בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד' גנות) מיום 1.7.2013, שלא לבטל פסק דין שניתן בהיעדר הגנה.
- המבקש הורשע בביצוע עבירות מין רבות וחמורות ונגזרו עליו 13 שנות מאסר לריצוי בפועל (תפ"ח 8934-08-11). המשיב, נפגע העבירות, הגיש תביעה אזרחית נגררת נגד המבקש. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 2.1.2013, התקבלה התביעה בהיעדר הגנה, ולזכותו של המשיב נפסקו פיצויים על סך 3,898,612 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% (להלן: פסק הדין).
ביום 25.4.2013 הוגשה בקשה לביטול פסק דין, שנדחתה כאמור על-ידי בית המשפט המחוזי. נקבע כי פסק הדין הומצא למבקש ביום 12.3.2013, ועל כן דין הבקשה להידחות על הסף מחמת איחור בהגשתה (תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות)) בהעדר "טעמים מיוחדים" (תקנה 528 לתקנות). למעלה מן הצורך נדרש בית המשפט גם לטענותיו של המבקש לגופן ולא מצא בהן ממש. בין היתר נקבע כי כתב התביעה הומצא למבקש כדין, התנהלותו של המבקש "מבזה את בעל הדין שכנגד ואת בית המשפט", וסיכויי הגנתו – "קלושים עד מאד".
מטעמים שונים, שלא כאן המקום לפרטם, הוארך המועד להגשת הבר"ע בהחלטתה של הרשמת ל' בנמלך מיום 7.6.2015 (בש"א 962/15).
- בבקשה שלפניי נתקפת החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לבטל את פסק הדין. לטענתו של המבקש, לא ניתנה לו הזדמנות להתגונן בטרם ניתן נגדו פסק דין המחייב אותו בסכום של כ-5 מיליון ₪. נטען כי כתב התביעה נמסר לידי בנו הקטין של המבקש, שלא כדין, וכי גם המצאת פסק הדין היתה לקויה. לגופו של עניין נטען כי בפיו של המבקש טענות טובות כלפי הפיצוי המופרז שנפסק לטובת המשיב.
בתגובתו של המשיב נטען כי כתב התביעה ופסק הדין הומצאו למבקש כדין, וכי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מנומק כדבעי, וניתן לאחר בירור התביעה ולא כלאחר יד.
- לאחר עיון בטענות הצדדים, ולא בלי התלבטות, החלטתי לקבל את הבקשה ולדון בה כערעור, על פי סמכותי מתוקף תקנה 410 לתקנות (אודות התנאים למתן רשות ערעור על החלטה לסרב לבטל פסק דין ראו ע"א 3725/08 חזן נ' חזן, פסקאות 49-45 (3.2.2011); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי209 (2012)).
ביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה יכול להיעשות בשני מסלולים שונים: מסלול ראשון – ביטול מחמת הצדק, בשל פגם היורד לשורשו של ההליך; מסלול שני – על פי שיקול דעתו של בית המשפט (רע"א 5736/15 עובד נ' פקיד שומה טבריה, פסקה 5 (8.10.2015)). במקום אחר ציינתי: "ככלל, בבקשות לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הגנה או אי התייצבות, הגישה היא ליברלית, תוך ריפוי הנזק שנגרם לבעל הדין שכנגד עקב המחדל הדיוני, בפסיקת הוצאות" (רע"א 2158/15 עיסא נ' סרסור, פסקה 3 (2.6.2015)), וזוהי התוצאה הראויה גם במקרה הנוכחי.
- ענייננו הוא בביטול מחמת הצדק, נוכח ספקות שנותרו לגבי המצאת כתב התביעה לידי המבקש. ביום 6.7.2012 הגיע שליח לכתובת ביתו של המבקש, ומסר את כתב התביעה לידי בנו. התקנה הרלוונטית היא תקנה 481, שהוראתה: "באין אפשרות למצוא את הנמען, די בהמצאת הכתב לאחד מבני משפחתו הגרים עמו ושלפי מראית עין מלאו לו שמונה עשרה שנים". מבלי לקבוע מסמרות לעניין פרשנותה העקרונית של תקנה זו, אני סבור כי במקרה הנוכחי נותר ספק אם ההמצאה בוצעה כדין. על פי תצהיר שצורף לבקשה, בנו של המבקש היה כבן 16 במועד ההמצאה, ועל פי תמונה שצולמה כשנה לאחר מכן, קשה לומר כי "לפי מראית עין מלאו לו שמונה עשרה שנים" (רע"א 5617/09 יעקב פורוש נ' חוה דייטש (גרליץ), פסקה 11 (26.10.2010); אורי גורןסוגיות בסדר דין אזרחי 437 (מהדורה אחת-עשרה, 2013) (להלן: גורן)). בנוסף, במועד ההמצאה, המבקש היה נתון בחלופת מעצר בבית אחיו בעיר אחרת (השוו: ר"ע 526/83 פרושינובסקי נ' שירסון כלל אינבסטמנט האוס בע"מ, פ"ד לז (4) 485 (1983); רע"א 7931/06 ולדהורן נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (30.11.2009)). בנסיבות אלה, התקשיתי לקבוע כי כתב התביעה הומצא למבקש כדין.
בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי גם אם תתקבל טענתו של המבקש, "אין בכך כדי להביא למסקנה, כי הוא לא ידע על המצאת כתב התביעה". אלא שלא על המבקש הנטל להוכיח את אי ידיעתו, ומשלא הוכח כי ידע אודות כתב התביעה, איני נדרש לשאלת היחס בין "כלל ההמצאה" לבין "חריג הידיעה" ולתחולתו של החריג במקרים מסוג זה (רע"א 11286/05 זמיר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (8.7.2007); בש"א 1788/06 קלינגר נ' זקס (13.11.2007); רע"א 8467/06 אבו עוקסה נ' בית הברזל טנוס בע"מ (8.7.2010); גורן, עמ' 422)).
- ביום 12.3.2013 הומצא פסק הדין לידי המבקש, במסירה אישית. משהבין המבקש כי מדובר בפסק דין שניתן נגדו – הוא סירב לקבלו, והשליח הדביק את פסק הדין על דלת הבית. בית משפט קמא דחה את טענותיו של המבקש בעניין זה, ומאחר שאינני רואה כל עילה להתערב בקביעה זו, המסקנה היא שהבקשה לביטול פסק דין הוגשה באיחור של כ-12 ימים. ככלל, נודעת חשיבות רבה לעמידה בסד הזמנים הדיוני במסגרת הליך שיפוטי, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בהוראה חוקית מפורשת. יחד עם זאת, בענייננו עומדת על הפרק גם זכות הגישה לערכאות, שכן התביעה נגד המבקש התקבלה מבלי שנשמעה עמדתו בהליך (ראו רע"א 1273/15 מאירפלד השקעות וניהול בע"מ נ' סטרפלאסט תעשיות 1967 בע"מ, פסקה 17 (21.4.2015))
התנהגותו של המבקש, אשר סירב לקבל לידיו את פסק הדין, עולה בבירור כדי הפגנת זלזול בהליך השיפוטי, ואלמלא נסיבות ייחודיות שמתקיימות כאן, לא היה כל מקום להיעתר לבקשת הביטול שהוגשה באיחור. הנסיבות אשר הובילו אותי לבסוף לתוצאה שונה, קשורות בטבורן לטיבו של ההליך העיקרי, שבמסגרתו חוייב המבקש, המרצה כיום עונש מאסר, בפיצוי של מיליוני שקלים. אמנם מדובר בתביעה נגררת להליך פלילי, אך יש לבחון את נושא הנזק לאחר שתינתן למבקש האפשרות להתגונן ולהביא ראיותיו (לרבות חוות דעת מומחה מטעמו, ככל שתוגש), שמא יהיה בכך כדי להקטין את סכום פסק הדין.
- במסגרת התוצאה עלינו לתת ביטוי לאיזון בין זכות הגישה לערכאות לבין התנהלותו הדיונית הקלוקלת של המבקש והפגיעה הצפויה במשיב כתוצאה מפתיחתו המחודשת של הליך שנסגר זה מכבר. על כן, ביטול פסק הדין מותנה בתשלום הוצאות למשיב בסך 15,000 ₪ תוך 90 יום (תקנה 201 לתקנות;רע"א 4837/14 אסולין נ' פלאפל אסולין 2003 בע"מ, פסקה 16 (21.10.2014); ע"א 436/83 לוי נ' דקו, פ"ד מ(4) 589, 605 (1986); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 700 (מהדורה ששית, 1991)). זאת, גם לאחר שנתתי דעתי לטענותיו של המבקש בדבר מצבו הכלכלי.
אשר על כן, הערעור מתקבל ופסק הדין מיום 2.1.2013 יבוטל, בכפוף לכך שהמבקש ישלם למשיב הוצאות בסך 15,000 ₪ תוך 90 יום, שאם לא כן, יעמוד פסק הדין על כנו.
ניתן היום, ל' בשבט התשע"ו (9.2.2016).
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15044870_E09.doc עכב
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il