תיק רבני
בית דין רבני אזורי נתניה
|
920384-1
02/02/2016
|
בפני הדיינים:
1. הרב שלמה שפירא-אב"ד 2. הרב אברהם מייזלס 3. הרב אריה אוריאל
|
- נגד - |
התובע:
פלוני עו"ד אילה תל־פז
|
הנתבעת:
פלונית עו"ד נאוה פרס
|
פסק דין |
א. תיק זה מתנהל זה זמן רב לפני בית הדין. האישה וילדי הצדדים מתגוררים בבית השייך לצדדים והבעל מתגורר מחוץ לבית.
בתאריך כ"ז כסלו תשע"ג, 11/12/12, הוגשה לביה"ד תביעת האישה לשלום בית. בתאריך ג' טבת תשע"ג, 16/12/12, פתח הבעל תיק תביעה לגירושין וכרך בה ענייני רכוש ופירוק שיתוף בדירת הצדדים, מזונות אישה, מזונות ומשמורת ילדים.
בפסק דין ארוך ומנומק שהוצא ביום ל' בסיון תשע"ה (17.6.2015) דחה ביה"ד את תביעת שלום הבית של האישה וחייב את האישה להתגרש. ביה"ד אף קבע מועד לסידור גט ליום י"ג תמוז תשע"ה 30/06/15. ביה"ד קבע שהבעל פטור מתשלום הכתובה. ביה"ד הורה על פירוק השיתוף, מכירת הדירה וחלוקתה בחלקים שווים בין הצדדים. ביום שנקבע לסידור גט הופיעו הצדדים אך לא סודר גט מחמת סירוב האישה. האישה וב"כ הגישו ערעור על פסק דינו של בית הדין.
אחרי שניתן פסק דין הוגשו לביה"ד בקשה לדון בפירוק השיתוף בשאר הרכוש שצברו הצדדים, מועד הקרע נקבע לתאריך 13/12/2012.
בתיק זה לא קיים צו עיכוב ביצוע. לפיכך יש לחתור לסיום ההליכים המשפטיים בין בני הזוג ולהשיב את שלוות הנפש לכל אחד מהם.
הבעל דורש לערוך פירוק השיתוף בדירתם מידית, האישה דורשת להמתין עם פירוק השיתוף עד שיקבע וזכויות הצדדים בשאר הרכוש שנצבר.
ב. כידוע פסק השו"ע שבעל חייב במזונות וכסות אשתו ובמדור עבורה, אך במה דברים אמורים בשעה שהיא חיה ומתגוררת עמו. במצב שאינה מתגוררת עמו והוא פטור ממזונותיה וכסותה, פסק הרמ"א באבה"ע סימן ס"ט סעיף ד' בשם הר"ן שפטור גם מחיוב מדור. בנדון שלפנינו בני הזוג פרודים ומתגוררים בנפרד זה זמן. תביעת האישה לשלום בית נדחתה על ידי בית הדין. ממילא ברור ופשוט שאין הבעל חייב במדור אשתו, ובמצב זה הם כשני שותפים בדירה.
ישנה זכות טבעית המוקנית לכול שותף לדרוש את פירוק השותפות, כפי שמתברר מסוגית הגמרא בבבא בתרא דף יג. בדין חצר שאין בה דין חלוקה (מחמת קטנותה). וכתב הרשב"א בשו"ת חלק א סימן תתקנ"ו שכך ראו חכמים לתקן, וזו היא דרך הישר בין שותפים:
"ונראה לי טעמא דמילתא משום דדינא דגוד או אגוד ודינא דחלוקה לזמנים ידועים תקנתא היא, דאלו מדינא הוה לן למימר דאפילו חצר דלית בה שיעור חלוקה אלו רצה זה יטול חלקו. אלא משום עשיית הטוב והישר אי אפשר, ולפיכך תקנו להם או דינא דגוד או אגוד או דינא דחלוקת זמנים ידועים כדי שלא יפסידו זה על זה חלקם."
וכן כתב בשו"ת הרא"ש סימן צ"ח סעיף ג. והמבי"ט בקרית ספר שכנים א כתב שדין זה הוא מן התורה:
"מה שיש בו דין חלוקה כופין השותפין זה את זה לחלוק ושאין בו דין חלוקה יש בו דין גוד או איגוד או דירה לזמנים או שכירות לאחרים ונראה דכל זה הוא מן התורה."
ובשולחן ערוך חושן משפט הלכות חלוקת שותפות סימן קעא פסק "ביקש אחד מהשותפין לחלוק וליטול חלקו לבדו, אם יש באותו קרקע דין חלוקה כופה את שאר השותפין וחולקין עמו."
על הבעל מוטל חוב מזונות ילדים המגיע לסך של שלוש מאות אלף ₪. בגין חוב זה פנתה האישה להוצל"פ. בהוצל"פ הוצא נגד הבעל צו עיכוב יציאה מהארץ. לטענתו יכולתו לפרוע את חובו נפגעה מאוד שכן הבעל הוא אזרח בריטי שמתפרנס מעבודתו בחו"ל. פירעון החוב תלוי במכירת דירת הצדדים. מנגד טוענת האישה שיש להמתין במכירת הדירה שכן עם תום חלוקת הנכסים ואיזון המשאבים הכוללת ביניהם יתאפשר לה מבחינה כלכלית לרכוש את חלקו של הבעל בדירה.
מבחינה הלכתית טענה זו הרי היא כטענת דינא דבר מצרא המופיע בגמרא מסכת בבא מציעא דף קח. דין זה מבאר שלמצרן לרכוש הנמכר זכות ראשונים לרכוש את הנכס שעומד להימכר, ויסודו של דין זה נובע ממה שאמרה תורה בספר דברים פרק ו פסוק יח "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" דין זה נפסק ברמב"ם בסוף הלכות שכנים פרק יד הלכה ה:
"כל הרוצה למכור קרקע ובאו שנים כל אחד מהן אומר אני אקח בדמים אלו, שכן וקרוב השכן קודם שגם זה בכלל הטוב והישר הוא. שלא צוו חכמים בדבר הזה אלא דרך חסידות ונפש טובה היא שעושה כך."
מלשון הרב מגיד משנה שם משמע שאף שהרמב"ם כתב צוו חכמים, למעשה זהו דין תורה:
"ועניין דין בן המצר הוא שתורתנו התמימה נתנה בתקון מדות האדם ובהנהגתו בעולם כללים באמירת קדושים תהיו וכן אמרה ועשית הישר והטוב והכוונה שיתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם ולא היה מן הראוי בכל זה לצוות פרטים לפי שמצות התורה הם בכל עת ובכל זמן ובכל ענין ובהכרח חייב לעשות כן ומדות האדם והנהגתו מתחלפת לפי הזמן והאישים והחכמים ז"ל כתבו קצת פרטים מועילים נופלים תחת כללים אלו ומהם שעשו אותם בדין גמור ומהם לכתחילה ודרך חסידות והכל מדבריהם ז"ל ולזה אמרו חביבין דברי דודים יותר מיינה של תורה שנאמר כי טובים דודיך מיין."
דין זה של הקדמת המכירה לבר מצרא מכוון אל הקונה שבא לקנות מן המוכר. עליו מצווה תורה שיהיה טוב וישר ויניח למצרן לרכוש את הנכס שצמוד לנכס שלו, ובכך ירוויח בהגדלת שדהו או ביתו. ואילו המוכר עצמו אינו מצווה בכך, כל שיש לו הפסד כלשהו מן המכירה דווקא למצרן. הדוגמאות המובאות לכך בגמרא ב"מ קח: הן כשהמעות שמציע הלוקח המרוחק טובות יותר ממעות שמציע המצרן. והדוגמא הנוספת כשהלוקח המרוחק מציע לשלם מיד, והמצרן מבקש שימתין המוכר עד שיביא הוא את כספו לצורך הקניה: