ת"א 3053-09 ע. א. נ' מדינת ישראל

1. התובעת, ילידת 6.1.1960, טופלה במחלקה הנוירוכירורגית בבית החולים רמב"ם המופעל על ידי הנתבעת, בעקבות תלונות על כאבים בצוואר עם הקרנה לגב עליון, חולשה קלה ורדימות. ביום 20.4.06 בוצעה בתובעת פרוצדורה רפואית הכוללת דיקור ישיר של חוליה צווארית C7 והזרקה של אלכוהול לתוך גוף החוליה. בעקבות הטיפול נגרמו לתובעת נזקים נוירולוגים קשים הכוללים חולשה קשה בפלג גוף שמאל וחולשה קלה יותר בפלג הגוף הימני, וכן נגרמו לה פגיעה אורולוגית ופגיעה נפשית.

2. בישיבת הסיכומים בעל-פה שהתקיימה במסגרת התובענה ביום 5.1.16 הסכימה הנתבעת, בהמלצת בית המשפט, לחזור בה מטענותיה בסוגיית האחריות לנזקי התובעת. הסכמה זו באה לאחר שמיעה מלאה של הראיות במסגרת התובענה (בתאריכים 13.12.15 ו-15.12.15), ועל יסוד ההנחה לפיה ייקבע שלא ניתנה הסכמה מדעת לטיפול שבוצע בתובעת שכן לא ניתנו לה הסברים מספיקים וראויים בנוגע לסיכונים הכרוכים בו ולדרכי הטיפול האלטרנטיביות. הצדדים ביקשו שהות לבוא בדברים בנוגע לסוגיית הפיצוי לו זכאית התובעת. בד בבד הודיעו הצדדים כי אם לא יגיעו להסכמה כוללת, יבקשו שבית המשפט יפסוק בסוגית הנזק והפיצוי על יסוד הראיות ועיקרי הטענות המפורטים שהגישו במסגרת התובענה. ביום 18.1.16 הודיעו הצדדים כי לא עלה בידם להגיע להסכמה כוללת וביקשו כי ינתן פסק-דין בסוגיות הנזק והפיצוי. לאחר הודעה זו הגישו הצדדים טיעונים משלימים בכתב בנוגע לשאלת הניכויים (תוך התייחסות לשאלה אם יש להחיל את הלכת אלחבאנין במקרה דנא אם לאו, ומה שיעורו של הניכוי מהניכוי). הגשתם של אלה הושלמה רק ביום 1.2.16.

רקע עובדתי כללי

א. הארוע מושא התובענה

3. אין חולק כי בחודש מרץ 2006 החלה התובעת להתלונן על כאבי צוואר, כפי שעולה מתצהירה ומסיכום האשפוז מיום 5.4.06. למומחה בתחום הפסיכיאטרי מטעמה מסרה כי במהלך מסיבת פורים הרגישה לפתע שאינה יכולה ללכת ולזוז, וכשהכאב נרגע היא יכולה היתה למקדו באזור הגב. לאחר ביצוע מספר בדיקות בקהילה, הופנתה להמשך בירור בבית החולים רמב"ם. התובעת אושפזה במחלקה הנוירוכירורגית מיום 5.4.06 ועד ליום 11.4.06. היא שוחררה לביתה ביום 11.4.06, לאחר שבוצעו בה בדיקות שונות. בגיליון סיכום האשפוז מיום 11.4.06 נרשם תחת "מהלך דיון וסיכום" כי בבדיקת MRI נמצא ממצא בגוף חוליה 6 שטיבו אינו ברור. עוד נרשם כי "החולה כעת משתחררת לביתה לסוף שבוע. יש לבוא למחלקתנו ביום א' להמשך בירור. לא להוריד צווארון, למנוע מאמץ פיזי" (עמ' 11 לתיק הרפואי שהגישה הנתבעת כנספח א' במסגרת תיק המוצגים מטעמה; נספח א' יכונה להלן "התיק הרפואי"). ב"המלצות" נרשם "לחזור לאשפוז להמשך בירור ביום א' הקרוב".

4. מהתיעוד הרפואי עולה שהתובעת אושפזה בבית החולים רמב"ם פעם נוספת ביום 20.4.06. מסיכום האשפוז, שנערך ביום 4.5.06 (ומתחיל בעמ' 58 לתיק הרפואי), עולה כי ביום 20.4.06 נעשתה בתובעת פעולת אמבוליזציה^[1] (עמ' 62 לתיק הרפואי). האמור בסיכום האשפוז הועתק מדו"ח האמבוליזציה, הלא חתום, המצוי בתיק הרפואי (עמ' 67 לתיק הרפואי). מדו"ח זה עולה כי בתובעת בוצעה פעולה של החדרת מחט בהרדמה כללית ותחת שיקוף, שבמהלכה זוהתה חוליה C7, הוחדר חומר ניגוד, המחט הוזזה יותר מדיאלית וכשמוקמה באמצע גוף החוליה הוזרק אלכוהול בנפח של 1.5 סמ"ק. בהמשך בוצעה הזרקה של 0.5 סמ"ק אלכוהול "באיטיות רבה תחת שיקוף". בשלב זה הסתיימה הפעולה, כאשר לטענת התובעת הפעולה הופסקה מאחר והתברר שחלק מהאלכוהול מצא דרכו למחזור הדם המזין את חוט השדרה, ולטענת הנתבעת הופסקה הפעולה מאחר והגיעה לכלל סיום.

5. בשלב מאוחר יותר של יום 20.4.06 התעוררה התובעת וגילתה שהיא אינה חשה את גופה. בוצעה לה בדיקת CT והיא הועברה לטיפול נמרץ במחלה הנוירוכירורגית. בשלב מאוחר יותר, בסביבות השעה 01:00 ביום 21.4.06, בוצעה לה בדיקת MRI. לאחר מכן ניתנה הנחיה לטיפול בסטרואידים. הטיפול שניתן לתובעת לא הביא לשיפור של ממש במצבה, וכיום אין עוד חולק שלתובעת נגרם נזק משמעותי לחוט השדרה שגרם לקיפוח נוירולוגי חמור.

ב. התנהלות ההליכים

6. הדיון בתובענה התעכב לא מעט. מלאכת הגשת חוות-הדעת הרפואיות הושלמה בשלהי שנת 2012. בשל בקשות דחיה שונות התקיים קדם המשפט, שנערך לאחר הגשת תחשיבים ותצהירים (שעסקו גם בעובדות הנוגעות לשאלת היעדר ההסכמה מדעת), רק בחודש יולי 2013. הנתבעת השתהתה זמן רב במתן תשובתה להצעה שהועלתה בדיון זה, כך שתשובתה להצעה ניתנה רק בחודש מרץ 2014. בקדם המשפט המסכם שהתקיים ביום 3.4.14 נקבעו מועדים לשמיעת הראיות לחודש אוקטובר 2014. בסמוך למועד הראשון שנקבע לשמיעת הראיות ביקשו הצדדים לבטל את המועדים שנקבעו לצורך זה, כשהם מציינים כי הם על סף הגעה להסכם פשרה. התקווה להגעה להסדר התבדתה בסופו של יום. משנמסרה הודעה על כך נקבעו מועדים לשמיעת הראיות לתחילת חודש ספטמבר 2015. אלה נדחו לחודש דצמבר 2015 לאחר השינוי שחל במועדי הפגרה.

7. במהלך שמיעת הראיות נחקרו התובעת ובעלה (וכן עדה נוספת מטעם התובעת, שעדותה סבבה את שאלת העדר ההסכמה מדעת), עדים עובדתיים מטעם הנתבעת (הרופאים שהיו מעורבים בהליך הרפואי), ומומחי הצדדים בשאלת האחריות. כמו כן נחקרו המומחים בתחום הפסיכיאטריה מטעם הצדדים והמומחה בתחום האורולוגיה מטעם הנתבעת. הצדדים ויתרו על חקירות המומחים בתחום השיקום, שנתנו דעתם גם לשאלת תוחלת חייה של התובעת, והסתפקו בעניין זה בטיעונים על יסוד חוות-הדעת ועל בסיס מאמרים שהגישו. כן ויתרו הצדדים על חקירות מומחי העלויות השונים.

8. כפי שהובהר לעיל, הודיעה הנתבעת בישיבת הסיכומים שהתקיימה ביום 5.1.16 כי היא אינה כופרת עוד בחבותה לפיצוי התובעת. הודעה זו באה על רקע הערות בית המשפט בנוגע לסוגיית העדר הסכמה מדעת. די אם ייאמר בהקשר זה כי ביסוד הערות אלה עמדה התפיסה לפיה אף לא אחד מהרופאים המעורבים הבהיר לתובעת מה הסיכונים הכרוכים בפרוצדורה שבוצעה בה, ומה הפרוצדורות האפשריות החלופיות והסיכויים והסיכונים הכרוכים בהן.

9. כאמור, הצדדים לא השכילו להגיע להבנה כוללת בשאלת הפיצוי. עם זאת, במהלך הדיון שהתקיים ביום 5.1.16 הגיעו הצדדים לכלל הסכמה בשתי סוגיות הנוגעות לנזק, כאשר הם מאמצים לעניין זה את הצעות של בית המשפט שעלו בדיון. ההסכמות שהושגו סובבות את העמדת נכותה הפסיכיאטרית של התובעת על נכות בשיעור 20%; והסכמה לקביעה לפיה תועמד תוחלת חייה של התובעת לצורך ההכרעה בסוגיות הנוגעות לנזק ולפיצוי על 23 שנים ממועד אותו דיון.

השאלות הנוגעות לנזק ולפיצוי ידונו על יסוד הסכמות אלה ועל יסוד הראיות שהוצגו, העדויות שנשמעו והסיכומים שהוגשו.

הנזק

הנכות הרפואית שנגרמה לתובעת

10. על פי חוות-הדעת שהוגשו מטעם התובעת, נותרה לתובעת נכות בשלושה תחומים: בתחום הנוירולוגי, בתחום האורולוגי ובתחום הפסיכיאטרי. את הנכויות בתחום הנוירולוגי והאורולוגי קבע המומחה מטעמה בתחום הנוירוכירורגיה. הנתבעת הגישה חוות-דעת מטעמה בתחום הנוירוכירורגיה, האורולוגיה והפסיכיאטריה, כשכל אחד מהמומחים מתייחס לנכויות שבתחום מומחיותו.

11. כפי שיובהר להלן, קיימות מחלוקות בין המומחים מטעם הצדדים בנוגע לשיעור הנכות שנותרה לתובעת בכל אחד מהתחומים. לאמיתו של דבר נראה שלמחלוקת זו נודעת משמעות שולית למדי לצורך ההכרעה בתובענה. מצבה של התובעת, כך נראה, אינו שנוי במחלוקת. אין חולק שהיא סובלת מהמיפלגיה קשה (שעיקרה בחולשה בפלג גוף שמאל, אף שלמעשה סובלת התובעת גם מחולשה, חמורה פחות, בפלג גוף ימני) המביאה לכך שאין היא מסוגלת להתנייד על רגליה באופן עצמאי ואינה מסוגלת להשתמש באופן ממשי ביד שמאל. התובעת מסוגלת להשתמש ביד ימין, ואף על כך אין חולק. בדיון שהתקיים ביום 13.12.15 ניתן היה להתרשם באופן בלתי אמצעי מהאפשרות המוגבלת ביותר של התנועתיות שנותרה לתובעת, שנכנסה לאולם בית המשפט כשהיא נעזרת בהליכון ובתמיכה משמעותית ביותר, כאשר מצבה אינו מאפשר לה להתהלך לבדה. במהלך הדיון עשתה התובעת שימוש ביד ימין ואף אישרה שהיא מסוגלת להשתמש בה (עמ' 33 לפרוטוקול, שורה 7).

12. המומחה מטעם התובעת בתחום הנוירוכירוגיה, ד"ר ריקרדו סגל, קבע כי נכותה בגין ההמיפלגיה תואמת נכות בשיעור של 70% לפי סעיף 29(1)(א)(III) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "התוספת לתקנות"). המומחה מטעם הנתבעת בתחום הנוירוכירורגיה, פרופ' אבי כהן, סבור שמצבה מתאים לנכות בשיעור 60% על פי אותו סעיף, באופן מותאם. שני המומחים גם יחד קבעו לתובעת נכות משמעותית ביותר בשל מגבלה בתנועת הצוואר (נכות בשיעור 50% לשיטת המומחה מטעם התובעת ובשיעור 30% לשיטת המומחה מטעם הנתבעת). המומחה מטעם התובעת הוסיף וקבע לה נכות בשיעור 20% בגין ירידה בתחושה מתחת לגובה T2, קביעה שהמומחה מטעם הנתבעת לא חלק עליה. ממילא הפער בין קביעות המומחים הוא שולי למדי, ולבד מהשאלה אם הנכות הרפואית המשוקללת היא בסדר גודל של 90% או בסדר גודל של 80%, לא נראה שיש בקביעה המספרית כדי לשנות ולו במאום מהתמונה הכוללת.

אשר לתחום האורולוגי, אין מחלוקת בין מומחי הצדדים כי התובעת אינה מסוגלת להטיל את מימיה באופן עצמאי ועליה לצנתר את עצמה. מחלוקתם של המומחים נוגעת רק לשאלה אם מצב דברים זה מתאים לנכות רפואית בשיעור 30% (כשיטת האורולוג מטעם הנתבעת, ד"ר יוסף אברבנאל) או לנכות רפואית בשיעור 70% (לשיטת הנוירוכירורג מטעם התובעת, ד"ר סגל). עניין זה יידון אומנם בקצרה להלן, אלא שגם לשאלה זו לא נודעת חשיבות של ממש. מאחר ולא מדובר בתביעה שעניינה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, הרי שהפיצוי בגין הנזק הלא ממוני אינו מושפע מהשיעור המתמטי של הנכות; ואילו הפיצוי הנוגע למגבלה האורולוגית עצמה הוא פונקציה של טיב המגבלה והשפעתה על חייה של התובעת, ולא של השיעור המתמטי של הנכות. אמנם, במקרים רבים נודע לשיעור הנכות המשוקללת השפעה על גובה הפיצוי. עם זאת, שעה שאין מחלוקת בין המומחים בנוגע לטיב ההפרעה עצמה (פגיעה אורולוגית הבאה לידי ביטוי בצורך בצנתור עצמי) וכאשר מדובר במי שממילא סובלת ממגבלות קשות ביותר בתחום הנוירולוגי והאורתופדי (המגבלה בתנועת הצוואר היא בעיקרה אורתופדית), הרי שלתוספת השולית המשוקללת של הנכות בתחום האורולוגי אין משמעות של ממש לעניין הנזק בכללותו אלא לעניין הפיצוי המתאים בגין המגבלה הספציפית.

אין גם מחלוקת שהתובעת סובלת מנכות נפשית כתוצאה מהפגיעה הפיזית הקשה שנגרמה לה. המומחה מטעם התובעת קבע שנותרה לה נכות צמיתה בשיעור 50% בגין תוצאות האירוע, ואילו המומחה מטעם הנתבעת אמד את נכותה הצמיתה בשיעור 10% בלבד. המומחים מטעם שני הצדדים נחקרו על חוות-דעתם. כאמור, בעקבות החקירות ועל רקע הערות בית המשפט בדיון שנקבע לסיכומים בעל-פה, הסכימו הצדדים כי לצורך הדיון בסוגיית הנזק תועמד נכותה הרפואית של התובעת בתחום הפסיכיאטרי על 20%.

קביעות המומחים יידונו להלן ככל שיש בכך כדי לשרת את הדיון בתובענה, ועל רקע העובדה כי ככל שהדברים אמורים בפגיעות המרכזיות אין מחלוקת של ממש בין המומחים בתחום הנוירוכירורגיה.

הנכות בתחום הנוירוכירורגי

13. קביעות המומחים בחוות-הדעת נסקרו לעיל בקצרה. המומחים לא נחקרו על קביעותיהם בנוגע לשיעור הנכות הרפואית.

בחוות-דעתו של המומחה מטעם התובעת תוארה בהרחבה הבדיקה הקלינית שביצע לתובעת. בין היתר ציין המומחה כי צווארה של התובעת היה "מאוד נוקשה". בבדיקתו מצא חולשה בארבעת הגפיים, יותר מודגשת ביד שמאל מאשר ביד ימין, "ובשתי הרגליים, יותר בצד שמאל עם שיתוק מלא ברגל השמאלית". הוא תיאר את ההחזרים השונים, וציין כי "התובעת מסוגלת להתהלך מרחקים קצרים עם הליכון ושימוש בסד".

המומחה מטעם הנתבעת ציין בקיצור נמרץ את ממצאי הבדיקה הקלינית. אלה הסתכמו בתיאור תמציתי ביותר לפיו היא "מתהלכת בעזרת הליכון, נתמכת על ידה הימנית. המיסינדרום ספסטי משמאל. מוגבלות בינונית של תנועות הצוואר". המומחה סבר כי מאחר והקיפוח הנוירולוגי הוא בעיקרו בשמאל, יש מקום להעניק נכות בשיעור 60% בלבד בגין ההמיפלגיה. מאחר ומצא מוגבלות בינונית של תנועות הצוואר קבע ששיעור הנכות המתאים הוא 30%.

14. לצורך קביעת שיעור נכותה של התובעת השתמשו שני המומחים גם יחד בסעיף 29(1)(א)(III) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי שעניינו בהמיפלגיה חלקית בצורה קשה. סעיף זה מעניק 70% נכות להמיפלגיה בצד הימני של הגוף ו-60% להמיפלגיה בצד השמאלי. עם זאת, שני המומחים גם יחד מסכימים כי הפגיעה של התובעת אינה מסתכמת בפגיעה הקשה בפלג גוף שמאל. במצב דברים זה, נראה שיש אכן להעדיף את קביעתו של המומחה מטעם התובעת ולהעמיד את הנכות בגין ההמיפלגיה החלקית (הכוללת את הפגיעה החלקית בפלג גוף ימין) על שיעור של 70%.

15. אשר לנכות בגין המוגבלות בתנועת הצוואר, נראה שיש להעדיף את קביעת המומחה מטעם הנתבעת. כאמור, כל אחד מהמומחים ביסס את קביעתו על הבדיקה הקלינית שביצע. הצדדים בחרו שלא לחקור את המומחים ולא ביקשו להעמיד את התובעת לבדיקה של מומחה מטעם בית המשפט. המומחה מטעם התובעת קבע לה נכות בשיעור 50% כשהוא מתבסס על סעיף 37(1)(ב) לתוספת לתקנות, שעניינו בקיבוע של עמוד השדרה הצווארי בזווית בלתי נוחה. ממצא זה לא צוין בבדיקה הקלינית שביצע המומחה לתובעת. רק בחיתום חוות-דעתו ציין שקבע את הנכות "בגין חוסר תנועתיות ודפורמציה של הצוואר". הממצא של קיבוע עמוד שדרה בזווית לא נוחה לא צוין גם בבדיקה הקלינית על ידי המומחה מטעם הנתבעת. הוא קבע את הנכות על יסוד סעיף 37(5)(ג) לתוספת לתקנות, שעניינו בהגבלה קשה בתנועות בעמוד השדרה הצווארי. על פני הדברים מתאר סעיף זה היטב את הממצאים שמצאו שני המומחים.

16. כפי שצוין לעיל, המומחה מטעם התובעת קבע לה נכות בשיעור 20% בשל היעדר תחושה מתחת לחוליה T2, כשהוא מסתמך על סעיף 32(1)(א)(II) לתוספת לתקנות. המומחה מטעם הנתבעת לא התייחס לעניין זה ולא קבע במקום כלשהו בחוות-דעתו שלתובעת נותרה תחושה. לפיכך יש לאמץ בהקשר זה את קביעתו של המומחה מטעם התובעת.

17. המסקנה היא, לפיכך, שלתובעת נותרה נכות בשיעור 70% בגין ההמיפלגיה החלקית הקשה; נכות בשיעור 30% בשל מגבלה קשה בתנועות הצוואר ונכות בשיעור 20% בשל היעדר תחושה בפלג גוף תחתון. מכאן שנכותה המשוקללת בתחום הנוירולוגי (ובתחום האורתופדי המסופח לו) עומדת על כ-83%.

הנכות בתחום האורולוגי

18. המומחה מטעם התובעת בתחום הנוירוכירורגיה קבע לה נכות בשיעור 70% בגין חוסר שליטה על סוגרים, כשהוא מסתמך על סעיף 23(2)(V) לתוספת לתקנות שעניינו ב"אי שליטה או אי עצירה של מתן השתן ומצב המצריך שימוש מתמיד במכשירים".

הנתבעת טענה שלא ניתן לקבל קביעה אורולוגית שנעשתה על ידי מי שאינו מומחה בתחום. עוד טענה שאין מקום כלל לתוספת נכות בגין הפגיעה האורולוגית כאשר זו נובעת מאותו מקור עצבי שגרם לפגיעה הנוירולוגית.

המומחה מטעם הנתבעת בתחום האורולוגי, ד"ר יוסף אברבנאל, קבע שנכותה של התובעת עומדת על שיעור של 30% לפי סעיף 23(3)(א)(III) לתוספת לתקנות, הדן בהיצרות השופכה "המצריכה הרחבות תכופות, עם דלקת בשלפוחית". בחוות-דעתו טען המומחה שהנכות הנוירולוגית היא שגרמה לנכות האורולוגית ולפיכך "לא ניתן לתת פעמיים את אותה הנכות".

19. הנתבעת שבה גם בסיכומיה על הטענה לפיה לא ניתן לקבוע נכות אורולוגית בנוסף לנכות הנוירולוגית, על אף הקביעה המפורשת של התקנות בעניין זה. לעניין זה נקבע בתוספת לתקנות (בהערה המופיעה לאחר סעיף 29(3) לתוספת לתקנות) כי "בעד הפרעות בפעילות הסוגרים... ייקבעו אחוזי נכות נוספים לפי הסעיפים המתאימים". קביעה זו מחילה עצמה על כל הפגיעות שבסעיפים 29(1)-(3), ובכלל זה בפגיעה מושא התובענה שלדעת שני המומחים בתחום הנוירוכירורגי נופלת בגדרי סעיף 29(1) לתוספת לתקנות. מכאן שיש לקבוע את הנכות האורולוגית בנוסף לנכות הנוירולוגית.

20. המומחה מטעם התובעת הבהיר בחקירתו הנגדית שאין באפשרותו לעשות בדיקה אורולוגית מאחר והדבר אינו נמצא בתחום מומחיותו (עמ' 99 לפרוטוקול, שורות 2-1). הוא הבהיר שלשיטתו "מישהו שלא יכול לתת את השתן הוא לא שולט" (שם, שורה 10), ולפיכך קבע לה נכות בשיעור 70%. מטבע הדברים לא יכול היה המומחה מטעם התובעת לחוות דעתו בנוגע לשאלה אם התובעת מאבדת שליטה על הסוגרים, שהרי שאלה זו כלל אינה בתחום מומחיותו. ממילא לא יכול היה להתייחס עניינית גם לטענה נוספת של התובעת, לפיה היא על אף שהיא שולטת בסוגריה הרי שהיא "מפספסת" מדי פעם במתן שתן (כך נטען בסעיף 76 לתצהיר) ועליה לצנתר את עצמה חמש-שש פעמים ביום (סעיף 36 לתצהיר). בחקירתה הסבירה התובעת שהמקרים בהם היא סובלת מנזילת שתן מתרחשים כאשר השלפוחית מגיעה לקיבולת מסוימת ומאחר והיא אינה חשה בצורך לתת שתן "לכן זה נוזל" (עמ' 29 לפרוטוקול, שורות 27-26). התובעת תיארה את הדרך בה היא מבצעת את הצנתור (עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 5-4). כאמור, המומחה מטעמה לא יכול היה להתייחס לטענות אלה מאחר ואינו מומחה בתחום האורולוגיה.

המומחה מטעם הנתבעת אישר בחקירתו שאין לו סיבה לפקפק בכך שהתובעת מצנתרת את עצמה (עמ' 107 לפרוטוקול, שורות 26-25; עמ' 109 לפרוטוקול, שורה 4), אף שנראה לו סביר שתדירות הצנתור נמוכה יותר מזו שטענה (עמ' 108 לפרוטוקול, שורות 25-23). הוא טען שהציוד שהתובעת משתמשת בו הוא ציוד מיושן והוא שגורם לדרך הצנתור הלא נוחה שתיארה התובעת בחקירתה. אף שהיא עושה שימוש בציוד שמסופק על ידי קופת חולים, ניתן באמצעות הציוד המודרני יותר המקובל כיום לבצע צנתור בצורה יעילה ונוחה הרבה יותר (שם, שורות 11-10 ו-17-16). אשר לטענות בדבר דליפת שתן, העיד המומחה כי בבדיקה מצא החזר תקין וטונוס תקין "זאת אומרת שכל היחידה המוטורית מחוט השדרה לשלפוחית תקינה, כולל החלק התחושתי. לכן אני מצפה שאם השלפוחית שלה מלאה היא תרגיש את זה" (עמ' 109 לפרוטוקול, שורות 14-11). הוא הסביר כי מקרים של דליפת שתן נפוצים מאוד אצל נשים מגיל 18, ואם אכן סובלת התובעת מדליפות הדבר אינו נובע מתוצאות האירוע (שם, בשורות 21-18).

בעניין המחלוקת הסובבת את שאלת דליפת השתן נראה שיש להעדיף את חוות-דעתו של ד"ר אברבנאל, שהוא בעל המומחיות בהקשר הספציפי. קביעותיו בעניין זה מעוגנות בבדיקות שנערכו לצורך חוות-דעתו והמסקנות שהסיק מבדיקות אלה בנוגע לתקינות החלק התחושתי, שלא נסתרו. לפיכך יש לקבוע שאם אכן סובלת התובעת מדליפת שתן מדי פעם הרי שזו אינה נובעת מחוסר תחושה בשל הפגיעה בתאונה, אלא מסיבות אחרות (ככל הנראה מהסוג עליו הצביע ד"ר אברבנאל בחקירתו).

21. אשר לשיעור הנכות שיש לקבוע בתחום האורולוגי, ספק אם יש צורך בהכרעה בסוגיה הפרשנית שהעלו הצדדים בשאלה אם הצורך לבצע צנתור בכל פעם שעל התובעת להתפנות הוא אכן בגדר אי שליטה המצריכה שימוש מתמיד במכשירים אם לאו. לצורך ההכרעה בתובענה די בקביעה שהתובעת נאלצת לצנתר את עצמה באופן קבוע כדי להטיל את מימיה. נראה שאין מחלוקת של ממש כי תופעת לוואי אפשרית של צנתור תדיר מעין זה היא דלקות בדרכי השתן. התובעת העידה שהיא סובלת מדלקות חוזרות בדרכי השתן ונזקקת לטיפול אנטיביוטי קבוע (פסקה 36 לתצהירה), ולא נחקרה בעניין זה.

יובהר עם זאת שככלל נראה שעניינו של סעיף 23(2)(V) לתוספת לתקנות (שנעשה בו שימוש על ידי המומחה מטעם התובעת) במי שאינו יכול לשלוט כלל בצרכיו ונזקק לחיתול או קטטר באופן קבוע, באופן שונה ממצבה של התובעת. לפיכך אין מקום לקבוע שנכותה בגין בעיית אי-מתן השתן עולה לכדי 70%. מאידך, אין גם מקום לאמץ את קביעת המומחה מטעם הנתבעת. אין מחלוקת שהתובעת אינה סובלת מהיצרות בשופכה, וכי המומחה מטעם הנתבעת עשה שימוש בסעיף הנוגע לעניין זה רק בשל הצורך למצוא סעיף התואם באופן כללי למצבה של התובעת. נראה שמצבה של התובעת חמור יותר מאשר התיאור בסעיף שבחר המומחה מטעם הנתבעת. סעיף 23(3)(א)(III) לתוספת לתקנות עוסק בהיצרות המצריכה "הרחבות תכופות" בעוד התובעת נזקקת לצנתורים חוזרים ונשנים מדי יום, פעמים מספר ביום. לפיכך נראה שיש לקבוע כי שיעור נכותה של התובעת עולה על זה שבסעיף 23(3)(א)(III) לתוספת לתקנות. על רקע כל אלה הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לקבוע כי נכותה של התובעת בגין הפגיעה האורולוגית עומדת על שיעור של 40%.

הנכות הנפשית

22. כפי שהובהר בפתח הדברים, קיימת מחלוקת משמעותית ביותר בין מומחי הצדדים בנוגע לשיעור נכותה של התובעת בתחום הפסיכיאטרי. המומחה מטעמה סבור שלתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור 50%, ואילו המומחה מטעם הנתבעת סבור שנכותה הצמיתה היא בשיעור 10% בלבד.

23. נראה היה שאין מקום לאמץ את קביעות המומחה מטעם התובעת, שלא בוססו כדבעי. לא היה גם מקום לקביעה שנשזרה בחוות-דעתו ועדותו של המומחה מטעם הנתבעת לפיה יש מקום לקבוע את הנכות הנפשית רק ככל שניתן לאמוד כי מדובר ב"תגובה רגשית מעבר למצופה בהפרעה גופנית מסוג זה" (עמ' 3 לחוות הדעת; עמ' 100 לפרוטוקול, שורות 22-21). ככל שכוונת המומחה לכך שיש לפסוק נכות נפשית רק כאשר מדובר בפגיעה נבדלת מעצם הפגיעה הגופנית (כפי שעולה לכאורה מדבריו בעמ' 102 לפרוטוקול, שורות 24-22), נראה שאין חולק כי בדרך זו יש להלוך. עם זאת, לא ניתן לקבל כהנחת עבודה את התזה לפיה כל נכות גופנית משמעותית מלווה בנכות נפשית ה"מצופה" במצב גופני מעין זה, ונכות נפשית מעין זו אינה באה בשערי הנכות הנפשית הנפרדת. פגיעה נפשית כתוצאה מפגיעה גופנית היא פגיעה נפשית, וכשם שכל יתר המומחים הבהירו שבבדיקותיהם אין הם מוסיפים או מפחיתים מהנכות הגופנית בשל מצבו הנפשי של הנפגע, הרי שגם בתחום הנפשי אין מקום להפחית מהנכות המכמתת את המצוקה הנפשית של הנפגע רק בשל העובדה שנכות זו נובעת מפגיעה פיזית קשה.

24. כאמור, הצדדים הגיעו לכלל הסכמה לפיה לצורך הדיון בתובענה יקבע שלתובעת נכות נפשית בשיעור 20%. מצב דברים זה תואם, על פי הוראות התוספת לתקנות, הפרעה בינונית בתפקוד הנפשי או החברתי ובכושר העבודה (ראו סעיפים 34(א)(3) ו- 34(ב)(3) לתוספת לתקנות).

הנכות הרפואית - סיכום

25. לנוכח כל האמור לעיל, יש לקבוע שלתובעת נותרה נכות נוירולוגית ואורתופדית משולבת בשיעור 83%, נכות אורולוגית בשיעור 40% ונכות נפשית בשיעור 20%. נכותה הרפואית המשוקללת עומדת, אפוא, על כ-92%.

26. כידוע, הפגיעה התפקודית אינה זהה בהכרח לנכות הרפואית "אם כי שיעור הנכות הרפואית הוא יסוד חשוב בהערכת הנכות התפקודית" (ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה, מיום 25.7.10, בפסקה 8 לפסק הדין). בעת קביעת שיעור הפגיעה התפקודית (לטרמינולוגיה זו ראו רע"א 8532/11 כהן נ' קרקובסקי, מיום 25.3.12, בפסקה 7 להחלטה; ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי, מיום 11.1.15, בפסקה 6 לפסק הדין) יתן בית המשפט דעתו לנסיבותיו הפרטניות של הנפגע, ובכלל זה עיסוקו, השכלתו, גילו ונסיבות שונות ונוספות (ע"א 4716/07 פלוני נ' כלל, מיום 13.7.09, בפסקה י"ג לפסק הדין; ע"א 2577/14 הנ"ל, שם). לשיעור הנכות הרפואית משקל רב גם בעת אומדן הגריעה מכושר ההשתכרות, אף שבית המשפט רשאי לסטות משיעור זה שעה שהשתכנע כי בפועל קיים שוני בין שיעור הנכות הרפואית לפגיעה התפקודית או לגריעה מכושר ההשתכרות (ע"א 8799/08 הדסה נ' פלוני, מיום 21.3.11, בפסקה 34 לפסק הדין; ע"א 3222/10 ביטוח ישיר נ' פלוני, מיום 28.6.12, בפסקאות 23-22 לפסק הדין).

27. הצטברות הנכויות במקרה זה וטיבן מביא למסקנה לפיה יש הלימה גבוהה בין שיעור הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית בתובעת. כפי שהובהר בחוות-הדעת מטעם הצדדים, התובעת מסוגלת ללכת מעט באמצעות הליכון אך גם בפעולה זו היא נזקקת לעיתים לעזרה. ידה הימנית מתפקדת, אולם יתר גפיה כמעט ואינן משרתות אותה. היא נזקקת לעזרה ברבות מפעולות היומיום. אין באפשרותה להתפנות כדרך האדם ועליה לצנתר את עצמה פעמים מספר בכל יום, פעולה החושפת אותה גם לדלקות חוזרות ונשנות בדרכי השתן. על כל אלה מתוספת הנכות הנפשית, שהיא פועל יוצא של מצבה הגופני, המקשה אף היא על המציאות היומיומית של תפקוד התובעת. המסקנה היא שמדובר בפגיעה תפקודית קשה, המצריכה עזרה רבה בפעולות היומיום. על רקע קביעה זו תידון שאלת הפיצוי לו זכאית התובעת תחת כל אחד מראשי הנזק הרלוונטיים.

הפיצוי

נזק לא ממוני

28. הערכת הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני היא משימה קשה, הן בשל הקושי העיוני שביסוד ראש נזק זה והן בשל הקושי לתרגם לערכים כספיים את שיעורו של הנזק (ע"א 6978/96 עמר נ' קופת חולים הכללית של ההסתדרות, פ"ד נה(1) 920, 930 (1999); ע"א 7130/01 סולל בונה נ' תנעמי ואח', פ"ד נח (1) 1, 27 (2003)). על הקושי לאמוד את הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני עמד בית המשפט העליון עוד בשנותיה הראשונות של המדינה. את ההתלבטות הקשה הכרוכה בקביעת הפיצוי הראוי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לנפגע היטיב לבטא כבוד השופט [כתארו אז] חשין באומרו: "כיצד זה אפשר להעריך, במדוייק או אפילו בקירוב, בכסף או בשווה-כסף את הכאב והסבל או את הצער והבושה של אדם שנקטעה ידו או רגלו?" (ע"א 70/52 גרוסמן נ' רוט, פ"ד ו 1242, 1254ז (1952)). על אף זאת, שומה על בית המשפט לאמוד את הפיצוי הראוי על פי נסיבותיו של המקרה שלפניו, תוך שאיפה להביא לכך שהפיצוי ישקף את הנזק האמיתי שנגרם לנפגע (ע"א 9927/06 פלוני נ' מדינת ישראל, מיום 18.1.15, בפסקה ד' לפסק-דינו של השופט רובינשטיין, להלן: הלכת פלוני), ומתוך התחשבות בשיעור הנכות, טיבה והשפעתה על הנפגע. יש להבהיר בהקשר זה שכיום אין עוד כל חולק כי אין להקיש לעניין גובה הפיצוי מהסכומים שנקבעו כפיצוי לנזק הלא ממוני במסגרת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 והתקנות שתוקנו מכוחו (ראו ע"א 398/99 קופת חולים נ' לאה דיין, פ"ד נה(1) 765, 768 (1999); ע"א 10566/05 שלג נ' אמיר חברה להנדסה, מיום 26.2.09, בפסקה 12), לא בדרך של מכפלה ולא בדרך אחרת (הלכת פלוני, בפסקה ג' לפסק-דינו של השופט רובינשטיין).

29. במקרה דנא זכאית התובעת לפיצוי הן בגין הנזק הלא ממוני שעניינו בכאב ובסבל שנגרם לה בשל הנכות המשמעותית בה לקתה (במישור הגופני והנפשי), והן לפיצוי בגין קיצור תוחלת החיים הנובע מהפגיעה הגופנית. התובעת טענה שיש לפצותה בנוסף לכל אלה גם בפיצוי עבור אובדן הנאות החיים, כשהיא טוענת שיש מקום לפיצוי נפרד בשל אלה.

30. כפי שהובהר לעיל, כתוצאה מהאירועים מושא התביעה נותרה התובעת כשהיא סובלת מחולשה קשה בפלג גופה השמאלי וחולשה קלה יותר בפלג הגוף הימני, היא נעדרת יכולת תנועה ממשית בשלוש מגפיה, סובלת מנוקשות משמעותית בצוואר, נאלצת לבצע צנתורים עצמיים בכל עת שהיא נזקקת לנקביה, ועל כל אלה, וכתוצאה מהמצב אליו נקלעה, סובלת מנכות נפשית שעניינה בדיכאון ובחרדה הנלווים למצבה הגופני. מצב דברים זה מלווה את התובעת זה קרוב לעשר שנים והוא עתיד ללוות אותה עוד שנים ארוכות עד לאריכות שנותיה. בנסיבות אלה, על רקע מכלול המגבלות שנגרמו לתובעת, העובדה שכתוצאה מהן השתנו חייה מהקצה אל הקצה ונפגעו יכולותיה להנאה מחדוות החיים או לתפקד באופן מלא כרעיה, אם וסבתא, הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לפסוק לתובעת סכום של 900,000 ₪ בגין הנזק הלא ממוני, למעט קיצור תוחלת החיים. פיצוי זה כולל הפרשי הצמדה וריבית עד למועד מתן פסק הדין.

31. אשר לקיצור תוחלת החיים: הצדדים הסכימו כי תוחלת חייה של התובעת עומדת על 23 שנים, הסכמה שמשמעותה קיצור של כ- 6 שנים מתוחלת החיים של אשה בריאה בגילה (קיצור של כ-20% בתוחלת החיים). בנסיבות אלה, ועל רקע המגמה העולה מהפסיקה הסובבת את מתן הפיצוי בגין ראש הנזק של קיצור תוחלת החיים, הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לפסוק לתובעת פיצוי בסכום של 60,000 ₪ נכון להיום בגין קיצור תוחלת חייה (לגובה הפיצוי בגין קיצור תוחלת החיים, הן על רקע המגמה העולה מפסיקת בתי המשפט המחוזיים והן לנוכח זו שהשתקפה בפסיקת בית המשפט העליון ראו ע"א 7644/02 יגאל עמר נ' חברת מקור הירדן בע"מ, מיום 9.6.2006; ע"א 1330/08 אשקר נ' עזבון עאסי, מיום 29.12.09; להרחבה ראו הדיון בת.א. (י-ם) 2321/06 הינדי נ' אסקאפי, מיום 16.6.10, בפסקה 51 לפסק-הדין; לגישה לפיה במישור המעשי יש לפסוק פיצוי כולל עבור כל רכיבי הנזק הלא ממוני ראו ע"א 8488/08 עזבון סושרד נ' מדינת ישראל, מיום 5.6.12, בפסקה 2 לפסק-דינו של כבוד השופט עמית, להלן: הלכת עזבון סושרד).

32. לפיכך יעמוד הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני, על כל ראשיו, על סכום של 960,000 ₪ נכון למועד מתן פסק-הדין.

הפסדי שכר וגריעה מכושר ההשתכרות

33. עובר לאירוע, ועד לחודש ינואר 2006, עבדה התובעת במשרדו של בעלה רואה החשבון. במהלך השנים לא הונפקו לתובעת תלושים בגין עבודתה, עד שניתן פסק הדין בע"א 900/01 קלס נ' פקיד השומה, פ"ד נז(3) 750 (2003). מדו"ח רציפות הביטוח עולה כי בשנת 2003 השתכרה התובעת במסגרת עבודתה בחברה שהקים בעלה סכום כולל של 42,000 ₪. סכום דומה השתכרה התובעת באותה חברה בשנת 2004, ושולמו לה פיצויי פרישה בסכום של 7,000 ₪ באותה שנה. מכאן שבשנים אלה שולם לה שכר חודשי של כ-3,500 ₪. מעדות בעלה עולה כי בשנת 2005 החליט להפסיק להפעיל את המשרד במסגרת החברה בע"מ ולפעול באופן עצמאי (עמ' 46 לפרוטוקול, שורות 8-7). לתובעת הוצאו תלושי שכר רטרואקטיביים בשנת 2005. מהתלושים שצורפו לתצהירים, ושהסכומים המפורטים בהם עולים בקנה אחד עם דו"ח רציפות הביטוח, עולה כי לתובעת שולמה משכורת בסכום כולל של 57,000 ₪ עבור החודשים מאי – דצמבר 2005. שכרה הממוצע לחודשים אלה עומד, אפוא, על 7,125 ₪, המשקף עליה בשיעור של למעלה מ-100% מהשכר ששולם לה בשנת 2004. בחודשים ינואר עד אפריל 2006 הוצאו לתובעת תלושים לפיהם שולמה לה משכורת חודשית של 7,500 ₪. עם זאת, מהתביעה לקצבת נכות כללית שהגישה התובעת לביטוח הלאומי הצהירה כי הפסיקה לעבוד כבר בתאריך 31.1.06 בשל "בעיות וכאבים בחוליות הצוואר ובדיקות ואשפוז בבית החולים". מכאן שהתלושים לא שיקפו בהכרח תשלום עבור ביצוע עבודה בפועל.

34. בתצהירה טענה התובעת כי השתכרה בממוצע 7,500 ₪ לחודש (סעיף 43 לתצהירה). בסיכומיה טענה שאין ללמוד מהתלושים על כושר השתכרותה ואף לא על הכנסתה בפועל, ויש לקבוע שכושר השתכרותה גבוה יותר. על פי טענותיה בסיכומים ניתן ללמוד מעדות בעלה כי הדיווח על המשכורת נבע מצורכי מיסוי בלבד, כאשר בכל עת דווח הסכום המרבי שהיה ניתן לדווח על פי התקנות שחלו באותה עת במסגרת עבודה של בני זוג באותו משרד. לפיכך סבורה התובעת שיש לקבוע לה בסיס שכר גבוה יותר מזה המשתקף מתלושי השנים 2005 ו-2006, אף שלא הבהירה מדוע טיב עבודתה אמור להביא לקביעת בסיס שכר גבוה מזה ששולם לה.

עוד טוענת התובעת כי לאחר הניתוח ותקופת ההחלמה לא עבדה כלל במשך שנים מספר, ורק בחודש יוני 2009 חזרה למשרד "לא באופן קבוע", אלא בהיקף של "כשלוש שעות ביום שלוש פעמים בשבוע". לשיטתה אין תועלת של ממש בעבודתה כיום (סעיף 45 לתצהירה). עוד טוענת התובעת שלא ניתן להניח כי מקום עבודה אחר כלשהו היה פותח את שעריו לפניה, ואם תיפלט מהעבודה במשרדו של בעלה לא תוכל למצוא כל עבודה אחרת.

35. הנתבעת טוענת שאין ללמוד דבר מהתלושים שהוצאו לתובעת, שלא נועדו אלא לצורך השגת הטבות מס לפעילותו של בעלה. עוד טוענת הנתבעת שמהעדויות עולה שהתובעת עובדת בפועל במשרד, אף אם במתכונת מצומצמת יותר מזו שעבדה קודם לכן. לשיטתה אין כל מניעה שהתובעת תשוב לעבוד חמישה ימים בשבוע ולו באופן חלקי, ואין לקבל את הטענה לפיה אין באפשרותה לעבוד יומיים בשבוע בשל יציאה לטיפולי הידרותרפיה. הנתבעת סבורה שיציאה לטיפול הידרותרפיה אינה אמורה להתפרש על יום שלם.

36. בחקירתה העידה התובעת שהיא מגיעה לעבודה שלוש פעמים בשבוע וכי אין באפשרותה להישאר בעבודה יותר משלוש וחצי שעות, מאחר ועליה לשוב לביתה לצורך ביצוע צנתור (עמ' 32 לפרוטוקול, שורות 14-11). היא אישרה שהיא עונה לטלפונים, משוחחת עם "הלקוחות שלי שמגיעים", "מדברת קצת עם השלטונות" ו"עובדת עם המחשב, מקלידה קצת" (שם, שורות 30-24). בעלה של התובעת מסר גרסה דומה בנוגע לתדירות הגעתה של התובעת לעבודה (עמ' 47 לפרוטוקול, שורות 27-21) והסביר כי פעמיים בשבוע "היא הולכת לבריכה... אצלה זה משהו טיפולי, זה יום עבודה" (שם, שורות 29-26). לדבריו, התובעת עוזרת לו במשרד "בנושא של קשר עם משרדי הממשלה השונים, בירורים של חשבונות, תשלומים", כאשר עיקר עבודתה הוא בביצוע שיחות טלפוניות שונות בנוגע לתיקי הלקוחות (והצורך בעיון בתיקים הפיזיים מונע ממנה לבצע עבודה זו מהבית) ועבודה במחשב (עמ' 148 לפרוטוקול, שורות 18-12).

37. מהתיאורים של בני הזוג עולה שאין מניעה שהתובעת תעבוד מספר שעות בכל יום. התובעת מגיעה למשרד שלוש פעמים בשבוע בשל הדרך בה אורגן לוח הזמנים של הטיפולים, ולא הובהר מדוע לא ניתן לבצע את הטיפולים בשעות אחר הצהריים. לא למותר לציין כי המומחה השיקומי מטעם הנתבעת הצביע על כך שלבני הזוג בריכה בבית וניתן לבצע טיפולים מסויימים בבריכה זו, דבר המאפשר ללא ספק גמישות רבה יותר בשעות ביצוע הטיפולים.

38. בעת קביעת הפיצוי לתובעת בגין הפסדי השכר לעבר והגריעה מכושר ההשתכרות, יש להתחשב במקרה דנא במספר גורמים, הפועלים לכאן ולכאן: הראשון, הצהרתה של התובעת בביטוח הלאומי, ממנה עולה כי הפסיקה לעבוד ביום 31.1.06 בשל תחילת התופעות שנגרמו בשל התמט בחוליה. ניתן להניח כי גם לולא הפגיעה כתוצאה מהפרוצדורה הרפואית שבוצעה בה, היתה התובעת צפויה לעוד מספר חודשי אי-כושר מלאים או חלקיים. השני, חוסר הבהירות המובנה בנוגע לבסיס השכר של התובעת. כפי שהובהר לעיל, בשנים בהן נעשה דיווח אודות הכנסותיה של התובעת (מדו"ח הרציפות עולה כי משנת 1991 ועד לשנת 2002 אין נתונים בנוגע להכנסותיה), חל שוני קיצוני למדי במשכורתה שעלתה מ-3,500 ₪ ל-7,500 ₪ ללא כל סיבה נראית לעין. ההסברים שניתנו לכך נעוצים בגובה הסכום שניתן לדווח עליו. מכאן המסקנה הלכאורית שהשכר ששולם לתובעת אינו משקף את השכר התואם את עבודתה, ונקבע ללא כל קשר לשכר ההולם עבודה זו. ממילא קשה עד מאוד לקבוע מה בסיס השכר המתאים במקרה זה, כאשר עדי התובעת עצמם טוענים שהשכר אינו נגזר משווי העבודה (לבעייתיות המובנה בקביעת בסיס השכר למי שעבד כעצמאי או בעסק משפחתי ראו ע"א 3304/13 פלוני נ' פלוני, מיום 20.11.13, בפסקה 3 לפסק-הדין; ע"א 4767/13 הפול נ' שובבו, מיום 25.11.13, בפסקה 8 לפסק-הדין; ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ, מיום 11.1.15, בפסקה 7 לפסק-הדין). השלישי, העובדה שהתובעת עובדת כיום באופן חלקי ומבצעת מטלות שעל פני הדברים נודעת להן חשיבות לצורך פעולתו התקינה של העסק. הרביעי, האפשרות שהתובעת תגדיל את היקף עבודתה במשרד לחמישה ימים בשבוע, ולמצער הטענה לאי-הקטנת נזק בכך שאינה עושה כן מחמת פינוי יומיים בשבוע לצורך טיפולי הידרותרפיה בבוקר. לכך יש לצרף את האפשרות, שאינה רחוקה מהדמיון, כי העבודה במשרד, כמוה כעבודה בתחומי חיים רבים אחרים, תוסב לעבודה בתיקים ממוחשבים וללא נייר המאפשרים גישה גם מהבית. במקרה תיאורטי מעין זה תוכל לכאורה התובעת להגדיל את היקף משרתה. יתכן גם כי שינוי שיטת הצנתור לזו שהומלצה על ידי המומחה מטעם הנתבעת תביא לכך שיתאפשר לתובעת לבצע צנתור עצמי גם מחוץ לבית, ותאפשר לתובעת לשהות שעות ארוכות יותר בעבודה (עניין זה לא הובהר דיו ולפיכך לא ניתן לו משקל משמעותי לצורך ההכרעה). החמישי, ההנחה הסבירה למדי שאם תחדל התובעת לעבוד במשרדו של בעלה, קשה עד מאוד להניח שיעלה בידה למצוא מקום עבודה אחר.

39. שעה שלפני בית המשפט עומדים סימני שאלה רבים בנוגע להפסדי השכר שיש לייחס לפגיעה, הן במידה מסוימת בנוגע למועד תחילת הפסדי ההשתכרות, הן בנוגע לבסיס השכר והן בנוגע להיקף הפגיעה בעבודה בפועל, נראה שיש מקום לפסיקה שאינה על דרך של חישוב אקטוארי מדוייק, שאינו אפשרי בנסיבות העניין, ואלא לפסיקה באופן שיש בו משום מעין אומדנא. הקביעה בדבר הגריעה מכושר ההשתכרות במקרה דנא יוצאת ממצב של חוסר וודאות מובנית, החורגת אף מגדר המקובל בתובענות שעילתן בדיני הנזיקין, ומשקללת את מכלול הגורמים הלא שגרתיים שבמקרה דנא. במצב הדברים שנוצר הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לקבוע לתובעת הפסד חודשי, לעבר ולעתיד, בסכום של 5,000 ₪. סכום זה משקלל את כל התהיות שהוזכרו לעיל, ובכלל זה את ההנחה מחד לפיה במהלך הטבעי של הדברים לא היתה התובעת חוזרת באופן מיידי לעבודה, ואת ההנחה מאידך לפיה תקופה לא קצרה לא היתה התובעת מסוגלת כלל להשתלב בעבודה בשל תוצאות האירוע. בהינתן כל אלה, ישולם הסכום ממועד האירוע ועד לתום תוחלת חיי העבודה של התובעת.

40. לפיכך זכאית התובעת בסכום של 683,000 ₪ במעוגל בגין הפסדי העבר, כאשר סכום זה כולל ריבית מאמצע התקופה; לפיצוי בסכום של 560,000 ₪ עבור הגריעה מכושר ההשתכרות עד לגיל 67 (מקדם היוון 112); ולפיצוי בסכום של 67,000 ₪ במעוגל עבור הפגיעה בפנסיה, המחושבת על פי 12% מהגריעה מכושר ההשתכרות (ע"א 8930/12 הפניקס נ' טוויג, מיום 31.7.14, בפסקה 7 לפסק-הדין).

כמו כן יש מקום לקבלת הטענה העקרונית של התובעת לפיה יש מקום לפיצוי בגין הפסדי פנסיה החל מיום 1.1.08, עם כניסת חוק פנסיה חובה לתוקף. בהתחשב בבסיס השכר שנקבע לעיל, בתהיות שנזכרו בהקשר זה, ומתוך מתן משקל מתאים לשיעור ההפרשות שנקבע מכח החוק במרוצת השנים מאז 2008 ועד היום, אני פוסק לתובעת סכום כולל של 35,000 ₪ בגין הפסדי ההפרשות הפנסיוניות לעבר. סכום זה כולל הפרשי הצמדה וריבית עד למועד מתן פסק הדין.

מכאן שהפיצוי הכולל בגין הפסדי השכר, הגריעה מכושר ההשתכרות והפנסיה עומד על 1,345,000 ₪.

עזרה וסיעוד

41. המומחה מטעם התובעת בתחום השיקומי, פרופ' אברהם עורי, מצא בבדיקתו שלתובעת קושי במעבר לעמידה, היא מהלכת "בקושי רב ובאיטיות עם צליעה קשה בעזרת הליכון מיוחד ומכשיר קצר ברגל שמאל", יד שמאל חלשה וטווח תנועות הצוואר מוגבל ביותר. המומחה סבר כי לבד מאביזרים שונים להם תזדקק התובעת, עניין אליו אדרש בהקשר המתאים להלן, היא זקוקה לעזרה בעבודות הבית במשך 5-4 שעות ביום ובנוסף ל"עזרה מסוימת בביצוע כל פעולות היום יום במשך כל שעות היממה. כלומר מלווה / מטפל במשך רוב שעות היממה".

42. המומחה מטעם הנתבעת בתחום השיקומי, ד"ר ראובן לנגר, בדק את התובעת בביתה. בחוות-דעתו תיאר ביצוע מעברים "בכוחות עצמה בעזרת מוט". הוא בדק את התובעת בעת שישבה בכיסא גלגלים אותו הפעילה בעזרת יד ימין. המומחה הגיע למסקנה כי התובעת "זקוקה לעזרה חלקית של הזולת בפעולות היום יום. עזרה זו אני מעריך בשעתיים ביום. זקוקה לעזרה במשק בית שאני מעריך בשלוש שעות ארבע פעמים בשבוע".

43. כפי שהובהר לעיל, התובעת מסוגלת להניע את ידה הימנית ולבצע חלק מהפעולות הנצרכות ליומיום. מהתיאורים בחוות הדעת עולה שהיא מתקשה מאוד בהליכה גם באמצעות הליכון מותאם, אף שיש באפשרותה ללכת לטווח קצר במאמצים. מצבה של התובעת אינו דומה למצבם של נכים המשותקים בארבע גפיים ואינו מצדיק פיצוי עבור עזרה צד ג' בסדרי הגודל שנקבעו בע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר פ"ד נד(4) 450 (2000). בשל יכולת התנועה העצמאית של התובעת, אף אם זו מוגבלת במידה ניכרת, ומסוגלותה לבצע חלק מפעולות היומיום, לא נראה שניתן להקיש לעניינה מהקביעות שבפסקי-הדין בעניין ע"א 3590/08 המאגר הישראלי לביטוחי רכב נ' פת, מיום 13.5.10 וע"א 4767/13 הפול נ' שובבו, מיום 25.11.13. באותם מקרים נדון עניינם של מי שהיו משותקים כליל בפלג גוף תחתון, סבלו מחולשה ביד ונכותם הרפואית עמדה על 100% (בגין השיתוק המלא בפלג גוף תחתון). הפיצוי בעניינם בראש הנזק של עזרת צד ג' נקבע בסכום של 11,000 ₪ לחודש. כאמור, במקרה דנא מסוגלת התובעת לתנועה עצמאית מסויימת בביתה, תוך שימוש בהליכון. מחוות-דעת מומחי השיקום במקרה דנא ניתן ללמוד כי גם לשיטת המומחים לא מדובר במי שזקוקה בעזרה רציפה בכל פעולותיה. עם זאת, אין ספק כי התובעת זקוקה לעזרה בהיקף ניכר בשל החולשה הקשה בפלג הגוף השמאלי ובכלל זה ביד שמאל, ומגבלת התנועות בצוואר. יש להניח שגם לפגיעה הנפשית תרומה שלילית בכל הנוגע ליכולתה לתפקד בפעולות היומיום. על רקע המכלול, הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לפסוק לתובעת סכום של 9,000 ₪ לחודש עבור סיעוד ועזרה צד ג'. סכום זה ייפסק הן לעבר והן לעתיד. לעניין זה לא נודעת משמעות לעובדה כי העזרה שהושטה לתובעת בעבר כללה בעיקרו של דבר את עזרת בני המשפחה, שהרי "אין המזיק יכול 'להרוויח' מכך שבני המשפחה יסייעו לנכה ללא תמורה" (ע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון, מיום 4.8.05, בפסקה 11 לפסק-הדין; והשוו רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני, מיום 6.1.15, בפסקה 10 להחלטה; ע"א 8918/14 פלונית נ' פלוני, מיום 27.7.15, בפסקה 7 לפסק-הדין). לפיכך יש לפסוק לתובעת סכום של 1,250,000 ₪ במעוגל לעבר, כאשר סכום זה כולל הפרשי הצמדה וכן ריבית מאמצע התקופה ועד למועד מתן פסק הדין, וסכום של 1,800,000 ₪ במעוגל לעתיד (עבור 23 שנות תוחלת החיים הנותרות). סך הפיצוי בגין עזרה וסיעוד, לעבר ולעתיד, עומד איפוא על סכום של 3,050,000 ₪.

הוצאות ניידות מוגברות

44. התובעת נוהגת ברכב שרכשה לאחר התאונה, זאת לאחר שביצעה מספר שיעורי נהיגה ייעודיים למצבה החדש (סעיף 65 לתצהירה). לטענתה עלה הרכב החדש אותו רכשה 150,000 ₪, ולצורך רכישתו היה עליה להוסיף סכום של 90,000 ₪ על הסכום בו מכרה את רכבה הישן. מחוות-דעתו של הכלכלן משה קצין עולה כי לתובעת אושר רכב יציג בנפח של 1800 סמ"ק, וכי מחיר רכישה של רכב מעין זה לאחר הפטור ממיסים הוא כ-72,000 ₪. מכאן שאם יש לקבל את טענת התובעת בעניין המחיר שבו נמכר רכבה הקודם (קבלה או חוזה בעניין זה לא צורפו), הרי שהפער בין מחיר המכירה למחיר הרכישה של הרכב היציג המתאים למצבה (התובעת רכשה רכב גדול ומפואר יותר) הוא כ-10,000 ₪.

45. הצדדים הגישו חוות-דעת מטעמם בנוגע לעלויות ההחזקה החודשית של רכב. במקרה דנא אין מחלוקת כי גם קודם לאירוע נהגה התובעת ברכב, וממילא הוציאה את ההוצאות הקבועות בגין ביטוח ורשיון רכב. במצב דברים זה על הנתבעת לפצות את התובעת רק בגין העלויות הנוספות הכרוכות בנסיעות נוספות לטיפולים ובנסיעות ליעדים שקודם לכן יכלה התובעת להגיע אליהם ברגל. בנסיבות אלה, נראה שיש לפסוק לתובעת פיצוי בסכום של 410,000 ₪, כאשר סכום זה מגלם הן את ההפרש בין עלות המכירה של הרכב הקודם לבין עלות הרכישה של הרכב החדש והן את העלויות הכרוכות בהוצאות הנסיעה המוגברות כתוצאה ממצבה של התובעת. הסכום משקף פיצוי של כ-1,200 ₪ לחודש לעבר (כולל הצמדה וכן ריבית מאמצע התקופה) ולעתיד.

התאמת דיור

46. התובעת מתגוררת בבית חד-משפחתי דו-מפלסי (המתואר בחוות-דעת המהנדס מטעמה ובחוות-דעת האדריכל מטעם הנתבעת). שטחו הכולל של הבית כ-255 מ"ר, כאשר קומת הקרקע משתרעת על שטח של כ-200 מ"ר ואילו הקומה העליונה, ששטחה כ-56 מ"ר, משמשת בעיקרה ליחידת הורים (פסקה 1.3 לחוות-דעת האדריכל מטעם הנתבעת). בין הקומות מקשר גרם מדרגות. הבית ממוקם במגרש בשטח של כ-1.1 דונם ובחצרו בנויה בריכת שחיה (פסקה 1.4 לחוות-דעת האדריכל מטעם הנתבעת).

47. בעקבות פגיעתה של התובעת נערכו התאמות בבית ובחצר. בין היתר בוטל מהלך המדרגות החיצוני אחורי לטובת יציקת משטח משופע (כבש) המוביל לתוך הבית. כמו כן נוצקה רצפת בטון בחצר המערבית, הותקן שביל בטון מהחניה עד לחצר ונבנה שביל עץ אל חצר הדיור ובריכת השחיה. בקומת הקרקע חוברו שני חדרי שינה כדי לשמש את התובעת. חדר מכונות הוסב לחדר שירותים ומקלחת עבורה, תוך שנבנה חדר מכונות חיצוני לבית. מחוות-הדעת עולה שהפתחים בארבעה חדרי שינה הורחבו, וכי נבנתה מרפסת עץ בסמוך למטבח.

48. התובעת לא הציגה קבלה כלשהי בגין ביצוע עבודות התאמת הבית. המומחה מטעמה העריך את עלות ביצוע כלל עבודות ההתאמה שבוצעו בעבר בסכום של 95,600 ₪. עוד קבע בחוות-דעתו שיש צורך גם בהתקנת מעלון בעלות של 80,000 ₪ כדי לאפשר לתובעת להיכנס לדירה גם מהפתח הקדמי של הבית, ובהתקנת מעלית לקומה השניה בעלות של 160,000 ₪. הוא ציין עלות של מספר עבודות נוספות בבית, בעלות כוללת של 93,000 ₪, מבלי שהבהיר מה נחיצותן.

המומחה מטעם הנתבעת העריך את עלות העבודות שבוצעו להתאמת הבית בסכום כולל של 52,500 ₪. בהערכת עלות זו לא כלל את עלות משטח הבטון שהוסף בחצר הצידית ואת עלות מרפסת המטבח שנבנתה, מאחר ועבודות אלה אינן נחוצות לצורך התאמת בית לנכה. הוא ציין שאין צורך בהתאמת הכניסה הראשית, וכי מכל מקום ניתן לבצע בכניסה זו מעבר משופע בשני מהלכים שעלותו כ-12,000 ₪. עוד ציין שאין כל טעם בבניית מעלית בתוך הבית לצורך הגעה לקומה השניה שכלל אינה בשימוש. אשר ליתר הרכיבים הכלולים בחוות הדעת מטעם התובעת, הבהיר המומחה מטעם הנתבעת שלא מדובר ברכיבים שנכללו בחוות-דעתו של המומחה השיקומי ואין צורך בביצוע עבודות אלה.

49. בעלה של התובעת תיאר בתצהירו את ההתאמות שבוצעו בבית המגורים (פסקה 40 לתצהיר), אולם לא ציין מה היתה העלות של התאמות אלה בפועל. בחקירתו השיב כי השיפוץ נעשה "במשך חודש אחד" (עמ' 48 לפרוטוקול, שורות 23-22) וכי אין ברשותו קבלות "כי א.שאותו העסקתי שעבד שם 24 שעות לא נתן לי קבלות" (שם, שורות 26-25). לנוכח עיסוקו של בעלה של התובעת ולנוכח העובדה שהתובעים ידעו היטב כי בכוונתם להגיש תביעה ביום מן הימים אין אלא להתפלא על העובדה כי בשיפוץ הועסקו עובדים "בשחור" ועל כך שלא הוצגו קבלות כלשהן. במצב דברים זה, שעה שלא הוצגו קבלות כלשהן, כאשר בעלה של התובעת העיד שהעבודה בוצעה "בשחור" (ומכאן המסקנה המתבקשת לפיה הסכומים ששולמו עבורה נמוכים מהמקובל) ולנוכח העובדה שבתצהירים אף לא טרחו התובעת ובעלה לנקוב בסכום שהוציאו בפועל עבור ההתאמות, המסקנה היא שהסכום שהוצא בפועל נופל במידה ממשית מהסכום בו נקב המומחה מטעמם.

50. מאחר שאין מחלוקת כי בפועל בוצעו עבודות ההתאמה שתוארו בחוות-הדעת הרי שיש מקום לפסוק לתובעת פיצוי שישיב את המצב לקדמותו. החסר הראייתי שנגרם בשל התנהלות בני משפחת התובעת פועל לרעתה בהקשר זה. לעניין זה יש גם לתת את הדעת לעובדת ביצוע העבודות על ידי מי שלא דיווח על הכנסותיו, באופן שהביא מן הסתם לתשלום הנופל מזה שהוערך על ידי שני המומחים גם יחד. בנסיבות אלה, ומתוך מתן משקל למכלול העבודות שבוצעו, הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לפצות את התובעת בסכום של 80,000 ₪ עבור ההתאמות שבוצעו בפועל ושהיו נחוצות, כאשר סכום זה כולל הפרשי הצמדה וריבית ממועד ביצוע העבודות (בחודשים הסמוכים לפגיעה) ועד למועד מתן פסק הדין.

51. במחלוקת שבין המומחים מטעם הצדדים בנוגע לביצוע עבודות עתידיות, נראה שיש לאמץ את קביעותיו של המומחה מטעם הנתבעים. עבור התובעת הוכשר שביל מהחניה וכבש גישה המוביל לבית, ולפיכך אין לכאורה צורך בהכשרת הכניסה גם מהדלת הנוספת. אין גם מקום לפסיקת פיצוי עבור מעלית שתוביל מקומת הקרקע, שכאמור שטחה הוא כ-200 מ"ר, לקומה בה מצויה יחידת ההורים ה"היסטורית" ששטחה כ-55 מ"ר. עם זאת, בשל החשש שיהיה צורך בביצוע התאמות מינוריות נוספות כלשהן, אפסוק לתובעת פיצוי נוסף בסכום של 20,000 ₪ עבור האפשרות להתעוררות הצורך בהתאמות דיור נוספות.

סך הפיצוי בגין הצורך בהתאמות דיור עומד לפיכך על סכום של 100,000 ₪.

צרכים שיקומיים

52. בחוות-דעת מומחי השיקום מטעם הצדדים נסקרו צרכיה של התובעת. את אלה ניתן לחלק לשתי קבוצות: טיפולים רפואיים ופרא-רפואיים, ואביזרים שונים הנצרכים בהתאם למצבה.

53. המומחה בתחום השיקום מטעם התובעת ציין שהיא זקוקה לכיסא גלגלים קל משקל וכיסא רזרבי, למיטה עם מנגנון הידראולי הניתן להפעלה על ידי שלט, וכי אם בעתיד לא תוכל להתנהל עם הליכון תזדקק גם לכיסא עמידה. כמו כן ציין שיש צורך במיזוג אוויר בבית המגורים בשל היעדר יכולת לווסת את חום גופה; כי היא זקוקה לצורכי כביסה מוגברת בשל אי-שליטה על סוגרים; וכי היא נזקקת לצנתרים, סופגנים, חיתולים ואביזרים נלווים. בתחום הטיפולים המליץ המומחה על פעילות ספורטיבית דוגמת שחיה טיפולית פעמיים בשבוע, שלושה טיפולי פיזיותרפיה בשבוע ומעקב שיקומי כוללני כל ארבעה חודשים.

עוד הגישה התובעת חוות-דעת של מרפאה בעיסוק. חוות-דעת זו כללה מגוון רחב מאוד של אביזרים, שרבים מהם לא נזכרו כלל בחוות-דעת מומחה השיקום מטעם התובעת. בחוות-הדעת התייחסה המרפאה בעיסוק גם לטיפולים רפואיים רבים, שאף הם לא נכללו בחוות-דעת מומחה השיקום מטעם התובעת. כן התייחסה גם לעלויות השונות הנוגעות לאביזרים ולטיפולים. 

54. המומחה בתחום השיקום מטעם הנתבעת קבע בחוות-דעתו שעל התובעת להיות במעקב אצל רופא משפחה לצורך הפנייה למומחים על פי הצורך, כאשר ניתן יהיה לפנות לרופאים מומחים באמצעות קופת חולים. לשיטתו די בשני טיפולי פיזיותרפיה בשבוע, ואין חובה שטיפולים אלה ייעשו במסגרת הבית. התובעת זקוקה לטיפול הידרותרפיה שבועי ומומלץ שהיא "תנצל את הבריכה שבביתה מספר פעמים בשבוע לשם תרגול הליכה בתוך המים". אשר לאביזרים ציין המומחה בחוות-דעתו כי יש צורך בכיסא גלגלים אך אין צורך בכיסא גלגלים רזרבי לנוכח העובדה שניתן בעת הצורך לשאול כיסא גלגלים מסוכני כיסאות או מיד שרה; התובעת זקוקה לכרית למניעת פצעי לחץ, לכיסא רחצה, הליכון גלגלים ומכשיר אורתופדי קצר לרגל שמאל. הוא הבהיר שבמצבה של התובעת אין כל צורך ב"כיסא עמידה". הוא הסכים שהתובעת זקוקה למיטה ממונעת ולמזרון למניעת פצעי לחץ. כן ציין שהיא זקוקה לצנתרים ולאביזרים הנלווים לכך.

גם הנתבעת הגישה חוות-דעת מטעמה בנוגע לעלויות האביזרים השונים. 

55. לאחר עיון בחוות-דעת המומחים, ובכלל זה בחוות-דעת העלויות, הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לפצות את התובעת בגין עלויות האביזרים בעבר (מיטה חשמלית, מזרון למניעת פצעי לחץ, כיסא גלגלים, כרית לכיסא גלגלים, הליכון, כיסא שירותים ושידה) בסכום כולל של 55,000 ₪. סכום זה כולל הפרשי הצמדה וריבית עד למועד מתן פסק הדין.

אעיר כי בעלות חלק מהאביזרים נושא לכאורה משרד הבריאות, אלא שעניין זה לא נדון באופן המאפשר הכרעה עובדתית לגוף העניין. מכל מקום, הפיצוי נעשה על יסוד התמחור בחוות-הדעת, ההנחה כי לא מדובר באביזרים יחודיים המצריכים התאמה יוצאת דופן (לא נטען אחרת בחוות-הדעת), ובאופן מסויים גם על רקע המקובל במקרים מעין אלה ומתוך שהובאה בחשבון האפשרות כי התובעת תמצה זכויותיה מול הרשויות (לעניין זה ראו גם עדות בעלה בעניין קבלת התשלום עבור התאמות לרכב ועבור כסא ממונע – עמ' 49 לפרוטוקול, שורות 18-10).

56. מעדותה של התובעת עולה כי היא מקבלת את הצנתרים מקופת חולים. מעדות האורולוג מטעם הנתבעת עלה שניתן להשתמש בצנתרים מודרניים יותר, שיקלו על ביצוע הפעולה באופן משמעותי ובדרך שתמנע חלק מחוסר הנוחות שתיארה התובעת בעדותה. יש להניח שהתובעת תרכוש צנתרים אלה ותשא בעלות מסויימת הכרורכה בכך (שלא הוכחה). לפיכך יש לפסוק פיצוי על דרך האומדנא גם עבור רכישת הצנתרים. עוד זכאית התובעת לפיצוי בגין חומרי חיטוי ואביזרים נוספים הנוגעים לביצוע פעולות ההתרוקנות. בגין כל אלה יש לפסוק לתובעת פיצוי לעבר ולעתיד בסכום של 85,000 ₪.

57. בגין הצורך בתחזוקת האביזרים ותחלופה בכל פרק זמן קצוב (כפי שמוזכר בחוות הדעת השונות), יש לפסוק לתובעת סכום נוסף של 60,000 ₪.

58. מעדות התובעת עולה כי ככלל היא מצנתרת את עצמה בכל מספר שעות. ממילא גם לשיטתה האפשרות ל"פספוסים" היא במקרי קיצון בלבד. מעדותו של האורולוג עולה שספק אם ניתן לקשור מקרים אלה לפגיעה, שכן על פי הבדיקה שערך אמורה התובעת לחוש את הצורך להתפנות. לפיכך אין מקום למתן פיצוי בגין הצורך בכביסה מוגברת, פיצוי שמטבע הדברים מסתכם בסכום נמוך למדי.

אשר לצורך במיזוג, מחוות-דעת המומחים בתחום ההנדסה והאדריכלות עולה שביתה של התובעת היה ממוזג עוד קודם לאירוע מושא התביעה. ספק אם בשל מצבה כיום יש צורך במיזוג באופן משמעותי מעבר למה שנדרש היה קודם לכן. מטעמי ספק אפסוק לתובעת סכום של 20,000 ₪ בגין האפשרות לפיה יש צורך מסוים בעלות מיזוג נוספת.

59. כאמור, שני המומחים בתחום השיקום ממליצים על טיפולי פיזיותרפיה (המומחה מטעם התובעת המליץ על שלושה טיפולים שבועיים לעומת שניים עליהם המליץ המומחה מטעם הנתבעת). המומחה מטעם הנתבעת המליץ על טיפול הידרותרפיה שבועי ואילו המומחה מטעם התובעת התייחס לפעילות "ספורטיבית" דוגמת "שחיה טיפולית" פעמיים בשבוע. לא הובהר אם פעילות בבריכת השחיה בביתה עונה להגדרה זו. מחוות דעת המומחה מטעם הנתבעת נראה כי הפעילות בבריכה בבית היא משלימה לטיפול ההידרותרפיה השבועי. בעת פסיקת הפיצוי יש להביא בחשבון מכלול שאלות אלה. יש גם לזכור כי קופת חולים נושאת לכל היותר ב-12 טיפולים שנתיים, ומכאן שעל הנתבעת לפצות את התובעת בגין עלות יתר הטיפולים. על יסוד הערכות העלות שהציגו הצדדים, והקבלות שהציגה התובעת, יש לקבוע כי העלות החודשית המצטברת של טיפולים אלה היא כ-1,800 ₪ לחודש. יש מקום להנחה כי בתקופה הראשונה נזקקה התובעת לטיפולים בהיקף משמעותי יותר. לפיכך יש לפסוק לתובעת פיצוי בסכום של 300,000 ₪ לעבר, כאשר סכום זה כולל הפרשי הצמדה וכן ריבית מאמצע התקופה, וכן פיצוי בסכום של 360,000 ₪ לעתיד עבור הצורך בטיפולים.

סך הפיצוי תחת ראש נזק זה עומד לפיכך על 880,000 ₪.

פגיעה באוטונומיה

60. התובעת טוענת כי יש להעניק לה פיצוי נפרד ונוסף בגין הפגיעה באוטונומיה שנגרמה לה בשל העובדה שהנתבעת לא העניקה לה הסבר על הפרוצדורה הרפואית שניתנה לה. הנתבעת טוענת שאין מקום לפיצוי כלשהו בגין הפגיעה באוטונומיה. זאת הן על יסוד הטיעון הדיוני שעניינו בכך שראש נזק זה לא נזכר כלל בכתב התביעה, והן על בסיס הטענה שאין מקום לפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה מקום בו הוטלה אחריות בשל היעדר הסכמה מדעת, שכן מדובר בכפל פיצוי.

61. אין מחלוקת שבכתב התביעה לא נכללה טענה בעניין פגיעה באוטונומיה. ב"כ התובעת טען בסיכומיו כי אף אם הדבר לא נטען במפורש, הרי שכל הרכיבים העובדתיים לעניין זה נכללו בכתב התביעה והוכחו במהלך שמיעת הראיות. עוד ציין כי הטענה הועלתה במפורש בתחשיב הנזק ובאותה עת לא נטען כי מדובר בשינוי חזית. לחלופין ביקש לתקן את כתב התביעה, בשלב הסיכומים, ולכלול את הפיצוי בגין ראש נזק זה. לא למותר לציין בהקשר זה כי בנוגע לגובה הפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה עתרה התובעת בתחשיב הנזק לפיצוי בסכום של כ-114,000 ₪, ואילו בסיכומיה ביקשה כי ייפסק לה סכום של כ-363,000 ₪ בגין אותה פגיעה עצמה.

62. לכאורה, ניתן היה לדחות את הטענה בשל העובדה כי זו לא הועלתה בכתב התביעה (ראו בהקשר דומה ע"א 1415/13 ל.ב. נ' היינץ רמדיה בע"מ, מיום 22.7.14, בפסקה 26 לפסק-דינו של כבוד השופט עמית). עם זאת, מאחר והטענה פורטה בתחשיב הנזק מטעם התובעת, וגם על רקע הגישה המקלה המאפשרת את תיקון כתב התביעה גם בשלב הסיכומים, איני סבור שיש מקום לדחיית הטענה מסיבה דיונית זו.

63. במקרה דנא הסכימה הנתבעת להצעת בית המשפט להודות באחריות. הצעה זו נשענה על ההנחה כי הוכח שלא ניתנה הסכמה מדעת של התובעת לטיפול שבוצע בה. ממילא מתעוררת במקרה זה במלוא עוזה השאלה אם אכן יש מקום לפיצוי נפרד בגין הפגיעה באוטונומיה של התובעת, בנוסף לפיצוי שנפסק לה בגין הפגיעה הגופנית. לא נעלמה מעיני הקביעה לפיה "המיקום הגיאומטרי" של הדיון בפיצוי תחת ראש נזק זה הוא בגדרי הנזק הלא ממוני (ע"א 1303/09 קדוש נ' ביקור חולים, מיום 5.3.12, בפסקה 45 לפסק-דינו של כבוד השופט עמית ובפסקאות 39 ואילך לפסק-דינו של כבוד המשנה לנשיאה ריבלין, להלן: הלכת קדוש; ע"א 7731/11 צוריאל אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית בע"מ נ' אביטן, מיום 15.8.13, בפסקה 20 לפסק-דינו של כבוד השופט עמית). מכאן שהדיון בסוגיה זו אמור היה להיעשות לעיל, תחת כנפי ראש הנזק של הנזק הבלתי ממוני. לכאורה די היה באמירה לפיה הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני מוסב על כל רכיבי הנזק הלא ממוני, ובכללם הפגיעה באוטונומיה (אמירה העולה בקנה אחד עם הגישה לפיה במישור המעשי יש לפסוק פיצוי כולל עבור כל רכיבי הנזק הלא ממוני, ראו הלכת עזבון סושרד, בפסקה 2 לפסק-דינו של כבוד השופט עמית). על אף זאת, ובשל העובדה שמתעוררת בהקשר זה סוגיה שטרם הוכרעה בפסיקה, מצאתי לנכון לדחות את הדיון בה עד לאחר ההכרעה ביתר רכיבי הפיצוי להם זכאית התובעת.

64. בשאלה אם יש מקום לפיצוי נפרד בגין הנזק שעניינו בפגיעה באוטונומיה גם באותם מקרים בהם הפיצוי מוסב על העדר הסכמה מדעת נחלקו השופטים ריבלין ועמית (ראו ע"א 8126/07 עזבון צבי נ' ביקור חולים, מיום 3.1.10, להלן: הלכת עזבון צבי; לדעות השונות בהרחבה ראו ע"א 4576/08 בן צבי נ' היס, מיום 7.7.11 – להלן: הלכת בן צבי - ובהלכת קדוש). מחלוקת זו טרם הוכרעה (דנ"א 5636/11 היס נ' בן צבי, מיום 26.2.12, בפסקה 8 להחלטה; ע"א 1615/17 מרפאת עין טל נ' פינקלשטיין, מיום 6.8.13, בפסקה 17 לפסק-דינו של כבוד השופט עמית). זאת בשונה מההלכה המבוססת לפיה זכאים תובעים בעילת הולדה בעוולה לפיצוי נפרד בשל הפגיעה באוטונומיה (ראו ע"א 2600/09 מכבי שרותי בריאות נ' נ.ס., מיום  11.13, בפסקה 13 לפסק-דינו של כבוד השופט עמית; ע"א 2124/12 שירותי בריאות כללית נ' פלונית, מיום 30.10.14, בפסקה 27 לפסק-הדין). מאחר וטרם נאמרה המילה האחרונה בסוגיה זו, נראה שאין מנוס מלדון ולהכריע בה לצורך תובענה זו.

65. הנימוקים בעד ונגד מתן פיצוי נפרד עבור הפגיעה באוטונומיה נפרשו בהרחבה בפסקי-דינם של כבוד השופט עמית וכבוד המשנה לנשיאה ריבלין בעניין קדוש, ואך לאחרונה זכו לחידוד נוסף בפסקי-דינם של כבוד השופטת חיות וכבוד השופט עמית בע"א 1535/13 מדינת ישראל נ' איבי, מיום 3.9.15 (להלן: הלכת איבי).

בקצרה ניתן לומר כי לגישת כבוד המשנה לנשיאה ריבלין והשופטת חיות יש מקום לפסוק פיצוי נפרד על עצם הפגיעה בליבת זכות הבחירה הנתונה לאדם. בהקשר זה הזכיר השופט ריבלין את עמדתה של ד"ר יפעת ביטון לפיה הפגיעה באוטונומיה פוגעת ברגשות בשל התחושות שעניינן "פגיעה בכבוד, סבל נפשי, השפלה, בושה, צער, עלבון, תסכול, ערעור האמונה בזולת, ערעור תפיסת העצמי ופגיעה בהערכה העצמית של הפרט או ביכולת המימוש העצמי, הן כאינדיבידואל והן כחלק מקבוצה ועוד" (יפעת ביטון "כאבים באזור הכבוד" משפט וממשל ט 137, 184 (2005); הלכת קדוש, בפסקה 41 לפסק-דינו של השופט ריבלין). לשיטתם יש מקום להבחין בין הנזק הגופני שהוא בר פיצוי שעה שלא ניתנה הסכמה מדעת, לבין אותה פגיעה ברגשות המקימה זכות פיצוי נפרדת. עם זאת, גם לשיטה זו אין מקום לפיצוי נפרד בגין פגיעה באוטונומיה אלא אם נגרמה פגיעה בליבת הזכות ובעניין מהותי והנזק הוא נזק סובייקטיבי. עוד נקבע כי נראה שאין מקום לפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה כאשר לא נלווה לה נזק נוסף (לסיכום הפסיקה בעניין זה ראו ע"א 1326/07 המר נ' פרופ' עמית, מיום 28.5.12, בפסקה 72 לפסק דינו של כבוד המשנה לנשיאה ריבלין, ובפסקה 39 לפסק-דינה של כבוד השופטת חיות בהלכת איבי)^[2].

עמדתו של כבוד השופט עמית, כפי שהובהרה גם בהלכת איבי, היא שאין מקום לפיצוי נפרד עבור הפגיעה באוטונומיה במצב דברים מעין זה. הוא הבהיר שלשיטתו אין שוני מהותי ועיוני בין פיצוי בגין הכאב והסבל הזעם והאכזבה בשל הפגיעה הגופנית לבין הכאב והסבל ועוגמת הנפש בשל אי-מתן ההסבר; וקיים קושי ביישוב ההלכה לפיה לא ניתן פיצוי למי שלא נגרם לו נזק גופני בפועל, או למי שנגרם לו נזק מועט, עם התפיסה העקרונית בעניין מתן הפיצוי בהקשרים מעין אלה.

66. להנמקה בהלכת איבי הוסיף השופט עמית במאמרו "על סוס הפרא של הפגיעה באוטונומיה" (העומד לראות אור בספר שטרסברג-כהן) הנמקות שעניינן בהשוואה לעוולות אחרות. כך, לדוגמא, ציין כי מתן פיצוי נפרד בגין פגיעה ברגשות אמור היה להביא למתן פיצוי נפרד בגין הפגיעה באוטונומיה לא רק במקרה בו לא ניתנה הסכמה לטיפול אלא בגדרן של עוולות רבות אחרות. כך, לדוגמא, ציין כי הפגיעה באוטונומיית הפרט במסגרת עוולת התקיפה היא עזה שבעתיים מזו הבאה לידי ביטוי בעצם העובדה כי לא נמסרו לו הסברים מספיקים.

67. בהקשר זה נראה שדי בכך שנשווה אל נגד עינינו את עגמת הנפש ה"פגיעה בכבוד, סבל נפשי, השפלה, בושה, צער, עלבון, תסכול, ערעור האמונה בזולת, ערעור תפיסת העצמי ופגיעה בהערכה העצמית של הפרט או ביכולת המימוש העצמי" הנלוות לתקיפתו של אדם בעיבורה של עיר. נראה כי אלו עולים לאין ערוך על אלה הנלווים לפגיעה ברגשות בשל העובדה כי הרופא המטפל, שאין לחשוד בו מעיקרה כי בוחר הוא לפגוע במטופל, לא מסר לו הסברים מספיקים. האומנם יש מקום לתפיסה כי הפגיעה באוטונומיית הפרט של אדם המותקף על לא עוול בכפו, על דרך המשל, בשל העובדה כי העז להטיח מילה במי שנהג באופן פרוע, היא פגיעה שולית ושונה מהותית מזו של מי שלא זכה להסבר מספק על הטיפול שרופאו מבקש לבצע בו? ומה בדבר הפגיעה ברגשות שחש עובד שמעבידו מזלזל בדרישות החוק ואינו דואג לגידור לבטח או לרתימה בעבודה בגובה, אינו מעניק סביבת עבודה ברמת בטיחות מינימלית או אינו מעניק הסבר מספק לסיכוני העבודה להם הוא חשוף? כלום שונה עובד שאינו מקבל הסבר ראוי ממטופל שאינו מקבל הסבר ראוי? דומה כי התשובה לשאלה זו היא על דרך השלילה.

מסקנה אפשרית אחת מכל אלה היא שלכל ניזוק, במסגרת כל עוולה, קמה זכות לפיצוי בגין ראש נזק חדש ונוסף – הוא הפגיעה באוטונומיה. מסקנה זו מתחזקת שעה שנראה כי במקרים רבים ביותר בהם נקבעת רשלנות ניתן לעוטפה גם בטענה של העדר גילוי והסבר מספיק, ולמצער בכל מקרה בו ניתן להצביע על קיום יחסי אמון בין הצדדים ואולי אף על יחסים אחרים. כך, לדוגמא, רשלנות המיוחסת לרופא מאחר שלא עיין באופן סדיר בספרות הרפואית יכולה להיות מתוארת כאי מתן הסבר מספיק לחולה על כך שהרופא אינו מתעדכן בספרות; ייחוס רשלנות למי שביצע ניתוח על אף עייפותו הרבה יוצג כהעדר הסבר מספיק על עייפותו של המנתח; רשלנות המיוחסת לעורך-דין בשל העדר בדיקה מספקת של המרשמים הרלוונטיים של זכויות במקרקעין יכולה להיות מוצגת כאי מתן הסבר מספיק ללקוח על הצורך בבדיקה זו ועל הסיכונים שבה; רשלנות של מהנדס בשל תכנון לקוי תוצג כאי מתן הסבר ללקוח על התכנון, וכן הלאה. ניתן אף לטעון כי רשלנות המיוחסת לרשות מקומית בשל אי תחזוקה ראויה של מערכת ניקוז, הגורמת להצפות ולנזק רב לתושבים, עשויה להיות מתוארת כאי מסירת מידע מספיק לתושבים על הסכנה הטמונה במערכת הניקוז, וכי פגיעה בשל מצב לקוי של דרך תיחשב אף היא כאי מסירת הסבר ומידע מספיקים לאזרחים אודות מצב הדרך. מסקנה מעין זו, הגוררת פיצוי נוסף בגין פגיעה באוטונומיה בגדרי חלק הארי של המקרים הנופלים במסגרת עוולת הרשלנות, פורצת את גדרי דיני הנזיקין כפי שעוצבו ערב הדיון בהלכות בן צבי וקדוש. נראה שהיא חורגת הרחק אל מעבר למרחב ההתפרשות של הלכות אלה כפי שהוא נתפס על ידי שופטי בית המשפט העליון.

מסקנה אפשרית אחרת היא שאין כל שוני בין הפגיעה ברגשות האדם בשל עצם ביצוע העוולה כלפיו בשל העדר הסכמה מדעת לפגיעה ברגשותיו הנלוות לביצוע כל עוולה אחרת. מכאן שאין מקום לפיצוי נפרד בשל עצם העובדה שנפגעה זכות הבחירה של הניזוק במקרים מעין אלה.

לבד מכל אלה יש לציין כי קיים קושי בהגדרת מהות הפגיעה המהווה פגיעה בליבת הזכות, כמו גם בשאלה אם אין מקום לקביעה כי כל פגיעת גוף משמעותית כוללת, מיניה וביה, פגיעה משמעותית באוטונומייה וביכולת הבחירה, ובכלל זה בחופש העיסוק של האדם ובביצוע פעולות רבות אחרות (לדיון בהקשר זה ראו ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות 334-330 (כרך א, תשע"ב)). גם מטעמים אלה סבורני שיש להעדיף את שיטתו של כבוד השופט עמית.

68. לקביעות עקרוניות אלה ניתן לצרף את העובדה כי ספק רב אם הורם הנטל בעניין קיומה של פגיעה מובחנת באוטונומיה במקרה דנא. כאמור, הטענה בעניין הפגיעה באוטונומיה כלל לא נזכרה כלל בכתב התביעה. בתצהיר לא התייחסה התובעת לעוגמת הנפש שנגרמה לה בגין עצם הפגיעה באוטונומיה. ממילא על בית המשפט לנסות ולהעריך את הפגיעה הסובייקטיבית הנפרדת בגין הפגיעה באוטונומיה על יסוד השערות וטענות, וכל זאת כאשר הנזק הממשי בגין אותם מעשים עצמם קיבל פיצוי מלא. גם מטעמים אלה אין מקום לפיצוי בגין פגיעה מובחנת ונפרדת באוטונומיה במקרה דנא.

69. מעבר לנדרש אעיר כי אף לו היה מקום לפיצוי כלשהו בגין הפגיעה באוטונומיה, הרי שהיה מקום לפיצוי בסכום נמוך ביותר. אף שחל שוני של ממש בסכומים שנפסקו בגין פגיעה באוטונומיה מאז באה לעולם במסגרת הלכת דעקה (ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים כרמל, פ"ד נג(4) 526 (1999)), נראה שיש מקום לבחינה של קביעות אלה, כפי שיובהר להלן.

בשורה של פסקי-דין שניתנו בשנים האחרונות נקבעו סכומים גבוהים למדי בגין הפגיעה באוטונומיה בהליכים שאינם נוגעים להולדה בעוולה (ראו לדוגמא הלכת עזבון צבי, בגדרה נפסק פיצוי בסך 100,000 ₪; ע"א 9936/07 בן דוד נ' ד"ר ענטבי, מיום 22.2.11, בגדרה נפסק פיצוי בסך 250,000 ₪; ע"א 1997/10 צורף נ' ד"ר רוזנבאום, מיום 13.2.12, בגדרה נפסק פיצוי בסך 150,000 ₪; ע"א 9636/10 ניסנבאום נ' ד"ר זוסמן, מיום 2.4.12, בגדרה נפסק פיצוי בסך 150,000 ₪). קביעות אלה עסקו ברובן בפיצוי בגין עצם הפגיעה באוטונומיה, על רקע העדר פיצוי בגין נזק אחר.

מאידך ניתן להזכיר את הקביעה בע"א 2342/09 ג'ובראן נ' שירותי בריאות כללית, מיום 6.4.11, בגדרה נפסק פיצוי בסך 40,000 ₪, ואת הפיצוי שנפסק בהלכת איבי "על הצד המתון" בסכום של 50,000 ₪ לנפגע, נכון למועד מתן פסק-הדין בבית המשפט המחוזי (18.8.13). קביעה אחרונה זו משקפת פיצוי הנופל באופן משמעותי מזה שנקבע בהלכת דעקה. כידוע, הפיצוי בהלכת דעקה עמד על 15,000 ₪. הפיצוי בהלכת איבי עניינו בעוולה שביצעה המדינה כלפי המוקרנים בכך שלא יידעה אותם אודות תוצאות ההקרנות נגד גזזת. מפסק-הדין עולה כי ההחלטה אודות אי היידוע התקבלה בשנת 1991 או 1992, על רקע ידע שהיה בידי המדינה משנת 1990 לכל המאוחר. מאחר והפיצוי בגין נזק לא ממוני נושא הצמדה וריבית ממועד הפגיעה, הרי שפיצוי של 50,000 ₪ נכון לחודש אוגוסט 2013 משקף פיצוי של בין 7,000 ₪ ל-9,000 ₪ נכון למועד ביצוע העוולה. נראה איפוא שהפסיקה השלימה מעגל ושבה למקורותיה.

יתכן כי הקטנת סכום הפיצוי נשענת על ההנמקות שהובאו לעיל. יש בה גם משום התאמה של הפיצוי בגין אותן רגשות כעס ועלבון בשל אי גילוי החלופות הרפואיות לפיצוי הניתן בגין פגיעות קשות יותר באוטונומיה של הפרט על גופו. כך, לדוגמא, הפסיקה הסובבת פיצוי בגין כליאת שווא – פגיעה שאין דומה לה באוטונומיה של הפרט, הגורמת לעלבון, זעם, כעס ועגמת נפש מרובים – העניקה דרך כלל פיצוי מתון ביותר, בסכום של אלפי ₪ בודדים, עבור כל יום של שלילת החרות. סקירה מקיפה של הפיצויים שנפסקו בערכאות הדיוניות בגין שלילת חרותו של הפרט, בין אם בדרך של עיכוב לשעות מספר ובין אם בדרך של מעצר ממש, הובאה בפסק-דינו של כבוד השופט [כתארו אז] רובינשטיין ברע"א 4672/14 גליק נ' מדינת ישראל, מיום 15.1.15, בפסקאות י"ג-י"ד לפסק-הדין. מסקירה זו ניתן ללמוד, בין היתר, כי בגין מעצר שווא של 29 יום נפסק סכום של 80,000 ₪  ועבור מעצר שווא של 60 יום נפסק סכום של 120,000 ₪. בית המשפט העליון הבהיר אומנם כי שלילת חרות לתקופה קצרה יותר מחייבת פיצוי בשיעור גבוה יותר יחסית, אולם הסתפק בפסיקת אלפי שקלים חדשים בודדים עבור העיכוב מושא אותה תובענה. המעט שניתן לומר הוא כי נראה שהפגיעה באוטונומיה בדרך של כליאת שווא לתקופה ארוכה, המזכה בתשלום של עשרות אלפי שקלים חדשים בלבד, חמורה לאין שיעור מזו הנוגעת לאי מסירת מידע מספיק בנוגע לטיב הטיפול שחולה אמור לקבל.

בדומה ניתן להפנות גם לפסיקה הסובבת תקיפה ללא כל עילה, דוגמת תקיפה של אדם חף מפשע על ידי נהג אלים או תקיפות אחרות שלא קדמה להן התגרות מוקדמת. סקירת פסיקת הערכאות הדיוניות מעלה כי הפיצוי הנפסק בגין תקיפה מעין זו, הגורמת לפגיעה קשה בבטחון העצמי, לבושה והשפלה, הוא בסדר גודל של 25,000 ₪ (לפיצוי בסכום זה במקרים מעין אלה ראו לאחרונה ת.א. (שלום אי') 1746-04-11 ששון נ' אבטן, מיום 8.10.15; ת.א. (שלום ת"א) 54438-02-14 שרף נ' גזאווי, מיום 25.12.15; בת.א. (שלום י-ם) 12870-04-14 עוויסאת נ' אוחיון, מיום 28.10.15 נפסק פיצוי בסך של 20,000 ₪ בנסיבות דומות; והשוו, ממועד מוקדם לאלה, פסק-הדין בת.א. (שלום י-ם) 7927/05 ידיד נ' מנחם, מיום 11.2.07 בגדרו נפסק פיצוי בסכום של 15,000 ₪). מכאן כי אף חדירה גסה שאין כמותה לרשות הפרט, המלווה בפגיעה בשלמות גופו, בתחושת הבטחון האישי שלו ובגרימת עלבון וזעם משמעותיים מעניקה פיצוי בסכום הנופל פי כמה מהרף שנקבע עד לעת האחרונה בגין הפגיעה באוטונומיה. קיים קושי של ממש באימוץ ההנחה כי בשל אי מסירת מידע מספיק על טיפול רפואי יש להעניק פיצוי העולה במספר מונים על פיצוי הניתן במקרים אלה.

70. על רקע כל האמור לעיל הרי שאף לו הייתי מגיע לכלל מסקנה לפיה יש מקום להורות על מתן פיצוי נפרד בגין הפגיעה באוטונומיה בנסיבות העניין, היה הפיצוי עומד על סכום של 25,000 ₪ לכל היותר (כולל הפרשי הצמדה וריבית כדין עד למועד מתן פסק-הדין).

71. לנוכח כל האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה לפיה אין מקום לפסיקת פיצוי נפרד בגין הפגיעה באוטונומיה.

ניכוי תגמולי המל"ל

72. בין הצדדים התגלעו שתי מחלוקות בנוגע לניכוי תגמולי המל"ל. האחת נוגעת לשאלה אם יש להשתית את הסכום לניכוי על חישוב לפי תוחלת החיים שנקבעה במסגרת פסק-הדין או על תקנות ההיוון. השניה עניינה בשאלה אם במסגרת הניכוי מהניכוי יש להוסיף תוספת וותק לקצת הזקנה. שאלות אלה ידונו כסדרן.

• מקדם ההיוון לצורך חישוב הניכוי

73. בסמוך למועד המקורי בו נקבע התיק לשמיעת ראיות הגישה הנתבעת חוות-דעת אקטואריות מטעמה. על פי חוות-דעת אלה עולה סכומן של כלל הגמלאות ששולמו וישולמו לתובעת בגין נכות כללית, שרותים מיוחדים וניידות לכדי סכום כולל של כ- 2,080,000 ₪, כולל ריבית בגין תשלומי העבר. בסיכומיה בכתב, שהוגשו קודם לישיבת הסיכומים בעל-פה, הודיעה הנתבעת כי היא מתעתדת להגיש חוות-דעת אקטואריות לאחר מתן פסק-הדין כשאלה תיערכנה בהתאם לקיצור תוחלת החיים שתיקבע במסגרתו. בטיעונים המשלימים לעניין ניכוי תגמולי המל"ל, שהוגשו ביום 1.2.16, הבהירה הנתבעת כי חוות-הדעת שהגישה מטעמה במסגרת הגשת ראיותיה התבססו על תקנות הביטוח הלאומי (היוון), התשל"ח-1978 (להלן: "תקנות ההיוון"), לנוכח הקביעות שבהלכת אבו סרייה (ע"א 6935/99 קרנית נ' אבו סרייה, פ"ד נה(3) 599 (2001)). לשיטתה, משבוטלה הלכת אבו סרייה באמצעות הלכת אלחבאנין (ע"א 7534/12 אלחבאנין נ' כריסי, מיום 9.9.14), הרי שעה שבית המשפט קבע מה תוחלת חייו של הניזוק בפועל אין עוד מקום להגשת חוות-דעת אקטואריות המתבססות על תקנות ההיוון אלא יש לבססן על תוחלת החיים שנקבעה בפועל. לפיכך טענה הנתבעת כי שעה שהצדדים הגיעו להסכמה, על בסיס הצעת בית המשפט, ולפיה עומדת תוחלת חייה של התובעת על 23 שנים, יש לבסס את חוות הדעת האקטואריות על היוון "רגיל" המבוסס על המקדם המקובל ל-23 שנים לעתיד לפי 3% ריבית לשנה. הנתבעת הגישה חוות-דעת אקטואריות עדכניות המבוססות על תוחלת החיים שנקבעה בפועל. חישוב תגמולי המל"ל בחוות-דעת אלה מגיע לסכום של כ- 3,045,000 ₪, כולל ריבית בגין תגמולי העבר.

74. התובעת טוענת כי הקביעות בהלכת אלחבאנין הן חד סטריות ופועלות לטובתו של הניזוק לבדו. ביטול הלכת אבו סרייה במסגרת הלכת אלחבאנין נועד למנוע פגיעה אפשרית בניזוק במקרה בו קוצרה תוחלת חייו, כפי שעלה מדברי שופטי ההרכב, ולא נועד להיטיב עם המזיק. היא חלה, לשיטתה, רק במקרים בהם קוצרה תוחלת חיי הניזוק באופן שהיא נופלת מזו הבאה לידי ביטוי בתקנות ההיוון. לפיכך סבורה התובעת שהמזיק מנוע מלהסתמך על ניכוי העולה על זה המתקבל לפי טבלאות ההיוון שבתקנות ההיוון. פרשנות זו של הלכת אלחבאנין מבססת התובעת הן על לשון השאלה שנוסחה בפתח הדיון בהלכת אלחבאנין והן על טיעון לפיו בהלכה זו נקבע כי יש להעדיף את עניין הניזוק, העלול לסבול מתוצאת טעות לרעתו הרבה יותר מהנזק שייגרם לצלעות האחרות ב"משולש" ניזוק-מזיק-מל"ל, על פני עניינו של המזיק.

הנתבעת טוענת שלא ניתן לקרוא פרשנות כזו לתוך הלכת אלחבאנין. זו ביטלה את הלכת אבו סרייה ללא כל הסתייגות. אין גם בסיס, לשיטתה, להנחה לפיה חלה הלכה של בית המשפט העליון באופן א-סימטרי, ואין מקום לפרשנות מעין זו של ההלכה כאשר הדבר לא נאמר בה במפורש.

75. כפי שהובהר בהלכת אלחבאנין, העקרון הבסיסי בסוגיית הניכוי הוא כי "גם ההסדר המשפטי בין המזיק לניזוק, שעל פיו מנוכים תגמולי המל"ל מסך הפיצוי הכולל, מבוסס על ניכוי גמלאות אמת אשר שולמו וישולמו בפועל" (פסקה 11 לפסק-דינו של כבוד השופט עמית; ההדגשות במקור – ר.ו.). קביעה זו משולבת בקביעה הרחבה לפיה נקודת המוצא העומדת בבסיס הסדר הניכוי המעוגן בהוראות חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 "מחייבת שמירה על 'התאימות וההקבלה' במערכת היחסים מזיק-ניזוק-מל"ל" (שם, בפסקה 16 לפסק-הדין). הקביעה לפיה יש לשמור על "התאימות וההקבלה" בין שלוש צלעות המשולש שבה על עצמה פעמים מספר בהנמקה שבפסק-דינו של כבוד השופט עמית, וכך גם הקביעה לפיה יש לנכות את אותן "גמלאות אמת" ששולמו וישולמו בפועל.

76. המסקנה המתבקשת מדרך הנמקה זו, המבוססת על הפסיקה הרבה הסובבת את משולש היחסים שבין הניזוק, המזיק והמל"ל, היא כי מהפיצוי המשולם לניזוק יש לנכות את הגמלאות הצפויות להשתלם לו בפועל. השאלה אינה אלא אם קביעת הגמלאות הצפויות להשתלם לניזוק בפועל היא עניין הנקבע על ידי הטבלאות שבתוספת לתקנות ההיוון, או שמא ניתן וצריך לבחון את תוחלת החיים באמצעות ראיות אחרות (ככלל או במקרים בהם ניתנה הכרעה שיפוטית בסוגיה).

77. כפי שהובהר בהלכת אלחבאנין, ההלכה שנפסקה בהלכת אבו סרייה קבעה כי חישוב הניכוי יבוסס על תקנות ההיוון. בקביעה זו התבססה הלכת אבו סרייה על שתי הנמקות: האחת, עניינה בשיקולי יעילות התומכים במסקנה שיש לאמץ את תקנות ההיוון כמשקפות קביעה ממוצעת, והשניה – הנמקה מהותית שבבסיסה החשש לפגיעה אפשרית במזיק שעלול לשלם למעלה מהנזק שגרם. בהלכת אלחבאנין הובהר כי הנמקה אחרונה זו אינה משכנעת, כפי שעולה גם מהדיון בע"א 9446/01 אררט נ' המל"ל, פ"ד נח(1) 103, 112 (2003). לעניין זה צויין בהלכת אלחבאנין שיש להניח כי במסגרת תביעת המל"ל נגד המזיק עבור גמלאות המחושבות על יסוד תוחלת חיים "רגילה", יאפשר בית המשפט למזיק להביא ראיות מטעמו בעניין קיצור תוחלת החיים (הלכת אלחבאנין, בפסקה 9 לפסק-דינו של כבוד השופט עמית). מכאן שההנמקה בעניין שיקולי היעילות נותרה לבדה במערכה.

78. לטענה המשתמעת מסיכומי התובעת, לפיה גודרות תקנות ההיוון את זכות התביעה, ניתן מענה מפורש בהלכת אלחבאנין. לעניין זה קבע כבוד השופט עמית כי:

"טענה זו לוקה בהנחת יסוד מוטעית, לפיה תקנות ההיוון מחייבות התעלמות מתוחלת החיים המקוצרת, ולא היא. תקנות ההיוון אינן קובעות מהי תוחלת החיים, אלא מהו שיעור הפיצוי בהתאם לתוחלת החיים הרלוונטית. הקושי בהלכת אבו-סרייה אינו נובע אפוא מתקנות ההיוון עצמן, אלא מאופן יישומן והתאמתן לנסיבות של קיצור תוחלת חיים, ומשעה שקבע בית המשפט ממצא בדבר קיצור תוחלת חייו של הניזוק, אין כל מניעה ליישם את תקנות ההיוון בהתאם. הדברים אף עולים בבירור מדבריו של השופט אור בע"א אררט, בקבעו כי המל"ל זכאי לתבוע מחברת הביטוח "שיעור מסוים מסכום הגימלאות ששולמו והיוון הגימלאות שישולמו בעתיד לפי טבלאות ההיוון שנקבעו בתקנות הביטוח הלאומי (היוון), אולם תוך ההתאמה הנדרשת כך שבמקום תוחלת החיים הרגילה תבוא תוחלת החיים הצפויה לנפגע" (שם, בעמ' 112; ההדגשות הוספו – י.ע.). ובקיצור, ההוראה כי יש לחשב את שיעור תגמולי המל"ל לפי תקנות ההיוון, אין בה כשלעצמה כדי להעלות או להוריד לעניין סוגיית ההתחשבות בקיצור תוחלת החיים של הניזוק" (הלכת אלחבאנין, בפסקה 31 לפסק-דינו של כבוד השופט עמית; ההדגשות במקור – ר.ו.).

79. אמור מעתה "משקבע בית המשפט ממצא בדבר קיצור תוחלת חייו של הניזוק" ייושמו תקנות ההיוון בהתאם בדרך לפיה "במקום תוחלת החיים הרגילה [בתקנות ההיוון] תבוא תוחלת החיים הצפויה לנפגע". מכאן כי במקרה בו הוכחה תוחלת חייו של הנפגע באמצעות חוות-דעת רפואיות, כפי שנעשה במקרה דנא, ונקבע ממצא על ידי בית המשפט בנוגע לתוחלת חייו, תבוא תוחלת חיים זו חלף זו הקבועה בתקנות ההיוון.

יובהר כי הסכמת הצדדים לפיה תוחלת חייה של התובעת היא 23 שנים התבססה על הצעה של בית המשפט באותו דיון. הצעה זו באה לאחר עיון בחוות-הדעת, במאמרים שהציגו הצדדים ובטענות בסיכומיהם, ועל רקע המסקנה לפיה זו תוחלת החיים שיש לקבוע בנסיבות העניין. ההסכמה אליה הגיעו הצדדים לא נועדה אלא לפשט ולקצר את כתיבת פסק-הדין. אין בכך כדי לגרוע מתוקפה של הסכמה זו כ"ממצא" בעניין תוחלת החיים של הנפגע, והצדדים אף לא טענו אחרת בטיעוניהם בעניין ניכויי המל"ל. 

80. המסקנה היא, איפוא, כי שעה שבית המשפט קבע ממצא עובדתי בעניין תוחלת החיים יבוא ממצא זה תחת הקביעות ה"ממוצעות" שבתקנות ההיוון. במצב דברים מעין זה אין עוד כל משקל ל"שיקולי היעילות" ששימשו בהלכת אבו סרייה כנימוק המרכזי לתחולת תקנות ההיוון. שיקולים אלה נועדו למנוע מצב בו יידרש בית המשפט לשמוע ראיות בסוגיית תוחלת החיים בכל תובענה ותובענה, ויש בהם משום "קיזוז" של המקרים בהם תוחלת חיי הנפגע ארוכה מהממוצע מול אלה בהם היא קצרה מהממוצע (כך עולה מהדיון בע"א 19/88 פילו נ' שושנה, מיום 20.12.92, בפסקה 15 לפסק-הדין, שהקביעה במסגרתו היוותה את אחד הנדבכים עליו נשענה ההנמקה שיסודה בשיקולי היעילות בהלכת אבו סרייה). שעה שממילא נדרש בית המשפט להגיע הכרעה עובדתית בעניין תוחלת חיי הנפגע, בשל העובדה כי מדובר בפגיעה קשה הגוררת עמה, כמעט כדבר שבשגרה, קיצור מסויים לתוחלת החיים, מוצאים אותם שיקולי יעילות מהמשוואה. אלה מוחלפים ברצון לחתור לכך שהניזוק יקבל פיצוי המשקף את ניכוי הגמלאות על פי שיעורן בפועל ותוך שמהפיצוי לו הוא זכאי ינוכו גמלאות האמת.

81. הטענה לפיה יש להעדיף את עניינו של הניזוק אינה במקומה במצב דברים זה, שכן משמעות אימוץ עמדת התובעת היא כי הנפגע יקבל פיצוי יתר בעוד שהדיון בהשפעת קיצור תוחלת החיים בהלכת אבו סרייה עסק, בעיקרו של דבר, בחשש מפיצוי חסר לנפגע. הדיון בהלכות אבו סרייה סבב מצב בו עלול היה הניזוק לצאת וידיו על ראשו: מחד ישולם לו פיצוי רק בגין שנות חייו המקוצרות, ומאידך ינוכו גמלאות העולות על אלה שהוא צפוי לקבל בשנות חייו הנותרות. לא זה המצב במקרה דנא. כאשר נקבעה קביעה עובדתית-משפטית בנוגע לתוחלת החיים הצפויה לניזוק, אין עוד כל מניעה מלערוך חשבון מדוייק בנוגע לשיעור הגמלאות הצפוי ולבצע את הניכוי בהתאם. ניכוי זה לא יפגע בניזוק, שכן החישוב מבוסס על קביעה הנוגעת לתוחלת חייו המדוייקת (מבחינה משפטית), אותה תוחלת חיים עצמה ששימשה בסיס לחישוב הפיצוי בגין הפסדיו השונים. תוצאת החישוב תהיה, איפוא, מתן פיצוי מלא לניזוק על פי תוחלת החיים שקבע בית המשפט, והפחתת אמת של הקצבאות להן הוא זכאי.

82. בשולי הדברים אעיר כי פרשנות התובעת לפיה הלכת אלחבאנין ביטלה את הלכת אבו סרייה בצורה א-סימטרית מעוררת קשיים רבים. אף מבחינת הלשון בה נקטו שופטי ההרכב לא נראה שיש עיגון לתפיסה זו. אמנם, כל שופטי ההרכב בהלכת אלחבאנין הביעו את תמיכתם בתפיסה לפיה במקרים של "פגיעה בלתי צודקת בניזוק" (כלשון כבוד המשנה לנשיא נאור) יש להעדיף את עניינו של הניזוק; כי "בעולם של אי ודאות" תטה הכף לכיוון הניזוק "בעניין של הגינות" (כלשון כבוד השופט רובינשטיין); כי יש למנוע "תוצאה בלתי צודקת" בגדרה יפוצה הניזוק פחות מנזקו, ויש לחתור למצב בו משיבים את מצב הניזוק לקדמותו (כבוד השופט ג'ובראן); וכי יש להעדיף את עניינו של הניזוק על עניינו של המל"ל, שכן המל"ל הוא מפזר נזק טוב יותר (כבוד השופט זילברטל). בכל אלה אין משום אמירה כי ביטול הלכת אבו סרייה חל רק כאשר הפגיעה היא בצלע אחת של המשולש. הרצון להגיע למצב של השבת המצב לקדמותו כרוך בכלל הגדול לפיו תחול "תאימות והקבלה" בין צלעות המשולש. אין איפוא כל סתירה בין הרצון להעדיף את הניזוק במקרים בהם נראה בעליל כי הוא עומד בפני פיצוי חסר בשל ניכוי גמלאות בסכום העולה על גמלאות האמת להן הוא צפוי, לבין הקביעה לפיה ינוכו מהפיצוי גמלאות האמת אותן הוא צפוי לקבל. יתירה מזו: לו התכוון בית המשפט לבטל את הלכת אבו סרייה באופן חלקי בלבד, כך שזו תחול אך ורק על מקרים בהם נפגעים ניזוקים מהחלתה, היה עושה כן במפורש. החלת הלכה באופן א-סימטרי אינה דבר שבשגרה. כאשר בית המשפט העליון בוחר לעשות כן, מטעמים חריגים כאלה ואחרים (ראו לדוגמה הקביעה בעניין החלה א-סימטרית של אבדן סיכויי החלמה בע"א 3900/14 ל.ד. נ' מדינת ישראל, מיום 2.12.15), הדברים נאמרים בלשון מפורשת. הקביעה לפיה בוטלה הלכת אבו סרייה לא סוייגה בדרך זו בהלכת אלחבאנין, ואין לקרוא לתוכה את שאינו מצוי בה.

83. במסגרת הדיון לא התעורר הצורך לדון בשאלות המסונפות לקביעות אלה. כך, לדוגמא, במקרה דנא לא התחדדה שאלת היקף זכאותו של המל"ל לפיצוי לנוכח הממצא בנוגע לתוחלת חיי הנפגעת, וזאת מהטעם הפשוט שנראה כי זכות התביעה של המל"ל התיישנה זה מכבר. לפיכך אין צורך לדון בשאלה אם יש מקום לקביעה אחרת ביחסים שבין המל"ל למזיק. דומה שהתשובה לשאלה זו היא בשלילה, ולו בשל הצורך בשיווי המשקל בין צלעות המשולש ניזק-מזיק-מל"ל, אולם אין צורך להרחיב בסוגיה זו במסגרת הדיון בתובענה שלפני.

אין גם צורך בדיון בשאלה אם ביטולה של הלכת אבו סרייה מביא לתוצאה לפיה במקרים "שגרתיים" בהם מבסס בית המשפט את הפיצוי בראשי הנזק השונים על תוחלת חיים הנגזרת מטבלאות תוחלת החיים המפורסמות על ידי הלמ"ס, יש לראות בכך כ"ממצא" של בית המשפט, שיגרור ניכוי שלא בהתאם לתקנות ההיוון. נראה שהכף נוטה כנגד קביעה מעין זו, מאחר ובמקרים מעין אלה מבוססת זכות התביעה של המל"ל על תקנות ההיוון והטבלאות שבתוספת, ונראה שבהקשר זה עדיין עומדת בעינה ההנמקה שבבסיס הלכת אבו סרייה. נראה איפוא שיש לצמצם את תחולת ההלכה לפיה יבוסס חישוב הניכוי על ממצא של בית המשפט רק לאותם מקרים בהם נקבע ממצא עובדתי בעניין תוחלת החיים תוך ביסוס על ראיות רפואיות מתאימות, ורק כאשר נוצר צורך אמיתי בדיון בתוחלת חייו של הנפגע, בשל פגיעה פיזית קשה שיש לצפות כי תגרור כשלעצמה השפעה על תוחלת חייו. לטיבם של מקרים אלה ניתן להיעזר בקביעות שבהלכת אלחבאנין בנוגע לטיב המקרים בהם נוצר הצורך להודיע למל"ל על העלאת טענה בעניין קיצור תוחלת החיים. כאמור, גם בסוגיה זו אין צורך להכריע במקרה דנא.

84. המסקנה מכל האמור לעיל היא כי יש לנכות את גמלאות המל"ל ששולמו וישולמו לתובעת בפועל, בהתאם לתוחלת החיים שנקבעה על יסוד הראיות שהובאו לפני בית המשפט. לפיכך יש לנכות את הגמלאות על פי חוות-הדעת העדכניות (בצירוף הפרשי ההצמדה והריבית לעבר – ראו ע"א 709/80 פרלמן נ' לוזון, פ"ד לו(4) 273, 277 (1982); והשוו ע"א 9499/07 מימי פלאס נ' כלל, מיום 12.09, בפיסקה ז' לפסק-הדין; ע"א 3293/08 מדינת ישראל נ' שוכר, מיום 21.2.11, בפיסקה 10 לפסק-הדין).

• תוספת וותק לקצבת הזקנה במסגרת הניכוי מהניכוי

85. עניין אחרון שיש לענות בו נוגע למחלוקת הצדדים אם במסגרת הניכוי מהגמלאות ("הניכוי מהניכוי") יש להביא בחשבון את תוספת הוותק לקצבת הזקנה שהתובעת אמורה היתה להיות זכאית לה בהגיעה לגיל הקובע (לדיון בסוגיית הניכוי מהניכוי ראו ע"א 9209/03 עזבון ניסן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, מיום 16.11.08, בפסקאות 6 ו-10 לפסק-הדין, והאסמכתאות הנזכרות שם, להלן: הלכת עזבון ניסן; למהותה של תוספת הוותק לקצבת הזקנה ראו גם ת.א. (שלום י-ם) 10509/04 המל"ל נ' ביטוח חקלאי, מיום 5.12.15, בפסקאות 22-19 ו-30 לפסק-הדין). לעניין זה רואה אני את טענות התובעת מאלה של הנתבעת. הובהר לעיל כי על הניכוי מהפיצוי להישען על גמלאות אמת. הפחתה קצבת זקנה ללא תוספת הוותק (לה עשוי היה הניזוק להיות זכאי, לולא התאונה, בהתאם להוראת סעיף 248 לחוק הביטוח הלאומי) אינה עולה בקנה אחד עם חישוב גמלאות אמת (ראו בדומה, אף אם בהקשר אחר במקצת, בפסקה 33 לפסק-דינו של כבוד השופט עמית בהלכת אלחבאנין; למסקנה דומה, לפיה יש להוסיף לקצבת הזקנה את תוספת הוותק בטרם הניכוי ראו ת.א. (מחוזי י-ם) 24758-03-11 אהל נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב, מיום 21.5.15, בפסקאות 35-33 לפסק-דינו של חברי כבוד סגן הנשיא [כתארו אז] פרקש). מכאן שיש במקרה דנא להקטין את הניכוי מהפיצוי בסכום תוספת הוותק.

86. הנתבעת טענה כי גם אם תתקבל גישה זו הרי שיש להפחית מהתוספת את ה"חסכון" שבאי תשלום ההפרשה לקצבת הזקנה, בהתאם לקביעה שבהלכת עזבון ניסן. הטענה בנוגע להיקף התשלום עבור רכישת קצבת הזקנה טעונה הוכחה, כפי שנקבע בהלכת עזבון ניסן. לנוכח מכלול הטענות, ומכיוון שלא הוצג חישוב מדוייק של תוספת הוותק ולא הוכח שניתן לדעת כיום מה מתוך התשלומים לביטוח לאומי מוקצה לתשלום קצבת הזקנה, ינוכה בשלב זה סכום של כ-60,000 ₪ מגמלאות המל"ל.

87. לנוכח כל האמור לעיל יופחתו מהפיצוי הגמלאות להן תהיה התובעת זכאית בהתאם לתוחלת החיים שנקבעה לעיל, כאשר מסכום הניכוי יופחת סכום תוספת הוותק המוערך, כמובהר לעיל. לצורך החישוב להלן יובא בחשבון סכום ניכוי כולל של 2,985,000 ₪, המשקף במעוגל את ניכוי מלוא הגמלאות על פי חוות-הדעת האקטואריות העדכניות והניכוי מן הניכוי, ולו לצורך ביצוע יתרת התשלום בהקדם האפשרי. הנתבעת רשאית להגיש חוות-דעת משלימה נוספת, ובה הנתונים המדוייקים בעניין הניכוי מן הניכוי ועלות רכישת הקצבה (ככל שנתון זה מעוגן בפרסום רשמי), לצורך חתימה על פסיקתא מתאימה.

סוף דבר

88. על יסוד האמור לעיל תשלם הנתבעת לתובעת את הסכומים דלהלן:

89. לסכום זה יצורף שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4%, וכן הוצאות המשפט של התובעת. הסכום ישולם עד ליום 6.3.16, שאם לא כן הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום תשלומו בפועל.

המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ד בשבט התשע"ו, 3 בפברואר 2016, בהעדר.

[1] אמבוליזציה היא פרוצדורה רפואית כוללת הזרקה של חומר או תסחיף לחלל מלא דם לצורך חסימתו (עדותו של ד"ר סגל בעמ' 87 לפרוטוקול, שורות 23-21; עדותו של ד"ר כהן בעמ' 121 לפרוטוקול, שורות 17-15).

[2] יתכן שקביעה עקרונית זו הושפעה גם מהאפשרות לפיה לו היה נפסק פיצוי פגיעה באוטונומיה לכל אחד ממקבלי הטיפול בהקרנות בגזזת בישראל, ובהנחה כי הפיצוי היה בסכום של 50,000 ₪ בדומה לפיצוי שנקבע לאותם מערערים שזכו לפיצוי במסגרת הלכת איבי, הרי שגם על פי הערכות שמרניות היה הפיצוי הכולל עומד על סכום של כ- 5,000,000,000 ₪ מקופת המדינה (להערכות שמרניות פחות הפיצוי הכולל מגיע היה ל-10 מיליארד ₪). יש בכך אולי כדי להדגים את ההשפעה הכלכלית האפשרית של יצירת ראש נזק חדש בכלל ושל מתן הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה בפרט.