1.תובענה זו עניינה בבקשת התובעת (להלן: "פזגז"), חברה מובילה בתחום אספקת הגז לבישול ביתי, למתן סעדים כספיים וצווי מניעה נגד הנתבעת 1 (להלן: "דורגז"), אף היא ספק גז מורשה, ונגד הנתבע 2 (להלן: "בדארנה") – סוכן מורשה של דורגז. זאת, בהסתמך על קביעות בפסק דין שניתן בהליך קודם בין פזגז לדורגז, שלפיהן דורגז ובדארנה מכרו שלא כדין אלפי מיכלי גז של פזגז (ריקים, ללא גז) לצדדים שלישיים, שנועדו להגיע לשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה.
השתלשלות ההליכים שהביאה להגשת התביעה
2.התביעה מתייחסת לשתי מסכות עניינים נפרדות: מסכת העניינים הראשונה התרחשה בשנת 2003 (להלן: "אירוע 2003") ומסכת שנייה אירעה בשנת 2008 (להלן: "אירוע 2008").
בשנת 2003 נודע לפזגז כי דורגז מכרה אלפי מיכלים של פזגז למשווק גז בשטחי יהודה ושומרון, שם נמחקו מהם סממני הזיהוי של פזגז (בין השאר באמצעות צביעתם בצבע כחול והחלפת הברזים שבראשם), והם הוסבו לשימוש תושבי השטחים. בעקבות זאת, פנתה פזגז לבית משפט זה ועתרה למתן צווים האוסרים על דורגז לשווק, למכור, לצבוע ולהעביר מיכלים של פזגז לשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה; למתן צווים המורים לדורגז להשיב לפזגז את כל מיכלי הגז של פזגז שברשות דורגז; וכן למתן חשבונות (ת"א 2215/05, להלן: "התובענה הראשונה").
3. בעוד ההליכים בתובענה הראשונה מתנהלים בבית המשפט, ביום 27.8.2008 תפס משרד התשתיות הלאומיות (להלן: "משרד התשתיות". יצוין כי בממשלה הנוכחית אוחד משרד התשתיות עם משרד האנרגיה והמים, והוא מכונה היום משרד התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים) – שהוא המשרד האחראי על בטיחות הגז – כ-1,500 מיכלי גז בנפח 48 ק"ג כל אחד במגרש באזור התעשייה באשקלון, השייך למר נסים ג'אן (להלן: "התפיסה במגרש ג'אן", "מגרש ג'אן" ו-"ג'אן", בהתאמה). מבין מיכלי הגז שנתפסו במגרש ג'אן, 661 היו של פזגז.
קיימת מחלוקת בין הצדדים באשר למספר המדויק של המיכלים שנתפסו במגרש ג'אן, שאליה אדרש בהמשך.
מחקירות המשטרה ומשרד התשתיות נתברר כי המיכלים שנתפסו במגרש ג'אן היו חלק מעסקה שבמסגרתה מכר בדארנה 4,000 מיכלי גז בנפח 48 ק"ג לאדם בשם בהלול ברצועת עזה, וג'אן שימש כמתווך בין השניים (להלן: "עסקת בדארנה-ג'אן"). כן נראה שמתוך 4,000 המיכלים שנכללו בעסקה זו, אותם מיכלים שלא נתפסו במגרש ג'אן אכן הגיעו ליעדם בעזה, שכן מיכלים אלה לא אותרו מעולם.
בעקבות התפיסה במגרש ג'אן והחקירות האמורות, פנתה פזגז לבית המשפט בתביעה נוספת (ת"א 2182/08, להלן: "התובענה השנייה"), נגד דורגז, בדארנה, ג'אן ונגד המובילים שהשתתפו בהעברת מיכלי הגז מבדארנה לג'אן ובהמשך לעזה. במסגרת התובענה השנייה עתרה פזגז לסעדים של מתן חשבונות וצווי מניעה.
4. במהלך דיוני ההוכחות בתובענה הראשונה, שנסבה על אירוע 2003, התבררו עובדות בנוגע לשני האירועים, מ-2003 ומ-2008. כמו כן, במסגרת התובענה הראשונה הגיש מנהל דורגז דאז, מר אליהו משגב (להלן: "משגב"), תצהיר מיום 1.9.2010 (להלן: "תצהיר משגב") שלפיו דורגז מכרה 2,419 מיכלי גז בנפח 12 ק"ג כל אחד למר חוואג'ה (משווק גז בשטחי יהודה ושומרון, להלן: "חוואג'ה"), בתקופה שבין חודש דצמבר 2002 לחודש מרץ 2003. על פי הסדר דיוני שנקבע בין הצדדים, עם הגשת תצהיר משגב התמצה הדיון בסעד של מתן חשבונות בתובענה הראשונה.
5. ביום 2.3.2011 ניתן פסק הדין בתובענה הראשונה (כבוד השופט י' גייפמן) ובו נקבעו, בין השאר, הדברים הבאים:
"לאור העובדה שהוכח שהנתבעת (דורגז – ע'ב') מכרה ב-2003 2,420 מכלים של התובעת (פזגז – ע'ב') לצד ג' המשווק גז ביהודה ושומרון, ולאור העובדה שהוכח שסוכן של הנתבעת (בדארנה – ע'ב') מכר ב-2008 מכלים של התובעת, שכפי הנראה יועדו למכירה בחבל עזה – ניתן בזה צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעת או מי מטעמה לשווק, למכור, לצבוע, ולהעביר מכלים של התובעת לשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה." (פסקה 3ה לפסק הדין)
כמו כן הורה בית המשפט לדורגז להעביר לפזגז את כל מיכלי הגז של פזגז שברשות דורגז.
בית המשפט ציין בפסק דינו כי הסתמך בקביעותיו על עדותו של משגב, מיום 25.4.2010, שלפיה מכרה דורגז 2,420 מיכלים של פזגז לחוואג'ה בשנת 2003; ועל עדותו של בדארנה מיום 24.5.2010, שלפיה מכר בדארנה 4,000 מיכלי גז לג'אן בשנת 2008.
יוער כי תצהיר משגב מציין 2,419 מיכלים ופסק הדין מתייחס ל-2,420 מיכלים. לא הוצג בפניי הסבר להפרש המיכל הבודד או ראיה אחרת לעניין כמות המיכלים מלבד תצהיר משגב. משכך אצמד בדיון לכמות שצוינה בתצהיר משגב – 2,419 מיכלים.
בית המשפט הוסיף וקבע בפסק הדין, בנוגע לאירוע 2008:
"לא ניתן לשלול את הטענה שמכלים אלה של התובעת, שנמכרו ע"י סוכן הנתבעת לניסים ג'אן – הגיעו בסופו של דבר לעזה." (פסקה 3ב לפסק הדין)
6. ביום 6.2.2011 ניתן פסק דין בתובענה השנייה, בפני אותו מותב שדן בתובענה הראשונה (כבוד השופט י' גייפמן), ובו ציין בית המשפט את הדברים הבאים: ראשית, כי נגד 10 מבין 12 הנתבעים בתובענה השנייה ניתנו פסקי דין בהסכמה במהלך בירור התובענה השנייה (אעיר שפסקי דין אלו ניתנו כולם כפסיקתות, שבהן צוו הנתבעים להימנע מלסחור במיכלי גז של פזגז ללא אישורה בכתב); שנית, פזגז הודיעה שהסעד למתן חשבונות נגד דורגז התייתר עקב הגשת תצהיר משגב וחקירת בדארנה במסגרת התובענה הראשונה; ושלישית, פזגז קיבלה את המלצת בית המשפט בתובענה השנייה לשמור את זכותה להגיש תביעה כספית בהליך נפרד.
על סמך הקביעות האמורות בפסקי הדין בתובענה הראשונה ובתובענה השנייה, שבמסגרתן ביקשה פזגז סעדים של מתן חשבונות וצווים אך לא סעדים כספיים, עותרת פזגז בהליך זה לפיצוי כספי בגין אירועי 2003 ו-2008.
עובדות נוספות שצריכות לעניין
7. במסגרת ההליך הנוכחי הוגשו ראיות נוספות לעניין אירוע 2008, ובהן חשבוניות מיום 25.8.2008 (יומיים לפני התפיסה במגרש ג'אן) בגין מכירה של 4,000 בלוני גז שהוציא בדארנה לג'אן, וכן חשבוניות מאותו יום שהוציא ג'אן לבהלול בגין מכירת אותה כמות של בלוני גז (נספחים א2, א3, א5 ו-א7 לתצהיר ג'אן; להלן יכונו יחדיו: "חשבוניות ג'אן").
בעקבות התפיסה במגרש ג'אן ביום 27.8.2008, ביצעו פקחי משרד התשתיות שלוש פשיטות נוספות במתקני הנתבעים:
ביום 28.8.2008 תפסו פקחים כ-200 מיכלי גז נוספים במתקן בטמרה אשר הוחזקו שם על ידי בדארנה, ומתוכם החזיר המשרד לתשתיות לפזגז 98 מיכלים.
ביום 3.9.2008 תפסו פקחים כ-4,000 בלוני גז במתקן דורגז באעבלין. כשבועיים לאחר מכן, ביום 18.9.2008, הוזמנו אנשי פזגז למתקן באעבלין לאסוף 1,610 מיכלים בנפח 12 ק"ג ו-99 מיכלים בנפח 48 ק"ג מתוך הכמות שנתפסה.
עוד באותו יום, 18.9.2008, ולאחר שאנשי פזגז אספו את מיכלי פזגז מהתפיסה מיום 3.9.2008, תפסו פקחים כמות נוספת של 1,000 מיכלי 12 ק"ג של פזגז במתקן דורגז באעבלין.
8.בעוד התובענה דנן מתבררת, הגישה פזגז ביום 22.7.2013 בקשה במעמד צד אחד למתן צו עשה זמני ולמינוי כונס נכסים זמני, וזאת בטענה כי הצו נדרש כדי לתפוס מאות מיכלים של פזגז שנמצאים במתקן הגז של בדארנה. בקשה זו אושרה וביום 24.7.2013 נתפסו 800 מיכלים של פזגז במתקן הגז של בדארנה בסכנין. בהמשך הוסכם בין הצדדים כי המיכלים שנתפסו יועברו לרשות פזגז וכן שהוצאות הבקשה יובאו בחשבון בסופו של הדיון בתיק העיקרי.
לשלמות התמונה אוסיף ואציין בנוגע לאירוע 2003 כי טרם שפנתה פזגז לבית המשפט המחוזי בתובענה הראשונה, היא הגישה ביום 12.8.2003 תובענה דומה לבית משפט השלום, תוך שהעריכה את שווי הסעד הכספי הנגזר מתביעתה למתן חשבונות ב-2 מיליון ש"ח.
בהמשך, ביום 1.9.2005 תיקנה פזגז את הערכת השווי ל-2.6 מיליון ש"ח והגישה כתב תביעה מתוקן לבית המשפט המחוזי – הוא כתב התביעה בתובענה הראשונה.
רקע כללי – שוק אספקת הגז
9.טרם שאפנה לבירור התובענה ולטענות הצדדים, מן הראוי לייחד מספר מילים לשוק אספקת הגז בישראל, הדין החל לגביו והמצב בפועל.
אקדים ואדגיש כי מעדויות הצדדים ומהראיות שהגישו בהליך זה, כמו גם מן האמור בפסק הדין בתובענה הראשונה, עולה תמונה מטרידה ולפיה ספקי הגז סיגלו לעצמם נוהלי פעולה העומדים בניגוד להוראות חקיקה מפורשות. התמונה המצטיירת, שעליה עמד בית המשפט גם בפסק הדין בתובענה הראשונה, היא של הפרה שיטתית וכשלים מתמשכים ביישום הוראות החוק, וזאת משיקולי עלות-תועלת ותוך התעלמות מודעת מהוראות הדין. נראה כי מצב זה מצריך, מחד גיסא, הגברת האכיפה והקפדה על ציות לחוק; וייתכן שגם התערבות מצד המחוקק, מאידך גיסא, תוך שקילה מחדש והתאמת החקיקה הרלוונטית למגבלות ולקשיים שעימם מתמודדים ספקי הגז.
המסגרת הנורמטיבית בשוק אספקת הגז לבישול ביתי
10.שיווק הגז לבישול ביתי (המכונה גם גפ"מ – גז פחמימני מעובה) נעשה בישראל, בין השאר, במיכלים מיטלטלים, המכונים גם "בלוני גז". בענייננו, פזגז עושה שימוש במיכלים בשני נפחים: 12 ק"ג ו-48 ק"ג (להלן: "מיכל 12" ו-"מיכל 48", בהתאמה).
כעולה מכתב התביעה, פזגז מסמנת את מיכליה בסימנים ייחודיים: ראשית, בהתאם להוראות התקן הישראל החל על מיכלי גז – ת"י 70 – שמה של החברה מוטבע על המיכלים ("פזגז", או אחד משמות שתי החברות שמוזגו אליה, ובהן "פטרולגז"). בנוסף, מותקן במיכלים מגן ברז ייחודי; ועוד במיכלי 12 מותקנת ידית אחיזה ייחודית, ובמיכלי 48 חלקם העליון של המיכלים צבוע בצהוב או בירוק. סימון זה נעשה בהתאם להוראות צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (סימון ומילוי מכלי גז), התשנ"א-1991 (להלן: "צו הסימון").
11.בהקשר, כבענייננו, של סחר במיכלי גז של ספק אחד על ידי ספק גז אחר, מורה סעיף 3 לצו הסימון כדלקמן:
"ספק גז לא ימלא, לא יוליך, לא יוביל ולא יאחסן מכל גז שיש עליו סימון של ספק אחר ולא ימכור או ישווק לצרכן, בדרך כלשהי, גפ"מ למכל גז שיש עליו סימון של ספק אחר."
באשר להחזקת מיכלי גז של ספק גז אחד במתקן גז של ספק גז אחר, מורה סעיף 5 לצו הסימון:
"ספק גז לא יכניס למיתקן גז שלו ולא יחזיק בו מכל גז שיש עליו סימון של ספק גז אחר."
ובהקשר, כבענייננו בנוגע לאירוע 2003, של צביעת מיכלי פזגז בכחול והחלפת סממני הזיהוי, בהם הברזים הייחודיים של פזגז, קובע סעיף 6 לצו הסימון:
"לא ישחית אדם, לא ימחק, לא ישנה ולא יסתיר סימון על מכל גז..."
אוסיף ואציין את תקנה 6 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (מכלי גז), התש"ן-1990 (להלן: "צו הפיקוח מ-1990"), הקובעת לאמור:
"אין להוציא מתחום השיפוט של מדינת ישראל מכלי גז העומדים בדרישות התקן הישראלי, בין שהמכלים מולאו בישראל בגז פחמימני מעובה ובין שהמכלים ריקים;..."
נראה שבענייננו, פעולות הנתבעים כפי שהן עולות מפסק הדין החלוט בתובענה הראשונה, נעשו בניגוד מוחלט להוראות המצוטטות לעיל. יצוין בהקשר זה כי ביום 23.2.2015 נכנס לתוקפו צו הגז (בטיחות ורישוי) (מכלי גפ"מ מיטלטלים), התשע"ה-2015 (להלן: "צו הגז החדש"), אשר ביטל ובא חלף צו הסימון וצו הפיקוח מ-1990, אך צווים אלה הם שחלו בתקופה הרלוונטית לתביעה זו. ועוד יצוין כי גם בצו הגז החדש נותרו בעינם האיסורים על הוצאת מיכלי גז מתחום מדינת ישראל; על השחתת סימון של מיכלי גז; וכן על החזקה של מיכלי גז של ספק גז אחר (למעט בנסיבות ובתנאים המפורטים בתקנה 3(ב) לצו הגז החדש).
שאלת חוקיותו של צו הסימון והשיקולים שבבסיסו עמדו לדיון בבג"צ 2322/91 גז גל בע"מ נ' שר האנרגיה והתשתית (4.7.1991). וכך מפי השופט (כתוארו אז) אהרן ברק:
"נחה דעתנו כי השיקול שעמד ביסוד צו הפיקוח (צו הסימון – ע'ב') הוא שיקול בטיחותי. גז הוא מוצר מסוכן. מיכלי גז רגישים לפגיעות של קורוזיה, סדקים, שסתומים וכיוצא בהם פגעים העשויים לגרום נזק רב לאדם ולרכוש. צו הפיקוח נועד לאפשר מילויין של דרישות בטיחות יסודיות, בלא שהוא פוגע בעקרונות הרפורמה במשק הגז בישראל. אכן הרשות בידי כל צרכן להפסיק את התקשרותו עם ספק גז פלוני ולהתקשר עם ספק אלמוני. עם זאת, תחרות חופשית אינה שקולה כנגד הפקרות, ועמידה על דרישות של בטיחות מתיישבת עם עקרונות של משק חופשי."
12.בהקשר זה, של הפסקת התקשרותו של צרכן עם ספק גז פלוני והתקשרותו תחת זאת עם ספק גז אלמוני, קבע המחוקק מספר הוראות בתקנות ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה) (משק הגז – החלפת ספק גז), התשנ"א-1991 (להלן: "תקנות החלפת ספק גז"). בתקנה 1 לתקנות החלפת ספק גז, מוגדר:
"'ציוד מושאל' – ציוד שעל פי החוזה בין ספק הגז לצרכן הגז מצוי בבעלות ספק הגז ומושאל לצרכן גז לצורך הספקת גז או לשימוש בו, לרבות מכל גז;"
בהתאם לקבוע בדין, בין השאר בתקנות החלפת ספק גז, מיכלי הגז הם בבעלות ספק הגז ומושאלים לצרכן, לרוב כנגד פיקדון כספי שמפקיד הצרכן בידי ספק הגז. תקנה 3 לתקנות החלפת ספק גז, שעניינה בפירוק מיכלי גז וציוד מושאל וסילוקם, קובעת:
"(א) ספק גז יוצא שקיבל הודעה מצרכן גז על סיום החוזה כאמור בתקנה 2(ג), חייב לפרק ולפנות, על חשבונו, את מכלי הגז והציוד המושאל השייך לו, בתוך עשרה ימים ממועד מסירת ההודעה, ובלבד שהודיע לצרכן הגז שלושה ימים מראש על מועד הפירוק...
(ב) לא פירק ספק הגז היוצא מכלי גז וציוד מושאל ולא סילקם כאמור בתקנת משנה (א), רשאי צרכן הגז לעשות כן באמצעות ספק הגז הנכנס שעמו התקשר... ספק הגז היוצא יטול את מכלי הגז והציוד שפורקו תוך 48 שעות ממסירת הודעה על פירוקם."
"ספק גז יוצא" מוגדר בתקנה 1 לתקנות החלפת ספק גז כ"ספק הגז שצרכן הגז החליט לסיים את חוזה הספקת הגז עמו"; ו-"ספק גז נכנס" מוגדר כ"ספק הגז שצרכן הגז החליט להתקשר עמו בחוזה להספקת גז".
ועוד לענייננו, תקנה 4 לתקנות החלפת ספק גז, שכותרתה "פעולה באמצעות שלוח", מורה בין השאר:
"(ב) שלוח כאמור בתקנת משנה (א) יפעל על סמך יפוי כוח, בכתב, מאת צרכן הגז, ויחולו עליו כל הזכויות והחובות לענין תקנות אלה שיש לצרכן גז, לרבות הזכות לפרק מכלי גז וציוד מושאל במקרה שספק הגז היוצא לא עשה הדבר, והזכות לקבל מספק הגז היוצא את החזר התשלום בעד מכלי הגז והציוד המושאל (להלן – דמי פיקדון); במקרה האמור יחזיר הספק היוצא את דמי הפקדון לשלוח."
יוער כי ההתייחסות לדמי הפיקדון בהמשך תהא כהגדרתם של אלה בתקנה 4 לתקנות החלפת ספק גז כפי שצוטטה לעיל.
המצב בפועל בשוק אספקת הגז
13.מעדויות הצדדים בהליך זה, וכך גם עולה מפסק הדין שניתן בתובענה הראשונה, מתברר כי בשוק אספקת הגז השתרש לו נוהג שונה בתכלית מזה המתחייב מהוראות הדין שמקצתן צוטטו לעיל. כך, חרף הדרישות המפורשות מספק גז לא להכניס למתקן שלו מיכלי גז של ספק גז אחר, לא להחזיק ולא לסחור בהם; ועל אף ההסדר המפורט הקבוע בתקנות החלפת ספק גז, שלפיו על ספק הגז היוצא לאסוף את מיכלי הגז והציוד המושאל בתכוף לאחר קבלת הודעה בנדון – הדברים אינם מתבצעים בהתאם להוראות הדין.
בענייננו, וכפי שיפורט מיד, נמצא כי כאשר ספק הגז הנכנס הוא דורגז וספק הגז היוצא הוא פזגז, ובפרט כאשר בדארנה הוא הסוכן המבצע בפועל את ההחלפה, חורגים הדברים מניהול תקין ויישום הוראות החוק. נמצאנו למדים מעדויות הצדדים כי בשל שיקולי כדאיות כלכלית מתעלמת דורגז מהוראות החוק, מחזיקה ואוגרת מיכלי גז של פזגז ואף סוחרת בהם. על פי עדותו של מנהל חטיבת הגז הביתי בדורגז, מר זאב גולן (להלן: "גולן"), כאשר זו משמשת כספק גז נכנס, דורגז מתקינה מיכל גז שלה ונוטלת מהצרכן את המיכל הקודם – של פזגז:
"אם לקוח מבקש לעבור אלינו, מחתימים אותו על טופס יפוי כח, מחתימים אותו על חוזה. טופס יפוי כוח והמחאת זכות, מחתימים אותו על הסכם, עושים לו בדיקה תקנית כחוק. ואז אנחנו מתקינים את הבלונים שלנו ואוספים את הבלונים של פזגז." (פרוטוקול הדיון, עמ' 152 ש' 22-19)
14.עד כאן הפעולה המתוארת תואמת את האמור בתקנות כפי שפורטו לעיל. מכאן, על פזגז לאסוף את המיכל שלה מדורגז, וזאת בתוך 48 שעות מעת הודעת דורגז לפזגז. כמו כן, בהתאם להוראת תקנה 4 לתקנות החלפת ספק גז, דורגז רשאית, על סמך יפוי כוח מהצרכן, לאסוף מפזגז את הפיקדון (במידה שהצרכן אכן הפקיד פיקדון). לדברי גולן, בפועל דורגז אינה מטפלת באיסוף דמי הפיקדון, וכך לטענתו מכיוון שפזגז אינה מעבירה את דמי הפיקדון לדורגז:
"...ברגע שמפיץ מביא לי בלונים של פזגז מסודר עם כל הטפסים, אני מזכה אותו מלא, לוקח את הבלונים מעביר לפזגז ולא מקבל כלום..." (פרוטוקול עמ' 156 ש' 10-8)
ואולם, משיקוליה הכלכליים ואחרים, דורגז מצידה אינה מדווחת לפזגז על כל החלפה ועל החזקתה במיכלי פזגז, ובפרט על החלפה והחזקה כזו שמבוצעת על ידי בדארנה. על פי גולן, סוכנים ומפיצים מסוימים ובכללם בדארנה, הנחשב בדורגז לסוכן מצליח ובעל היקף פעילות רחב, מבצעים החלפות מיכלים אצל צרכנים מבלי למלא את הטפסים הדרושים, לרבות יפוי הכוח (פרוטוקול עמ' 153 ש' 25-9).
לדברי גולן, קיימות מספר סיבות להחלפת ספק גז מבלי למלא טפסים. סיבה אחת, הבולטת דווקא באזור הפעולה של בדארנה, היא אי-רצונם של בני המגזר הערבי למסור את פרטיהם (פרוטוקול עמ' 153 ש' 16-15). גם בדארנה העיד כי "במגזר הערבי לא מחתימים כלום" (פרוטוקול עמ' 217 ש' 24). סיבה אחרת, על פי גולן, להחלפת מיכלי גז ללא החתמת טפסים היא פעולות בניגוד לחוק שמבצעת פזגז:
"אנחנו מגיעים ללקוח שלנו ולהפתעתנו אנחנו מוצאים במקום שיהיו שמה שני גלילים (בלוני גז – ע'ב') של דורגז, יש עכשיו גליל אחד של פזגז ואחד של דורגז. פזגז ביצעה פה החלפת ספק בניגוד לחוק. יש פה גם עמדה מעורבת, אסור שזה יהיה, זה בניגוד חמור לחוק. כי יש פה עכשיו גליל גם של פזגז וגם של דורגז. אם יהיה אירוע, מי אחראי למערכת הזו. כמובן שתי החברות יתנערו מזה. אוקיי? זה דבר אחד. אז זה האפיק השני שמגיעים אלינו גלילים..." (פרוטוקול עמ' 150 ש' 22-17)
15.סיבה נוספת, לשיטת גולן, היא שהוראות החוק המחייבות מתן הודעה מוקדמת לספק הגז היוצא לפני ניתוקו, מסרבלות ומקשות את המעבר מספק לספק. הפועל היוצא מכך הוא, שבמקרים רבים סוכנים של דורגז, לרבות בדארנה, מבצעים התקנה והחלפת ספק גז מבלי למלא טפסים, שכן ממילא מדובר בהתקנה שלא על פי הוראות החוק:
"כב' השופטת: ואדוני אומר שיש אלפי מקרים שהוא (הכוונה לבדארנה – ע'ב') לא החתים, זה תקין?
ת. לא, זה לא תקין, אבל זו המציאות בשטח, אלה תנאי השוק, כך קבעו, ככה שומרים על שוק של, אין תחרות בו, ככה חונקים את השוק, אוקיי? וכך אנחנו לא מצליחים לעשות שום דבר. אז נכון, התהליך, קודם כל צריך לשלוח להם את הטופס ואחר כך להחליף את הבלונים אבל יש לך פה בן אדם שתקוע עם שני בלונים בלי גז, צריך לבשל לביתו, אם אנחנו נתחיל לעבוד עם הטפסים האלה, כלומר, נשלח לפזגז, מה שהם יעשו, ילכו מיד לבן אדם, ויגידו לו: 'לא, אל תעבור לדורגז, תישאר איתנו'. בצורה כזאת, גבירתי, חונקים את התחרות ואי אפשר לעבור מספק לספק..." (פרוטוקול עמ' 157 ש' 22-14).
גולן ממשיך ומסביר בעדותו כי במקרה כזה, של החלפת מיכלים ללא מילוי הטפסים הנדרשים, דורגז מצידה מסרבת לקבל את המיכלים ומחזירה אותם לסוכן:
"...טופס שהוא לא מלא מוחזר – לא רוצים את הבלון, תלך, תחליף תסתדר לבד." (פרוטוקול עמ' 200 ש' 8-7).
וגם:
"ש.אתה טוען: 'יש מיכלים שאין לגביהם טפסים', אותם מיכלים אתה לוקח והודף אותם לעברו של בדארנה?
ת. מחזיר את זה למפיץ, מחזיר את זה למפיץ, זה מתבצע גם היום, ככה זה." (פרוטוקול עמ' 156 ש' 17-15).
16.לדברי גולן, מדובר בנוהל מקובל, שבמסגרתו סוכנים כדוגמת בדארנה אוגרים אצלם מיכלים של ספקי גז אחרים; ובהמשך הם מחליפים את כמות מיכלי הגז שנצברה אצלם עם כמות זהה של מיכלי גז של דורגז שנצברה אצל סוכנים של ספקי הגז האחרים:
"ש.החזרתם לו מיכלים שהוא (הכוונה לבדארנה – ע'ב') הביא לכם?
ת. כן...
ש. ומה אתה חשבת שהוא יעשה עם המיכלים שהחזרתם לו?
ת. בדיוק מה שתיארתי כרגע, הוא מחליף עם ספקי גז, עם סוכנים של פזגז שמסתובבים, שיש ברשותם, מאין, אני לא יודע, מאות בלונים של דורגז ומחליפים אחד לאחד. אנחנו כשמקבלים בלון בלי טופס אני זורק אותו חזרה..." (פרוטוקול עמ' 154 ש' 21-16)
עם זאת מתברר כי לא תמיד מתבצעות ההחלפות "אחד לאחד", ופעמים רבות נותרים מיכלים רבים של פזגז אצל דורגז או אצל סוכניה, ובפרט אצל בדארנה. במצב זה בוחרת דורגז לאגור מיכלים של פזגז אצלה ולעתים, כפי שאירע ב-2003 וב-2008, דורגז מוכרת את המיכלים של פזגז שנאגרו אצלה לצדדים שלישיים, וזאת במטרה לעשות רווח או לכל הפחות להקטין את עלויותיה.
וכך תיאר גולן את הדברים:
"...מאיפה הגיע הבלון? הבלון הגיע מלקוח, לקחנו את הבלון של פזגז, שמנו במקומו, ללא שום תמורה, שמנו בלון של דורגז, כי מבחינת הלקוח הוא הביא לנו שווה ערך לבלון. עכשיו אנחנו נמצאים עם בלון של פזגז שמבחינתנו להעביר אותו אליהם אי אפשר כי לא נקבל כלום. להמשיך בבתי משפט זה עולה מאות אלפים שקלים ואז אם אתה טוען, מכרנו את זה, דורגז מכרה וקיבלה חצי מחיר, כלומר הפסדנו חצי מהערך של הבלון." (פרוטוקול עמ' 158 ש' 13-7).
17.המצב המתואר על ידי גולן הוא חמור ואינו מתקבל על הדעת, וזאת בעיקר לנוכח ההיבטים הבטיחותיים שביסוד החקיקה בתחום אספקת הגז. בית המשפט העליון קבע כי השיקול שעמד בבסיס צו הסימון הוא בטיחותי, בשונה למשל משיקולים של תחרות ושוק הוגן. מאליו ברור שגם במקרה של תקנות החלפת ספק גז, עמדו לנגד עיני המחוקק שיקולים של בטיחות. הפרת ההוראות שבתקנות החלפת ספק גז משמעה, אפוא, הפרה של הוראות בטיחות.
כאמור, המחוקק קבע מתווה לפעולה עבור צרכן במקרה שבו הלה מודיע לספק הגז היוצא על רצונו להתנתק וזה לא עשה דבר. על פי מתווה זה, הצרכן יכול להסמיך את ספק הגז הנכנס לאסוף ממנו את המיכלים של ספק הגז היוצא ולטפל בהחזרתם. ואולם, הבסיס למתווה פעולה זה הוא יידוע ספק הגז היוצא מראש – על ידי הצרכן ולפני הניתוק, שאז עומדים לספק הגז היוצא עשרה ימים לאסוף את המיכלים והציוד המושאל; ובמידת הצורך גם בדיעבד, שאז חובת היידוע מוטלת על ספק הגז הנכנס, ומרגע ההודעה עומדות לספק הגז היוצא 48 שעות לאסוף את המיכלים והציוד המושאל ממתקן הגז של ספק הגז הנכנס.
אף שהדבר לא נקבע בתקנות החלפת ספק גז בלשון מפורשת, הגיונם של דברים מלמד כי ספק הגז הנכנס מחויב להודיע לספק הגז היוצא על הימצאות מיכלי הגז בחזקתו, ולעשות זאת בהקדם. שהרי על פי הוראת סעיף 5 לצו הסימון, נאסר על ספק הגז הנכנס להחזיק במיכלים של ספק גז אחר, לרבות ספק הגז היוצא (עניין זה הוסדר רק לאחרונה בתקנה 3(ב)(4) לצו הגז החדש, שמתירה את החזקת מיכלי ספק הגז היוצא ברשות ספק הגז הנכנס, אך זאת בנפרד ממיכליו שלו ובתנאי שיש בידיו יפוי כוח מצרכן הגז, בהתאם להוראות תקנה 4 לתקנות החלפת ספק גז). החזקתו של ספק הגז הנכנס במיכלים ובציוד המושאל של ספק הגז היוצא לפי תקנות החלפת ספק גז הינה אפוא החריג לכלל, ולכן על חריג זה להיות קצוב בזמן, ולזמן קצר. הדעת נותנת כי שעה שמוטלת על ספק הגז היוצא החובה לאסוף את מיכליו וציודו מספק הגז הנכנס בתוך 48 שעות מעת ההודעה (תקנה 3 לתקנות החלפת ספק גז), גם פרק הזמן שבו על ספק הגז הנכנס להודיע לספק הגז היוצא צריך שיהא תחום בתוך ימים ספורים. שאם לא כן, נמצא שהחובה המוטלת על ספק הגז היוצא לאסוף בדחיפות את המיכלים והציוד מתרוקנת מתוכנה מקום שספק הגז הנכנס בוחר שלא להודיע על החזקתו במיכלים ובציוד של ספק הגז היוצא.
18.בענייננו מדובר בגוף מסחרי, הפועל בשוק בעל היבטים בטיחותיים בולטים וברורים, שבוחר לבצע החלפות ספק במחטף ובניגוד להוראות החוק, מחשש שפעולה כחוק לא תהיה כדאית כלכלית; וממשיך ומנצל את המחטף שביצע לצורך מכירת מיכלי הגז שהשיג ושבהם החזיק שלא כדין, תוך רמיסה של הוראות המחוקק.
יצוין כי דורגז טענה מצידה כי גם פזגז מבצעת פעולות שהן לכאורה בניגוד לחוק, ובכלל זאת נטען שפזגז עוסקת במכירת מיכלי הגז של דורגז, וזאת לא רק לשם המרתם ל"ברזל". לתמיכה בטענה זו ביקשה דורגז, לאחר הגשת הסיכומים, לצרף ראיה נוספת לתיק. ואולם, אף אם יש ממש בטענותיה של דורגז בעניין זה, אין בהן כדי להועיל לה בתביעה דנן, והן אינן מפחיתות כהוא זה מאחריותה להחזקה ולסחר שלא כדין בבלוני גז של פזגז. ואולם טענות אלה מדגישות את שתואר לעיל בדבר המציאות המטרידה שבה פועלים ספקי הגז שלא כדין.
לא ניתן להשלים עם מצב כזה. ראוי על כן שרשויות האכיפה, וייתכן שאף המחוקק, יתנו את דעתם לדברים.
19.בהקשר זה יצוין כי בשלהי 2007 עשה המחוקק צעדים ראויים להסדרה ולקידום התחרות בשוק אספקת הגז. כך, ביום 26.12.2007 התקבל בכנסת חוק משק הגז (קידום התחרות בגז לצריכה ביתית) (תיקוני חקיקה), התשס"ח-2008, שבמסגרתו תוקן חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה), התשמ"ט-1989. תיקון זה כלל, בין היתר, את הוספת סעיף 17א(א), שכותרתו "איסור התקשרות – הוראת שעה", המורה כך:
"(א) מסר צרכן גז ביתי לספק גז יוצא הודעה, לא יתקשר ספק הגז היוצא או כל ספק גז אחר שהוא בעל זיקה אליו, או מי מטעמם, עם צרכן הגז הביתי ולא יציע לו הטבות כלשהן, בקשר עם הספקת גז, במשך שישה חודשים מיום מתן ההודעה; בסעיף זה, "הודעה" – הודעה בכתב של צרכן גז ביתי לספק גז יוצא על החלטתו לסיים חוזה להספקת גז עמו ובה מצוינים תאריך ההודעה ופרטיו המזהים של הצרכן, לרבות שם הצרכן וכתובתו.
(ב) תחילתו של סעיף קטן (א) ביום כ"ד באדר א' התשס"ח (1 במרס 2008), והוא יעמוד בתוקפו שלוש שנים מהמועד האמור; הוראות הסעיף הקטן האמור יחולו לגבי הודעה שהתאריך המצוין בה הוא בתקופת תוקפו של סעיף זה."
ההפניה דווקא להוראה זו, היא משום שיש בה מענה ל"הסבר" של גולן, שלפיו דורגז ובדארנה פועלים בניגוד להוראות תקנות החלפת ספק גז ומחליפים מיכלי פזגז במיכלי דורגז מבלי ליידע את פזגז, וזאת מחשש שפזגז תתקשר לצרכן ותשכנע אותו שלא להחליף ספק. תיקון זה מונע מפזגז לעשות כן.
על פי פרסומים של משרד התשתיות, תיקון החקיקה האמור (שהובא כאן רק סעיף אחד ממנו, לצורך הדוגמא) הצליח לקדם את התחרות בשוק הגז הביתי, ולפיכך ביום 27.2.2011 הוארך תוקף הוראת השעה עד לסוף שנת 2011. עם זאת, מאחר שמדובר בהוראת שעה לא ניתן להאריכה מעבר לתקופה זו ותוקפה פג זה מכבר.
עד כאן בעניין הרקע הכללי שבו פועלים הצדדים, שמפאת חשיבות העניין סברתי שראוי להתייחסות. ועתה לתובענה שלפניי.
טענות מקדמיות
20. בפי דורגז שתי טענות מקדמיות, שבגינן לסברתה יש לדחות את התובענה על הסף:
הטענה הראשונה היא כי עילת התביעה בנוגע לאירוע 2003 התיישנה, שכן תביעה זו הוגשה ביום 30.6.2011 ולכן חלה התיישנות על אירועים שקדמו ליום 30.6.2004 ובהם אירוע 2003. לטענת דורגז, פזגז מיזגה לתביעה אחת את אירוע 2008 ואת אירוע 2003 במטרה לטשטש את סוגיית ההתיישנות. פזגז ידעה על עילת התביעה הכספית כבר בעת הגשת התובענה הראשונה, ואין זאת אלא שהתביעה דנן התיישנה.
הטענה השנייה היא שפזגז מיצתה את עילת התביעה שעליה מבוססת תביעה זו, ומשלא עתרה לפיצול סעדים – ולטענת דורגז, אף אם הייתה עותרת לכך לא הייתה זוכה להיתר כזה – אין בידי פזגז להטריד את דורגז ואת בית המשפט שוב באותה העילה. לטענת דורגז, העובדה שפזגז עתרה בשתי התובענות – הראשונה והשנייה – בצד סעד של מתן חשבונות גם לשני סעדים אופרטיביים של צו מניעה וצו עשה, ואף זכתה בסעדים אלה בפסק הדין בתובענה הראשונה (פסקאות 9א ו-9ב לפסק הדין בתובענה הראשונה), יש בה משום מיצוי עילת התביעה, וזאת מבלי שפזגז תבעה סעד כספי בהליכים הקודמים.
אדון בטענות המקדמיות כסדרן.
התיישנות
21.לעמדת פזגז אין ממש בטענת ההתיישנות של דורגז.
ראשית, לדברי פזגז, מטרתה של התובענה הראשונה למתן חשבונות הייתה מאז ומתמיד – כפי שחזרה והבהירה לאורך כל אותו הליך – הגשת תביעה כספית בהמשך, על בסיס החשבונות שיוצגו. מדובר, לטענת פזגז, בשני הליכים שהם למעשה שני שלבים של אותה התביעה. בשלב ראשון, טרם שניתנו החשבונות, עילת התביעה עדיין לא התגבשה, ולפיכך טרם "נולדה", כלשונו של סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"):
"תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה."
לשיטת פזגז, רק משניתנו החשבונות – באמצעות תצהיר משגב ובמסגרת הסדר דיוני בין הצדדים שלפיו תצהיר משגב יהווה חלופה לסעד של מתן חשבונות – התגבשה ו"נולדה" עילת התביעה בתובענה דנן.
פזגז מוסיפה וטוענת כי העובדה שהחשבונות ניתנו באמצעות תצהיר מונעת גם היא מדורגז להישמע בטענת התיישנות שכן מדובר בהודאה בקיום זכותה של פזגז, כהגדרתה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, ולפיכך מירוץ ההתיישנות מתחיל במועד מתן ההודאה:
"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה..."
22.לצורך קביעת מועד הולדתה של עילת תביעה הבחינה הפסיקה בין מועד התגבשות "זכות התביעה המושגית" – המועד שבו מתגבשת זכותו של התובע כלפי הנתבע, באופן שמחייב את הנתבע לפעול או להימנע מלפעול בדרך מסוימת – לבין "זכות התביעה הקונקרטית", שנוצרת כאשר מתקיימים כל אותם תנאים המאפשרים לתובע להגיש לבית המשפט תביעה לאכיפת הזכות המושגית – ולהצליח בה (ע"א 217/86 שכטר נ' אבמץ בע"מ, פ"ד מד(2) 846, 860 (1990); ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ, פסקה 15 (19.4.2012)). בהתאם להבחנה זו יחל מניינה של תקופת ההתיישנות רק עם התגבשות זכות התביעה הקונקרטית.
בענייננו, זכות התביעה הקונקרטית התגבשה לפזגז רק עם הגשת תצהיר משגב ביום 1.9.2010. קודם לכן לא היה בידי פזגז לדעת, קל וחומר להוכיח, מהי כמות המיכלים של פזגז שדורגז מכרה לחוואג'ה; ומהו, לפיכך, היקף הנזק שנגרם לפזגז בעטיה של דורגז ושבגינו קמה זכותה של פזגז לתבוע סעד כספי. תצהיר משגב הוא שעומד בבסיס הקביעה בפסק הדין בתובענה הראשונה כי הוכח שדורגז מכרה 2,419 מיכלים של פזגז לצד שלישי. מכאן, שתקופת ההתיישנות נמנית לכל המוקדם מעת הגשת תצהיר משגב.
למסקנה דומה ניתן להגיע גם על יסוד טענתה הנוספת של פזגז, שלפיה יש לראות בתצהיר משגב משום הודאה של דורגז בזכות פזגז.
23.ציינתי כי תקופת ההתיישנות החלה "לכל המוקדם" במועד הגשת התצהיר, שכן פזגז העלתה טענה חלופית, והיא שהמועד הקובע הוא מתן פסק הדין בתובענה הראשונה, שנתן להסדר הדיוני תוקף בגדר פסק הדין ולתצהיר משגב מעמד של חלופה לצו למתן חשבונות. ואולם, בענייננו אין צורך להכריע בשאלה זו בשל סמיכות הזמנים: תצהיר משגב הוגש בספטמבר 2010, פסק הדין בתובענה הראשונה ניתן במרץ 2011 ותובענה זו הוגשה ביוני 2011. כך או אחרת, עילת התביעה לא התיישנה.
מיצוי העילה
24.כאמור, דורגז טוענת שפזגז מנועה מלהטרידה בתובענה נוספת, לאחר שכבר הגישה את התובענות הראשונה והשנייה, ובכך מיצתה את עילת התביעה בנוגע לאירועי 2003 ו-2008. ואולם, עמדה זו של דורגז עומדת בניגוד מוחלט לעמדותיה ולהצהרותיה בעבר. במסגרת כל אחת משתי התובענות הצהירה דורגז בפני בית המשפט כי אינה מתנגדת לכך שפזגז תגיש תביעה לסעד כספי בהליך נפרד.
בתובענה הראשונה, הגישה דורגז את תצהיר משגב. בסעיף 13 לתצהירו מפנה משגב לנספח א לתצהיר, שהוא תגובת דורגז לבקשה להבהרת החלטה מיום 25.5.2010. בנספח זה, שצורף לתצהיר שבו כזכור הודה מנכ"ל דורגז כי זו מכרה 2,419 מיכלים של פזגז לצד שלישי (במסגרת אירוע 2003), מציינת דורגז במפורש בזו הלשון:
"הנתבעת/התובעת שכנגד (דורגז – ע'ב') תוסיף ותציין, לפנים משורת הדין, כי אין לה התנגדות לכך שהתובעת/הנתבעת שכנגד (פזגז – ע'ב') תוכל להשתמש בתצהיר לצורך תביעה כספית (לרבות בדרך של קיזוז) בגין המכלים נשוא התצהיר ולשם כך בלבד!" (ההדגשה במקור – ע'ב')
כך גם בתובענה השנייה, ואבאר. בעוד התובענה השנייה תלויה ועומדת, המשיכה התובענה הראשונה להתברר. בגדר התובענה הראשונה נשמעה עדותו של בדארנה, שבמסגרתה מסר נתונים בדבר כמות המיכלים שמכר ושהועברו לרצועת עזה בשנת 2008. משכך, סברה פזגז שהתייתר הצורך בסעד של מתן חשבונות, שלו עתרה בתובענה השנייה; וכי מעת שהנתונים נמסרו ניתן לנהל את התובענה בקשר לעילה הכספית גם בנוגע לאירוע 2008. בהינתן האמור, הגישה פזגז בקשה לתיקון כתב התביעה; ואילו דורגז מצידה ביקשה כי התובענה השנייה תידחה בטענה שמוצתה. וכך בלשונה בסעיף 25 לבקשת הדחיה מיום 21.11.2010:
"לא נותר עוד מה לדון בתביעה זו נגד המבקשת (דורגז – ע'ב') ופזגז יכולה להגיש איזו תביעה חדשה שהיא חושקת בה, אך תביעה זו מיצתה עצמה ויש לדחותה..."
ובאופן דומה, טענה דורגז גם בסעיף 54 בתשובה לתגובה לבקשתה לדחיית התובענה השנייה:
"...מתבקש בית המשפט לדחות את התביעה שמיצתה את עצמה ואת עילותיה הכספיות 'בבקשה לתיקון כתב התביעה', תתכבד פזגז ותגיש לערכאה המתאימה." (ההדגשה שלי – ע'ב')
25.במצב דברים זה, קיבלה פזגז את המלצת בית המשפט למחיקת התובענה השנייה בהסכמת הצדדים ולהגשת התביעה הכספית בהליך נפרד, וזאת חלף תיקון כתב התובענה השנייה. וכפי שניסח זאת בית המשפט בסעיף 3 לפסק דינו מיום 6.2.2011:
"ב"כ התובעת (פזגז – ע'ב') קיבל את המלצת בית המשפט לשמור על הזכות להגיש תביעה כספית בהליך נפרד."
יוזכר כי פסק הדין בתובענה הראשונה ניתן כחודש לאחר מכן (2.3.2011) ופזגז הגישה את התביעה הנוכחית כעבור כשלושה חודשים נוספים. פזגז עשתה כן בהתאם להמלצת בית המשפט ובהתאם להסכמות מול דורגז בשני ההליכים – ודורגז אינה יכולה כעת לחזור בה ולהתכחש לעמדותיה ולהצהרותיה המפורשות בהליכים הקודמים. הנה כי כן, גם הטענה בדבר מיצוי העילה נדחית.
משהוסרו הטענות המקדמיות, אפנה לדון בטיעוני הצדדים לגוף התובענה.
עיקרי טענות הצדדים
26.תובענה זו נסמכת על קביעות עובדתיות חלוטות בתובענה הראשונה, שלפיהן ב-2003 דורגז מכרה 2,419 מיכלי גז לצד שלישי העוסק בשיווק מיכלי גז ביהודה ושומרון; וב-2008 בדארנה, סוכן של דורגז, מכר לצד שלישי אחר אלפי מיכלים נוספים של פזגז, שיועדו למכירה ברצועת עזה.
בין הצדדים אין עוד כל מחלוקת עובדתית בנוגע לאירוע 2003. באשר לאירוע 2008, הצדדים חלוקים ביחס לכמות המיכלים שמכר בדארנה לג'אן, וכן באשר לכמות המיכלים של פזגז מתוך הכמות שנמכרה לג'אן. כמו כן חלוקים הצדדים בשאלת האחריות המשפטית של דורגז לעסקת בדארנה-ג'אן; בנוגע לקיומו של נזק לפזגז עקב אירועי 2003 ו-2008; ובשאלת שיעורו של הנזק, אם נזק אמנם נגרם.
27. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת נוספת, וזאת בנוגע למספר המדויק של המיכלים שנתפסו במגרש ג'אן. מחלוקת זו נובעת מחוסר התאמה בין שני מסמכים שונים שהפיק משרד התשתיות (ושצורפו, בין השאר, כנספחים 10 ו-11 לתצהיר סמנכ"ל הכספים של פזגז, מר חיים זילבר, להלן: "זילבר"): בדוח תפיסת החפצים מיום התפיסה, 27.8.2008 (להלן: "דוח התפיסה"), מצוין שנתפסו 1,494 מיכלי 48. לעומת זאת, במכתב ששלח משרד התשתיות לבא-כוחו של ג'אן כחצי שנה לאחר מכן, ביום 24.2.2009 (להלן: "מכתב משרד התשתיות"), פורטו כל המיכלים שנתפסו בפשיטה במגרש ג'אן, תוך שיוכם לחברות הגז השונות. על פי מכתב משרד התשתיות, 661 מיכלים היו שייכים לפזגז, וסך כל המיכלים שנתפסו הסתכם ב-1,454.
מבלי לציין את המחלוקת במפורש, כל אחד מהצדדים שאב משני מסמכים אלה את הנתונים ששירתו את מטרתו.
אקדים את המאוחר ואומר, כי מעיון במסמכים שעליהם התבססו הצדדים נראה כי נכון יותר להסתמך על הנתונים שבמכתב משרד התשתיות. הסיבה לכך היא שהנתונים במכתב משרד התשתיות מפורטים, והסך הכללי המצוין שם "מנומק" כסך כל המיכלים שהוחזרו לחברות הגז האחרות. לעומת זאת, דוח התפיסה הוא טופס שבו צוינה כמות המיכלים בכתב יד וכמספר בלבד, ללא פירוט נוסף; ולא מן הנמנע שהנתון שצוין בדוח התפיסה נרשם או הועתק מרישום אחר בשגגה, שכן דוח התפיסה מולא בכתב יד עוד ביום התפיסה, ככל הנראה בחופזה, תוך כדי או בתכוף לאחר התפיסה. מכל מקום, בהיעדר הסבר למספר המצוין בדוח התפיסה, איני מוצאת מקום להעדיפו על הנתון "המנומק" שבמכתב משרד התשתיות, כסך כל המיכלים על פי שיוכם לספקי הגז השונים – מה גם שהן פזגז והן דורגז הסתמכו בטענותיהן על הנתון מתוך מכתב משרד התשתיות הרלוונטי למיכלי פזגז שנתפסו. ויוער בהקשר זה כי גם בדארנה התייחס בסיכומיו לנתונים שבמכתב משרד התשתיות, ובלשונו: "אין מחלוקת כי נתפסו בשנת 2008 במגרש ג'אן 1,454 מיכלים שנשאו סימנים של חברות שונות. אין מחלוקת כי מתוכם היו 661 מיכלים שנשאו את סימניה של פזגז."
אני קובעת אפוא כבר כעת, וקביעות אלה ישמשו גם בהמשך, כי בתפיסה במגרש ג'אן נתפסו 1,454 מיכלי גז, שמתוכם 661 היו של פזגז, כאמור במכתב משרד התשתיות.
טענות פזגז
28.טענתה העיקרית של פזגז היא שלזכותה עומד פסק דין חלוט, ושבהסתמך על פסק דין זה אחראית דורגז לפצותה בגין אובדן 2,419 המיכלים שמכרה ב-2003 וכן בגין המיכלים שמכר בדארנה לג'אן בשנת 2008 ושלא נתפסו במגרש ג'אן. כמו כן, לטענת פזגז, על דורגז להעביר לפזגז כל רווח שעשתה ממכירת המיכלים השייכים לפזגז. פזגז תולה את טענותיה אלה בעילות של גזל, הפרת חובה חקוקה (בגין פעולות דורגז בניגוד לחקיקה בתחום אספקת הגז שפורטה לעיל), ועשיית עושר ולא במשפט. בנוסף עותרת פזגז לפיצוי סטטוטורי בגין גניבת עין, בטענה שדורגז מכרה את המיכלים כשהם עדיין נושאים את סימניה של פזגז, ומשכך הוטעו רוכשי המיכלים בעזה לחשוב שמדובר בשירות של פזגז; ולחלופין נטען כי אם יימכרו המיכלים בחזרה לישראל יוטעו הרוכשים הבאים בישראל.
כאמור, פזגז הציגה אסמכתאות (חשבוניות ג'אן) שלפיהן עסקת בדארנה-ג'אן נסבה על מכירה של 4,000 מיכלים. לטענתה לא מן הנמנע שהיקף העסקה היה גדול יותר, אך מטבע הדברים המידע אינו מצוי בידיה אלא בידי דורגז.
לטענת פזגז, לבדארנה תיעוד מלא של המשלוחים שיש בו כדי להעיד על הכמות המדויקת שהועברה ואולם בדארנה נמנע מלגלות תיעוד זה. בדארנה אף נשאל על כך בחקירתו הנגדית והשיב כי בשעתו הוצאו תעודות משלוח, אך לדבריו לא נותר בידיו עותק מהן (פרוטוקול עמ' 230 ש' 21-16).
בנוסף טוענת פזגז כי גם לדורגז הייתה אפשרות מעשית להוכיח את כמות המיכלים של פזגז שעזבו את מתקניה לאורך השנים, וזאת באמצעות הצגת "דוח מלאי מיכלים זרים". פזגז הציגה העתק מדוח כזה (ת/4), שאותו העביר למשטרה מי שהיה מנהל דורגז בעת הרלוונטית, מר משגב, במסגרת חקירתו ביום 10.9.2008 (דוח זה אף נזכר בחקירת משגב במשטרה מאותו יום, שהגישה פזגז ביום 19.1.2014 כתעודת עובד ציבור מספר 3, בגליון מספר 3 שורות 50-49).
29.לגישת פזגז, הימנעות הנתבעים מלהציג את הראיות שבידיהם בדבר הכמות המדויקת של המיכלים של פזגז שהועברו בעסקת בדארנה-ג'אן מעבירה את נטל ההוכחה על הנתבעים, להפריך את טענות פזגז בעניין כמות המיכלים הנטענת.
בה בעת טוענת פזגז כי הראיות שהציגה בדבר מכירת 4,000 המיכלים מבדארנה לג'אן הם בבחינת "לכל הפחות". לטענת פזגז היא הצליחה לשים את ידיה רק על מסמכים המעידים על מכירה של 4,000 מיכלים, אך אין להסיק מכך שלא נמכרו מיכלים נוספים. לטענתה, לנוכח אירועי 2003 ו-2008, התפיסות החוזרות של מיכלים של פזגז אצל דורגז שפורטו לעיל, ו"הגזל השיטתי" של דורגז – מדובר בשיטה, וניתן לשער כי בנוסף ל-4,000 המיכלים שתועדו, מכר בדארנה לג'אן מיכלים רבים נוספים שלא תועדו או שתיעודם לא גולה. ברוח זו פזגז ממשיכה וטוענת, כי כל 4,000 המיכלים שצוינו בחשבוניות ג'אן הם של פזגז. בהתאם, כך לשיטת פזגז, הכמות שנתפסה במגרש ג'אן אינה כלולה ב-4,000 המיכלים האמורים. לפיכך טוענת פזגז כי על דורגז לפצותה בגין אובדן 4,000 מיכלים.
30.לטענת פזגז, דורגז נושאת באחריות המשפטית לאירוע 2008, וזאת בראש ובראשונה בשל כך שהמכירה בוצעה על ידי בדארנה, שהוא סוכן של דורגז הפועל תחת רישיון ספק הגז של דורגז ומשתמש בשמה ובסמליה. בעניין זה נחקר גולן והעיד כי בדארנה הוא אכן סוכן של דורגז הפועל על פי הנחיותיה, בהתאם להסכם שביניהם; כי בדארנה פועל תחת הרישיון של דורגז, מחזיק במתקן גז מתוקף הרישיון של דורגז ומספק מיכלים של דורגז; וכי לקוחותיו של בדארנה הם למעשה לקוחות של דורגז (פרוטוקול עמ' 162 ש' 10 עד עמ' 165 ש' 4).
פזגז ממשיכה וטוענת כי בנוסף לאחריות של דורגז לאירוע 2008 מכוח היותו של בדארנה סוכן של דורגז, אחראית דורגז גם משום שבדארנה פעל על פי הוראות מפורשות שקיבל מדורגז, או לכל הפחות בידיעתה ובהסכמתה. בהקשר זה מפנה פזגז לחקירתו של בדארנה, שהעיד:
"...אלי משגב אמר לי – רוצים להפטר מהבלונים של פזגז, לא משלמים לנו כסף, בוא נמכור אותם ונעיף אותם." (פרוטוקול עמ' 245 ש' 23-22).
31.אשר לנזק, פזגז טוענת כי אובדן מיכלי הגז שהנתבעים מכרו לצדדים שלישיים הסב לפזגז נזק השווה לחסר של המיכלים. מכאן, לשיטת פזגז, שעל דורגז לפצות את פזגז בסכומים שהוציאה לקניית מיכלי הגז שאבדו לה עקב מכירתם על ידי הנתבעים לצדדים שלישיים. לצורך הערכת הנזק הפנתה פזגז למחירים ששילמה בפעם האחרונה שרכשה מיכלים לפני כל אחד מהאירועים: לרכישה בשנת 1999, שהייתה האחרונה לפני אירוע 2003; ולרכישה ב-2008, שבוצעה בסמוך לפני אירוע 2008.
לשיטת פזגז, בנוסף לפיצוי בגין אובדן המיכלים, קמה זכותה לקבל מדורגז כל רווח שזו עשתה ממכירת המיכלים של פזגז, הן באירוע 2003 והן באירוע 2008. זאת, מכיוון שרווחים אלה נבעו ממכירת נכסים השייכים לפזגז, שלדורגז אין כל זכות בהם, וממילא גם לא ברווחים שנבעו ממכירתם.
בנוסף עותרת פזגז להחזר הוצאות – הן בהליך זה, לרבות הוצאותיה בהליך כינוס הנכסים הזמני, והן בתובענות הקודמות. בעניין הוצאותיה בתובענות הקודמות, הראשונה והשנייה, פזגז טוענת שאף שבית המשפט פסק לזכותה בתובענה הראשונה שכר טרחת עורך דין, זה נפסק בסכום נמוך ואין בכך כדי למנוע מפזגז לתבוע פיצוי בגין עלויות ממשיות שבהן נשאה בעת ניהול ההליכים הקודמים. פזגז כוללת בהוצאות אלה תשלומים ששילמה בפועל לעורכי דינה כשכר טרחתם (נספח 38 לתצהיר זילבר) וכן הוצאות אחרות (שפורטו בנספח 39 לתצהיר זילבר). כמו כן טוענת פזגז כי נסיבות המקרה מחייבות פסיקה של פיצויים עונשיים ובסכום משמעותי, הן בשל פעילות הנתבעים בניגוד לחוק ותוך הפגנת אדישות לסכנות הנובעות מכך – בעיקר לנוכח ההיבטים הבטיחותיים של הפעילות בתחום אספקת הגז – והן בשל התנהלות הנתבעים בהליך זה.
32.אקדים ואציין, עוד טרם שאפנה לפרט את טענות הנתבעים, כי איני מוצאת מקום לקבל את בקשותיה וטענותיה של פזגז בנוגע להחזר הוצאותיה בתובענות הקודמות; אף לא בנוגע לפיצויים העונשיים. ראשית, בעניין החזר ההוצאות, בתובענה הראשונה נפסקו לזכות דורגז הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 25,000 ש"ח. כפי שצוין לעיל, פסק הדין בתובענה הראשונה ניתן כחודש לאחר פסק הדין בתובענה השנייה, שבו לא ניתן צו להוצאות – ושני פסקי הדין ניתנו על ידי אותו מותב (כבוד השופט י' גייפמן). חזקה על בית המשפט שבפסיקת ההוצאות לקח בחשבון את כלל השיקולים הרלוונטיים, ופזגז מצידה לא ערערה על פסיקה זו; ומכל מקום לא מצאתי בטיעוני פזגז צידוק לפסוק בהליך זה הוצאות לזכותה בגין הליך אחר מעבר לאלה שנפסקו לזכותה שם.
אשר לפיצויים העונשיים – פזגז מדגישה בסיכומיה, תוך הפניה לפרשת אטינגר (ע"א 140/00 עיזבון אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486, 562 (2004), להלן: עניין אטינגר), כי פיצויים אלה שונים מפיצויים נזיקיים רגילים בכך שמטרתם להעניש את הנתבע על התנהגותו ובכך לבטא סלידה ממנה. ואכן, פיצויים עונשיים הם סעד חריג, שמטבעו נתון לשיקול דעתו של בית המשפט, והשימוש בו ייעשה במשורה ורק במקרים מתאימים (עניין אטינגר, עמ' 567-566). בענייננו, חרף הביקורת על הנתבעים ופעילותם בניגוד לדין שעליה עמדתי לעיל, איני סבורה כי זהו המקרה המתאים לפסיקת פיצויים עונשיים, מה גם שאף פזגז אינה חפה מביקורת על פעילותה.
טענות הנתבעים
33. דורגז טוענת, ראשית דבר, כי אין יסוד לטענתה של פזגז שלפיה כל 4,000 המיכלים שנכללו בעסקת בדארנה-ג'אן היו של פזגז. לשיטת דורגז, קודם לכל יש להחסיר מסך 4,000 המיכלים נושא עסקת בדארנה-ג'אן את המיכלים שנתפסו במגרש ג'אן; ומשכך נעשה, יש לחשב את החלק היחסי של מיכלי פזגז מתוך כלל המיכלים שלא נתפסו במגרש ג'אן – וזאת על פי היחס של מיכלי פזגז שנתפסו במגרש ג'אן, אל מול כלל המיכלים שנתפסו שם.
אשר לטענות פזגז בנוגע לכמות המיכלים שנתפסו במגרש ג'אן, דורגז טוענת כי היה על פזגז להציג רישומים מספריה על אובדן כמות כלשהי של מיכלים, ופזגז לא עשתה כן, וממילא לא הציגה רישומים המצביעים על אובדן של 4,000 מיכלים. לעמדת דורגז, דוחות תפיסה של משרד התשתיות שהציגה פזגז עצמה והיחס שבין מיכלי פזגז לבין סך המיכלים שנתפסו, כמו גם הימנעות פזגז מהצגת ספריה ובהם נתונים בנוגע לאובדן מיכלים, כל אלה מובילים למסקנה שכמות המיכלים שאבדו קטנה בהרבה מזו שפזגז טוענת לה.
34.אשר לאחריותה הנטענת לאירוע 2008 טוענת דורגז כי יש להבדיל בינה לבין סוכניה, לרבות בדארנה. לטענת דורגז, הסוכן פועל בשליחותה כל עוד הוא ממלא אחר הוראותיה. בהקשר של מיכלי פזגז, הסוכן פועל בשליחות דורגז במידה שהוא מעביר מיכלים כאלה בצירוף טופס הערוך באופן שיזכה את דורגז בפיקדון אצל פזגז. ואולם, לשיטת דורגז, במידה שהסוכן אינו עומד בכך הוא אדון לעצמו. דורגז אינה מקבלת מהסוכן מיכלים ללא טפסים, ועל כן סוכן שאינו פועל כדין אינו פועל בשליחות דורגז (כפי שהעיד גולן, כאמור). דורגז הבהירה כי אמנם ידעה שבדארנה החזיק במיכלים של פזגז, שכן מיכלים אלה של פזגז היו ועודם נושא שבמחלוקת בין דורגז לפזגז, שעיקרה בסירוב פזגז לשלם לדורגז החזר דמי פיקדון. עם זאת, דורגז הכחישה שהורתה לבדארנה למכור את המיכלים של פזגז לג'אן או שידעה על המכירה.
דורגז נשענת על הסכסוך האמור בעניין הפיקדונות גם בטענותיה בנוגע לקיומו של נזק לפזגז, כטענת האחרונה. לשיטת דורגז, צרכן ששילם לפזגז פיקדון פרע למעשה את חובו בגין המיכל שבחזקתו. דורגז מפנה בעניין זה לעדותו של זילבר, שלפיה דמי הפיקדון שמפקיד צרכן אצל פזגז עבור מיכל הגז נותרים בידי פזגז עד אשר הצרכן מחזיר את המיכל שנמסר לו; וכל אותה העת משמשים דמי הפיקדון את פזגז לפעילותה השוטפת (פרוטוקול עמ' 44). לפיכך, לשיטת דורגז, מחזיקה פזגז בתמורה כספית עבור מיכל הגז ואף עושה בתמורה זו שימוש לצרכיה השוטפים, ולכן לא נגרם לפזגז כל נזק במידה שהמיכל אובד, אינו מוחזר לפזגז או נמכר לאחר.
דורגז ממשיכה וטוענת כי תקנה 5 לתקנות החלפת ספק גז מכירה באפשרות שצרכן ייתן "ערובה אחרת" חלף תשלום דמי הפיקדון. בהתאם לכך, דורגז טוענת כי צרכן רשאי לתת לספק הנכנס – דורגז, מיכל של הספק היוצא – פזגז, כדי שישמש כ"ערובה אחרת" למיכל שהתקינה דורגז, וזאת כאשר דמי הפיקדון נותרו אצל פזגז. כך, לשיטת דורגז, לא רק שלפזגז לא נגרם נזק אלא שדורגז רשאית להחזיק במיכלי פזגז כ"ערובה אחרת".
35. דורגז מכחישה גם את קיומם של יסודות העוולות הנטענות. כך טוענת דורגז בנוגע לעוולת הגזל כי פזגז אינה הבעלים של המיכלים, הם המיטלטלין בלשון העוולה, שכן העסקה שבין פזגז לבין צרכניה אינה עסקת שאילה אלא העברה תמורת תשלום (דמי הפיקדון). לשיטת דורגז, הצרכנים הם הבעלים של המיכלים ודורגז נטלה מהם את המיכלים בהסכמתם; ומכיוון שפזגז אינה הבעלים של המיכלים – לא יכולה להתקיים גזילה שלהם מפזגז.
לטענת דורגז, גם יסודות עוולת עשיית עושר ולא במשפט אינם מתקיימים בענייננו, וזאת מכיוון שפזגז מחזיקה בדמי הפיקדונות. דורגז טוענת כי במצב זה יש להחיל את הוראות סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק עשיית עושר"), שלפיהן רשאי בית המשפט לפטור את דורגז מחובת ההשבה מכיוון שזו אינה מוצדקת ומכיוון שלא נגרם לפזגז כל חסר. כמו כן טוענת דורגז כי אין להחיל בענייננו את חוק עשיית עושר בשל הסתמכות פזגז בתביעתה על הוראות חקיקה אחרות, וכי על פי סעיף 6(א) לחוק עשיית עושר לא יחולו הוראותיו בנסיבות אלה.
דורגז טוענת גם להיעדר גניבת עין באירוע 2008. לטענתה, לא מתקיים יסוד ההטעיה שבעוולה, שכן הרוכש עצמו (ג'אן) העיד כי היה אדיש לעניין המקור של המיכלים שרכש, וכל שעניין אותו היה שדורגז תספק לו את כמות המיכלים שהובטחה לו (פרוטוקול עמ' 22 ש' 11 עד עמ' 23 ש' 3). בנוסף טוענת דורגז כי לא הוכח קיומו של מוניטין לפזגז במכירת מיכלי גז – ודורגז אף טוענת שפזגז אינה יכולה לטעון שהיא "עוסק" בעיסוק של מכירת מיכלי גז, שכן יש בכך משום סתירה להגדרת עיסוקיה בכתב התביעה ובתצהיר זילבר. עוד טוענת דורגז כי לא הוכחה תחולת העוולה של גניבת עין בעזה, וממילא המסחר בעזה אינו מתבצע על ידי דורגז או מי מטעמה. יתרה מכך, דורגז טוענת להרחבת החזית על ידי פזגז בסיכומיה, בהוסיפה התייחסות לאפשרות שבבוא היום ימכרו המיכלים מעזה חזרה לישראל; ולגופה של הטענה משיבה דורגז כי בכל מקרה מדובר באפשרות היפוטתית, וכי גם מטעם זה אין מקום לדון בה.
36.אשר למחיריהם של מיכלי גז, לטענת דורגז החישובים והרכישות שהציגה פזגז נועדו להגדיל את נזקיה הנטענים. זאת, שעה שפזגז בחרה להסתמך על מחירי מיכלים בימים שבהם היה מחירם גבוה במיוחד, ואף הוסיפה על כך הצמדה וריבית על פני שנים ארוכות, שהעצימו את סכומי הנזקים הנתבעים. דורגז מפנה לעדותו של מר שאול ספיר, יבואן של ציוד גז (להלן: "ספיר"), המספק לדבריו ציוד ומיכלים למרבית ספקי הגז בארץ, לרבות פזגז. ספיר העיד שמחירו של מיכל 12 הוא כ-32 דולר, ומחירו של מיכל 48 הוא כ-72 דולר – "פחות או יותר" – כאשר קיימים הבדלים קטנים בין מחירי המיכלים עצמם ובין המחירים שמשלמים עבורם ספקי הגז השונים (פרוטוקול עמ' 142-141). סכומים אלה נמוכים משמעותית מהמחירים שלהם טוענת פזגז.
דורגז טוענת עוד כי פזגז אינה זכאית לפיצוי על מיכל חדש ("ערך כינון"), שכן המיכלים שאבדו לפזגז לא היו חדשים (ואכן על פי עדות זילבר, המיכלים החדשים ביותר שהיו לפזגז ב-2003 נרכשו בשנת 1999). לפיכך, דורגז טוענת כי יש להפחית את השווי הנתבע לנוכח הנאת פזגז מהמיכלים במשך השנים טרם שאבדו לה.
בנוסף, דורגז הציגה מסמך שנשלח מאת משרד האנרגיה והמים (להלן: "משרד האנרגיה") למנכ"לי חברות אספקת הגז הביתי ביום 7.2.2013 בנוגע ל"קביעת פיקדונות על מיכלי גפ"מ" (נ/4, להלן: "מכתב משרד האנרגיה"). משרד האנרגיה ביקש במכתבו זה לקבל את התייחסות חברות הגז לתעריפי הפיקדונות שקבע עבור מיכלי גז וציוד אחר. על פי ההקדמה שבמכתב, התעריפים שצוינו בו נקבעו תוך התחשבות בנתונים שהמציאו חברות הגז במענה לפנייה קודמת בעניין ובמענה לדרישת מידע בקשר למחירי הציוד השונים. ביחס לקביעת התעריפים נאמר:
"תעריף הפיקדון נקבע כמחצית ערך כינון כיום מאחר ומרבית המיכלים נרכשו לפני שנים רבות, שווים היום אינו 100% מעלות הרכישה שלהם. בממוצע נלקח 50% מאורך חיי הציוד, ומכאן 50% מערכו."
התעריף שקבע משרד האנרגיה לפיקדון הוא 59 ש"ח עבור מיכל 12 ו-123 ש"ח למיכל 48. כלומר, על פי משרד האנרגיה ובהסתמך על נתונים שקיבל, בין היתר, מספקי הגז – מחירו של מיכל 12 חדש הוא 118 ש"ח ומחירו של מיכל 48 חדש הוא 246 ש"ח (מחירים אלה אינם כוללים מע"מ ועודכנו בהצמדה למדד 12/2012). לפיכך, דורגז טוענת כי במידה שתוטל עליה אחריות לפצות את פזגז, הרי שיש לקבוע את הפיצוי בהסתמך על תעריפי הפיקדון העדכניים שקבע משרד האנרגיה.
דיון
37. מטעם פזגז הוגשו תצהירים מאת סמנכ"ל הכספים זילבר ומאת ג'אן, בעל המגרש באשקלון. בהמשך הוגש תצהיר נוסף, מאת מנהל מתקן פזגז בחיפה, מר אביגדור זילכה (להלן: "זילכה").
מטעם דורגז הוגש תצהיר מאת מנהל חטיבת הגז הביתי גולן, וכן תצהיר מטעם החוקר מר מוריס וקנין (להלן: "וקנין"). מטעם דורגז העיד גם ספיר, יבואן של ציוד גז, שיצוין כי לא הגיש תצהיר והתרתי את עדותו בעל פה.
מטעם בדארנה הוגשו שני תצהירים מאת בדארנה עצמו.
כל המצהירים נחקרו על תצהיריהם.
יוער כבר כעת כי עדותו של החוקר וקנין ביקשה בעיקר לבסס את טענות דורגז כי גם פזגז מוכרת מיכלי גז ריקים הנושאים את סימניה, ואף כאלה של ספקי גז אחרים; ואילו עדותו של זילכה ביקשה להפריך טענות אלה. לא מצאתי בעדויות אלה כדי לתרום לדיון ולהכרעה בתביעה ובטענות פזגז נגד דורגז, אולם ניתן למצוא בהן חיזוק לדברים שנאמרו לעיל בנוגע להתנהלות הפסולה הנוהגת בשוק אספקת הגז הביתי.
38.כאמור, בין הצדדים אין מחלוקות עובדתיות בנוגע לאירוע 2003, ועל הקביעה במסגרת פסק הדין בתובענה הראשונה כי בשנת 2003 דורגז מכרה 2,419 מיכלים של פזגז לצד שלישי ביהודה ושומרון. לפיכך, ולאחר שנדחו הטענות המקדמיות שבפי דורגז, נותר לברר ביחס לאירוע זה אם נתקיימו איזה מעילות התביעה שפזגז טוענת להן.
אשר לאירוע 2008, לנוכח הקביעה בפסק הדין בתובענה הראשונה כי בדארנה מכר אלפי מיכלים של פזגז לצד שלישי ברצועת עזה, נותרו הצדדים חלוקים בשאלת האחריות המשפטית של דורגז לפעולות בדארנה, ובשאלות בדבר קיומו של נזק לפזגז ושיעורו של אותו נזק, במידה שזה אכן קיים. אף בהקשר של אירוע 2008 נטען כי נתקיימו עילות גזל, הפרת חובה חקוקה ועשיית עושר ולא במשפט; וכן נטען לקיומה של גניבת עין.
טרם שאבחן את עילות התביעה, יש לעמוד תחילה על נפקות פעולותיו של בדארנה באירוע 2008 מבחינת דורגז. בהקשר זה, ייאמר כבר כעת כי מכלל חומר הראיות עולה אחריותה של דורגז לפעולותיו של בדארנה, ולו בשל האחריות השילוחית לפעולותיו כסוכן שלה. יתרה מכך, הוברר וכך אף בעדותו של בדארנה עצמו, כי דורגז ידעה ואף הורתה לו למכור את המיכלים של פזגז שהיו בחזקתו לצד שלישי; וזאת משיקוליה הכלכליים ומשכשלה לקבל תשלום כלשהו מפזגז עבור מיכלים אלה. ויש בכך משום תימוכין לאחריותה השילוחית של דורגז לפעילות בדארנה, ושומה עליה לשאת אפוא באחריות לתוצאות פעולותיו.
עוולת הגזל
המסגרת הנורמטיבית
39.סעיף 52 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מורה:
"גזל הוא כשהנתבע מעביר שלא כדין לשימוש עצמו מיטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובע, על ידי שהנתבע לוקח אותם, מעכב אותם, משמיד אותם, מוסר אותם לאדם שלישי או שולל אותם מן התובע בדרך אחרת."
יסודות עוולת הגזל הם: העברה של מיטלטלין שמבצע הנתבע שלא כדין; לשימוש הנתבע עצמו; היות המיטלטלין של התובע; ההעברה נעשית באמצעות אחת מהחלופות בסיפא של הסעיף (לעניין יסודות העוולה ראו גם ע"א 347/90 סודהגל בע"מ נ' ספילמן, פ"ד מז(3) 459, 485-484 (1993), להלן: עניין ספילמן).
דורגז, כאמור, טוענת שפזגז אינה הבעלים במיטלטלין, שכן העסקה שבין פזגז לבין צרכניה אינה עסקת שאילה אלא העברה תמורת דמי הפיקדון, ולכן לא מתקיים גזל כלשהו. דורגז מפנה לסעיף 2 בחוק המיטלטלין, התשל"א-1971 הקובע:
"הבעלות במיטלטלין היא הזכות להחזיק ולהשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר וכל עסקה, בכפוף להגבלות לפי דין או לפי הסכם."
לשיטת דורגז, לקוחות פזגז רשאים להחזיק ולהשתמש במיכלים שפזגז מוסרת להם, בכפוף למגבלות שבדין, ובכך עוברת הבעלות במיכלים לצרכנים.
40.אין בידי לקבל טענות אלה, שביסודן תפישה מוטעית שלפיה הוראות החקיקה שפורטו לעיל – שבהן נאסר על ספק גז להחזיק במיכלי גז של ספק גז אחר – הן "המלצה" בלבד, ושקיומן נתון לשיקול דעתה של דורגז.
ייתכן שתפישה זו נסמכת, בין היתר, על הפסיקה בעניין מיכלי גז להכנת סודה (להלן: "מיכלי הגזזה"). בשורה של פסקי דין (ובהם עניין ספילמן, הנזכר לעיל; ע"א 6064/93 מימסב חברה למילוי מיכלי סודה ביתיים בע"מ נ' סודהגל בע"מ, פ"ד נ(3) 35 (1996); ע"א 5924/97 און הצפון (וינגרטן) בע"מ נ' סודהפופ בע"מ, פ"ד נג(4) 488 (1999)) פסק בית המשפט העליון כי העסקה שבה חברה מספקת לצרכן מיכלי הגזזה הינה עסקת מכר – על אף שבהסכם מול הצרכן ובתווית שעל מיכל ההגזזה מוגדרת העסקה כעסקת שאילה. בית המשפט העליון בחן את מהות העסקה ותנאיה אל מול הוראות חוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971, ומצא שתנאי העסקה ונסיבותיה אינם תואמים את הגדרת השאילה שבחוק. בית המשפט התייחס לתנאי ונסיבות העסקה הבאים: משך ה"שאילה" אינו קצוב; תשלום "פיקדון" הגבוה מערך המיכל; העובדה שבחנויות הוצבו המיכלים לצד ציוד אחר שעמד למכירה והזבנים בחנות לא הונחו לציין בפני הלקוחות שמיכלי ההגזזה מושאלים בלבד, בשונה מהציוד האחר שמוצא למכירה; העובדה שבמקרים רבים המפיצים אישרו קבלת פיקדון בחשבונית רגילה ולא באישור שאילה מיוחד; ושלא נעשתה הבחנה בחברה בין הפיקדונות לתקבולים אחרים. עוד הדגיש בית המשפט כי חברות אחרות אינן רואות בעסקה כעסקת שאילה אלא כעסקת מכר, וכי ניתן להחליף מיכל של חברה אחת בחברה אחרת.
ואולם, ענייננו אינו מיכלי הגזזה אלא מיכלי גז לבישול ביתי ואין להשליך מהאחד אל האחר, בעיקר לנוכח ההיבטים הבטיחותיים של אספקת הגז לבישול ביתי, שעליהם עמדתי לעיל. היבטים בטיחותיים אלה באים לידי ביטוי בחקיקה שקובעת במפורש כי הציוד שמספק ספק הגז לצרכן, לרבות מיכל הגז, הינו "ציוד מושאל", כהגדרתו בתקנה 1 לתקנות החלפת ספק גז. המחוקק הסדיר את שוק אספקת הגז לבישול ביתי בחקיקה מפורטת, האוסרת במפורש החזקה ושימוש של ספק גז במיכלים של ספק אחר. המחוקק לא מצא צורך להסדיר את שוק מיכלי ההגזזה באופן דומה, ולא בכדי.
41.אכן, אספקת הגז לבישול ביתי לצרכנים מחייבת, מטבעה, את הצבת מיכלי הגז של ספקי הגז אצל הצרכנים וכך נמצא שהצרכנים הם שמחזיקים במיכלים. כמו כן, ספקי הגז דורשים דמי פיקדון עבור המיכלים. ואולם תשלום זה של דמי הפיקדון אינו מהווה תמורה לרכישה, ואין לראות בהצבת המיכלים בבית הצרכן משום העברת בעלות. בהתאם, גם במכתב ממשרד האנרגיה צוין כי מטרתו של תשלום הפיקדון היא להוות תמריץ עבור הצרכנים להשיב את המיכל שברשותם לספק הגז. ייתכן אמנם שתמריץ זה אין די בו, ולא מן הנמנע שצרכן לא יחזיר את מיכל הגז – דבר המהווה סכנה בטיחותית, אך אין בכך כדי לבסס בעלות של הצרכן במיכל.
יודגש כי הבעלות במיכלי גז הנושאים סימני זיהוי של ספק גז מסוים מסורה לספק זה – ולו בלבד. בעלות זו אינה ניתנת להעברה. למעלה מכך, לא רק הבעלות במיכלים מסורה בלעדית לספק הגז, אלא גם זכות השימוש במיכל. נאסר על ספק גז לעשות שימוש במיכל גז השייך לספק אחר. יותר מכך: חובה עליו לפעול כדי להחזיר את מיכל הגז לבעליו, ולו באמצעות הודעה לספק הגז שהמיכל שייך לו. ויוער בהקשר זה כי אין ממש בטענת דורגז שלפיה תקנה 5 לתקנות החלפת ספק גז מכירה באפשרות של ספק גז להחזיק במיכל גז של ספק גז אחר כ"ערובה אחרת". החזקת מיכל גז של ספק גז אחד בידי ספק גז אחר נאסרה במפורש בצו הסימון – ובהיעדר יפוי כוח מהצרכן או אישור מיוחד לכך, אסורה החזקה כזו גם על פי תקנה 3(ב) לצו הגז החדש – ומהווה פעולה שלא כדין, כפי שהובהר לעיל.
נמצא אפוא כי כל יסודות עוולת הגזל מתקיימים בענייננו, הן באירוע 2003 והן באירוע 2008: באירוע 2003 דורגז העבירה שלא כדין מיטלטלין בדמות מיכלי גז של פזגז – קרי, שהזכות להחזיקם היא לפזגז – לשימוש דורגז עצמה, על ידי שמסרה (מכרה) אותם לאדם שלישי (חוואג'ה). באופן דומה, פעולות בדארנה באירוע 2008 מקיימות את כל יסודות עוולת הגזל, שכן בדארנה העביר שלא כדין את מיכלי הגז של פזגז לשימושו העצמי, על ידי שמכר אותם לג'אן.
סעד בגין הגזל
42.סעיף 56 לפקודת הנזיקין קובע לאמור:
"בתובענה שהוגשה על גזל רשאי בית המשפט, לפי הנסיבות, לצוות על החזרת הגזלה, בנוסף על כל תרופה אחרת שנקבעה בפקודה זו או במקומה של תרופה כאמור."
משקבעתי כי התקיים גזל בענייננו, ומשלא ניתן להחזיר את הגזלה, שכן המיכלים עברו לצדדים שלישיים ולא ניתן לאתרם, התרופה המתבקשת היא פיצוי בגין הנזק שנגרם לפזגז. יש אפוא לברר מהו הנזק ומה שיעורו.
הנזק
43.דורגז טוענת כי לא נגרם לפזגז נזק באובדן מיכלי הגז, מאחר שפזגז מחזיקה בדמי הפיקדון עבור המיכלים שאבדו, ולפיכך אם תידרש דורגז לשלם פיצוי בגין אובדן המיכלים, תצא פזגז מתעשרת על חשבונה.
בהקשר זה יצוין כי במכתב משרד האנרגיה התבקשה התייחסותן של חברות הגז להצעה לעדכון תעריפי הפיקדונות שיוחזרו לצרכנים בהיעדר אסמכתאות לסכום ולמועד תשלום הפיקדון. תעריפים אלה התבססו על ממוצע התעריפים שנגבו בשנת 1999, בתוספת הפרשי הצמדה עד ליום המכתב (7.2.2013). על פי הצעה זו, התעריף שנקבע להחזר עבור מיכל 12 הוא 132 ש"ח ועבור מיכל 48 – 268 ש"ח. כזכור, באותו מכתב הוערך שווים של מיכלי גז חדשים ב-118 ו-246 ש"ח, בהתאמה. נמצא, אם כן, כי בהיעדר תיעוד למועד תשלום דמי הפיקדון והסכום ששולם, הוערך סכום ההחזר (בגין מיכל משומש) בסכום הגבוה משוויו של מיכל חדש.
לפיכך, יש הגיון אריתמטי בטענות דורגז בנוגע להתעשרות פזגז במידה שתפוצה בגין המיכלים שאבדו, שכן פזגז כבר מחזיקה בידיה בדמי פיקדון – או, ליתר דיוק, נחסך ממנה תשלום החזר דמי פיקדון – שהם גבוהים מערך המיכל שבגינו פזגז דורשת פיצוי. יתרה מכך, דמי הפיקדון האמורים יישארו לעולם אצל פזגז שכן במצב המתואר לא נותר בידי הצרכן מיכל של פזגז שיוכל להשיב לה בתמורה להחזר דמי הפיקדון.
44.ואולם, לא רק באריתמטיקה עסקינן, ועל כן אין בידי לקבל את עמדת דורגז בהקשר זה. כך משום שגם אם פזגז תתעשר, לא תהיה זו התעשרות על חשבונה של דורגז. ואבאר.
במשולש היחסים פזגז–צרכן–דורגז, דמי הפיקדון שבידי פזגז שולמו לה על ידי הצרכן. אותו צרכן, שעל פי תקנות החלפת ספק גז היה עליו להודיע לפזגז כי ברצונו להתנתק (ובדרך זו היה מונע מפזגז את אובדן המיכל מראש), התקשר למעשה עם דורגז, ונראה שעשה זאת ללא תיעוד – בניגוד לחובה שבדין. צרכן זה לא שילם לדורגז דמי פיקדון, אלא "הפקיד" בידי דורגז את המיכל של פזגז. לו בוצעה החלפה זו על פי הוראות הדין, היה מוחזר לצרכן הפיקדון שהפקיד בידי פזגז. ואולם דורגז בחרה לפעול שלא על פי המתחייב מן התקנות, ואף המשיכה ומכרה את מיכלי פזגז לצד שלישי. בכך, בפועל, שולם לדורגז חלף פיקדון, גם לשיטתה. מכאן, שבמצב דברים זה המתעשרת היא דורגז, שמכרה נכס שאינו שלה. לפיכך, אם דורגז תידרש לשלם פיצוי לפזגז, היא לא תימצא חסרה, שכן פיצוי זה יש בו משום ביטוי להתעשרות בה זכתה שלא כדין ממכירת רכוש השייך לאחר – פזגז. במצב דברים זה אמנם פזגז תימצא לכאורה מתעשרת, אך החסר לא יהיה דורגז אלא הצרכן, שיאבד את דמי הפיקדון. ואולם חסר זה לצרכן נמצא מוצדק בנסיבות אלה, שכן היה עליו להודיע לפזגז על סיום ההתקשרות, או לחלופין לדרוש מדורגז שתודיע לפזגז על ההחלפה ושתטפל בהחזר דמי הפיקדון – ומשלא עשה כן, אין זאת אלא שהצרכן ויתר על דמי הפיקדון.
לא נעלם מעיניי כי בפועל חלק מהצרכנים אינם מודעים לזכויותיהם ולחובותיהם על פי דין, כך במיוחד במגזר הערבי, שם כפי שהוברר "לא מחתימים כלום" (כלשונו של בדארנה). ואולם, אין בכך כדי להצדיק ביצוען של פעולות בניגוד לחוק – לא מצד ספקי הגז ולא מצד צרכניהם.
שיעור הנזק
45.כאמור, פזגז מבקשת להעריך את גובה הנזק על פי ערכו של מיכל גז חדש, ולחשבו על סמך מחירים ששילמה עבור מיכלים בסמוך לאירועי 2003 ו-2008. דורגז, מנגד, מבקשת לקבוע את ערך הנזק לפי שוויו של מיכל משומש, בהסתמך על החישובים שפורטו במכתב משרד האנרגיה.
במקרה זה סבורתני שהצדק עם דורגז. כפי שצוין במכתב משרד האנרגיה, מרבית המיכלים המצויים בשוק נרכשו לפני שנים רבות. בהיעדר תיעוד למיכלים הספציפיים שאבדו, גם לא מצד פזגז, ניתן להניח שמרביתם היו משומשים וישנים. זילבר אף העיד כי רכישת המיכלים האחרונה של פזגז לפני אירוע 2003 הייתה ב-1999. מכאן שנכון יהיה להעריך את שווי הנזק על סמך שוויים של מיכלים משומשים; וכי את הערכת שוויו של מיכל משומש ניתן לבסס על התעריף שצוין במכתב ממשרד האנרגיה, שכן מחיר זה נקבע בהתחשב בנתונים שמסרו ספקי הגז ועל פי דרישת מידע ובעוד הליך זה מתנהל. להשלמת החישוב בענייננו, יש להוסיף למחיר הנקוב במכתב משרד האנרגיה הפרשי הצמדה (מדצמבר 2012) וכן מע"מ, כפי שאף צוין באותו מכתב.
הנזק באירוע 2003
46.בהתאם, בהתייחס לאירוע 2003 ובהיעדר מחלוקת עובדתית כי באירוע זה אבדו לפזגז 2,419 מיכלי 12, החישוב הוא כדלקמן:
על פי תעריף משרד האנרגיה, שוויו של מיכל 12 (משומש) הוא 59 ש"ח. לסכום זה מתווספים הפרשי הצמדה ומע"מ. בהתאם, הנזק לפזגז באירוע 2003 הוא 174,168 ש"ח. לסכום זה תתווסף ריבית כדין מיום 1.1.2003 ועד לתשלום בפועל.
47.אשר לאירוע 2008 ובהתייחס לכמות המיכלים שבגינם יש לפצות את פזגז באירוע זה, – ייאמר, ראשית דבר, כי לא מצאתי ממש בטענת פזגז שלפיה בהיעדר ראיות נוספות יש להניח שתיעוד עסקת בדארנה-ג'אן שהוצג (בין השאר כנספחים לתצהיר ג'אן) אינו משקף את כל העסקה ביניהם. כך שעה שהראיות שהוצגו, הן מטעם פזגז (ג'אן) והן מטעם הנתבעים (בדארנה), תואמות את העדויות בהליך זה ובתובענה הראשונה, ולפי כולן העסקה כללה מכירה של 4,000 מיכלים. לפיכך, ובהתחשב בכך שמתוך הכמות האמורה, 1,454 מיכלים נתפסו והוחזרו לבעליהם (ראו מכתב משרד התשתיות), הרי שהכמות הכוללת שאבדה היא ההפרש שביניהם – 2,546 מיכלים.
גם טענת פזגז כי המיכלים שאבדו באירוע 2008 היו כולם של פזגז אינה מתיישבת עם הראיות והגיונם של דברים. כפי שכבר הוברר, מתוך 1,454 מיכלים שנתפסו במגרש ג'אן, 661 היו של פזגז (45.5%). בנוסף, בפשיטות נוספות שביצע המשרד לתשתיות במתקני הנתבעים ושפורטו לעיל, יחס המיכלים של פזגז מתוך כלל המיכלים שנתפסו היה 98 מתוך 200 (49%); ו-1,709 מתוך כ-4,000 (42.3%). נתונים אלה תואמים גם את נתח השוק היחסי של פזגז, כפי שטענה לו דורגז. יש לכן יסוד להניח כי החלק היחסי של פזגז במיכלים שאבדו באירוע 2008 תואם את החלק היחסי מהמיכלים שנתפסו במגרש ג'אן, היינו 45.5%. מכאן שכמות המיכלים של פזגז מתוך המיכלים שאבדו הם 45.5% מ-2,546, היינו 1,158 מיכלים.
כזכור, באירוע 2008 המיכלים שאבדו היו מיכלי 48, ועל פי תעריף משרד האנרגיה שוויו של מיכל כזה (כמשומש) הוא 123 ש"ח. לסכום זה מתווספים הפרשי הצמדה ומע"מ. בהתאם, הנזק שנגרם לפזגז באירוע 2008 הוא 173,700 ₪. לסכום זה תתווסף ריבית כדין מיום 1.8.2008. ויוזכר בהקשר זה כי האחריות לפיצוי בגין הנזק שנגרם לפזגז באירוע 2008 מוטלת הן על בדארנה והן על דורגז.
סיכום ביניים
48.נמצא כי דורגז עוולה בגזל כלפי פזגז באירוע 2003 ועליה לשאת בתשלום פיצוי בגין גזל זה בסך של 174,168 ₪, בתוספת ריבית כדין.
כן נמצא כי דורגז ובדארנה עוולו בגזל כלפי פזגז באירוע 2008 ועליהם לשאת, ביחד ולחוד, בתשלום פיצוי בגין גזל זה בסך של 173,700 ₪, בתוספת ריבית כדין.
עשיית עושר ולא במשפט
49.לטענת פזגז, בנוסף לפיצוי בגין המיכלים שנגזלו ממנה, שומה על דורגז להעביר לידיה גם את התמורה שקיבלה עבור המיכלים שמכרה באירועי 2003 ו-2008. לדברי פזגז, ההתעשרות שלה זכתה דורגז מורכבת משניים: האחד – שווי המיכלים שנטלה מפזגז; והשני – הרווח שצמח לה ממכירתם.
סעיף 1 לחוק עשיית עושר מורה כדלקמן:
"(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן – הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן – המזכה) חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה.
(ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או מפעולה אחרת."
לביסוס העילה של עשיית עושר ולא במשפט נדרש אפוא קיומם של שלושה יסודות: קבלת נכס, שירות או טובת הנאה (התעשרות); ההתעשרות באה לזוכה מהמזכה; ההתעשרות נתקבלה שלא על פי זכות שבדין (ראו, למשל, ע"א 1172/13 שרוט נ' וינר, פסקה 30 (15.3.2015)).
כנגד טענות פזגז טוענת דורגז כי לנוכח הותרת דמי הפיקדונות בידי פזגז, חל בענייננו סעיף 2 לחוק עשיית עושר, הקובע:
"בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת."
עוד טוענת דורגז כי אין להחיל בענייננו את חוק עשיית עושר, וזאת בשל הסתמכות פזגז בתביעתה על הוראות חקיקה אחרות. לשיטת דורגז, בנסיבות אלה לא יחולו הוראות חוק עשיית עושר, וזאת בהתאם להוראת סעיף 6(א) לחוק זה, שזו לשונו:
"הוראות חוק זה יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון ואין הסכם אחר בין הצדדים."
כזכור, נדרשתי לסוגיית ההתעשרות והחסרון במסגרת הדיון בשאלת הנזק. הוברר כי דורגז נמצאה מתעשרת במכירת המיכלים של פזגז; כי במישור היחסים שבין פזגז לדורגז, על דורגז לשלם פיצוי בגין אובדן המיכלים שנגרם לפזגז, וכי יהא בכך משום "איזון" אל מול ההתעשרות של דורגז; וכי לאחר תשלום הפיצוי תימצא אמנם פזגז מתעשרת, אך זאת בדמי הפיקדון ועל חשבון הצרכן. במצב דברים זה, שבו כבר נקבע, כי על דורגז לשלם פיצויים כנגד התעשרותה, ופזגז נמצאה מתעשרת בדמי הפיקדון, אין להוסיף ולחייב את דורגז גם בכספי התמורה שקיבלה עבור המיכלים. משכך אני קובעת כי אין מקום להשבה בעילת עשיית עושר ולא במשפט בנוסף לפיצוי שנקבע בעילת הגזל.
הפרת חובה חקוקה
50.לנוכח התוצאה שאליה הגעתי מכוח עוולת הגזל, איני מוצאת מקום לדון גם בעילה של הפרת חובה חקוקה, שכן אף אם יימצא כי פזגז זכאית לסעד בגין עילה זו, יהיה בכך משום כפל סעדים. כמו כן יצוין בהקשר זה, בלא שאכריע בדבר, כי נראה שהחיקוק שמכוחו פזגז מבקשת סעד – היינו צו הסימון – לא בהכרח נועד לטובתה של פזגז. כאמור, השיקול שעמד ביסוד חיקוק זה הוא שיקול ציבורי-בטיחותי, ולא שיקול פרטי-מסחרי.
גניבת עין
51. טענה זו נטענה אך ביחס לאירוע 2008. נטען כי העברת המיכלים לשטחי רצועת עזה, בעודם נושאים סימנים של פזגז, מהווה גניבת עין.
עוולת גניבת עין מעוגנת כיום בסעיף 1 לחוק עוולת מסחריות, התשנ"ט-1999. עוולה זו לא נועדה במהותה להגן על הצרכן מפני התקיימותה של סכנת ההטעייה ביחס למקור הטובין, אלא להגן על המוניטין ועל האינטרס הקנייני של העוסק (ראו: ע"א 9070/10 טלי דדון-יפרח נ' א.ת. סנאפ בע"מ, פסקה 7 (12.3.2012); וכפי שנקבע בפסיקה, שני תנאים מצטברים טעונים הוכחה מקום שנטען לקיומה של עוולה זו – קיומו של מוניטין לטובין של התובע, וקיומו של חשש סביר להטעיית הציבור (ע"א 8981/04 אדי מלכה "מסעדת אווזי הזהב" נ' אווזי שכונת התקווה (1997) ניהול מסעדות בע"מ, פסקה 12 (27.9.2006)). לא הוכח אחד משני יסודות אלה, לא תקום העילה של גניבת עין (ע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ עיתון "משפחה" נ' אס.בי.סי. פרסום ושיווק וקידום מכירות בע"מ – עיתון "משפחה טובה", פ"ד נה (3) 933, 942-941 (2001)).
לא עלה בידי פזגז להוכיח קיומו של יסוד החשש להטעייה, ודי בכך. מי שרכש את המיכלים מבדארנה (או דורגז, בין במישרין ובין בעקיפין) הוא ג'אן; וג'אן עצמו, שהעיד מטעם פזגז, מסר שהיה אדיש למקור המיכלים שרכש, וכל שעניין אותו היה לקבל את כמות המיכלים שהובטחה לו. יוסף לכך, כי בעסקת בדארנה-ג'אן נמכרו מיכלי גז ריקים – ואין זה סביר שרוכש פוטנציאלי יטעה לחשוב כי מדובר בשירות של פזגז, שעיסוקה באספקת מיכלים מלאים בגז ולא במכירת "ברזל". באשר למכירה אפשרית של המיכלים שאבדו בחזרה לישראל, מדובר בהיפותזה בלבד ומשכך אין מקום להידרש לה, מה גם שזו עלתה לראשונה בסיכומי פזגז. טענותיה של פז גז לעניין קיומה של גניבת עין, נדחות אפוא.
סעדים
סעדים כספיים
52.כאמור, על דורגז לשלם לפזגז פיצויים בסך 174,168 ש"ח בגין אירוע 2003.
כמו כן, על דורגז ובדארנה לשלם, ביחד ולחוד, פיצויים בסך 173,700 ש"ח בגין אירוע 2008.
צווים
53.נוסף לאמור, נתבקש מתן צווים משני סוגים:
-
צו מניעה קבוע נגד בדארנה, האוסר עליו לעשות כל שימוש במיכלי פזגז;
-
צו עשה קבוע, המורה לבדארנה להשיב לפזגז את כל מיכלי פזגז שבידיו בכל עת. זאת, באמצעות מתן צו כינוס והיתר קבוע לנציג פזגז להיכנס למתקני הנתבעים וליטול מהם כל מיכל של פזגז שיימצא בהם.
נוסח הצווים שנתבקשו פורט בסעיף 66(א) לכתב התביעה.
בקשות דומות נתבקשו גם בשתי התובענות הקודמות. אשר לצו המניעה, בתובענה הראשונה ניתן צו מניעה קבוע נגד דורגז ובתובענה השנייה ניתנו צווי מניעה קבועים נגד מרבית הנתבעים שם, אך לא לגבי בדארנה; ולנוכח העובדות כפי שנתבררו בתובענה דנן יש ליתן צו מניעה גם ביחס אליו.
לעומת זאת, בית המשפט נמנע בתובענה הראשונה מלהורות כמבוקש בנוגע לצו הכינוס והיתר הכניסה לחצרים.
54.פזגז הציגה הסכם (ת/12), שנחתם בינה לבין בדארנה בסמוך לאחר תפיסתם של 800 מיכלי פזגז במתקן של בדארנה בסכנין, במסגרת כינוס הנכסים הזמני שעליו הוריתי. הסכם זה, שנחתם ביום 27.7.2013, נוסח כבקשה מוסכמת מטעם פזגז ובדארנה ונקבע בו, בין היתר, שבדארנה יעביר לפזגז דיווח בפקס, מדי יום עבודה ועד השעה 16:00, ובו יפרט את כמות המיכלים של פזגז שנמצאת ברשותו. אלא שלמחרת החתימה על הבקשה המשותפת, ביום 28.7.2013, שלח בא כוחו של בדארנה מכתב לבא כוחה של פזגז, ובו הודיע כי בדארנה חוזר בו מהסכמתו לנוסח הבקשה המשותפת, וזאת מהסיבות הבאות:
"מרשי טוען כי ההסכם כמעט לא בר ביצוע וכי הסכמתו תגרור השלכות כבדות כלפי דורגז בהיותו סוכן שלה ובשל כך אינו יכול להסכים בלי להתייעץ עם החברה."
מכל מקום וכפי שהובהר לעיל, על ספק גז נכנס מוטלת החובה להודיע לספק גז יוצא על הימצאות מיכלי גז של הספק היוצא ברשותו, כמתחייב מהוראות תקנות החלפת ספק גז וכנובע מהן. זאת, בין השאר, גם בשל האיסור החל על ספק הגז הנכנס להחזיק ברשותו מיכלים של ספק גז אחר, לרבות ספק הגז היוצא. הדברים מעוגנים בדין, ואיני רואה מקום להוסיף על כך.
אף איני מוצאת מקום להורות, בגדר פסק הדין, על מתן היתר גורף לנציג פזגז להיכנס למתקני הנתבעים, כפי שנתבקש. ואולם תשומת לב הנתבעים מופנית לכך כי לא לעולם חוסן, ובמידה שבית משפט יידרש בעתיד לאירועים דומים, לא מן הנמנע שלא יהיה מנוס מלהורות על סעד ממין זה.
סוף דבר
55. התוצאה היא שהתביעה כנגד הנתבעים מתקבלת, במובנים הבאים:
ניתן בזה צו, המורה לבדארנה להימנע – במישרין ובעקיפין – מלעסוק במיכלי גז המסומנים בסימניה של פזגז, או נושאים את שמה או נושאים את סימניה או שמה של פטרולגז, לרבות הימנעות משיווק, מכירה, צביעה, פירוק, או חיבור ברז, והעברתם של מיכלים כאמור לשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה.
כמו כן, אני מחייבת את דורגז בתשלום פיצויים לפזגז בסך 174,168 ₪, בתוספת ריבית כדין מיום 1.1.2003; ואת הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום פיצויים לפזגז בסך 173,700 ₪, בתוספת ריבית כדין מיום 1.8.2008.
בנוסף אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לפזגז עבור ההוצאות הריאליות שבהן נשאה בהליך הכינוס בסך 57,800 ש"ח. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הכינוס, 24.2.2013.
לבסוף, ובהתחשב בביקורת על פעילות הנתבעים, כמו גם בתוצאה הסופית וכן בהיקף העבודה שנדרש בהליכים אלו, ישאו הנתבעים, ביחד ולחוד, בהוצאות התובעת בסך של 80,000 ש"ח.
ניתן היום, 08 פברואר 2016, בהעדר הצדדים וב"כ.
