ת"א 17354-12-12 עמידר בע"מ נ' מ.ב.ד

תביעה זו, חרף נסיבותיו האישיות של הנתבע, יש לקבל.

1.התובעת עותרת לפינויו של הנתבע מדירה שבמאגר-הדיור הציבורי, ברחוב XXXX. בדירה שוּכּנה, בדמי-שכירות מופחתים שנקבעו בהתאם למצבה הכלכלי ולזכאותה לדיור ציבורי, גב' מ. ל. ז"ל – סבתו המנוחה של הנתבע. הסכם-השכירות עמה נקשר בתאריך 14.5.1972. למרבה הצער, הסתלקה הסבתא לבית-עולמה בחודש ספטמבר 2006. לטענת הנתבע הוא התגורר עמה דרך-קבע, תחילה בין השנים 1996-1988 ואחר כך שוב משנת 2000 ואילך. לעמדתו הוא מקיים, לפיכך, את תנאֵי-ההכרה בדייר ממשיך, בהתאם לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח-1988, כנוסחו בשנת 2006. כך קבע החוק אז, במקובץ:

לשיטתו, זכאי הנתבע להוסיף ולהתגורר בדירה כדייר ממשיך בשל כך, שהוא דר בה עם סבתו לפחות שלוש שנים עובר לפטירתה ואין, אף לא הייתה, לו דירה משל עצמו. בטענו למגורים ברצף כבר משנת 2000 – עם המנוחה עד שנת 2006 ומאז כדייר ממשיך – אך מובן כי לדדו אין הנתבע נופל ברשתה של ההוראה המתקנת אשר בסעיפים 69(2) ו-70(ב) לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), תשס"ט-2009. אותה הוראה, אומַר בתמצית, הרֵעה את מצבו של דייר ממשיך, בכך שהוסיפה תנאי להמשך-זכאותו: עמידתו בכל כללי-הזכאות של משרד-השיכון לדירה ציבורית, והם מחמירים מהתנאים אשר נקובים בסעיף 3 לעיל. אותה הרעה אינה חלה, כך לשונו של החוק המתקן משנת 2009, על מי שהתגורר בדירה במשך ארבע שנים קודם ליום 1.8.2009, עם הזכאי המנוח או כדייר ממשיך.

החְזקה לפי התנאים – הוּכְחה

2.הנטל להראות זכאות לדיירות-ממשכת הוא על הנתבע, שאינו מכחיש את מגוריו בדירה אך טוען כי הוא עושה זאת כדין. על מנת שתוכר זכאותו עליו להראות, ראשית, כי מן הבחינה העובדתית התקיימו בו תנאֵי-החוק, ובפרט כי הוא החזיק פיזית בַּדירה במשך שלוש שנים עובר לפטירתה של סבתו. לאחר שמיעה מקפת של הראיות מוכן אני לקבוע כי עלה בידי הנתבע, על אף קשיים, לעמוד באותה דרישה.

הנתבע הציג בתצהירו; בחומר שהניח עוד קודם לכן בפנֵי-ועדותיה של התובעת וצורף לתצהיר; בתשובותיו בחקירה הנגדית ובעדותה בבית-המשפט של אמו, גב' לילה אנדרוס, גרסה עקבית ומפורטת בדבר קורותיו משנת 2000 ואילך, ועוד לפני כן. בראיות הללו נפרשׂ סיפור אישי לא קל. בגדרו התגורר הנתבע פעמיים, לתקופות ממושכות, עם סבתו – תחילה בהיותו ילד רך בשנים, שאמו עזבתו; ואחר כך כנער מתבגר וכחייל צעיר, שיחסיו המתוחים עם האֵם ואליה חזר, שוב לא אפשרו לו לחיות במחיצתה. בחקירות הנגדיות לא עלה בידי בא-כוחה של התובעת לערער גרסה זו. לכל הניסיונות להפריכה – הטענה כי בית-הספר התיכון, שבו למד הנתבע, קרוב באורח משמעותי לבית-האם מלדירת-הסבתא; הטענה כי כתובתו הרשומה של הנתבע הייתה ונותרה בבית-האם; הטענה כי קשה להלום שאֵם משאירה את ילדה בן השלוש בידי סבתו; הטענה כי אין זה מתקבל על הדעת, שלמרות יחסיהם המתוחים, הייתה זו האֵם שליוותה את בנה לבסיס הקליטה והמיון של צה"ל עם גיוסו; והטענה, שאינה נכונה עובדתית, כי הנתבע לא יכׂל לסעוד את סבתו במחלתה כיוון שלכל משכהּ הוא שירת בצבא – לכל אלו נמצאו בפיו של הנתבע תשובות מניחות את הדעת. הן לא נסתרו אף בחקירתה הנגדית של אמו.

ראיות אלו הניחו תשתית מוצקה דיה, להשקפתי, על מנת שלא לייחס משמעות מכרעת לקשיים אחרים בראיות-ההגנה. קושי כזה נמצא, למשל, בכך שהטענה כי לנתבע היה חדר משלו בדירה ובו פריטים ייחודיים כקונסולת-משחקים, מסך טלוויזיה ופוסטרים על הקירות – לא נתמכה בשום ראיה חזותית שהיא, ואף לא נעשה ניסיון לבססה בעדותו של מבקר כלשהו בדירה. אלא, שמציאות-החיים היא מורכבת ואִם אין בידי ההגנה ראיה שכזו אין פירושו המתחייב של דבר כי גם חדר כזה לא היה.

קושי אחֵר נפל בעדויותיהם הדלות והלקוניות של שניים משכניו של הנתבע ואותם הוא קרא לעדות – מר קיוואן רבני, שָׁכֵן מן הקומה הראשונה; ומר דמיטרי שכנוביץ, שהתגורר עד שנת 2011 בקומה השלישית. זולת הפרטים האישיים, היו תצהיריהם הקצרצרים העתק האחד של השני. בכל אחד מן התצהירים נכתב, באורח לקוני ובלשון שניכר בה כי נוּסחה בידי אחֵר, כי מזה 15 שנים מתגורר הנתבע בדירה הנדונה וכי "למען הסר ספק, ידוע לי שהנתבע התגורר ביחד עם סבתו, בין השנים 2006-2003 (מועד פטירת הסבתה)" (פסקאות 3 ו-4 לתצהירים). דבר על אודותם של חיים בבית-מגורים משותף לא בא באותם תצהירים. ברם, דבר זה יכול אתה להסביר, ולא בדוחק, בדלוּתו של הקשר שבין שני אלה לבין הנתבע. מר שכנוביץ הדגיש כי "חוץ מזה שהוא [הנתבע] שכן שלי, כאילו, אין לנו קשר חברי, כאילו לצאת או טלפונים" (פרוטוקול, בעמ' 44, ש' 14-13). מר רבני גם הוא לא טען לקשר קרוב עם הנתבע. בכל זאת, ידע כל אחד מן העדים לספר, בחקירתו הנגדית, פרטים בעלי-משקל. "בסביבות שנות 2000", העיד האחרון, "[הנתבע] חזר [לדירה] לבד, אבל אמא [שלו] הייתה מדי פעם, מבקרת והולכת, אבל הוא היה גר לבד [בלי האֵם]. [הנתבע] היה חייל קרבי, גולני אני חושב. הוא היה [בא] עם הרובה, גאווה לכל הבניין" (פרוטוקול, בעמ' 38, ש' 19-13; ובעמ' 40, ש' 25-21). מר שכנוביץ סיפר כי "הייתי רואה אותו [את הנתבע] נגיד [ב]ימי שבת, דברים כאלה. שישי, שבת, נגיד... הייתי רואה אותו גם בלילות. בלילות, בדיוק, נגיד יציאות, דברים כאלה, נגיד הייתי חוזר מיציאה, הייתי רואה אותו גם" (שם, בעמ' 43, ש' 32-30; ובעמ' 44, ש' 7-1).

3.בראיותיה של התובעת לא נמצאה, אמנם, אחיזה לטענת-הנתבע בדבר מגוריו בדירה. התובעת, כדרכה, הציגה את הראיה העיקרית אשר בכוחה להציג במקרים מסוג זה: דו"חות מביקורים, שערכו נציגיה בדירה בשנים הרלוונטיות. על אלה, המכונים "ביקורי-מעגל", כבר נכתב לא מעט בפסיקה. מפעם בפעם נמתחה ביקורת על אופן-עריכתם. מעת לעת נקטה התובעת צעדים לשיפור. להשקפתי, קשיים עדיין מצויים. ראשית, את מרבית-פרטיו של הדו"ח, לרבות את התאריך שבראשו, עורך ומדפיס לא אחת רכז-השטח של עמידר קודם למועד-הביקור ולעתים אף בפער-זמנים ניכר הימנו. לפיכך, משמעות יכול אתה לייחס בעיקר לפרטים, המסומנים בכתב-יד על גביו של הדו"ח המודפס, בין בתיקון של מה שהודפס מראש, בין במחיקתו ובין בתוספת לו. לעובדה כי פרטים מודפסים לא תוקנו ולא נמחקו ניתן היה לייחס משקל דומה אילו אך נחה הדעת כי נציגיה של עמידר מתודרכים דַּיָּם, ומקפידים דים אפילו תודרכו, לבחון את מכלול הנעשה בדירה ובה הם מבקרים. חוששני, וזהו קושי נוסף ועיקרי, כי לא אוכל לומר בלב שלם שאלה הם פני-הדברים.

דו"חות של ביקורי-מעגל הציגה לפנַי התובעת – חמִשה (נספחים לתצהיר העדות הראשית מטעמה). היו אלה ביקורים מן השנים 2006-2002. את הדו"ח מן הביקור ביום 17.11.2002 ראיתי נטול-משקל. זאת, הואיל והוא לא הוגש באמצעות עורכו וממילא לא ניתן היה לשאול איש לגביו. ודאי שאתעלם מן העדות המתמיהה מפי השמועה (לענין התוכן), שטרח מי שטרח להביא בענין זה בתצהיר העדות הראשית שמטעם התביעה (בפסקה העשירית לו), ולא אוסיף דבֵּר בה. את הביקורים הנוספים ערך הרכז מר אלי מעודה, שהעיד על אודותם בתצהירו ומדוכן-העדים. בביקור מיום 5.6.2003 כתב מר מעודה, בכתב-יד, את מספר הנפשות בדירה: "1". הוא הוסיף וכתב על אודותיה של הסבתא, אף הדגיש בקו: "בודדה". הדו"ח, שהוצג לבית-המשפט, נחתם בחתימתו של הרכז. הוא לא נחתם בידי הסבתא או מי מטעמה. ביקור נוסף קִיֵים מר מעודה ביום 20.6.2004. בדו"ח, שעליו חתמו גם הוא וגם הסבתא, לא תוקן הנתון, המודפס מבעוד-מועד, כי בדירה מתגוררת נפש אחת בלבד. המבקר ציין בכתב-ידו – "תקין", את מצבם של מרכיבים שונים בדירה, שלשֵׁם בדיקתם היה עליו לעבור בה ולבחון אותה באורח פרטני (ריצוף, דלתות וחלונות, טיח ועוד). הוא הותיר ריק את השדה "שינויים ותוספות בניה". הוא לא הוסיף שום הערה באשר למספרם ולמיהותם של המתגוררים בנכס. לא כך היו פני הדברים בביקור מיום 26.1.2005. עד שאדבר בביקור זה אציין כי מסמך לכאורי, בדבר היותה של הסבתא בבית-חולים במועדו הנטען, לא ראיתי מקום לקבל כחלק מחומר ראיותיה של ההגנה. המסמך לא הוצג בשום שלב קודם לדיון ההוכחות ממש – לא בהליכים המקדמיים ולא בתצהירים, והיה בו להפתיע באורח ממשי את הצד שכנגד. חזרה לדו"ח-הביקור. מר מעודה רשם בו, בכתב-ידו, את הספרה "1" תחת השדה "מס' נפשות". אחר כך כתב: "בודדה" וכן: "מתגוררת לבדה בדירה". הוא חתם. הסבתא לא חתמה. לבסוף, בדו"ח-ביקור, שהתקיים לאחר הפטירה, בתאריך 14.11.2006, כתב מר מעודה: "ביקרתי מס' פעמים בדירה ולא איתרתי את הדיירת, במידה ולא תאותר תוזמן חקירה". הוא לא רשם כיצד נכנס לדירה באותן "מס' פעמים" ואם קיים את ביקוריו בנוכחותו של מאן דהוא. הוא חתם לבדו על הדו"ח.

4.אותם דו"חות אינם נטולים קשיים. רישום רציף ומסודר, הכולל פעם אחר פעם ציון כי לאחר בדיקה נמצא כי הסבתא מתגוררת לבדה; ונושא את חתימתה המאשרת את הפרטים – אינך מוצא באותם דו"חות. על רקע זה מתקשה אתה להלום את מה שכתב מר מעודה בתצהירו, היינו, כי "מטבע הדברים ניהול ותיעוד של המאורעות בתיק הינו חשוב ביותר עבור התובעת, וזו מקפידה על כך מאד" (הפִּסקה הרביעית לתצהיר). עוד מתקשה אתה לקבל את הסברו להיעדרה של חתימה – "היא לא הייתה מוכנה לחתום על טופס ביקור המעגל, מחששותיה שלה, היו ככל שהיו" – שעה שחלק מן הטפסים דווקא חתומים בידי הסבתא. בתצהיר-עדותו הראשית הוסיף רכז-השטח את המידע הרלוונטי הבא:

"תמיד אני שואל את הדייר החוזי האם הוא מתגורר בדירה לבד וכן אני מתרשם ממצב הדירה האם גר בדירה אדם נוסף. בכל ביקור מעגל שביצעתי מול הדיירת החוזית הנ'ל שאלתי אותה האם היא מתגוררת בגפה ותמיד השיבה שכן, ומעולם לא הודיעה לי ו/או ציינה בפני כי הנתבע ו/או כל אדם אחר מתגורר עימה. בנוסף, מהתרשמותי בדירה ראיתי כי הדיירת החוזית התגוררה בגפה ולא מצאתי סימנים לכך שאדם נוסף שוהה בדירה. כאמור, בביקורי המעגל שביצעתי לא עלה בי הרושם כי אדם נוסף התגורר בדירה. כאמור, משיחות שערכתי עם הדיירת החוזית במהלך ביקורי המעגל היא דיווחה לי כי מתגוררת לבד ומעולם לא העלתה טענה אחרת" (שם, בפסקאות 15-14; 19-18).

מסופקני אם היה בידי העֵד, בעדותו משנת 2015, לעמוד איתן מאחורי כל פרט ופרט מן האמור לעיל, בהתייחס לביקורים מן השנים 2006-2003. הזיכרון מתקשה בפרטים. לא בכדִי פתח המצהיר, בהגינותו, את תצהירו במלים: "עובדות תיק זה ידועות לי מידיעה אישית וכן מעיון בתיק הנכס" (הפסקה השנייה לתצהירו). ברי כי הוא נזקק לרענן את זכרונו בעזרתו של חומר מן התיק. בכך אין פסול, אלא שבדו"חות – והם שבתיק הנכס – לא מצוין מאום, היכול להעיד כי בדיקה כאמור אכן בוצעה וכי שיחות כמתואר אכן התקיימו.

חקירתו הנגדית של מר מעודה, על אף אורכה, הייתה דלה למדי. היא לא הניבה דבר לתמיכה בעמדתו של הנתבע. כל הנזכר בה על אודותיו של דין-ודברים בין מר מעודה לבין הנתבע הרי הוא מן התקופה שלאחר פטירתה של המנוחה ואין בו ללמד דבר על אמתותם של ביקורי-המעגל בחייה. פרזומפציה, שניסתה ההגנה לבסס, היינו כי מר מעודה כלל לא ביקר בנכס; כי בדה הוא את ממצאי-ה"ביקורים" מלבו; כי את דו"חותיו הוא כתב מבלי לצאת מן המשרד וכי עשה זאת כבמקשה אחת – לא נתמכה בשום יסוד ממשי. אלו נותרו טענות בעלמא ומהן לא ניתן להיבנות. ייאמר עוד, ספֵק כקוריוז, כי טרונייתה של ההגנה, שעטה כמוצאת שלל רב על העובדה שבפִּסקה 11 לתצהירו התייחס מר מעודה ל"דייר" ולא ל"דיירת", מוטב היה אלמלא נשמעה. הדבר נכתב בהתייחס לְביקורים דרך כלל, בנכסים שונים של "עמידר". מייד לאחר מכן הבהיר המצהיר (בפסקה 12 לתצהירו) כי אותו כלל התקיים גם בדיירת המסוימת שבדירה הנדונה.

5.ברם, אם נמצא עיקר בגרסתו של הנתבע הרי הוא בהסבר, שבכוחה לספק לממצאי-הביקורים. הנתבע העיד כי עוּבדת-מגוריו בדירה הוסתרה באופן עקבי ומתמשך מפניה של עמידר, מחשש כי אם היא תתגלה תחויב סבתו בדמי-שכירות גבוהים יותר. הסבתא מיאנה לפתוח את בֵּיתה לאחרים; היא אסרה על הנתבע לחלוק עם איש את עוּבדת-מגוריו עמה. הנתבע סיגל לעצמו הצהרה בדבר כתובת-מגורים אחרת, המלווה אותו עד היום. כך הוא העיד בחקירתו הנגדית:

"יש עוד סיבה גם, שלא החלפתי את הכתובת. הסבתא לא הסכימה שאני אחליף את הכתובת לכתובת שלה. סבתא אמרה לי לא לדווח לעמידר שאני גר בדירה. לא הכחשתי מעולם [שלא דיווחתי]. עד היום שנת 2015 כבר, אני עדיין מוסר את הכתובת [של דירת האֵם], זה מין הרגל שפיתחתי. בזמנו, לי היה אסור שיהיה לי קשר לדירה הזאתי, לא מבחינת כתובת ולא מבחינת שום דבר" (פרוטוקול, בעמ' 52, ש' 30-21; עמ' 60, ש' 17-16).

דברים אלה נשמעו מהימנים. הם עלו לא רק בעדותו של הנתבע בבית-המשפט. גם קודם לכן, בהצהרה שמסר לוועדה של התובעת, והוזכרה לעיל, הוא כתב כמקובץ להלן:

"עוד דבר שממחיש את הפחדים של סבתא – היא מעולם לא הצהירה שאמא ואני מתגוררים איתה. היא פחדה שיגבו ממנה יותר כסף בשכר דירה או לחילופין שיקחו לה את הדירה. סבתא בשום פנים ואופן לא הסכימה שמבחינת הרשויות יהיה לי כל קשר לדירה שלה, שוב בגלל אותם פחדים שלה על הגדלת שכר הדירה. מתוך כבוד אליה, כך נהגתי" (נספח לתצהירה של הגב' אנדרוס).

6.לאחר כל האמור ביקשה התובעת להיאחז עוד בראיה אחת: ממצאיו של חוקר פרטי ובכוחם, במשתמע, להפריך באורח סופי ומוחץ את גרסתו של הנתבע ולהוכיח כי הוא החל לגור בדירה רק לאחר פטירתה של סבתו. כל שאוכל הוא להצר על השחתת-זמנו של בית-המשפט בנדון. מה שהציגה התובעת לא היה אלא ראיה בלתי-קבילה, עדות מפי השמועה שאין בה מאום. החוקר הפרטי, מר ירמיהו לבדינגר, לא נקרא למסירתה של עדות. שום גורם ממשרדו לא העיד אף הוא. כל שהונח בפניו של בית-המשפט הוא מכתב, שכתב החוקר הפרטי למר מעודה ביום 18.4.2007. כך נכתב בו:

"בתאריך הנ'ל [12.4.2007] נציגנו הגיע לכתובת שבנדון ואיש לא היה בדירה. נציגנו ערך חקירה סביבתית ולהלן הממצאים:

1) הנדון מרגלית נפטרה לפני כחצי שנה, לפני פטירתה התגוררה לבדה בדירה.

2) לאחר פטירתה נכנס לדירה הנכד של הנדון ב.ד. מ.[הנתבע]... חייל בשרות סדיר ומגיע פעם בחודש לחופשה.

3) נציגנו שוחח עם מ.[הנתבע] וזה מסר כי הוא נכנס לדירה לאחר פטירת הסבתא כי במשך תקופה ארוכה לפני פטירתה הוא היה עוזר לה, משלם חשבונות וכו'" (נספח 6 לתצהירו של מר מעודה. ההדגשות הן במקור).

מתוכנה של ראיה זו הבאתי מטעם אחד ויחיד: הוא מעיד על הראיה כי אין היא קבילה מכל וכול. מיהו אותו "נציג"? מדוע הוא לא מסר עדות בבית-המשפט? מהי אותה "חקירה סביבתית"? היכן תמלולה של אותה שיחה נטענת עם הנתבע? באילו נסיבות היא נערכה? מה אמר הנתבע, אם בכלל אמר? דבר מאלה לא הונח לפניו של בית-המשפט. מה שדווקא הונח הם דברים נוספים, שאמר הנתבע בחקירתו הנגדית. אביאם כלשונם:

"מי הכחיש? אני לא הכחשתי [ששוחחתי עם החוקר הפרטי]. מה זה אני הכחשתי[?] בטח שדיברתי איתו. אני גם זוכר את השיחה שהוא התקשר אליי, היה, הייתה שיחת טלפון שהוא התקשר אליי שהייתי ברחוב **, והוא דיבר איתי בטלפון. זה כבר אחרי הפטירה, מדברים על אחרי הפטירה. אחרי הפטירה, היא [הסבתא] נפטרה ב-2006, אני מדבר איתך אחרי הפטירה. כשהוא [החוקר הפרטי] התקשר, הוא רצה לקחת, לקבל ממני פרטים בטלפון של מספר תעודת זהות ועוד כל מיני פרטים, אני לא הסכמתי לתת לו את הפרטים בטלפון. אני לא מסרתי לו [שנכנסתי לדירה אחרי שסבתא נפטרה] מעולם. מעולם. כן [החוקר שיקר], חד משמעית, כן. מאיפה אני אמור לדעת [למה הוא שיקר]? אולי זה טובות בינו לבין אלי [מר מעודה], קשֶר חברי שיש ביניהם. אני לא יודע, אני לא יודע מה הסיפור, אין לי מושג למה, בגלל זה גם התקשרתי אליו [אל החוקר] ורציתי להתעמת איתו[,] שיבוא ויגיד את האמת או שיוציא את כול הדו'ח-חקירה שהוא עשה בזמנו ויראה. אני התעמתתי איתו, אני רציתי להתעמת איתו, [כי] אני לא מסרתי לו את מה שהיה רשום בדו'ח-חקירה, אז אני התקשרתי אליו לוודא למה הוא מסר משהו שאני לא אמרתי לו מעולם, אני [אפילו] את המספר תעודת זהות שלי לא הסכמתי לתת לו בטלפון" (פרוטוקול, מעמ' 61, ש' 28).

טעם ממשי לפגם נפל בהנחתו כך בידי התובעת – חברה ממשלתית, המחויבת בחובה מיוחדת של הגינות ושל נאמנות ציבורית – את מכתבו של החוקר הפרטי לפניו של בית-המשפט. אילו בפרק זה ניתן היה לחתום את פסק-הדין, הייתי דוחה את התביעה ומחייב את התובעת בהוצאות ניכרות.

ההחְזקה לא הייתה כדין

7.אלא, שבהוכחתה של החְזקה, אפילו לפי תנאיו של חוק הדיור הציבורי, לא די. להשקפתי, מן הבחינה המשפטית יש להראות, עוד, כי ההחְזקה הייתה כדין. שכן, הכרה בהחזקה כפופה לעקרונות-יסוד במשפטנו ובהם עקרון תום-הלב והרעיון כי לא ייצא חוטא נשכר (לניתוחו של עקרון זה בהקשרה של הכרה בזכות, להבדיל מעצם ההגנה עליה, ראו את החלטתי בב"ש (תל אביב-יפו) 9713/11 מדינת ישראל נ' ויסנביק - דהן, בפסקאות 14-8 (פורסמה במאגרים, 8.5.2013)). אמת, על נתבע, העותר להכרה בזכותו להחזיק, להוכיח כי הוא מחזיק כדין.

בפרט אמורים הדברים עם פטירתו של דייר ממשיך, במקום שבו הוא פטור, מהוראתו של החוק המתקן משנת 2009. הדבר חוסך הימנו עמידה במלואם של כללים להכרה, דה-נובו, בזכאות לדיור ציבורי.

8.לא רק לנתבע משמיעה אותה דרישה להחזקה-כדין חובה משפטית. התובעת, כאמור, היא חברה ממשלתית. היא מנהלת את נכסיה למטרות ציבוריות. פעולותיה משפיעות על ציבור של נזקקים לסיוע ממלכתי בדיור. היא מנהלת משאב ציבורי חשוב, מה עוד שמצוי הוא בחסר-שבחסר. על התנהלותה להיות גדורה היטב בגדרי חובותיה של רשות-שלטונית לפי כלליו של משפטנו המִנהלי. התובעת תימצא חוטאת לחובותיה אלו אם תכיר בזכאות למגוריו בדיור-ציבורי של מי אשר קנה את החזקתו ולא כדין. טרונייה, מוצדקת, תופנה כלפיה אם יימצא כי המתגוררים בדירותיה עושים זאת מתוך הפרתו של הדין.

הרעיון כי אין להשלים עם הפקתה של טובת-הנאה ממעשה, שאינו כדין, הוא מיסודותיו, עוד, של העיקרון המשפטי בדְבר תקנת-הציבור (ע"א 3798/94 פלוני נ' פלונית, פ"ד נ(3) 133, 153 (1996)). שבעתיים נכונים הדברים משמדובר במשאב ציבורי, כאמור מוגבל-שבמוגבלים, אשר רבים משוועים לקבלו ורק מעטים זוכים לו. מתקנת-הציבור מתחייב כי מי שניצל לרעה את המשאב הציבורי הזה, בדרכי כחש, לא יורשה לקבל בו עדיפות על פניו של מי שנהג כדין וביושר, לא נטל לעצמו מה שאין הוא מוּכַּר כזכאי לו וכִלה את פניהן של רשויות בתקווה כי תימצא קורת-גג לראשו. בבית-המשפט המחוזי עמדה על כך, באחת הפרשות, כבוד השופטת יהודית צור:

"העתירה שבפני עוסקת ב'דיור ציבורי' שתור הזכאים הממתינים לו הוא ארוך במיוחד. הענקת זכויות ב'דיור ציבורי' למי שאינם מקיימים את תנאי הזכאות על פי החוק והנוהל, באה בהכרח על חשבון זכויותיהם של אחרים העומדים בתנאי הזכאות וממתינים למימוש זכויותיהם. הדירה מושא העתירה תוחזר למאגר הדיור הציבורי ותשמש למגורי נזקקים אחרים העונים לתנאי הזכאות לקבלת זכויות ב'דיור ציבורי'" (עת"מ (מחוזי ירושלים) 662/07 לוי נ' עמידר – החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, בפסקה 14 לפסק-דינה (פורסם במאגרים, 30.11.2008)).

9.כמפורט בהרחבה לעיל, איש במעשיו – הסבתא, הנתבע ואמו – הסתירו באופן עקבי ומתמשך, מפנֵיה של התובעת ובכלל, את דבר מגוריו של הנתבע בדירה לצד סבתו. גם לאחר הפטירה – והנתבע כבן 20 – ובמשך שנים, הוא העדיף להוסיף ולהתגורר בנכס ולא פנה מיוזמתו אל התובעת. הטעם לכל אלה מובן: לשם מגורים שכאלה נדרש אישורה של התובעת. אין דייר בדיור הציבורי מוסמך להלין בביתו, באורח קבע, איש בלא שהדבר יאושר קודם לכן בידי התובעת. התובעת מוסמכת, והיא אף עושה זאת בפועל, לגבות תשלום גבוה יותר בגין מגורים בדירה של אדם נוסף, מה גם שכלפי הלה אין היא מחויבת, כנדמה, בשיעורו של שכר-הדירה הנגבה מדיירים בדיור הציבורי. התובעת מוסמכת, עוד, להחליט אם שיקולי-הקצאתה של דירה מסוימת לפלוני נותרים על כנם בהתחשב בכך ששוב אין הוא דר בה לבדו. לבסוף, משנפטר דייר-חוזי ובהיעדרה של זכאות לאחר להמשיך את מגוריו, אין זו אלא חובה לתובעת להקצות את הנכס למי שזכאי לכך לפי הקריטריונים הקבועים.

10.אמת, ענינו האישי של הנתבע נוגע ללב, ואין הדברים נכתבים מן השפה ולחוץ. סבתו, ככל אדם, הונעה גם מפחדים וחרדות, וכשאֵלה קשורים בבית-המגורים הרי הם עמוקים שבעתיים. אין כוונתו של פסק-דין

זה לבוא חשבון עם המנוחה, אף לא עם נכדהּ. כל תוחלת אין, בפרשה שלפנַי, לאמרה שבפי ההגנה: "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה" (ירמיהו, ל"א 28; יחזקאל, י"ח 2). מה שעבר – יונח לעבר. המוקד הוא במשמעותם המשפטית של הדברים מעתה ואילך. ובענין זה, דבר אינו מחייב להוסיף ולהכיר במעמדו של הנתבע כדייר ציבורי בנכס הנדון. הכרה כזו תחטא לתכליתו של מוסד הדיירות-הממשכת, אפילו בלבוש הרחב שעטה זה בעת הרלוונטית. אותה תכלית משמיעה כי בן-משפחה או אפוטרופוס, שהיה סמוך זמן רב על שולחנו של הדייר הציבורי, והדירה הציבורית היא קורת-גג יחידה שלראשו, לא ימצא עצמו בלעדיה אך משום שהדייר הציבורי הלך לעולמו. את מי, שעובדת-קיומו הוסתרה לא ניתן לראות כסמוך-על-השולחן. לא ניתן לראותו כמי שזכאי לכתחילה לקורת-הגג הזו. ממילא אין לראותו כמי שנותר זכאי לה לעתיד לבוא.

11.אכן, הכרה שלעתיד בכוחו של הנתבע להחזיק בדירה כדייר ציבורי לא תוכל להלום את אותה הסתרה מתוארת. הערכאות עמדו על כך בפרשות קודמות. בענין דומה עד מאד, שהונח לפתחו לפני שנים ספורות, כתב בית-משפט השלום את הדברים הבאים:

"ההסתרה, על ידי הנתבע ואמו, של עובדת מגוריו בדירה, והצגת מצג כוזב, בביקורי המעגל, כי האם גרה בדירה לבדה – מנוגדים לחובה לנהוג בתום לב. הנתבע מנסה ליהנות – שלא בתום לב (בלשון המעטה) – משני העולמות: במשך השנים שבהן הסתיר מעמידר את מגוריו בדירה, נהנו הוא ובני משפחתו, שתמכו באם המנוחה, מיתרונות כספיים שהתבססו על הסתרתה של עובדה זו. שולם שכר דירה מופחת באופן משמעותי (קרי: לא שולם שכר דירה עבור מגוריו של הנתבע בדירה). לאחר פטירת האם 'הפך' הנתבע את המצג העובדתי בעניין מגוריו בדירה, וכעת מנסה הוא לזכות, באופן מצטבר, גם ביתרון הכלכלי שמקנה המעמד של 'דייר ממשיך'. תוצאה כזאת תהא נוגדת את הכלל כי חוטא אינו צריך לשאת נשכר; יהא בה 'עלבון למצפון', כלשונו של בית-המשפט העליון [בע"א 11172/05 אלון נ' חדד, בפסקה התשיעית לפסק-דינה של כבוד השופטת עדנה ארבל (פורסם באתר הרשות השופטת, 21.10.2009)]; ותהא בה אף פגיעה קשה באינטרס הציבורי שלא להעניק זכויות למי שהציג לפני הרשות מצג כוזב. משהסתיר הנתבע את מגוריו בדירה, תוך מצג כוזב שהניב לו יתרון כלכלי, אזי הכרה בו כעת כ'דייר ממשיך' תהיה תוצאה מקוממת ונוגדת את תקנת הציבור, במיוחד ביחס לזכאים שהעמידו את זכאותם לבדיקה כדין וממתינים לדירה שתתפנה" (תא"ח (שלום נתניה) 24113-04-11 עמידר נ' צורדאקר, בפסקאות 18-16 לפסק-דינה של כבוד השופטת יעל קלוגמן (פורסם במאגרים, 8.1.2013). הסוגריים העגולים הם במקור. ערעור על פסק-הדין התקבל, בהסכמת הצדדים, בבית-המשפט המחוזי מרכז (ע"א 48791-01-13. פסק-הדין, מיום 10.11.2013, לא פורסם)).

בפרשה נוספת קבע בית-משפט השלום כי "שני הנתבעים הודו, כל אחד על פי דרכו, בכך שלא בחלו באמצעים על מנת להונות את הגורמים הרלבנטיים המופקדים על מתן סיוע לזכאים לדיור ציבורי. הנתבע 1 בכך שביקש, וקיבל, במרמה כספי סיוע לשכר דירה, והנתבע 2 בכך ששיקר ביודעין על מנת ששכר דירה שנקבע לנכס נשוא התובענה יהיה נמוך מכפי שצריך היה להיות לוּ היו בידיעת התובעת הנתונים הנכונים. בנסיבות האלה, ומאחר שיש מלאי מוגבל בהיקפו של דירות ציבוריות, אין מקום לאפשר לנתבעים ליהנות ממעמד של דייר ממשי, מעמד שעשוי לאפשר להם להמשיך ולהתגורר בדירה ללא בדיקת זכאות הנדרשת מכלל הפונים לקבלת דיור ציבורי. וודאי שאין מקום להעניק להם יתרון כזה – לאור התנהגותם בעבר" (ת"א (שלום חדרה) 4532/07 עמידר נ' שריקי, פסק-דינה של כבוד השופטת הדסה אסיף (פורסם במאגרים, 12.1.2009)).

12.לדברים המובאים לעיל בשתי הפרשות אני, בכל הכבוד, מסכים. חד הוא, לענינה של זכאות עתידית, אם אי-הגילוי נבע משקר גס ומכוונת-רמייה בוטה; או אם היה מקורו, כבמקרה שבפני, בחששות של הדייר-הזכאי, שנתגלגלו להמשכתו בידי בן-משפחתו של מצב קיים, מתוך נוחות או מתוך מצוקה של אמת. כך או כך לא יוכל הדין להלום את המשך-תפיסתה של דירה-ציבורית, בלא עמידה מחודשת לבחינה לפי קריטריונים עדכניים. באלה, כמפורט בהחלטתה של ועדת-האכלוס שבמשרד-השיכון מיום 16.1.2012 (הנספח השביעי לתצהיר-התובעת), לא נמצא הנתבע עומד.

התביעה הכספית

13.הוסיפה התובעת ועתרה לחיובו של הנתבע בסך של 122,754 ש"ח. היה זה סכומם של דמי-שימוש ראויים אשר, אם עלה בידי לרדת לסופו של האמור בכתב-התביעה (בתצהיר – לא בא על כך דבר), לא שילם הנתבע מעולם. את מרכיבה הכספי של התביעה לא מצאתי מקום לקבל ולזאת שלושה טעמים. ראשית, שיעורו של הסכום הנתבע לא הוכח לפנַי כל צורכו. התובעת הצטיידה אמנם בחוות-דעתו של שמאי-מקרקעין, מר אלי נטל כהן, מיום 7.5.2013. מומחה זה העריך את שיעורו של שכר-דירה ראוי, שלא לפי זכאות לדיור ציבורי בהתחשב, בין-היתר, "בחלוקתה הפונקציונאלית" של הדירה, בכיווניה ובעסקאות-השוואה שנמצאו לו (עמ' 3 לחוות-דעתו). אלא, שבחוות-הדעת לא צוין, ולו במלה, מהיכן נלקחו הנתונים המשווים; לא הוסבר מה משמעותו של אופן-חלוקתה של הדירה כפי שעמדה במועד ביקורו של המומחה; ולא נרשמו כיווניה. אלה הקשו על עמידתה של חוות-הדעת הזו במבחנו של בית-המשפט ואינם מאפשרים להסתמך על חוות-הדעת הזו. התובעת לא קראה את המומחה למסירתה של עדות משלימה בבית-המשפט. היא אמנם לא הייתה חייבת לעשות כן, אולם בנסיבות אלו כל שנותר הוא חוות-הדעת החסרה.

14.שנית, התובעת לא הוכיחה לפנַי, בשום מובן, כי אילו ידעה על מגוריו של הנתבע בנכס ואישרה אותם, היה זה הסכום שהיה עליו לשלם. היא לא הוכיחה לפני כי היא גובה דמי-שכירות ראויים מדיירים, כלשהם, בדירותיה. אפילו ההפרש בין דמי-שכירות לדייר-זכאי לבין דמי-שכירות ראויים לא דובר כלל. במלים פשוטות, התובעת לא הוכיחה לפנַי כי ההתעשרות שעל חשבונה הייתה בסכום המבוקש.

15.טעם שלישי, וחשוב לא פחות, הוא בשיהוי אשר נתגלע, להשקפתי, בהגשתה של תובענה זו. לתובעת היה ידוע, כך לפי ביקוריו האחרונים של מר מעודה כמפורט לעיל, כי המנוחה שוב אינה בחיים כבר בשנת 2006. התובענה הוגשה למעלה משש שנים לאחר מכן, בחודש דצמבר 2012. כלום ניתן לטעון כי רובו, ככולו, של הסכום הנתבע אין מקורו בפרק-זמן זה כי אם בתקופה שקדמה לו? תשובתי היא בשלילה גמורה. התובענה לא התיישנה, אמנם. ברם, חובותיה המוגברות של התובעת מחד גיסא, ומצבו הכלכלי הרעוע של הנתבע, מאידך גיסא, אינם מאפשרים להשלים עם שיהוי כאמור. לאורם, יהא חיובו של הנתבע בסכום הכסף הזה – תוצאה קשה אשר אין להלום.

התוצאה

16.התביעה הכספית נדחית. על יסודה של קביעתי כי הנתבע מחזיק בנכס הנדון ללא זכות שבדין ובלא רשותה של בעלתו, התובעת, אני מחייב אותו לפנות את הנכס הזה, מכל אדם וחפץ שבשליטתו, לא יאוחר מיום 1.5.2016. פרק-זמן זה נקבע, לפנים משורת-הדין ובהתחשב בנסיבותיו האישיות של הנתבע, לצורך ההתארגנות המתחייבת.

בית-המשפט מודע היטב לעובדה כי הנתבע יוּצג בידי עורך-דין במינויו של האגף לסיוע משפטי במשרד-המשפטים; ולמשמעותה, מבחינת מצבו הכלכלי, של מציאתו זכאי לייצוג כזה. בפרט בהתחשב בטעם זה הציע בית-המשפט, ושב והציע, לנתבע באמצעות בא-כוחו, לאחר שמיעתם של סיכומי-הצדדים, לסיים את הפרשה בהסכמה. פירושה של הסכמה כזו היה, בפרט, פינויו של הנכס במועד מוקדם במידה ניכרת ואי-גרירתה של התובעת להליך של ערעור – ענינים שמאפשרים היו לתובעת, כפי שהייתה נכונה לעשות בהותירה את הדבר לשיקול-דעתו של בית-המשפט, למחול על הוצאותיה. בא-כוחו של הנתבע דחה בשם שולחו, על הסף ומכל וכול, את הצעתו זו של בית-המשפט. כשנמלך בדעתו והסכים, לא היה זה אלא מקץ כשלושה שבועות ואז שוב לא הייתה התובעת מוכנה להסכמה. בנסיבות אלו, והיות שהתובעת שכרה את שירותיו המשפטיים של משרד עורכי-דין; התייצבה ללא פחות מארבעה דיונים ונדרשה לחקירתם של לא פחות מארבעה עדי-הגנה (במקור התבקשה הזמנתם של אחד עשר עדים), אינני רואה כל מקום לפטור את הנתבע מתשלומן של הוצאות. סכומן ייקבע בהתחשב בדחייתה של התובענה הכספית, בהתחשב בקשיים האחרים שבראיות-התובעת כמפורט לעיל, ומתוך מתן הדעת, בפרט, לנסיבותיו של הנתבע. בתוך 30 ימים מיום המצאתו של פסק-דין זה ישלם הנתבע לתובעת שכר-טרחה של עורכי-דין בסך 4,000 ש"ח. סכום זה כולל מע"מ ואין להוסיפו.

ניתן היום, כ"ד שבט תשע"ו, 03 פברואר 2016, שלא במעמד הצדדים.