא בפני בית המשפט טענה (וראייה לצידה) כי היא מגישה תביעה זו בשם ועל דעת היורש או על פי הרשאתו.
זה המקום לציין כי גם משהוגשה הבקשה לסילוק על הסף, וניתנה לתובעת האפשרות להתמודד עם טענות הנתבע לעניין מעמדה המשפטי, לא עשתה כן ואף לא עתרה לתיקון כתב הטענות.
(לעניין זה ראה לדוגמא ע"א 777/80 שרייבר נ' שטרן פ"ד לח(2) 153; ע"א 5685/94 עמותת א.ל.ע.ד. אל עיר נ' עיזבון המנוח אחמד חסין פ"ד נג(4) 730).
חשוב מכך, התובעת אף לא טענה כי היא מגישה את התביעה בשם או בעבור אביה, אלא שבה וחזרה על הטענה על פיה היא פועלת כנציגת עזבונו של המנוח.
הגשתה של תביעה והעלאתן של טענות ביחס לעיזבון בשלב זה על ידי מי שאינה יורשת, אינה יכולה להתקבל.
הוסיפה התובעת וטענה כי עומדת לה הזכות להגשתה של תביעה זו מקום בו היא בעלת זכות החזקה הבלעדית בדירה.
לעניין זה יש לומר כי לא ברור האם אכן התובעת הינה בעלת "זכות חזקה" בדירה, וככל שכן מה מקורה של אותה חזקה. למעט טענה כללית של התובעת לעניין הסכמה משפחתית למגוריה לא הוצג דבר.
ואולם, לצורך ההכרעה בבקשה דנן, ומקום בו מדובר בסוגיה שהיא עובדתית בחלקה, יצאתי מתוך הנחה כי התובעת אכן תוכיח כי הינה המחזיקה הבלעדית בדירה, וזאת החל משנת 2012.
על בסיס הנחה מקדמית זו, שבתי ובחנתי את טענותיה של התובעת, לרבות זכותה לקבלת הסעדים להם עתרה במסגרת כתב התביעה.
טענותיה של התובעת וחשוב מכך הסעדים להם עתרה במסגרת כתב התביעה יוחדו לסוגיית ביטולו של הסכם המכר שנערך בין המנוח לבין הנתבע 1 (וכפועל יוצא בין הנתבעים לבין עצמם).
מדובר בעתירה לסעד הצהרתי על פיו הדירה שייכת לעיזבון המנוח.
אין המרצת הפתיחה כוללת התייחסות או עתירה כלשהי לסעד אשר עניינה שימוש בדירה ואין התובעת אינה עותרת למתן סעד הצהרתי על פיו היא בעלת זכות קניינית כלשהי בנכס.
גם החלק המשפטי של כתב התביעה עניינו דיני חוזים והשלכת מצבו השכלי של המנוח על יכולתו להתקשר בהסכם מחייב ומכאן הצורך בביטולו של אותו הסכם.
ואולם כאמור, התובעת אינה ולא הייתה צד לאותו הסכם ואף אינה בגדר נהנית מכוחו.
בעניין זה אין לי אלא להפנות להתייחסותי לעיל, עת שהתובעת אינה בגדר "נציג" כמשמעות מונח זה בהוראות הדין, ואינה בגדר יורשת.
מעבר לאי הצגת כל קשר משפטי של התובעת לסעד המבוקש על ידה, יש לנתונים העובדתיים דלעיל, משמעות מעשית המשליכה על ניהולו של ההליך.
כך לדוגמא, גם מקום בו ינוהל ההליך בשלמותו, ואף יימצא להורות כי הסכם המכר שנחתם בין הנתבע 1 לבין המנוח בטל, וזאת כפי בקשת התובעת, הרי כי לביטול זה משמעויות לא מבוטלות לרבות לעניין סוגיות כגון חובת ההשבה של הכספים אשר שולמו, ככל ששולמו, מכוח אותו הסכם מכר.
ואולם, מקום בו התובעת אינה צד להסכם ואינה היורשת של המנוח, לא ברור כיצד ניתן יהיה לתת מענה לסוגיה זו.
משנתתי דעתי לכל אלו באתי לכלל מסקנה כי התובעת אינה בעלת דברם של הנתבעים, אינה נציגת עיזבון המנוח כמשמעות מונח זה בתקנות סדר הדין האזרחי ולמעשה היא עותרת לביטולו של הסכם מבלי שתציג כל זכות שבדין לעשות כן, שעה שעצם החזקה בדירה אינה מקנה לה מעמד לקבלת אותם סעדים המבוקשים על ידה.
מבלי לקבוע מסמרות, אציין כי יכול ועומדות לתובעת טענות מסוימות הנוגעות לזכות השימוש שהיא עושה בנכס. עם זאת, עצם החזקה בנכס אינה מקנה לתובעת זכות לעתור לקבלת הסעד ההצהרתי לו היא עותרת בתיק זה, כתובעת.
בתקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי נקבע:
![מלבן 2]()
![]()
100.בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, לצוות על מחיקת כתב תביעה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, על יסוד אחד הנימוקים האלה:
(1)אין הכתב מראה עילת תביעה;
(2)נראה לבית המשפט או לרשם מתוך הכתב שהתובענה היא טרדנית או קנטרנית;
(3)שוויו של נושא התובענה נישום בחסר והתובע לא תיקן את הכתב תוך הזמן שנקבע לכך;
(4)שולמה אגרה בלתי מספקת והתובע לא שילם את האגרה הנדרשת תוך הזמן שנקבע לכך.
יריבות בין בעלי דין, ובמקרה זה בין התובעת לנתבעים, יכול ותקום רק כאשר לתובעת עילת תביעה כנגד הנתבעים או מי מהם.
לצורך כך, צריך שתעמוד לתובעת זכות בת אכיפה משפטית אשר הנתבעים חבים בקיומה כלפיה.
במקרה שבפני, בהעדר יריבות בין התובעת לבין הנתבעים, אין כתב התביעה מראה עילת תביעה כנגדם, ומשכך – יש להורות על מחיקת התביעה.
סוף דבר
אני מורה על מחיקת התביעה.
הדיון הקבוע בפני בטל.
התובעת תישא בהוצאות הנתבע 2 בסך של 4,000 ₪.
המזכירות תשלח את העתק פסק הדין לצדדים באמצעות הדואר
זכות ערעור כדין.
ניתן היום, י"ח שבט תשע"ו, 28 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.
