ת"א 19055-12-13 ד' ואח' נ' שירותי בריאות כללית

התובעת 1 (להלן: התובעת), ילידת 1977, הרתה בחודש ספטמבר 2006 לאחר סדרה של טיפולי הפריה חוץ גופית שכללו השתלת עוברים ברחמה. במהלך ההריון הצביעה בדיקת חלבון עוברי (התבחין המשולש) שנערכה לה על תוצאה המעוררת חשש לפיו העובר לוקה בתסמונת דאון. התובעת ובעלה (הוא התובע 2, להלן: התובע) סרבו לביצוע כל בדיקה נוספת בהקשר זה כשהם מנמקים את סרובם בטעמי אמונה דתית. התובעים הבהירו בתצהיריהם בהקשר זה כי על פי אמונתם הם מנועים מלבצע כל בדיקה שעלולה להתערב במעשה הבריאה, ואסורה עליהם הפסקת הריון מכל סוג שהוא. בתום ההריון נולד בנם של בני הזוג, הלוקה בתסמונת דאון (להלן: הילד).

התובעים סבורים שעל הנתבעת לפצותם בגין לידת הילד. לשיטתם היה על רופאי הנתבעת, שביצעו את טיפולי ההפריה החוץ גופית בתובעת, ליידע אותם בדבר האפשרות לביצוע בדיקת סקר טרום השרשה (PGS) קודם להשבת העוברים לרחם. בבדיקה זו ניתן היה לזהות את הכרומוזום הפגום הגורם לתסמונת דאון, ולהימנע מהשתלת עובר הלוקה בפגם זה ברחמה של התובעת. התובעים טוענים כי היו מבקשים לבצע בדיקה מעין זו לו היתה מוצעת להם, וכי היא מותרת על פי מצוות דתם. עוד טוענים התובעים (ולכל הפחות כך טען המומחה מטעמם) כי מוטלת חובה להציע בדיקה זו לכל אשה העוברת הפריה חוץ גופית גם אם לא ידוע על כל סיבה שאמורה להביא לכך שהיא חשופה לסיכון מעבר לרגיל להופעת תסמונת דאון בעובר. כן טוענים התובעים כי די בעצם השתלת עובר פגום ברחמה של התובעת כדי להקים אחריות לנתבעת.

הנתבעת טוענת כי בדיקת הסקר הטרום השרשתית בוצעה בשנת 2006 במרכז רפואי אחד בלבד בארץ וגם במסגרתו נערכה במקרים בודדים בלבד. לטענתה מדובר בבדיקה שמפחיתה את הסיכוי להרות; נטילת הביופסיה מהעובר עלולה לגרום לפגיעה שתביא להשמדתו; וקיימת מחלוקת בספרות הרפואית בנוגע לסיכונים לטווח ארוך ליילודים שנולדו בעקבותיה. לפיכך לא היה מקום להמליץ לתובעת, שלא היתה חשופה לסיכון ידוע כלשהו, על ביצועה. על כל אלה הוסיפה הנתבעת וטענה כי בכל מקרה התובעים לא היו מבצעים את הבדיקה, הן בשל החשש כי היא תפגע בסיכוי התובעת להרות וזאת לאחר שלא עלה בידה להיכנס להריון במסגרת חמישה ניסיונות הפריה; הן מסיבות דתיות; הן בשל העובדה כי ביצוע הבדיקה הותנה בביצוע בדיקות מעקב נוספות במהלך ההיריון, והתובעים היו מסרבים לכך; והן בשל העלות הכספית העצומה שנלוותה לביצוע הבדיקות, העולה פי כמה וכמה על המשאבים שהיו ברשות התובעים.

על מנת להקל על מרוצת הקורא יובהר כי המומחים מטעם הצדדים התייחסו בחוות-דעתם ובחקירותיהם לשני סוגי בדיקות: אבחון גנטי טרום השרשה, בדיקה המכונה PGD (Preimplantation Genetic Diagnosis), וסקר גנטי טרום השרשה, בדיקה המכונה PGS (Preimplantation Genetic Screening).

שתי הבדיקות נערכו, נכון לשנת 2006, באמצעות ביופסיה שבוצעה בעובר המורכב מ-6 עד 8 תאים בלבד. בבדיקה הוסרו מהעובר תא עד שניים. בתאים אלה בוצעו הבדיקות. לאחר שהבדיקות בתא או בשני התאים שהוסרו הראו על תוצאות תקינות, הושתל העובר ברחם. [במאמר מוסגר יוער כי כיום מבוצעות הבדיקות על עוברים המורכבים ממספר תאים גדול פי כמה].

מחוות-הדעת ומהספרות שהוגשה עולה כי בדיקת האבחון הגנטי הטרום השרשתי, היא בדיקת ה- PGD, משמשת לצורך איתור בעיה גנטית מוגדרת בעובר על רקע קיומה של בעיה גנטית ידועה אצל ההורים. במהלך בדיקה זו נבחנת השאלה אם העובר לוקה בתסמונת או תסמונות גנטיות ספציפיות בשל ההיסטוריה הרפואית של ההורים. כך, לדוגמה, כאשר אחד ההורים או שניהם ידועים כנשאי טיי-זקס (והשכיחות להופעת הפגם הגנטי אצל העובר היא לפיכך 25%-50%) תיבחן בבדיקה זו האפשרות כי העובר לוקה בפגם זה. בבדיקה נבחן קיומו או חסרונו של גן או מקטע DNA מוגדר מראש. אין מחלוקת כי בדיקה זו הוצעה לזוגות הנושאים פגם גנטי ידוע, וכללים לעניינה נקבעו בחוזר משרד הבריאות 50/2006 שפורסם ביום 20.12.06 (כשלושה חודשים לאחר השגת ההריון מושא התביעה).

בדיקת הסקר הטרום השרשתי (PGS) בוחנת באמצעות ביופסיית תאים מהעובר מספר מוגדר של כרומוזומים. אין מחלוקת כי בשנת 2006 נבדקו כחמישה כרומוזומים עיקריים (כיום נבדקים 24 כרומוזומים), ובכלל זה כרומוזום 21 שבדיקתו עשויה להצביע על כך שהעובר לוקה בתסמונת דאון. מהלך הבדיקה בשנת 2006 כלל, בין היתר, סמנים בעלי צבע פלואורסנטי המאפשרים לדעת כמה עותקים מכל כרומוזום מצויים בתא. בדרך זו ניתן היה לגלות כי בתא קיימים שלושה עותקים של כרומוזום 21, דבר המעיד על קיומה של תסמונת דאון.

אין מחלוקת כי לתובעים לא היתה בעיה גנטית ידועה כלשהי, ולא היתה כל הוריה לביצוע בדיקת PGD בעניינם. אין גם מחלוקת (על אף טענה חדשה שהעלה המומחה מטעם התובעת במהלך חקירתו, בניגוד גמור לאמור בחוות-דעתו ובתיעוד הרפואי, ושלא התבססה על דבר) לפיה לא היה בסיס לחשד לקיומה של בעיה כרומוזומלית כלשהי אצל בני הזוג. אין מחלוקת, איפוא, שהתובעים לא היו בקבוצת סיכון ידועה להולדת ילד הלוקה בתסמונת דאון. הסיכון להולדת ילד הלוקה בתסמונת זו היה זהה לזה של האוכלוסיה הכללית, נקבע על פי גילה של התובעת ועמד על כ-1 ל-1000. טענת התובעים היא כי בשל אמונתם הדתית המונעת מהם ביצוע בדיקות במהלך ההריון או ביצוע הפלה, הוטלה חובה על הנתבעת לבצע - או למצער להציע להם לבצע - בדיקת PGS. בהקשר זה הועלו הטענות המפורטות לעיל, כאשר בבסיסן שלובות הן ההנחה לפיה ביצוע הבדיקה מותר על פי אמונתם של התובעים, והן ההנחה כי לו היתה מוצעת להם – היו מבקשים לבצעה.

במסגרת הדיון בתובענה העידו התובעים והמומחה מטעמם, ד"ר עאמר רמדאן, מומחה ברפואת ילדים ובגנטיקה רפואית. מטעם הנתבעת העידה פרופ' מרתה דירנפלד, שהיתה מנהלת יחידת הפריון בבית החולים כרמל החל משנת 1997 ובכלל זה במועדים הרלוונטיים לתביעה, והמומחה מטעם הנתבעת, פרופ' דניאל זיידמן, מומחה למיילדות וגניקולוגיה שעובד כרופא בכיר ביחידה להפריה חוץ גופית.

הדיון להלן יפתח בסקירה קצרה של העובדות הרלוונטיות לצורך ההכרעה בתביעה. לאחר מכן יידונו הטענות לגופן.

בחזקת הקדמת המאוחר אבהיר כי השתכנעתי שאף לו היה ניתן הסבר לתובעים בנוגע לקיומה של הבדיקה, ואף בהנחה שניתן היה לבצע את הבדיקה בישראל באותה עת, לא היו התובעים מבקשים לבצעה. ממילא לא קיים קשר סיבתי בין אי-מתן ההסבר בנוגע לקיומה של בדיקה זו, אף אם ניתן היה לטעון בדרך כלשהי שקיימת חובה למסור מידע על קיומה של הבדיקה, לבין לידת בנם של התובעים. מטעם זה ייערך הדיון בפסק הדין שלא ב"דרך המלך", והדיון בשאלת האחריות לא ייפתח בעצם בחינת השאלה אם התרשלו עובדי הנתבעת אם לאו. בשל אותה מסקנה נזכרת, הרי שלאחר הנחת אבני הפינה בנוגע לתשתית העובדתית הנחוצה תידון תחילה שאלת הקשר הסיבתי. רק לאחר מכן, בקצירת האומר ומעבר לנדרש, ידונו השאלות האחרות שאין בהן כדי להשפיע על ההכרעה לגוף העניין.

הרקע העובדתי

א. הטיפולים וההריון

התובעים באו בברית הנישואים בשנת 1998. במשך שנים ארוכות ניסו להביא ילדים לעולם, אך ללא הצלחה. מתיקה הרפואי עב הכרס של התובעת (שחלקו הוגש כנספח לתצהיר מטעמה וחלקו במסגרת תיק המוצגים מטעם הנתבעת) עולה כי כבר בשנים הסמוכות לנישואים עברה התובעת סדרה ארוכה של בדיקות (כולל בדיקת לפרוסקופיה גניקולוגית ביום 24.3.04) וטיפולים שונים (סיכום של אלה ניתן למצוא בתיק הרפואי מקופת חולים ברישום מיום 3.2.04). כל זאת בניסיון להגיע להיריון המיוחל. למרבה הצער כשלו טיפולים אלה. בסופו של יום, ולאחר שכל האפשרויות הטיפוליות האחרות הכזיבו, הופנתה התובעת ליחידה להפריה חוץ גופית בבית החולים כרמל (ראו ההמלצה בתיק הרפואי מקופת חולים מיום 22.3.05 והרישום מיום 13.4.05, לפיו עברה ל-IVF בבית החולים כרמל).

התובעת טענה בתצהירה כי ההיריון מושא התביעה הושג בניסיון הרביעי להפריה חוץ גופית (סעיף 4 לתצהירה). הנתבעת טענה כי מדובר במחזור הטיפולים השישי (סעיף 4 לתצהירה של פרופ' דירנפלד). עיון בתיק הרפואי מעלה כי מדובר בניסיון ההפריה החוץ גופית החמישי שעברה התובעת. מהתיק הרפואי שצרפו שני הצדדים עולה כי ביום 18.12.15 בוצעה העברה של שני עוברים לחלל הרחם (במסגרת המחזור הראשון של ההפריה, שהתחיל לאחר שאיבת עוברים והקפאתם בחודש אוקטובר 2005). ביום 23.2.06 בוצעה העברה של שני עוברים נוספים לחלל הרחם; ביום 11.6.06 הועברו שלושה עוברים לחלל הרחם; ביום 11.7.06 הועברו שלושה עוברים נוספים לחלל הרחם; וההיריון מושא התביעה הושג לאחר טיפול בגדרו הועברו שלושה עוברים לרחם ביום 26.9.06. עוד עולה מהתיק הרפואי של הנתבעת כי במועד מאוחר להיריון נרשם במפורש שבנם של בני הזוג נולד "לאחר היריון IVF X 5". מכאן שמדובר בהיריון שהושג בהפריה חוץ גופית חמישית, לאחר שנכשלו כבר ארבעה ניסיונות בגדרם הועברו 10 עוברים במצטבר לרחמה של התובעת.

התובעים חתמו במהלך טיפולי ההפריה החוץ גופית על טפסי הסכמה הכוללים אמירה מפורשת לפיה ידוע להם "כי גם אם יתקבל היריון כתוצאה מהעברת העוברים המופשרים לרחם האישה, כמו בהיריון טיבעי קיימת אפשרות של סיבוכי היריון או לידה. ישנה אפשרות שיוולד ילד או ילדים במצב בריאותי, פיזי או נפשי לא תקין או ילדים בעלי מום כרומוזומלי גנטי או אחר" (טפסי הסכמה מיום 15.5.05, 23.10.05, 23.2.06; ניתן להבחין בחתימות שני בני הזוג על הטפסים, במקום המיועד לכך). אין איפוא כל בסיס לטענה לפיה התובעים לא היו מודעים לאפשרות כי הילד שייוולד בעקבות טיפול ההפריה עלול להיות בעל מום כרומוזומלי, בדומה לכל הריון אחר.

אין מחלוקת כי התוצאה בבדיקת החלבון העוברי שנערכה לתובעת הראתה על סיכון של 1:369 לאפשרות של תסמונת דאון בעובר, שעה שהסיכון הסטטיסטי על פי גילה עמד על 1:964. לפיכך הוצע לה לבצע בדיקת דיקור מי שפיר ולבצע סקירת מערכות מורחבת. התובעת סירבה לביצוע בדיקת מי השפיר וציינה באוזני הרופאים כי בשל אמונתה הדתית לא תסכים בכל מקרה להפסקת ההיריון גם אם תוצאות הבדיקה יצביעו על פגם בעובר.

ב. תפיסתם הדתית של בני הזוג

בתצהיריהם הבהירו התובעים שהם שומרים באדיקות על מצוות הדת המוסלמית. התובע ציין בתצהירו כי בכלל השמירה על מצוות הדת כלול "האיסור המוחלט להתערב במעשה הבריאה" (סעיף 5 לתצהירו), וזו הסיבה לסירוב בני הזוג לעבור בדיקת מי שפיר שעלולה לגרום להפסקת ההיריון. הוא הוסיף והבהיר שהיה ברור לתובעים "שבשום מקרה לא נוכל להסכים להפסקת היריון מטעמים של אמונה דתית" (שם).

התובעת הוסיפה על דברים אלה בתצהירה באומרה כי "על פי אמונתנו אין לבצע בדיקות ואין לבצע הפסקות היריון או כל פעולה אחרת, שהמשמעות שלהם התערבות במעשה הבריאה האלוהי" (סעיף 2 לתצהירה). יחד עם זאת טענה שבמקרה בו העובר טרם הוחזר לרחם רשאית האם שלא להסכים להחזרתו (שם). לטענה זו לא התלוותה כל אסמכתא, ולא הובהר על מה היא נשענת. התובעת הוסיפה וציינה שבמהלך ההיריון לא יכלה לבצע את הבדיקות שנדרשה "שכן הדבר היה בניגוד לאמונתי הדתית" (סעיף 4 לתצהיר).

במהלך חקירתם של התובעים התברר כי הם כלל לא פנו לאנשי דת כדי לברר את התפיסה הדתית העומדת בבסיס הדברים שנאמרו בתצהיריהם, ולא בחנו אם ומתי ניתן להתערב במהלך הפריה, היריון ולידה. התובע השיב בחקירתו שאינו יודע מה המשמעות הדתית, אם בכלל, לעובר שמלאו לו 120 יום (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 23-22). על פי תפיסתו אין לבצע בדיקה בשום שלב של ההיריון "כך על פי הדת שלנו" (עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 5-4). הוא אף אישר בתשובותיו כי על פי תפיסתו אסור לעשות שום דבר מרגע הכניסה להיריון ואף מרגע ההפריה (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 14-10). משנשאל אם התייעץ עם אנשי דת בשאלות אלה השיב כי "הדת שלנו אומרת כך. אני עצמי לא התייעצתי עם אף אחד" (שם, שורות 20-19).

התובעת העידה שאין לבצע בדיקה כלשהי "מהשבוע הראשון ועד החודש האחרון אסור לעשות, זה הדת שלנו" (עמ' 26 לפרוטוקול, שורה 1). משנשאלה אודות ההבחנה בין עובר עד לגיל 40 יום ובין עובר עד גיל 120 יום השיבה שהיא יודעת על קיומה של ההבחנה, אולם "מההתחלה ועד הסוף לא אעשה הפלה. אני לא אעשה בדיקה שיכולה לגרום להפלה" (שם, שורות 7-3). אף היא השיבה בחקירתה כי לא התייעצה עם איש דת כלשהו מאחר ו"לא צריך להתייעץ" (עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 25-24).

כאמור, התובעים טוענים כי ההלכה המוסלמית אוסרת ביצוע בדיקות במהלך ההריון כולו או ביצוע הפלה, וכי מעשים מעין אלה מהווים התערבות במעשה הבריאה. בד בבד נטען בתצהיר התובעת כי ההלכה המוסלמית מתירה לבצע בדיקת PGS. כל זאת ללא שהוצגה חוות דעת הלכתית בעניין זה, וכאשר התובעים אף לא פנו לאנשי דת כדי לברר אם יש בסיס כלשהו לטענותיהם.

מעדויות התובעים עולה, איפוא, שעל פי תפיסתם אוסרת עליהם דתם ביצוע כל בדיקה שהיא במהלך ההריון. לטעמו של התובע איסור זה חל מרגע ההפריה. עוד עולה מעדותם כי לא פנו כלל לאנשי דת כדי לברר סוגיות הלכתיות אלה. מכאן שהתפיסה הדתית שהציגו אינה מבוססת על פסק הלכה או דעה הלכתית מבוססים, אלא על עמדתם שלהם. המעט שניתן לקבוע על יסוד עדויות אלה הוא שלא הונחה תשתית עובדתית מתאימה לטענה לפיה ההלכה המוסלמית מתירה ביצוע בדיקה בעובר טרם השרשתו, בפרט שעה שמדובר בבדיקה העלולה להביא לפגיעה בעובר והשמדתו. למעשה, נראה שדי בקביעה זו כדי להביא לדחיית התביעה.

כאמור, מעדות התובע עולה כי לשיטתו כבר מרגע ההפריה אין מקום לביצוע בדיקה כלשהי מאחר והדבר נתפס בעיניו כאסור על פי מצוות דתו וכהתערבות במעשה הבריאה (יובהר שהתובע דובר עברית טובה למדי, ומכל מקום – השאלות תורגמו לו על ידי מתורגמנית בית המשפט). יש באמירה זו כשלעצמה כדי להביא לדחיית התביעה, מאחר והיא מלמדת שהתובעים היו מסרבים לכל בדיקה בעובר, שכן העובר הוא תוצר של ההפריה.

על רקע שתי קביעות אלה ניתן היה לסיים את הדיון כבר בשלב זה. גישתם הקיצונית של התובעים, השוללת מטעמים אמוניים כל בדיקה העלולה לסכן את העובר, הצריכה הרמת נטל לפיו מותר מבחינה דתית ואמונית לבצע בדיקות המסכנות עובר טרם השרשתו, אך הדבר לא נעשה. עדותו של התובע ולפיה אין להסכין עם ביצוע בדיקות אחר ההפרייה חותרת תחת הטענות שבכתב התביעה ושומטת את הבסיס לתביעה. על אף כל זאת ידונו הטענות לגופן, ולו לצורך השלמת התמונה.

ג. ביצוע בדיקות המסכנות את הכניסה להריון

לבד מהידרשות לשאלות הנוגעות לשלילת ביצוע בדיקות לאחר ההפריה או במהלך ההריון מטעמי אמונתם של התובעים, נחקרה התובעת גם בנוגע לאפשרות שהיתה מסכימה לביצוע בדיקות הפוגעות בסיכוי להרות. היא השיבה שלא היתה מסכימה לבצע שום בדיקה או טיפול שעלולים לגרום לכך שההיריון לא יצליח (עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 23-21). בהמשך החקירה, משנשאלה אם היתה מסכימה לבצע בדיקה או טיפול רפואי שעלולים לגרום לנזק לעובר או לפגוע באפשרות שתיכנס להיריון, השיבה באופן חד משמעי ונחרץ "בטח שלא אעשה אותם" (עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 23-14). מכאן שעמדתה הברורה של התובעת היא כי היא היתה מסרבת לכל בדיקה שעלולה לפגוע באפשרות שתיכנס להריון.

ד. הסיכונים הכרוכים בביצוע בדיקת PGS

המומחה מטעם התובעים לא התייחס כלל לסיכונים האפשריים לעובר או לאפשרות לכניסה להיריון כתוצאה מביצוע הבדיקה. במהלך עדותו התברר שהוא אינו עוסק ולא עסק ברפואת נשים; לא עסק באופן מעשי בבדיקות PGD ו-PGS, ונתקל באלה רק במהלך התמחותו; ומרבית הידע עליו מושתתת חוות-דעתו נשען על הספרות הרפואית בה עיין לצורך כתיבת חוות-הדעת (עמ' 5 ו-6 לפרוטוקול). דא עקא שהמאמרים אליהם הפנה המומחה מטעם התובעים אינם עוסקים כלל ב-PGS אלא ב-PGD, וזאת על אף שכל הטענות בחוות דעתו עוסקות ב-PGS.

בחקירתו הנגדית העלה המומחה מטעם התובעים תזות חדשות שלא נזכרו כלל בחוות-הדעת, מהן נאלץ לחזור במהלך עדותו (ראו עמ' 6 לחוות-דעתו, והשוו הטענה החדשה בעמ' 9 לפרוטוקול והתשובות הסותרות בקשר אליה בשורות 13-1 ושורות 26-25, עד לחזרה מטענה זו בעמ' 19 לפרוטוקול, שורות 25-23 והנסיון ליישב את הסתירה באמירה "זה אמנם מה שכתוב אבל לא זו הכוונה" – שם, בשורה 26); לשאלות שונות בנוגע לקביעות נחרצות שלו, הנחזות להיות בניגוד גמור לאמור במסמכים אליהם הפנה או לאמירות ברורות בחוות-דעתו, השיב כי על אף שלא ניתן למצוא מענה חד משמעי לקביעות אלה במסמכים שהפנה אליהם, הרי שהן מצויות "בין השורות" ומאפיינות את "רוח הדברים" (ראו לדוגמה עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 6-1 ולאחר מכן האמירה בשורה 14 "אז לא כתוב"; עמ' 9 לפרוטוקול, שורה 30; עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 23-19); ולטענתו, שגם התובעים אינם עומדים מאחוריה ולא שבו עליה בסיכומים, לפיה בפועל מבוצעת בדיקת PGS בכל עובר קודם להשרשתו במסגרת הפריה חוץ גופית (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 18-16; עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 27-17). טענה אחרונה זו עומדת בניגוד מוחלט למציאות, כפי שעולה גם מהפרסומים שהציגו התובעים ומהעדויות מטעם הנתבעת. כאמור, אף התובעים עצמם לא טוענים טענה מופרכת זו. אמירות סתמיות אלה, שעמדו בסתירה קוטבית לאמור בחוות דעתו בחלק מהמקרים, לספרות הרפואית ולאמור בחוזר משרד הבריאות עליו ביקש להישען, מקשות עד מאוד את האפשרות למתן משקל כלשהו לעדותו.

המסקנה היא שלא ניתן לבסס ממצאים על אמירות המומחה מטעם התובעים בחוות-דעתו או בעדותו. לא ניתן גם להסתמך על המסמכים שהציג ככאלה המשקפים את המוסכמות הרפואיות בתחום, שעה שחלק מאלה עניינם בבדיקת PGD, ואחרים אינם אלא פרסומים שאינם בעלי ערך ראייתי בדבר דברים שנאמרו בימי עיון בביואתיקה (שאף הם סובבים בחלק הארי את בדיקת ה- PGD).

סוגיית הסיכונים הטמונים בביצוע בדיקת ה- PGS עלתה במפורש ובהרחבה בחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעת. הוא הבהיר, תוך הסתמכות על ספרות רפואית העוסקת באופן ישיר בבדיקת ה-PGS, כי בביצוע בדיקה זו קיימים סיכונים מספר: האחד, חשש כי העובר ייפגע עקב ביצוע הביופסיה והוצאת התאים וכתוצאה מכך לא ניתן יהיה לעשות בו שימוש להפריה; השני, החשש לפגיעה בבריאות העובר לטווח ארוך כתוצאה מהביופסיה; השלישי, חשש לתשובה כוזבת חיובית, המעידה לכאורה על פגם גם כאשר לא קיים פגם בעובר, שתביא להשמדת עוברים תקינים; הרביעי, אפשרות לכך שהבדיקה לא תאתר מומים אפשריים; החמישי, ביצוע הבדיקה מביא להפחתה בשיעור ההריונות ובשיעור לידות הילוד החי.

לבד מחששות אלה הבהיר המומחה כי מדובר בבדיקה שעלותה גבוהה ביותר והיא אינה ממומנת על ידי קופות החולים או הביטוחים המשלימים.

עוד ציין המומחה מטעם הנתבעת כי גם כיום מותנה ביצוע בדיקה טרום השרשתית בכך שאם יושג היריון כתוצאה מהטיפול יבוצעו במהלך ההיריון בדיקות של דגימת סיסי שליה או דיקור מי שפיר, שכל אחת מהן מלווה בסיכון להפלה שבין 0.5% ל-1% (לעניין זה הפנה המומחה לטופס הסכמה מדעת העדכני שאושר על ידי משרד הבריאות).

קביעותיו של פרופ' זיידמן בנוגע לסיכונים האפשריים מעוגנות בספרות הרפואית שצורפה לחוות-הדעת. כך, לדוגמה, הטענה בעניין הפגיעה בסיכויי ההיריון כתוצאה מביצוע הבדיקה נתמכת במאמר של Mastenbroek וחבריו שפורסם בסמוך לארוע מושא התביעה (בכתב העת הידוע New England J. of Medicine ביולי 2007) ובמאמר של Gleicher וחבריו שפורסם בשנת 2014 בכתב העת Reproductive Biology and Endocrinoligy (אסמכתאות 2 ו-3 לחוות-הדעת, שצורפו כנספחים ד' וה' לתיק המוצגים מטעם הנתבעת). מאמר אחרון זה עוסק, בין היתר, בשאלות בעניין החשש לפגיעה ארוכת טווח ביילודים ובפגיעה האפשרית בשיעורי ההריון וסוקר את הספרות הרפואית בתחום משנת 2007 ואילך (המאמר מפנה גם למאמר משנת 2005, אלא שזה עוסק ב-PGD). מסקנתו היא כי בדיקות ה-PGS בטכניקה בה נעשה שימוש בעבר גרמו ככל הנראה לנזק, וכי על רקע מכלול החששות יש להתייחס לבדיקה כ"נסיונית ביותר".

לא למותר לציין כי גם בחוזר משרד הבריאות 50/2006, שפורסם לאחר האירועים מושא התביעה (ביום 20.12.06) ועוסק בהנחיות לביצוע בדיקת PGD, נאמר במפורש כי "לא ברורה עדיין מידת ההשפעה ארוכת הטווח של טכנולוגיה זו על בריאות הילדים שנולדו לאחר ביופסיה של טרום עוברים לצורכי PGD". החוזר עוסק אמנם אך ורק בבדיקות PGD לזוגות שבסיכון יתר גנטי ולא בבדיקת PGS, אולם אין מחלוקת שהסיכון בו דן החוזר עניינו בעצם נטילת הביופסיה מהעובר, פרוצדורה רפואית המשותפת הן ל-PGD והן ל-PGS.

הנתבעת הוסיפה וטענה בהקשר זה כי ניירות עמדה של האיגוד האירופאי והאמריקאי גורסים שאין לבצע PGS כשיטת איבחון במטופלות בהפריה חוץ גופית (סעיף 20 לתצהיר פרופ' דירנפלד; וראו גם במאמרים שנזכרו לעיל ובפרט בה"ש 35 ו-36 למאמר משנת 2014).

בחקירתו הנגדית השיב פרופ' זיידמן כי בעוד שנעשה שימוש בבדיקת PGD לזוגות שהם נשאים של פגם גנטי, הרי שבמקרים שאין סיכון גנטי מוגבר "אנחנו לא חושבים שהסיכונים הבריאותיים והסיכונים מבחינת העובר" הבאים לידי ביטוי בחשש לפגיעה בעובר עצמו והחשש "שמא הילדים האלה פגועים בטווח הארוך" מצדיקים את הצעת הבדיקה ליולדות (עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 10-5). הוא אישר שנכון להיום הועלו בספרות הרפואית סימני שאלה בנוגע לאפשרות לקיום פגיעה לטווח הארוך אולם לא הוכח שביצוע הבדיקות אכן גורם נזק. לדבריו הספרות העדכנית עודנה מביעה חשש בהקשר זה, כפי שעולה מהמאמר משנת 2014. עם זאת טען המומחה כי מהספרות הרפואית עולה שזוהו בעיות התפתחותיות רבות מהממוצע בקרב ילדים שבעברם בדיקה מעין זו (עמ' 39 לפרוטוקול, שורות 12-1).

המסקנה מכל האמור לעיל היא שעלה בידי הנתבעת להוכיח כי מדובר בבדיקה שאינה חפה מסיכונים. אלה כוללים את החשש כי ביצוע הבדיקה יפגע בסיכוי להשרשת העובר ולכניסה להריון; חשש לפגיעה בעובר עצמו באופן שיביא להשמדתו; חשש, ששיעורו לא ידוע אך לא ניתן להתעלם ממנו, להתפתחות בעיות בריאותיות לטווח רחוק אצל היילוד; וחשש לתוצאות כוזבות בבדיקה, חיוביות או שליליות, ולתוצאותיהן.

דיון

טענות התובעים

טענות התובעים פורטו לעיל. בקצרה ייאמר כי לטענתם מוטלת חובה על רופאי הנתבעת להציע בדיקת PGS לכל יולדת במסגרת הפריה חוץ גופית, בפרט כאשר מדובר במי שמסרבים לבצע הפלה על רקע אמונה דתית או תפיסה מוסרית. התובעים סבורים שעל הרופא מוטלת חובה לברר את התפיסות הדתיות והאמוניות של המטופלים, ולהציע בהתאם את הבדיקה. לשיטתם, אם היתה מוצעת להם הבדיקה הם היו מבצעים בדיקה זו ובכך היו מונעים את לידת הילד הלוקה בתסמונת דאון.

מניעות?

לבד מהטענות בעניין החובה למסירת מידע אודות קיום הבדיקה טענו התובעים כי על הנתבעת מוטלת אחריות ללידת הילד הלוקה בתסמונת דאון מכח השתק ומניעות. זאת מאחר והיא מנועה לשיטתם מלטעון טענה כנגד אחריותה לנוכח העובדה שבמעשיה החדירה עובר פגום לרחמה של התובעת.

בטענה זו אין ממש, וזאת אף מבלי להידרש לשאלה אם מדובר בחריגה אסורה מכתבי הטענות. אין לקבל טענה זו הן לנוכח נוסחו הברור והחד משמעי של כתב ההסכמה שהתובעים חתמו עליו במספר הזדמנויות, בגדרו הסכימו התובעים לביצוע הפעולה על אף שהובהר להם כי קיים סיכון לכך שהעובר המושרש לוקה בפגם גנטי או כרומוזומלי, והן מאחר ואין מקום להטלת אחריות ללא כל אשם.

לאמיתו של דבר, הטלת אחריות על בסיס עצם החדרתו של העובר לגוף האם משמעה הטלת אחריות קפידה או מוחלטת על הרופאים, שכן גם כיום אין בידי הרפואה המודרנית בדיקה שיש בה כדי לגלות כל פגם אפשרי בעובר המושתל. לא רק שאין לאמץ עמדה כזו ללא קביעה של המחוקק, אלא שאימוצה, ולו במשתמע, יביא להטלת נטל כלכלי עצום על שכמה של מערכת הבריאות. הטלת אחריות מעין זו תביא לביצוע בדיקות רבות קודם להשתלת כל עובר שהוא. מנתוני משרד הבריאות שהובאו בחוות-דעת המומחה מטעם הנתבעת עלה כי נכון לשנת 2012 בוצעו בישראל 40,000 מחזורי פוריות. כפי שיובהר להלן, ביצוע בדיקת ה-PGS לבדה כרוך בעלות של אלפי ₪ לכל עובר. מכאן שהטלת אחריות קפידה מעין זו על העוסקים בהפריה חוץ גופית תביא להוצאה שנתית בהיקף של מאות מליוני ₪, ואולי אף מעל מיליארד ₪ לשנה, מתוך תקציב מערכת הבריאות המדולדל ממילא.

העדר קשר סיבתי

כפי שהובהר בפתח הדברים, שוכנעתי הרבה מעבר למאזן ההסתברויות כי התובעים לא היו מבצעים את הבדיקה גם אם זו היתה מוצעת להם. ממילא אין צורך לדון בשאלה אם ניתן היה לבצע את הבדיקה באופן פרטי באותה עת ואם הוטלה חובה על רופאי הנתבעת להציע בדיקה זו לתובעים, שכן אף לו היתה מוצעת הבדיקה לתובעים הם לא היו מבקשים לבצעה.

קביעה זו מעוגנת בחמש הנמקות שונות, שנראה כי די היה בכל אחת מהן כדי להביא למסקנה לפיה אף לו היה נמסר לתובעים מידע אודות קיומה של הבדיקה היו הם מסרבים לבצעה. על אחת כמה וכמה שהצטברותן יחדיו מובילה למסקנה זו. אלה יפורטו להלן.

הראשונה נעוצה בהשפעה השלילית של ביצוע הבדיקה על הסיכוי להיכנס להיריון. כפי שהובהר לעיל, מהספרות רפואית הרלוונטית לאותה תקופה ומהספרות הרפואית העדכנית עולה כי ביצוע הבדיקה בעוברים מפחית את הסיכוי כי העוברים ייקלטו לאחר מכן וכי ההיריון יעלה יפה. בהקשר זה העידה התובעת שלא היתה עושה כל בדיקה או טיפול שעלולים היו לגרום לכך שלא תיכנס להיריון (עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 23-14). יש לזכור כי מדובר במי שעברה סדרה ארוכה של טיפולים ובדיקות עוד קודם שהופנתה ליחידה להפריה חוץ גופית. במהלך ניסיונותיה להרות במסגרת הטיפול ביחידה להפריה חוץ גופית עברה שלוש פרוצדורות של שאיבת ביציות בהרדמה כללית. ארבעה ניסיונות להרות, שכללו השתלה של עשרה עוברים, נכשלו קודם להיריון מושא התביעה. ההנחה לפיה תובעת בנתונים מעין אלה היתה מבקשת לבצע או להמשיך ולבצע בדיקות PGS (אף בהנחה שהיתה מבצעת אותן בתחילה), כאשר מוסבר לה שיש בביצוע בדיקות אלה כדי להקטין עוד יותר את סיכוייה להרות, היא הנחה הנחזית להיות מופרכת על פניה. לפיכך יש לקבוע כי גם לו היתה מוצעת הבדיקה לתובעת היא היתה מסרבת לבצעה בשל החשש שהדבר יפחית עוד יותר את סיכוייה להרות.

ההנמקה השניה עניינה בסיכונים להתפתחות הילד. כפי שהובהר לעיל, החשש לפיו ביצוע הביופסיה בעובר עלול להביא להשפעות לטווח ארוך על היילוד צויין כבר בחוזר משרד הבריאות מחודש דצמבר 2006 ובספרות שדנה בביצוע הבדיקות באותה עת (ובכלל זה במאמר שהוגש מטעם התובעים – ת/1, בעמוד השישי). לנוכח גישתם של התובעים להריון, כפי שעלתה מחקירתם, הרי שהמסקנה המתבקשת היא שלו נאמר להם כי קיימת בדיקה שאחת מתוצאותיה האפשריות היא פגיעה ביילוד לטווח ארוך, היו הם מסרבים לביצוע הבדיקה (ולא רק מטעמים דתיים).

ההנמקה השלישית עניינה בעדות התובעים בנוגע לטיב אמונתם הדתית. כפי שהובהר לעיל, העיד התובע שלא היה מסכים לביצוע כל בדיקה שהיא מרגע ההפריה. ממילא לא ניתנת היתה ההסכמה לביצוע בדיקת PGS המבוצעת לאחר ההפריה. אף ללא אמירה זו ניתן היה להגיע למסקנה דומה. שני התובעים הטעימו היטב בתצהיריהם ובעדותם שלא יעשו דבר שיש בו כדי לפגוע במעשה הבריאה, והתובעת השיבה שלא תעשה דבר שעלול לגרום לנזק לעובר. מאחר והובהר לעיל כי הספרות הרפואית מצביעה על חשש לפגיעה בעובר בשל עצם ביצוע הביופסיה, וממילא חשש זה היה מוצג לתובעים לו היתה מוצגת להם האפשרות לבצע את הבדיקה, הרי שיש להניח שהתובעים לא היו מסכימים לבצע את הבדיקה גם מטעמים דתיים. לעניין זה יש לשוב ולהזכיר כי תוצאה אפשרית של הבדיקה היא תשובה כוזבת חיובית, המביאה לכך שעובר תקין נחשד בטעות כפגום ומושמד. התובעים, שהציגו מצג בדבר אמונה דתית שאינה מאפשרת התערבות בכל שלב שהוא, היו אמורים לכאורה להתנגד גם לבדיקה שעלולה לפגוע בעובר מעין זה.

הרביעית, עניינה בעלות הכספית העצומה הכרוכה בביצוע הבדיקות. אין כל חולק שבדיקת PGS לא מומנה בעבר ואינה ממומנת גם כיום על ידי קופות החולים או על ידי כל גורם אחר. התובעת אינה טוענת אחרת, ובסיכומיו אף הבהיר בא-כוחה כי אין בפיו כל טענה על עצם חיוב מבצעי הבדיקה בתשלום הכספי. טענת התובעים היא כי לו היתה מוצעת להם הבדיקה היו מבצעים אותה על אף העול הכספי הכרוך בכך. מהמסמכים עליהם ביקשה התובעת להסתמך עולה כי בשנת 2005 העלות לביצוע בדיקת PGD לעובר בודד עלתה כדי 5,400 ₪ (נספח ב' לתצהיר התובעת). מעדויות התובעים עולה כי באותה עת עבד התובע ברפת של קיבוץ והשתכר כ-6,000 ₪ לחודש, ואילו התובעת היתה עקרת בית (עמ' 21 לפרוטוקול, בשורה 29 – עמ' 22 לפרוטוקול, שורה 2). כאמור, התובעים לא השתייכו לקבוצת סיכון כלשהי ולא היתה סיבה להניח כי הם חשופים ללידת ילד הלוקה בתסמונת דאון, או בכל תסמונת כרומוזומלית אחרת. לפיכך קשה עד מאוד להלום את הטענה לפיה היו נכנסים להוצאת עתק עבור ביצוע בדיקות שלא היתה כל אינדיקציה מיוחדת בעניין הצורך לבצען. לא למותר לציין כי אף הסבב הראשון של ההפרייה לבדו, בגדרו הושתלו ברחם התובעת שני עוברים, היה כרוך בהוצאה כספית של 10,800 ₪ עבור הבדיקה, סכום העולה כמעט כדי משכורת של שני חודשי עבודה של התובע. כל זאת ללא אינדיקציה רפואית משמעותית.

אם בכך לא די, הרי שיש לזכור כי ההריון מושא התביעה הושג רק לאחר חמישה סבבים של טיפולי הפריה. אף לו ניתן היה להניח שהתובעת היתה מבקשת לבצע את הבדיקה עובר להפריה החוץ גופית הראשונה שבוצעה בה, ולהשקיע בבדיקה זו סכום העולה על 10,000 ₪, הרי שההנחה שהיתה ממשיכה לעשות כן בכל אחד מהניסיונות שלאחר מכן היא הנחה בלתי מציאותית. זאת הן על רקע הכנסת בני הזוג, הן על רקע המצב הכלכלי שתיארה התובעת בתצהירה (בסעיף 8 לתצהיר) ולנוכח העובדה שלבני הזוג לא היתה כל בעיה גנטית או כרומוזומלית ידועה.

כאמור, עוד קודם להיריון מושא התביעה עברה התובעת ארבעה סבבים של השתלות עוברים במסגרתם הושתלו עשרה עוברים ברחמה. מכאן שהיה עליה לשאת בעלות של כ- 54,000 ₪ עוד קודם להיריון מושא התביעה, ולהמשיך ולבצע בדיקות בעלויות אדירות על אף שכל הבדיקות הקודמות נמצאו תקינות. על פניו מדובר בתרחיש שאינו סביר כלל ועיקר. לפיכך יש לקבוע גם מטעם זה כי התובעים לא היו מבצעים את הבדיקה אף לו היתה מוצעת להם.

הנימוק החמישי עניינו בעולה מטופס ההסכמה ובנהלים שנקבעו באותה עת וגם כיום בכל הנוגע לביצוע בדיקות אלה. כפי שצויין לעיל, התרחשו מקרים בהם הבדיקות לא איתרו בהכרח את המומים הגנטיים (תוצאות כוזבות שליליות). לפיכך נקבע גם בחוזר משרד הבריאות 50/2006, העוסק בבדיקת ה-PGD, כי קיימת חובה להמליץ על איבחון טרום לידתי לאימות תוצאות הבדיקה ויש לקבל הסכמה בכתב מראש מבני הזוג לביצוע בדיקות במהלך ההריון. על יסוד חוזר זה נוסח טופס הסכמה מדעת בו מותנה ביצוע הבדיקה בביצוע בדיקות של דגימת סיסי שליה או דיקור מי שפיר במהלך ההיריון, כאשר הסיכון להפלה מוזכר במפורש בטופס (נספח ג' לתצהירה של פרופ' דירנפלד). ההנחה היא כי לו היתה מוצעת הבדיקה לתובעים היה מובהר להם שביצועה מותנה בביצוע בדיקות במהלך ההיריון. לנוכח עמדתם השוללת ביצוע כל בדיקה במהלך ההיריון, ובפרט ביצוע בדיקה העלולה להביא להפלה, הרי שגם מטעם זה לא היתה ניתנת הסכמתם לביצוע הבדיקה.

המסקנה מכל אלה היא שלא קיים קשר סיבתי בין המחדלים המיוחסים לנתבעת לבין לידתו של הילד. אף לו היה נמסר לתובעים מידע אודות בדיקת ה-PGS, בהנחה שזו אכן היתה זמינה באותה עת, היו בני הזוג מסרבים לבצע את הבדיקה. לפיכך לא קיים קשר סיבתי בין המחדל הנטען לבין התוצאה, ומכאן נגזר כי דין התביעה להידחות.

יחסי מטפל-מטופל

מאחר ונקבע שלא הוכח קיומו של קשר סיבתי אין עוד צורך להידרש ליתר הטענות. על אף זאת מצאתי לנכון להתייחס בקצרה לטענה שהעלו התובעים לפיה יש להטיל חובה על רופאים להציע בדיקת PGS למטופלים בעלי אמונה דתית השוללת ביצוע בדיקות במהלך ההיריון או הפלות, מאחר ומדובר בבדיקה שניתן לבצעה בדרך שלא תחייב ביצוע בדיקות במהלך ההיריון ולא תצריך הפלה.

כאמור, לא הוכח כלל כי הדתות השוללות ביצוע בדיקות מרגע הכניסה להריון מתירות ביצוע בדיקות פולשניות בעוברים באופן שיכול לגרום להמתת העובר. עם זאת, ואף מבלי להיכנס לדיון בסוגיה זו (שכאמור לא הוצגה בעניינה תשתית ראייתית והיא לא הוכחה כלל), נראה שאין מקום לקבל את קו הטיעון המועלה על ידי התובעים.

הטלת חובה על המטפל להפנות שאלות למטופל בעניין אמונתו הדתית או המוסרית עלולה לגרום לחדירה אסורה לפרטיותו של המטופל. למטופל קיימת הזכות, מטבע הדברים, למסור לרופא פרטים הנראים לו רלוונטיים בנוגע לאמונה דתית או תפיסה מוסרית שהוא מחזיק בה ולבקש ייעוץ בהתאם לאמונה ודעה זו. אין להסיק מכך שלמטפל עומדת הזכות לשאול שאלות חודרניות את המטופל, ולחדור לפרטיותו בדרך של ניסיון לעמוד על טיב אמונתו. לא למותר לציין בהקשר זה כי שאלת טיבה המדוייק של האמונה הדתית של המטופל ו"עוצמתה" היא שאלה סבוכה ביותר, כאשר ניתן להצביע על גוונים שונים באמונה בכל אחת מהדתות המרכזיות, ועל גווני גוונים מרובים בדתות אחרות. קיים גם חשש כי העלאת שאלות על ידי הגורם המטפל בעניין טיב האמונה של המטופל תביא לפרקים למצב בו המטופל, מלחצים חברתיים או אחרים, יציג מצג בדבר קיומה של אמונה קיצונית מזו שהוא מחזיק בה בפועל. כתוצאה מכך הוא עלול לקבל ייעוץ שיביא לביצוע בדיקות מיותרות ואולי אף מסוכנות. לא נראה, איפוא, שיש מקום להטלת חובה מעין זו על המטפל כאשר זו עלולה לפגוע במרקם היחסים העדין שבין המטפל למטופל, לחדור לפרטיותו של המטופל מעבר לנדרש, ואולי אף לחדור לפרטיות בצורה שאינה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק.

על כל אלה ניתן להוסיף כי השאלה אם לפני המטופל עומד אדם דתי אם לאו אינה שאלה שניתן להכריע בה על יסוד מראה עיניים בלבד. אמונות שונות קיימות בקרב בני דתות שונות, ולא תמיד ניתן להתרשם מקיומן או מטיבן ממראה עיניים. כך, לדוגמה, התובעים אינם נושאים סממנים חיצוניים בולטים המעידים על כי הם "דתיים מאוד" (כפי שהעידו על טיב אמונתם – עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 4-3 ועמ' 25 לפרוטוקול, שורות 16-15). האם פירושו של דבר שעל הרופא להפנות שאלות לכל מטופל בעניין אמונותיו ודעותיו? שמא עליו להפנות שאלות רק לאלה הנחזים באופן ברור להיות בעלי אמונה דתית עזה? שאלות אלה ודומותיהן מדגימות את קלישות הטיעון המועלה על ידי התובעים.

אם בכל אלה לא די, הרי שהתזה שמעלים התובעים מחייבת לכאורה את הרופאים להתעמק במצוות הדתות השונות כדי שיוכלו לפרוש לפני המטופלים את מכלול השיקולים התואמים לאמונתם הספציפית. די אם אעיר שדומה כי מדובר בדרישה שאינה סבירה.

המסקנה מכל אלה היא שאין מקום להטיל על הרופאים חובה לחקור בדבר טיב אמונותיו ודעותיו של המטופל ולהתאים את הסבריו אודות קיומן של בדיקות או אופציות טיפוליות בהתאם לטיב האמונה הדתית עליה מצהיר המטופל בתשובתו. אם בכלל, הרי שהנטל למסור מידע מעין זה מוטל על מטופל המחזיק באמונה דתית או בתפיסה מוסרית השוללת ביצוע בדיקה כלשהי במהלך ההיריון או האוסרת על ביצוע הפלה.

יתר הטענות

משכך הם פני הדברים אין צורך לדון ביתר הטענות העקרוניות שהעלתה הנתבעת. אסתפק באמירה הכללית לפיה שעה שמדובר בבדיקת סקר הטומנת בחובה סיכונים מסויימים לעובר עצמו לטווח קצר (קרי: אפשרות שהעובר ייפגע באופן שלא ניתן יהיה להשתילו) ולטווח ארוך (דהיינו: חשש לפגיעה בהתפתחות או בבריאות היילוד לטווח ארוך), כאשר קיים חשש לתוצאות כוזבות חיוביות או שליליות, ושעה שמדובר בבדיקה שעל פי הספרות הרפואית פוגעת בסיכויי ההיריון, הרי שספק רב אם אכן מוטלת חובה על הרופא המטפל להביא מידע בדבר קיומה של בדיקה זו בפני המטופלים. אף שעל הרופא למסור למטופלים מידע על הבדיקות האפשריות הקיימות, יש לסייג חובה רחבה זו לאותן בדיקות שהרופא מאמין שהתועלת שבהן רבה על הנזק. במקרה דנא העידה פרופ' דירנפלד כי על פי תפיסתה מדובר בבדיקה שהנזק הפוטנציאלי שבה עולה על התועלת, ואימוץ גישה זו עשוי להביא למסקנה לפיה אי מסירת המידע למטופל בדבר קיומה של הבדיקה עשוי להיחשב כמעשה סביר מבחינתו של הרופא. בעניין זה אין צורך לקבוע מסמרות, מאחר ודין התביעה להידחות ממילא על רקע הדברים שנאמרו לעיל.

סוף דבר

לנוכח כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות. זאת הן על יסוד הקביעות שבפתח הדיון, שעניינן בכך שהוכח לכאורה שהתובעים לא היו מסכימים לביצוע בדיקות בשלב שלאחר ההפריה בשל אמונתם הדתית; הן מאחר ולא עלה בידם להוכיח שבמסגרת ההלכה המנחה אותם קיים היתר לביצוע בדיקה פולשנית בעובר; והן מחמת כל אותם נימוקים שהביאו למסקנה הברורה לפיה היו התובעים מסרבים לביצוע הבדיקה לו היתה מוצעת להם.

לפיכך אני מורה על דחיית התביעה. בשל נסיבותיהם האישיות לא אחייבם בשכ"ט עו"ד של הנתבעת. עם זאת ישאו התובעים במלוא הוצאות המשפט של הנתבעת.

המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, א' באדר א' התשע"ו, 10 בפברואר 2016, בהעדר.