רקע עובדתי
משפחה עלתה מאתיופיה וכללה סבתא עם שלש בנות ובן וכן נכד ונכדה קטינים, ילדים של בת נוספת שנפטרה באתיופיה. לאחר שעלו ארצה היתומים עם אחת הבנות (דודה) שטיפלה בהם, החליטו הרשויות במדינת ישראל להוציא את הנכד והנכדה מרשות הבת (הדודה) עקב סיבות כלכליות ולהעביר אותם לרשות הסבתא שתטפל בהם, הסבתא קיבלה את היתומים וגידלה אותם, וכן הסבתא קיבלה דירה מטעם המדינה ובה התגוררה עם היתומים.
בתאריך ה' בשבט התשע"ה (5 בינואר 2015) נפטרה הסבתא, הנכדה עזבה את הבית (כיום נשואה עם ילדים) והנכד נשאר לגור בבית.
בתאריך ח' באייר התשע"ה (28 באפריל 2015) הגיעה המשפחה לבית הדין וחתמו שמקבלים את סמכות בית הדין לדון בעיזבון וביקשו לחלק את הכסף שווה ביו כולם ואת הדירה לתת לנכד הגר שם לאחר מות הסבתא, ביה"ד ערך הקנאות כנדרש ע"פ דין תורה.
בתאריך י"א באייר התשע"ה (30 באפריל 2015) מוציא ביה"ד צו ירושה בעניין עיזבון הסבתא ומחלק את הכספים שווה בין הבנות והבן והנכדים, וכותב: "הדירה שבעיזבון המנוחה תירשם ע"ש הנכד."
בתאריך י"ד בסיון התשע"ה (01 ביוני 2015), הוגשה בקשה לביה"ד לביטול צו ירושה, העילה – מתוך כתב התביעה:
לא הבנו, תרגמו לנו לא נכון, אנחנו לא מבינות עברית, לא רצינו לתת את הבית לנכד [...] רצינו רק שיגור שם, אבל לא שיירש את הבית, אנו מבקשות דיון דחוף [...] ומבקשות לפנות אותו מהדירה של המנוחה [...].
ביה"ד קבע מועד לתאריך ח' בתמוז התשע"ה (25 ביוני 2015), ונצטט מתוך הפרוטוקול מדברי הנכדה, בתה של אחת הבנות מתרגמת:
היתה כאן טעות, והם רוצות ביטול על זה שהוא יירש את הדירה, הם לא הבינו מה שתרגמו להם.
ביה"ד: איפה האח שלכם? האם הוא מסכים לזה?
ביה"ד: "והאחיין [...] הוא מסכים לזה?
תשובה: לא, הוא רוצה את הדירה לעצמו, הוא אפילו לא מוכן לתת להם להיכנס.
ביה"ד: אנו חייבים שיבוא גם האח שלכם וגם האחיין.
ביה"ד קבע מועד נוסף לדיון לתאריך י"ב בתמוז התשע"ה (29 ביוני 2015) וביה"ד הורה למזכירות להזמין את האח והאחיות ואת הנכד, ונצטט מהפרוטוקול מתוך דברי הבן:
אני רוצה לתת את החלק שלי לנכד [...].
הבנות אומרות: אנו רוצות למכור את הבית ולהתחלק בכסף.
ביה"ד: אנו נדון בסוגיה זו ותינתן החלטה.
בתאריך ח' בשבט התשע"ו (18 בינואר 2016), התקיים דיון נוסף, לשאלת ביה"ד עונה הנכד:
הבית שלי כי אני גרתי בו, ומשלם היום משכנתא, וכן הסבתא קיבלה את הזכות לדירה כי היא גידלה את הנכדים, בתעודת העולה אנו רשומים אצלה.
ואילו הבנות טוענות:
באנו לביה"ד רק בקשר לכסף.
ביה"ד שואל אבל דיברו גם על הבית?
הבנות משיבות:
דיברו רק על הכסף, הם שיקרו לה, היו רק הבנות של הבן.
לשאלת ביה"ד אבל יש פרוטוקול שדיברו גם על הבית וגם על הכסף?
הבנות: לא ידענו ולא חתמנו על הבית רק על הכסף.
ביה"ד: מי תרגם אז בדיון?
תשובה: הבנות של הבן [...] ביה"ד מציע לנכד פשרה שייתן לכל בת תשלום קטן מתוך שווי הדירה, הנכד מסרב בתוקף.
ראשי פרקים
א. אדם שטען בבית הדין טענות, אינו יכול לחזור ולסתור את מה שאמר בדיון הנוסף שלאחר מכן.
ב. אדם שטען טענות בביה"ד וחתם בפני ביה"ד ואף נעשה קניין כדין, אינו יכול לטעון "לא הבנתי מה שדובר".
ג. כלל זה נאמר גם אם הצדדים מדברים שפה אחרת לגמרי מאשר מדברים בבית הדין (במקרה הנ"ל היתה קרובת משפחה מתורגמנית בחלק מן הדיונים, חוץ מהדיון האחרון שבו היה מתורגמן של ביה"ד).
ד. אם ביה"ד משוחח עם התובעות (הבנות) ומתרשם מהם שהם מעורות בדיון, וכן הם עצמאיות בחיי היום יום שלהן (עובדות כל יום במעון, עורכות קניות, ונוסעות בתחבורה), אינן נאמנות לומר שלא הבינו מה שדובר בדיון.
דיון והכרעה
א. כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד.
מקור דין זה הגמ' בב"ב (דף לא.):
זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי וגו' הדר א"ל אין דאבהתך היא וזבנתה מינך, והאי דאמר לך דאבהתי, דסמוך לי עלה כדאבהתי, טוען וחוזר וטוען או אין טוען וחוזר וטוען, עולא אמר טוען וחוזר וטוען נהרדעי אמרי אינו טוען וחוזר וטוען, ומודי עולא היכא דא"ל של אבותי ולא של אבותיך דאינו טוען וחוזר וטוען.
ומפרש רשב"ם:
אינו חוזר וטוען טענה זו דסמיך עליה כדאבהתי שהרי עוקר לגמרי דברים הראשונים וכן הלכה.
וכך פסק הש"ע (חו"מ ס' פ סע' א):
מי שטוען בביה"ד טענה אחת ונתחייב בה, אינו יכול לטעון בביה"ד טענה אחרת שסותרת הראשונה
וכתב הרמ"א:
ואפילו יש עדים על טענה שניה לא מהני.
וכתבו הסמ"ע והש"ך:
אפילו לא חייבוהו ביה"ד אלא שלפי טענתו יתחייב בה.
נמצא לפי פסק הש"ע במקרה המונח לפנינו בדיון הראשון הסכימו כולם להסתלק מן הדירה ולתת אותה לנכד ואף נעשה על כך קניין בביה"ד, א"כ אין יכולות הבנות לחזור בהן בדיון השני ולאומר אנו רוצות לחלוק בשווה עם כולם.
ב. ועוד, אדם שטען וחתם בביה"ד ונעשה קניין והוצא צו ירושה כדין, אינו יכול לטעון לאחר מכן "לא הבנתי מה שנעשה."
מקור דין זה: הב"י (טור חו"מ ס' מה) מביא תשובת הרמב"ן (ס' עז) במקרה:
הודאה בחתם ידו והשטר בגופן של עכ"ום והדבר ברור שאינו יודע לקרות וגו' מ"מ מתחייב הוא בקל מה שכתוב בו, כיון שלא חשש לקרותו וסמך על הסופר, שכל הסומך על נאמנות של אחרים הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר מי שהאמין על עצמו והיינו טעמא דשליש וגו' וכ"ש הכא שסומך על אחרים אע"פ שאינו יודע מה שכתבו עליו ולא חשש לקרותו וחתם בחותם ידו שהוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שכתוב בו, הרי הוא חייב אע"פ שלא לווה.
וכן בב"י (טור חו"מ ס' ס"א) הביא תשובת הרשב"א (ח"א ס' תרכ"ט)
על מי שטען על כתוהת אשתו שהוא עם הארץ ולא הבין שקרא החזן הכתובה והתנאים, ושאלו לרמ"ה והשיב ששומעין לו, והוא ז"ל השיב שאין שומעין לו.
וכן הביא הב"י (טור אבהע"ז סו"ס סו) את תשובת הרשב"א הנ"ל:
על עם הארץ שבא לגרש את אשתו ואמרו לו ביה"ד שיפרע לה כתובתה ואמר שלא הבין כשקרא החזן את הכתובה ולא הבין התנאים, ושאלו את פי הרב ר' מאיר והשיב דשומעין לו, והוא אומר שאין שומעין לו, דחזקה שהעידו העדים בע"פ ועל פיו חתמו לו ואם אין אתה אומר כן לא הנחת חיוב לעמי ארצות ולא על הנשים, שכולם יטענו כן, ואין אלו אלא דברי תימה, אבל מה אעשה שכבר הורה זקן ויושב בישיבת חכם עם איש שיבה.
וכתב הב"י:
ואיני יודע למה נחבא משום דחזא גברא, כיון דתיובתא לא חזה, ולעניין הלכה נ"ל כדברי הרשב"א דאם לא כן לא שבקת חיי,דכל עמי הארץ יאמרו כן.
המורם מכל דברי הב"י שפםק כשו"ת הרמב"ן והרשב"א שאם אדם טוען לא הבנתי מה שחתמו עדים או לא הבנתי על מה שחתמתי אין טענתו טענה.
לכאורה משמע מדברי הב"י שהביא שני טעמים:
א. שחזקה אין אדם חותם על שטר אלא א"כ יודע על מה שחותם.
ב. שאם אין אתה אומר כן, לא הנחת חיוב לעם הארץ שכולם יטענו כך.
ולכאורה, קשה, מדוע נזקקו הראשונים לשני טעמים?
ואפשר ליישב שהנימוק הראשון הוא במקרה מצוי ורגיל שאנו אומדים את דעתו של האדם שאם עדים או הוא חתמו על מסמך כנראה האדם בירר ושאל היטב במה דברים אמורים, אבל במקרה שאנו רואים את האדם שחתם או שעדים חתמו לפניו ואנו מסופקים אם האדם הבין במה מדובר, כאן מובא הנימוק השני שאם לא נגדור את הדבר שחתימה של אדם או עדים שמביא מחייבת, לא נוכל לקיים חיי מסחר ועסק תקינים וראויים בין אדם לחברו שכל אדם יטען לאחר זמן "לא הבנתי" "לא הסבירו לי" "אני אדם פשוט ולא מבין בעסקים" לכן פסק הב"י שאין שומעין לכזו טענה.
ובש"ע (חו"מ ס' מה סע' ג) פסק:
הודאה בכתב ידו והשטר בגופן של עכו"ם והדבר ברור שאינו יודע לקרות, ויש עדים שחתם עד שלא קראו, מ"מ מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו.
וכן בש"ע (ס' סא סע' יג):
מי שטען על כתובת אשתו שהיה שהיה ע"ה ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים, שאין שומעין לו.
וכתב הרמ"א:
וה"ה בשאר דקדוקים שיש לדקדק מן השטר.
ומפרש הש"ך (סקי"ח)
ואפילו ידוע שאינו מבין לשון השטר, מתחייב הוא בכך כיון שקיבל על עצמו ושתק.
מדוקדק מלשון הש"ך שאפילו מדובר באדם שאנו בטוחים שאינו מבין את לשון השטר כיון ששתק וקיבל על עצמו את הכתובה, התחייב בכל מה שכתוב.
והנה שם בהגהה כתב החכמת שלמה:
שנראה סתירה בדברי הש"ע שכאן משמע שבשטר בעדים כמו כתובה (שאין הבעל חותם) אמרינן שנשתעבד הבעל בכל מה שנתחייב, ואילו בס' מ"ה מפרש הסמ"ע את דברי הש"ע "אע"פ שלא קרא וחתם בכתב ידו [...]מוכח דוקא דחתם בכתב ידו מתחייב, אבל אם לא חתם רק העדים חותמים לא אמרינן שהתחייב, והדברים סותרים אהדדי?
ומתרץ שם:
שאם הוסיפו דברים שאינו בעיקר החיוב רק קשורים לסניפין (סעיפי משנה שאינם מהות השטר) בזה יש לומר כיון שאינו חיוב חדש, אף בשתיקה מועיל ובזה מועילה התחייבות בלי חתימת ידו אלא מספיק שחתמו עדים, אבל אם הוסיפו תנאי וחיוב חדש (חיוב מהותי בלב השטר) לא מועילה בזה שתיקה אלא צריך חתימת ידו או אמירה בפיו.
א"כ, שיטת החכמת שלמה שיש הבדל בין חיוב מהותי חדש בשטר בזה צריך את חתימתו, מה שאין כן בסעיפי משנה ודברים מצויים מספיק שעדים חתמו.
להלן יובא בשם הראשונים והאחרונים חילוק בין אם האדם חותם על המסמך לבין עדים שחתמו עליו והוא עומד ושותק.
ובש"ע (אבהע"ז ס' סו סע' יג) מביא הרמ"א את תשובת הרשב"א ופסק:
עם הארץ שבא לגרש ואמר אח"כ שלא הבין מה שהיה כתוב בתנאים או בכתובה, אינו נאמן דודאי העדים לא חתמו מה שלא העידו בפניו תחילה בעל פה.
המורם מהכרעת הש"ע שאין אדם יכול לטעון לא הבנתי או לא ידעתי במה מדובר, בין אם חתמו עדים ובין אם הוא חתם, בדברים שבאו לברר או לחתום שהם לב ועיקר העניין כמו במקרה שלפננו שבאו לחלק ירושה בין כל המשפחה.
והנה מצינו סתירה בדברי הרשב"א: הב"י מביא (בטור חו"מ סו"ס קמז) את תשובת הרשב"א (א' סי' א' קנו), והמקרה שהיה שם: בת טוענת שאמא שלה נתנה לה במתנה קרקעות, ולאחר מות האמא הקדישו האחים את הקרקעות האלו, והבת לא ידעה מכך, לאחר מכן התחתנה הבת והכניסה לבעלה קרקעות שגובלות עם אותם קרקעות שהקדישו האחים והיו בר מצרא של הקרקעות שהכניסה לבעלה, ובכתובה כתוב שהכניסה לבעלה קרקעות הגובלות בקרקעות הקדש, ועכשיו מערערת הבת על קרקעות ההקדש וטוענת שלא ידעה מה שכתבו בכתובתה.
ועונה על כך הרשב"א:
"ואף על פי שעשאן הבעל לה בכתובתה סימן לאחרים לפי שיש הודאה בכך, אבל זו שעשאה הבעל סימן, אין בכך כלום, ועוד שטענה יפה היא במה שאמרה שלא הבינה בכך ולא שמעה, ואנן סהדי שאין כלה מרגשת במה שכתב בכתובתה ובכיוצא בדברים אלו סומכת היא בכך על אחרים.
לכאורה, דברי הרשב"א האלו שאשה יכולה לטעון שלא הבינה שהקדישו את הקרקעות שלה הרשומים בכתובה כסימן כגובלים בקרקעות שהכניסה לבעלה בכתובה, סותרים לדברי הרשב"א המובאים בב"י (בסו"ס סו), שאין אדם יכול לא הבנתי מה שכתוב בשטר?
ובכנסת הגדולה (חו"מ סי' קמז) הקשה את הסתירה הנ"ל בדברי שו"ת הרשב"א, ותירץ:
ויראה לי שאני נידון דסימן תרכ"ט, שהוא עיקר החיוב והתנאים, ומסתמא העדים לא חתמו על השטר אם לא עפ"י המתחייב. אבל בתשובה זו (א' קנו) אין הפרש בעיקר החיוב והתנאים, אלא במצרים. ובהא איכא למימר שלא הרגישה בכך בכיוצא לדברים אלו. וכמו שמראים דברי הרשב"א. עוד אפשר, דלא כתב הרשב"א ז"ל דטענה יפה אלא בכלה. דאנן סהדי דאינה מרגשת במה שכתוב בכתובתה, אבל עמי הארץ, ובשאר הנשים שאינן כלות, אינם נאמנים.
הנה חילק הכנסת הגדולה שני חילוקים:
א. בעיקר חיוב הכתובה ודאי אדם מסתמך על העדים. ודאי חתמו רק על פי המתחייב. אבל בשאר סעיפי הכתובה קרקעות שגובלים בקרקעות שהקדישו האחים" אין כוונתה של האשה להתחייב.
ב. כלה שונה משאר עמי הארצות ונשים, שכלה "אינה מרגשת במה שכתוב בכתובתה". ונראה כוונתו בגלל מצבה המיוחד של כלה, שמתרגשת ביום מיוחד זה של כניסה לחופה. אינה שמה ליבה לנאמר ולכתוב, ואינה מתחייבת על הכתובה.
הנה מדברי כנסת הגדולה מבואר שיש שני חילוקים בהתחייבות בדבר שהוא תוקף השטר. בוודאי אדם מתחייב בו. וכן אנשים רגילים במצבים רגילים מתחייבים במה שחותמים או עדים חותמים לפניהם, חוץ מכלה שהיא במצב נפשי מיוחד.
והנה מחמת החילוק הראשון פסק בעל משפטי התורה (הרה"ג צבי שפיץ) [ח"ב סי' טז] לגבי הדין התחייבו מחמת חתימה, וכך כתב:
אולם אם היו כתובים בחוזה סעיפים שאינם קשורים כלל לנושא העיסקה, או שבכל החוזים שנעשים אין מנהג לכתוב סעיפים מקפחים כאלו, והחותם סמך על נאמנותו של המתרגם שלא סיפר לו על כך, כגון שכתוב שם שהחותם צריך לתת מתנה לצד שכנגדו, או שהקונה צריך לשלם בעבור קניית הדירה סכום כסף נוסף מעבר לסכום שסיכמו ביניהם הקונה והמוכר, וכיוצא בזה.
במקרים אלו והדומים להם אינן סהדי שלא נתן החותם אמון במתרגם להתחייב על דברים בלתי סבירים שהעלימו ממנו. ולכן אין חתימתו מחייבת אותו על דברים אלו גם לשיטת הרשב"א אם יוכיח לבי"ד שלא הבין את הכתוב בחוזה.
ולפי זה בנידון המונח לפנינו הרי כל הבנות והבן הגיעו לבית הדין ובאו לחלק את הכספים ואת הדירה שהייתה ברשותה של הסבתא.
והרי גם לפי החילוק הראשון המחלק בין עיקר השטר לבין סניפים צדדיים. הרי פה באו וחתמו שמקבלים סמכות בית הדין על הירושה הכוללת כספים ודירה. זה עיקר הירושה ובאו על צורת החלוקה לביה"ד ובזה אינם נאמנים לטעון "לא ידענו".
וכן, גם לפי החילוק השני דווקא בכלה אמרינן, שכלה מתרגשת במצב נפשי מיוחד ואינה שמה ליבה לכתובה. אבל משפחה שבאה לחלוק ירושה בבית הדין שמה את כל מחשבותיה בנעשה בביה"ד לראות שלא ייפגעו זכויותיה.
ואפשר לומר שבמקרה הנ"ל ודאי שידעו על מה שדובר בבית הדין. שהרי מצינו: חילוק בין אדם ששמע שקוראים את הכתובה וחתמו עדים (שו"ת הרשב"א) לבין אדם שחתם על שטר ובזה לכו"ע אמרינן שאין שומעים לטענה לא הבנתי על מה שחתמתי.
דהנה בתשובות ר' בצלאל אשכנזי (שאלה כה) כתב:
ומכל מקום נראה לי ברור שכל שהוא עצמו חתום על הכתב ולא מצאי אמרי [...] דלא ידעו לקרות [...] דעד כאן לא קאמר אלא בכתובה, דעדים הוא דקא מחייבי ליה. ואפשר שהעדים חשבו שהיה מבין מה שקראו לפניו ולכן לא הודיעוהו בע"פ, אבל כשהוא בעצמו חותם ועל חתימתו אנן מחייבין ליה, הא ודאי דחזקה הוא דלא חתום עד שידע מאי דאיכתוב עליה.
וכן פסק מרן הג"ר עובדיה יוסף בספרו שו"ת יביע אומר (ח"ג אבה"ע סי' יג)
ונראה לפע"ד דעל כן לא פליג הר"מ בזה אלא כשחתמו עדים בלבד. שלא נעשתה אז שום פעולה מצידו לכן נאמן לומר שלא הבין. אבל אם הוא עצמו חתם לכולי עלמא אינו נאמן כיוון שעשה מעשה כזה.
ופה שבאו כל הבנות והבן לבית הדין וחתמו שמקבלים סמכות בית הדין, והבן קיבל קניין כדין, ודאי לא יכולים לומר לא ידענו מה שנעשה בבית הדין.
ובפד"ר (כרך ט) הרחיבו הדיינים הגאונים: הרב שאול ישראלי, הרב יוסף קפאח והרב מרדכי אליהו זצ"ל בעניין האם יש תוקף לחתימה אם לא יודעים תוכן העניין. וכן האם כל מה שכתוב בכתובה מחייב למרות שלא שמים לב למה שנאמר בה.
ג. יש מחברי הרבנים הדיינים שליט"א שרצו לחלק בין אדם שמבין את השפה שכתוב בשטר, רק אומר שלא קרא את כל "האותיות הקטנות" ולא הבין את כל הפרטים, לבין אדם שדובר שפה אחרת (אמהרית) וטוען שלא הבין את הדיון בבית הדין, שנעשה בשפת המקום (עברית).
לפי הסברא אין נראה לחלק כך.
וכן מביא הג"ר יעקב ישעיהו בלוי בספרו פתחי חושן (ח"י פ"ח סע' ז):
בעל דין שחתם בשטר הודאה, אע"פ שכתוב בלשון עכו"ם והדבר ברור שאינו יודע לקרות. ואפילו יש עדים שחתם ולא קרא, מתחייב בכל מה שחתם.
ומביא שם בהגהות, (סע' יט):
"ש"ע (סי' מה סע' ג) "שגומר בדעתו להתחייב בכך [...]"ואם כן עיקר הסברא, שאדם מתחייב בכל מה ששמע או חתם, אין הבדל בין שפה זו או שפה אחרת, שאם לא היה מבין את הנעשה בדיון היה שואל את הדיינים או מברר עם עו"ד והיו מסבירים ומפרשים לו את המתרחש בין כותלי ביה"ד כמו שכתב הסמ"ע (ש"ע ס' סא סע' יג) בכתובת אשתו הטעם שהיה לו לומר כן מתחילה שאינו מבין והיו מפרשים לו.
ד. מתוכן הדיון בבית הדין נראה בברור שהבנות היורשות ידעו גם ידעו מה שמתרחש בדיון ומבינות את השפה המדוברת (עברית) רק שיצאו מבית הדין חזרו בהן מעצמן או שמאן דהו יעץ להם לחזור ולומר לא הבנו.
1) הנה בבקשה בכתב לביטול צו ירושה כתבו:
אנחנו לא מבינות עברית, לא רצינו לתת את בית אמנו לנכד [...] רצינו רק שיגור שם, אבל לא שירש את הבית.
אבל בדיון שהיה בביה"ד כשביה"ד שואל את הבת:
שאלה: האם בהתחלה הסכמתם שהדירה תהיה לנכד [...] ואח"כ חזרתם בכם ומדוע?
הבת עונה: על הבית לא חתמו ולא ידעו, רק על הכסף דיברו.
ביה"ד שואל בת נוספת: האם בתחילה נתתם לנכד את הדירה ואח"כ התחרטתם?
תשובה: לא ידעתי.
ביה"ד: כתוב בפרוטוקול שמדובר על הבית?
תשובה: על הכסף ידוע לי, על הבית לא.
ביה"ד: אבל כתוב שכן דיברו על הבית.
תשובה: רק על הכסף חתמנו.
הרי שבתחילה בכתב התביעה כתבו שידעו שמדובר על הדירה רק רצו שיגור שם ולא לתת לו במתנה ובדיון עצמו טענו הבנות שלא ידעו שמדובר על הדירה רק על הכסף.
נראה בברור שטענתם בכתב התביעה סותר לטענתם במה שטענו בדיון.
2) מתוך שאלותיו וחקירותיו של ביה"ד נראה שהבנות מבינות את השפה העברית וכן מתמצאות ומסתדרות היטב בהווי היום-יומי של מדינת ישראל, אחת האחיות עונה בעברית לשאלות ביה"ד, שהיא עובדת כמטפלת במעון כשעתיים ביום, ומגיעה לשם רגלית, משך הזמן ההליכה כ-20 דקות, וכן יודעת כמה עולה נסיעה באוטובוס ועורכת קניות בסופר לבדה.
וביה"ד מתרשם שהבנות מעורות במה שנעשה סביבן ואינן יכולות לטעון בדבר מהותי וגורלי כחלוקת ירושה לא הבנו.
נפסק
הכסף חולק בין כל היורשים, אך בהסכמת הבנות והבן הם הסתלקו מחלקם בירושה ונתנו את הדירה לנכד [פלוני] במתנה, וראוי עשה שרשם את הדירה על שמו בטאבו.
היורשים האחרים הבנות [פלוניות] אין להן שום זכות ובעלות על הדירה שבעיזבון המנוחה [...].
לפיכך צו הירושה שניתן ע"י ביה"ד בתאריך י"א באייר התשע"ה (30 באפריל 2015) עומד בתוקפו ובקשת הביטול צו ירושה שהוגש על ידי הבנות נדחית.
מותר לפרסם לאחר השמטת השמות ופרטים מזהים
הרב יאיר לרנר
אנו מצטרפים לפסק דינו של חברנו הרה"ג ר' יאיר לרנר שליט"א.
הרב אברהם שינדלר הרב רפאל בן שמעון
אנו פוסקים כאמור: דוחים את הבקשה, וצו הירושה שניתן ע"י ביה"ד בתאריך י"א באייר התשע"ה (30 באפריל 2015) שריר וקיים.
אין צו להוצאות.
ניתן ביום כ"ד בשבט התשע"ו (03/02/2016).
הרב אברהם שינדלר הרב רפאל י' בן שמעון הרב יאיר לרנר