תביעה זו עניינה תשלום פיצוי בגין נסיבות סיום עבודת התובעת וכן תשלום הפרשי שכר חודש 7/13 ופדיון חופשה.
רקע עובדתי
1. התובעת עבדה אצל הנתבעת כמנהלת חשבונות ראשית וחשבת שכר החל מיום 5.1.07 ועד ליום 31.8.13.
2.במשך שנות עבודתה ישבה התובעת במשרד אשר מוקם במבואה הסמוכה למשרדו של מר יורם מנדלבוים (להלן: "מר מנדלבוים"), מנהל הנתבעת.
3.כחודשיים לפני מועד סיום עבודתה של התובעת, נעשה ניסיון פריצה למשרדי הנתבעת. בעקבות אירוע זה, התקינו נציגי מוקד הביטחון הנותן שירותים לנתבעת, מערכת גלאי נפח ומצלמות אבטחה המחוברות למוקד האבטחה. המצלמות הותקנו במקומות אסטרטגיים בנתבעת. בין היתר, הותקנה מצלמת אבטחה במבואה, מקום מושבה של התובעת.
4.התובעת לא הייתה שבעת רצון מהתקנת המצלמה בסמוך למקום מושבה והביעה על כך תרעומת אשר גרמה למחלוקות בינה לבין מר מנדלבוים. הצדדים חלוקים באשר להשפעת עניין זה על סיום עבודתה של התובעת.
5.מטעם התובעת העידו היא עצמה ומר עופר שהרבני (להלן: "מר שהרבני") אשר שימש כסמנכ"ל הכספים בנתבעת וסיים את עבודתו ביום 31.1.14. מטעם הנתבעת העידו מנהל הנתבעת מר מנדלבוים ומר אבי לוי העובד בנתבעת כמנהל חשבונות לקוחות (להלן: "מר לוי").
טענות הצדדים
6.לטענת התובעת, לאחר שהביעה תרעומת על התקנת המצלמה, פוטרה ביום 31.7.13 מבלי שנערך לה שימוע כדין ומבלי שנבחנה כל אופציה אחרת להסדיר את העניין. לדבריה, הסכים מר שהרבני להחליף עמה חדרים, אך מר מנדלבוים לא הסכים לכך. לטענתה, הסיבה האמיתית לפיטוריה הייתה סכסוך אישי בין מר מנדלבוים לבין מר שהרבני שהתובעת כלל אינה צד לו אך נפגעה ממנו.
עוד טענה התובעת כי בעקבות הפיטורים חלתה. התובעת הציגה אישורי מחלה (ת1(1)-ת1(3)).
לגרסת התובעת, עיכבה הנתבעת את תשלום פיצויי הפיטורים בטענה של הלוואה שנטלה התובעת ואשר הנתבעת ערבה לה ואולם התובעת הפסיקה לפרוע את תשלומי ההלוואה היות והופסק תשלום משכורתה. לדבריה, שולמו פיצויי הפיטורים באיחור ורק לאחר הגשת התביעה, במסגרת הסדר שנעשה בין הצדדים תוך שמירת מלוא הטענות של כל צד ועל כן זכאית היא לתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים.
לטענת התובעת, לא הצליחה למצוא עבודה חלופית ונפגעה קשות מהיחס המפלה כלפיה ומהעובדה שלמרות העבודה המסורה והאיכותית שעשתה במשך שנים, בחרה הנתבעת לפטרה בלא שימוע, בניגוד לדין, תוך הפלייתה לרעה ועיכוב פיצויי הפיטורים במשך חודשים ארוכים ללא הצדקה. בגין כך תבעה התובעת פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ובהעדר שימוע בסך של 84,000 ₪ (6 משכורות); פיצוי בגין אפליה בסך של 40,000 ₪; פיצוי בגין הפרת חוזה הלוואה בשל עיכוב בשחרור כספי הפיצויים וזאת בסך של 20,000 ₪.
עוד תבעה התובעת הפרשי שכר חודש 7/13 בסך של 737 ₪; פדיון חופשה בעבור 4.5 ימי חופשה בסך של 3,496 ₪ והפרשי דמי חופשה מחודש 8/13 בסך של 851 ₪.
7.הנתבעת טענה, כי לאחר ניסיון הפריצה למשרדי הנתבעת, סיירו נציגי מוקד הביטחון בנתבעת והתקינו מצלמות אבטחה וגלאי נפח, במקומות אסטרטגיים ועל פי שיקול דעתם הבלעדי והקובע. מיקום המצלמות על ידי נציגי המוקד היה אף תנאי למתן הכיסוי הביטוחי, ולכן ראתה בו הנתבעת כעובדה מוגמרת ומחייבת.
לגרסת הנתבעת, לאחר שהתובעת הביעה תרעומת על מיקום המצלמה במבואה, נבדקו מספר חלופות להעבירה למיקום אחר, אך חלופות אלה נדחו בין על ידי התובעת עצמה בין לאור צרכי העבודה. משעמדה התובעת על דרישתה שלא לעבוד במיקומה הנוכחי עקב הימצאות המצלמה, נשאלה אם תמשיך בעבודה ככל שהמצלמה לא תוסר ותשובתה הייתה כי לא תמשיך בעבודתה. לאור תשובת התובעת ולבקשתה, ערך מר מנדלבוים עם התובעת מספר שיחות בנוגע לתנאי סיום העסקתה ואף הסכים, לפנים משורת הדין, למסור בידיה מכתב פיטורים ולשחרר לידיה את מלוא כספי הפיצויים.
באשר לעיכוב בתשלום פיצויי הפיטורים, טענה הנתבעת כי בתמורה לתשלום פיצויי הפיטורים שהסכימה הנתבעת לשלם לפנים משורת הדין, דרשה כי התובעת תפעל לסילוק ההלוואה שנטלה התובעת ושהנתבעת הייתה ערבה לה או לחילופין להסרת הנתבעת מהיותה ערבה להלוואה, אלא שעל אף פניות הנתבעת נמנעה התובעת לפעול בעניין זה ומשכך נאלצה הנתבעת לעכב בידיה סך העולה למלוא ההלוואה.
הכרעה
א.פיצויי פיטורים
8.ביום 2.3.14 הגיעו הצדדים להסדר פשרה חלקי, אשר אושר על ידי בית הדין, בדבר שחרור מלוא כספי הפיצויים הצבורים על שמה של התובעת כנגד סילוק ההלוואה שנטלה ושהנתבעת הייתה ערבה לה, ותוך שמירת טענותיהם בעניין התביעה גם לאחר ביצועו של ההסדר.
בסיכומיה טענה התובעת לפיצוי הלנת פיצויי הפיטורים בגין עיכוב תשלומם ללא הצדקה על ידי הנתבעת.
9.הוראות סעיף 20(ד)(1) לחוק הגנת השכר, התשי"ח -1958 מורות כי ניתן להפחית את פיצויי ההלנה מקום שבו העיכוב בתשלום מקורו במחלוקת כנה. מבלי שיהא צורך להכריע בשאלה אם זכאית היתה התובעת לתשלום פיצויי פיטורים מכח הדין (היה ופוטרה) או מכח ההסכמה בין הצדדים (אם התפטרה), הנני סבורה כי בין הצדדים שררה מחלוקת כנה לעניין מועד תשלום פיצויי הפיטורים.
מעדות התובעת עצמה ומעדותו של מר שהרבני עולה כי כל עובד שבעבר נטל הלוואה וסיים עבודתו בנתבעת, הגיע עם הנתבעת להסכמה באשר לאופן פרעון ההלוואה (מר שהרבני עמ' 12 שורות 4-11; התובעת עמ' 23 שורות 1-2). התובעת בתצהירה לא טענה כי הציעה לנתבעת המחאות או כל הסדר אחר להבטחת פרעון ההלוואה, וטענתה כי שוחחה טלפונית בענין זה עם מר מנדלבוים הועלתה לראשונה בחקירתה הנגדית ולא נתמכה בכל ראיה שהיא. משבסופו של יום התברר כי הנתבעת הפקידה את מלוא סכום הפיצויים בקופה (עמ' 23 שורות 10-11 לפרוטוקול) ולא שוכנעתי כי התובעת הציעה בזמן אמת הסדר הוגן לשחרור הנתבעת מערבותה להלוואה, מצאתי כי הנתבעת הרימה את הנטל להוכיח קיומה של מחלוקת כנה המצדיקה את הפחתת פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים, ודין התביעה ברכיב זה - להידחות.
ב.פיטורים ללא שימוע
10.הצדדים חלקו על נסיבות סיום העסקת התובעת.
התובעת טענה כי פוטרה לאחר שמחתה על הצבת מצלמת האבטחה במבואה ובשל סכסוך אישי בין מר מנדלבוים למר שהרבני וזאת מבלי שנערך לה שימוע. בגין פיטורים ללא שימוע כדין טענה התובעת כי זכאית היא לפיצוי בשיעור השווה ל-6 משכורות בסך של 84,000 ₪.
לטענת הנתבעת, התובעת היא שהודיעה באופן חד משמעי כי תסיים את עבודתה בשל הצבת מצלמת האבטחה במבואה, ואילו הנתבעת הלכה לקראתה ומסרה בידיה מכתב פיטורים, ומכאן שלא היה זה מחובתה של הנתבעת לקיים לה שימוע. לחלופין, ביקשה הנתבעת לטעון כי ככל שלא תתקבל גרסתה לעניין נסיבות סיום העסקת התובעת, הרי שניתן לראות בשיחות שקיימה התובעת עם מר מנדלבוים בדבר תנאי סיום העסקתה כדי להעיד על הסכמת התובעת לפיטוריה באופן המייתר את הליך השימוע.
11.זכות השימוע היא זכות יסוד של עובד המוקנית גם מכוח כללי הצדק הטבעי, המחייבים מתן הזדמנות הוגנת או ראויה לעובד להשמיע את טענותיו בפני מעסיקו, בטרם יוכרע גורלו. השימוע מהווה לגבי העובד הזדמנות אמיתית ונאותה להשמיע את טענותיו, ויש להקפיד על כך הקפדה מדוקדקת ומלאה (עע 231/99 אורי חייק - שירות התעסוקה (2001)).
על פי ההלכה הפסוקה:
"זכות טיעון מעוגנת במשפט הישראלי ולפיה הצדק האלמנטרי דורש שלפני שחורצים את גורלו של האזרח תינתן לו הזדמנות להסביר את המצב כדי להסיר את החשד" (ראה דב"ע 98/231-3 ישראל גלבוע - מדינת ישראל, ניתן ביום 11.5.99).
עוד נפסק כי:
"מטרתו העיקרית של השימוע היא לאפשר לעובד להזים את הטענות כלפיו, להביא תימוכין לגרסתו ולנסות לשכנע את העומד להכריע בגורלו שלטענות אין בסיס, או לפחות אינן 'כצעקתה'" (ראה דב"ע נו/31-3 מדינת ישראל - ד"ר ארנון בונה, פד"ע כט (1) 282 (1996)).
הנה כי כן, לא מדובר בהליך פורמאלי גרידא, אלא בהליך שנתון כל כולו לשמיעת העובד אשר טענותיו מועברות לגורם המחליט אשר אמור לאסוף את כל הנתונים הרלוונטיים, לרבות טענות העובד, ולשקלן במכלול שיקוליו בבואו להחליט (ראו ע"ע 1027/01 ד"ר יוסי גוטרמן - המכללה האקדמית עמק יזרעאל, ניתן ביום 7.1.03).
12.בענייננו, אין חולק שהתובעת קיבלה לידיה ביום 31.7.13 מכתב שכותרתו "הפסקת עבודתך", המודיע לה על הפסקת עבודתה בנתבעת ביום 31.8.13, אשר עליו חתום מר מנדלבוים, מנכ"ל הנתבעת. משכך, חזקה היא כי התובעת פוטרה והנטל לסתור זאת מוטל על כתפי הנתבעת. הנתבעת לא הרימה נטל זה.
עם זאת, משלעמדת הנתבעת בחרה התובעת להתפטר, אין חולק כי לתובעת לא נמסר בשום שלב מכתב זימון לשימוע, לא הוצגו בפניה העילות המהוות בסיס לשימוע ואף השימוע עצמו מעולם לא התקיים.
13.על אף טענת הנתבעת כי בין התובעת לבין מר מנדלבוים התקיימו שיחות בקשר לתנאי סיום העסקתה, מעדותה של התובעת עולה כי הופתעה מהחלטת הנתבעת להפסיק את עבודתה:
"ש. נערכו שיחות בין יורם לבינך לסיום העבודה.
ת. השיחות שהיו זה היה עניין אם יכול להחליף מקום או להצטרף משהו לחדר. הכל היה בפרק זמן מאוד מהר.
ש. לא ביקשת איזה שהם תנאים כתוצאה מסיום העבודה.
ת. אני לא סיימתי את העבודה. פיטרו אותי. אם רציתי להתפטר יכולתי להתפטר מהרבה סיבות שהיו לי. יכולתי להתפטר כדין מפוטרת כי יכולתי לטפל בבעלי שעבר ניתוח לב, סתימת עורקים ולקבל את כל הפיצויים בלי עגמת נפש. אני רציתי עבודה. אני זקוקה לשכר. העבודה תאמה לי. גם היא לא הייתה קשה לי. מילאתי את תפקידי כיאה. לא היה לי שום בעיה עם מקום העבודה" (עמ' 21, ש' 12-18 לפרוטוקול; הדגשות שלי - י.א.ש.).
מעדותו של מר שהרבני, אשר היה הממונה הישיר על התובעת, והוא אשר הציע לה לבוא לעבוד בנתבעת לאחר שעבדו יחד במקום עבודה קודם, עולה כי קודם לפיטורי התובעת התקיים דין ודברים בין התובעת ומר מנדלבוים עקב התקנת מצלמת האבטחה, ואף נעשה ניסיון למצוא לתובעת מקום ישיבה חלופי שאינו מצולם משך 24 שעות (עמ' 6, משורה 21 לפרוטוקול). אף מעדותו של מר שהרבני מתקבל הרושם כי השיחות נסובו על עניין זה ולא על תנאי סיום העסקתה של התובעת:
"ש. אם זה מצלמה שמצלמת 24 שעות אז במקרה זה התובעת הייתה מוכנה לעבוד שם?
ת. כן. היא לא עזבה את מקום העבודה עד שלא פיטרו אותה. הציעו למזל מקומות חלופיים, הציעו לה שהיא תמצא לעצמה מקום חלופי, הציעו שהיא ואני נתחלף עם החדרים שיהיה לה יותר קל. לא חיכו לתשובה שלנו אלא פיטרו אותה..." (עמ' 6, ש' 29-32 לפרוטוקול).
מן האמור עולה כי לתובעת נמסר מכתב פיטורים, וזאת מבלי שניתנה לה הזדמנות אמיתית להשמיע את טענותיה כראוי ומבלי שנעשה למעשה מאמץ למצוא פתרון למצוקתה.
14.אכן, מר מנדלבוים נותר איתן בעדותו כי התובעת עמדה על דעתה כי לא תמשיך לעבוד אלמלא יוסרו המצלמות (עמ' 34, ש' 12-14, ש' 29-30, עמ' 35, ש' 1-4, ש' 29-30, עמ' 36 ש' 1-9 לפרוטוקול). אלא שעל אף המחלוקת שהתגלעה בין השניים, לא כל שכן נוכח הבעת עמדתה הנחרצת, לדבריו, של התובעת בדבר המשך עבודתה נוכח הימצאותה של מצלמת האבטחה במשרדה, נתן הוא בידי התובעת מכתב פיטורים מבלי לקיים לה שיחת שימוע.
מעדויות הצדדים ברור כי נושא התקנת המצלמות גרם למתח בין התובעת לבין מר מנדלבוים. מחאת התובעת על עצם התקנת המצלמות ועל הפגיעה בפרטיותה, כאשר נאלצה לעבוד כשהיא מצולמת במצלמת האבטחה בכל רגע נתון, היא מובנת, ואף ניסיונותיה ו"איומיה" כי אינה מוכנה להמשיך ולעבוד תחת עינה הפקוחה של המצלמה, בניסיון להפעיל לחץ על מר מנדלבוים כי המצלמות יוסרו, אינם כשלעצמם מעידים על החלטה מנויה וחתומה של התובעת לסיים את עבודתה. דווקא בשל המתח שנגרם ממחלוקת זו, נדרש בירור ענייני והעלאת טענות כלפי התובעת ומתן הזדמנות לתובעת להשמיע את טענותיה ולתת לה הזדמנות כנה ואמיתית לברר את כוונותיה לאור התנגדותה להימצאותן של המצלמות.
15.משלא הרימה הנתבעת את הנטל להוכיח כי התובעת היא שביקשה להתפטר, הנני קובעת כי התובעת פוטרה מבלי שנערך לה שימוע כדין. התנהלות זו אינה תואמת את דרישות החוק והפסיקה המחייבת כי לעובד תינתן זכות הטיעון בטרם פיטוריו. המדובר, כאמור, בפגם מהותי אשר אינו עולה בקנה אחד עם חובת השימוע על פי דין.
עם זאת, משלא נסתרה גם גרסת הנתבעת כי התובעת הביעה אי שביעות רצון מהמשך עבודתה, מצאתי כי יש להעמיד את שיעור הפיצוי בגין הפרת זכות השימוע על סך של 42,000 ₪.
ג.טענת ההפליה
16.לטענת התובעת, זכאית היא לפיצוי בסך של 40,000 ₪ בגין הפליה שננקטה כלפיה. לדבריה, נפלה קורבן למאבק כוחות בין מר מנדלבוים לבין מר שהרבני ושימשה "בשר תותחים" לניגוח ופגיעה במר שהרבני עד לעזיבתו את החברה. התובעת גורסת, כי הפיטורים ואי תשלום פיצויי הפיטורים נעשו משיקולים זרים, בניגוד להוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה התשמ"ח-1988 (להלן: "חוק השוויון" או "חוק שוויון הזדמנויות בעבודה") ואין בטענות הנתבעת כדי להסביר או להצדיק את פיטוריה.
17.הנתבעת טוענת כי התובעת לא הניחה ולו ראשית ראיה לטענה זו של התובעת וכי מדובר בטענה מופרכת שנועדה אך כדי ל"נפח" את תביעת התובעת. לעמדתה, לא הצביעה התובעת על קיומה של עילה כלשהי מן העילות המנויות בסעיף 2 לחוק השוויון, המהווה רשימה סגורה.
18.לא מצאתי כל יסוד לטענת התובעת שלפיה נעשו פיטוריה תוך הפלייתה ובניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה. צודקת הנתבעת בטענה כי התובעת כלל לא הצביעה על איזה מהקריטריונים האסורים לאפליה והמנויים בסעיף 2(א) לחוק השוויון החלים בעניינה, וממילא לא הראתה כי הופלתה בניגוד להוראות חוק זה.
טענות התובעת שלפיהן הניחה "ראשית ראיה" לכך שהופלתה ביחס לעובדים אחרים בעניין פיטוריה ולכך שפוטרה משיקולים זרים בשל סכסוך בין מר שהרבני, חשב הנתבעת והממונה הישיר עליה אשר הביאה לעבוד בנתבעת, לבין מר מנדלבוים, מנכ"ל הנתבעת, אין די בהן. "ראשית ראיה" המעידה על הפלייה, היינו, על התנהגות בלתי שוויונית, מחייבת הצגת בסיס איתן אשר יצביע במידה הנדרשת כי מדובר ב"מעסיק מפלה" ובכך תעביר את הנטל אל כתפי המעסיק לסתור את הטענה (ע"ע 1156/04 הום סנטרס (עשה זאת בעצמך בע"מ - אורית גורן, פס' 39 לפסק דינה של השופטת וירט ליבנה, ניתן ביום 20.11.07). התובעת לא פרטה במה בא לידי ביטוי האפליה שלה היא טוענת באשר לעצם פיטוריה ואין להתעלם מכך שהתובעת הביעה חוסר שביעות רצון מתנאי עבודתה, דבר שגרם למחלוקת קשה בינה לבין מר מנדלבוים.
יתר על כן, עיקר הטענה, כעולה מסיכומי התובעת, היא כי הנתבעת לא הגיעה עימה להסדר כפי שהגיעה עם עובדים אחרים שההלוואות קוזזו מפיצויי הפיטורים להם היו זכאים. טענה זו מחזקת את עמדת הנתבעת דווקא, שכן בניגוד לעובדים אחרים, בעניינה של התובעת, הפרישה הנתבעת את פיצויי הפיטורים במלואם לקופת הפנסיה של התובעת. מכאן, כי לא יכולה היתה לקזזם על דעת עצמה והצדדים היו חייבים להגיע להסדר לפרעון ההלוואה. משלא הוכיחה התובעת כי עשתה די לפרעון ההלוואה, ממילא אין כל יסוד לטענת האפליה ודין התביעה ברכיב זה - להידחות.
19.לאור האמור לעיל, תביעת התובעת לפיצוי בגין הפלייתה בכל הנוגע לתשלום פיצויי הפיטורים ולפיטורים מחמת שיקולים זרים (כהגדרת התובעת) - נדחית.
ד.פיצוי בגין הפרת חוזה
20.באשר לתביעת התובעת לפיצוי בגין גרם הפרת חוזה - לטענת התובעת, זכאית היא לפיצוי בגין הפרת חוזה ההלוואה עם הגורם המלווה, הפרה שהנתבעת גרמה לה בכך שעיכבה את תשלום הכספים המגיעים לה. לטענת התובעת, כספי הפיצויים נועדו לסייע לה לסלק את ההלוואה ובכל מקרה, הנתבעת לא הייתה רשאית לעכב את שחרור הכספים. לטענתה, בשל עיכוב הכספים המגיעים לה לא יכלה לשלם את דמי ההלוואה והנתבעת בהתנהלותה זו גרמה לה נזק שבגינו היא זכאית לפיצוי בסך של 20,000 ₪.
לטענת הנתבעת, לא שחררה את כספי פיצויי הפיטורים לטובת התובעת מאחר שזו נטלה הלוואה אשר הנתבעת הייתה ערבה לה וכתנאי לשחרור כספי הפיצויים דרשה באופן לגיטימי כי התובעת תתחייב לשחרר את הנתבעת מערבותה להלוואה או תסלק את ההלוואה.
הלכה למעשה, משחתמו הצדדים על הסדר הפשרה החלקי אשר במסגרתו שוחררו לידי התובעת כספי הפיצויים, בא הנושא השנוי במחלוקת על פתרונו. אמנם, במסגרת ההסדר קבעו הצדדים כי הם שומרים טענותיהם בכל עניין הנוגע לתובענה, אולם, משהתברר משמיעת העדויות כי לרשות התובעת עמדו כספים לצורך פירעון ההלוואה עוד בחודש 8/13 (עמ' 23, ש' 28-31 לפרוטוקול) ובהם בחרה להשתמש בסופו של דבר, והתובעת לא הוכיחה כי נגרם לה נזק כלשהוא כתוצאה מהעיכוב בשחרור הכספים, וכאשר לכך יש לצרף את העובדה שהתובעת לא הייתה נכונה לתת בידי הנתבעת התחייבות לפירעון ההלוואה או לסילוקה כערבה לה, לא הרימה התובעת את הנטל להוכיח תביעתה לפיצוי בגין גרם הפרת חוזה, ודינה להידחות.
ה.זכויות התובעת
21.התובעת טוענת, כי היא זכאית להפרשי תשלום שכר 7/13 בסך של 737 ₪ (נטו), תשלום יתרת דמי חופשה בעבור 4.5 ימים בסך כולל של 3,496 ₪ והפרשי תשלום דמי חופשה מחודש 8/13 העומדים על סך של 851 ₪.
22.לטענת הנתבעת, לתובעת שולם שכר מלא בחודש 7/13 ואף שולמו לה מלוא זכויותיה לרבות יתרת ימי חופשה צבורה כך שלא נותרה חייבת לתובעת כל תשלום נוסף. הנתבעת הוסיפה כי שיחררה את כל הקופות על שם התובעת במסגרת הסדר הפשרה מיום 2.3.14 ועל כן גם בענין זה, אין היא זכאית לכל תשלום נוסף.
23.באשר להפרשי תשלום שכר 7/13 בסך של 737 ₪ (נטו) - התובעת צירפה לתצהירה מסמך שכינתה "אישור צילומי של תדפיס מחשבון הבנק" (נספח ו' לתצהיר) וטענה כי בחודש 7/13 הועבר לחשבונה סך של 8,974 ₪ בעוד שבתלוש השכר מופיע סכום לתשלום של 9,711 ₪ נטו ומכאן שקיים חוסר של 737 נטו לתשלום. הנתבעת טענה כי המסמך שצורף אשר נחזה להיות תדפיס חשבון בנק אינו כשיר לשמש כראיה. אלא שהנתבעת לא הציגה כל ראיה לסתור את טענת התובעת שלפיה שולמה לה משכורת חודש 7/13 בחסר, לא הציגה כל ראיה שממנה ניתן ללמוד מהו הסכום שהועבר לידי התובעת בגין חודש זה ולא מסרה כל הסבר אחר לטענת התובעת על התשלום בחסר.
לאור האמור, דין תביעת התובעת להפרשי תשלום שכר 7/13 בסך של 737 ₪ - להתקבל.
24.באשר לתשלום יתרת פדיון חופשה בעבור 4.5 ימים בסך כולל של 3,496 ₪ ובאשר להפרשי תשלום דמי חופשה מחודש 8/13 העומדים על סך של 851 ₪ - לטענת התובעת, לא שילמה לה הנתבעת תשלום יתרת 4.5 ימי חופשה לפי שווי יום של 777 ₪ (18 ימי עבודה/ 14,000 ₪). הנתבעת טענה כי לתובעת שולם בגין יתרת ימי חופשתה הצבורה, בין כניצול בפועל בין כפדיון ימי חופשה שנותרו לה וזאת במסגרת גמר חשבון במשכורת 8/13 ומשכך אין היא חייבת עוד בתשלום בגין רכיב זה. הנתבעת הוסיפה וטענה כי ערך יום עבודה של התובעת, כעולה מתלוש המשכורת, ועל אחת כמה וכמה שהתובעת היא זו שערכה לעצמה את תלושי המשכורת, עומד על סך של 646.05 ₪ בהינתן שהיקף משרתה של התובעת היה 5 ימי עבודה בשבוע, ואין לקבל את טענת התובעת שיש לחשב ערך יום עבודה על בסיס 4 ימי עבודה.
25.ראשית, כעולה מתלוש המשכורת של התובעת, עומד תעריף יום עבודה של התובעת על סך של 646.05 ₪ והתובעת לא הרימה את הנטל להוכיח אחרת. מעדותה של התובעת אכן עולה כי ביקשה ממר מנדלבוים להפחית יום עבודה בשלב מסוים וקיבלה את אישורו לכך (עמ' 16, ש' 24-28 לפרוטוקול) ואף מר מנדלבוים אישר כי מבחינתו התובעת לא נדרשה להחתים שעון נוכחות וככל שביצעה את עבודתה סמך עליה ולא התנגד שלא תגיע למשרד (עמ' 32 לפרוטוקול). אין חולק כי הסכמות אלה נעשו בין התובעת לבין מר מנדלבוים בעל פה ואולם תעריף יום עבודה של התובעת כמו גם מספר ימי תקן של 21.67, אשר התובעת היא שערכה אותם במשכורתה במסגרת תפקידה, לא השתנו.
שנית, באשר לימי החופשה, מתלוש השכר של התובעת לחודש 7/13 שעל תקינותו לא חלקה התובעת, עולה כי לתובעת נותרו 15.5 ימי חופשה. בחודש 8/13 שהתה התובעת ב-16 ימי מחלה (ת1(1)-ת1(3)). בשאר ימי העבודה שנותרו בחודש זה, 9 במספר, אין חולק כי התובעת לא התייצבה לעבודתה. מתלוש השכר של התובעת לחודש 8/13 עולה כי לתובעת שולם שכר מלא בצירוף 6.5 ימי חופשה (לפי תעריף יום 646.05 ₪) סך של 4,199 ₪.
מכאן, כי לתובעת שולמו מלוא התשלומים בגין רכיב ימי החופשה ודינה טענתה ברכיב זה - להידחות.
סוף דבר
26.לאור האמור לעיל, זכאית התובעת לתשלום פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך של 42,000 ₪ ובגין הפרשי תשלום שכר 7/13 לסך של 737 ₪ (נטו). סכומים אלה ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.7.13 ועד לתשלום המלא בפועל.
תביעות התובעת לתשלום פיצוי בגין פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, פיצוי בגין הפלייתה בתשלום פיצויי הפיטורים ובגין הפלייה מחמת שיקולים זרים (כהגדרת התובעת), וכן לתשלום יתרת דמי חופשה ולהפרשי תשלום דמי חופשה מחודש 8/13 - נדחות.
27.הנתבעת תישא בהוצאות התובעת בסך 4,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום.
ניתן היום, ו' אדר א' תשע"ו, (15 פברואר 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
