רקע
- א. המחלוקת בפסק דין זה מתמקדת בשאלה האם אלמנתו של המנוח א.י
ז"ל שנפטר ביום 2/2/2011 (להלן: "המנוח") זכאית לרשת את עיזבונו לנוכח הוראות בהסכם ממון שנחתם ביניהם וקיבל תוקף של פסק דין.
ב. המנוח היה נשוי ביום פטירתו לנתבעת, מנישואין אלה נולד בן.
התובעים 1-4 הם ילדי המנוח מנישואיו הראשונים לגב' ד.א, ממנה התגרש.
ג. התובעת 5 היא בתו של המנוח, שנולדה ממערכת יחסים שניהל המנוח עם אמה, הגב' נ.ש.
המנוח ואם התובעת 5 נפרדו עם לידתה של התובעת 5.
- ביום 7/9/10 חתמו המנוח והנתבעת על הסכם ממון (להלן: "הסכם הממון").
הסכם הממון נערך ע"י עו"ד ר.פ ואושר על ידי כב' השופטת קיציס ביום 6/10/10.
הסעיפים בהסכם הממון, הרלוונטיים למחלוקות שבפסק דין זה, הם:
"מועדי הזכות לאיזון המשאבים
הצדדים מצהירים ומסכימים כי הזכות לאיזון המשאבים ולמימוש זכות איזון המשאבים מכוח החוק, לגבי הנכסים שיהיו כפופים להסדר האיזון כמפורט להלן. תוקנה לכל אחד מהצדדים בפקיעת הנישואין, בהתקיים אחד מן המקרים הבאים:
4.1 עקב מותו חלילה של אחד מבני הזוג
4.2. בתום 30 יום מיום שהגיש אחד הצדדים תביעה לגירושין ולהתרת נישואין (להלן: "תביעת גירושין") כנגד משנהו לבית הדין המוסמך.
נכסים אשר שווים לא יאוזן
5.1 הצדדים מצהירים, מסכימים ומאשרים בזאת כי לא יאוזן ביניהם שווים של כל הנכסים מכל סוג שהוא ו/או זכויות ו/או עסקים ו/או כספים אשר היו לכל צד ערב הנישואין וכן כל נכס ו/או זכות מן המפורטים בסעיף 5 (א)(1) עד 5 (א)(3) לחוק. מוסכם כי הנכסים ו/או הזכויות האמורים וכן חליפיהם של הנכסים ו/או הזכויות הללו יהיו ויישארו בבעלותו ובאחריותו הבלעדית של אותו צד אשר לו היו שייכים וכי הצד השני לא יהיה זכאי לכל זכויות או חלק בהם.
5.2 מבלי לגרוע מכלליות האמור בסעיף 5.1 לעיל, הצדדים מצהירים, מסכימים ומאשרים בזאת כי לא יאוזן ביניהם שווים של כל הנכסים כדלקמן:
5.2.1 הנכסים המפורטים בנספח א' ו/או חליפיהם, לרבות זכויות ו/או תקבולים המגיעים ו/או אשר יגיעו מהם, לא יאוזנו בין הצדדים. מוסכם כי נכסים אלה יהיו בבעלותו היחידה של י' ואילו א' לא תהיה זכאית לכל זכויות או חלק בהם וכן לא תהיה אחראית לגביהם. עוד מוסכם למען הסר ספק, כי כל הנכסים כאמור, ככל שהם מניבים ו/או יניבו הכנסות שוטפות ו/או רווחים בין אם רווחים פירותיים ובין אם רווחים הוניים – יהיו שייכים לי' בלבד.
5.2.2 הנכסים המפורטים בנספח ב' ו/או חליפיהם, לרבות זכויות ו/או תקבולים המגיעים ו/או אשר יגיעו מהם, לא יאוזנו בין הצדדים. מוסכם כי נכסים אלה יהיו בבעלותה היחידה של א' ואילו י' לא יהיה זכאי לכל זכויות או חלק מהם וכן לא יהיה אחראי לגביהם. עוד מוסכם למען הסר ספק, כי כל הנכסים כאמור, ככל שהם מניבים ו/או יניבו הכנסות שוטפות ו/או רווחים, בין אם רווחים פירותיים ובין אם רווחים הוניים – יהיו שייכים לא' בלבד.
5.3 כל צד מוותר בזאת מראש ובאופן סופי, על כל טענה ו/או דרישה לחלק בזכויות הנפרדות של הצד השני ו/או בשוויון ועל כל טענה בדבר החזר השקעה ו/או השבה מכל מין וסוג הנוגעת להשבחה של זכויותיו הנפרדות של הצד השני, לרבות טענות בדבר תרומה לזכויות הצד השני בכל דרך, הן במישרין והן בעקיפין, בין באמצעות השקעת כספי עבודה ומאמץ ובין באמצעות טיפול בבית, בילדים או בבן הזוג.
5.4 ...........
- זכויות צאצאי הצדדים בפקיעת הנישואין עקב הפטירה:
6.1 על אף האמור בסעיף 5 (ב) לחוק, הרי במקרה של פקיעת הנישואין בין הצדדים מחמת פטירה חלילה של הצדדים, הרי לעניין הזכות לאיזון המשאבים ולגבי הנכסים אשר כפופים להסדר האיזון המיוחד האמור בהסכם ממון זה, הן לגבי הנכסים שהוצאו בהסכם זה מהסדר איזון המשאבים, יבואו במקום כל צד – צאצאיו על פי כל דין, בחלקים שווים ביניהם.
- דירת המגורים
7.1 היה ובמועד פקיעת הנישואין בין בני הזוג עקב גירושין, יתגוררו הצדדים בדירה השייכת לאחד מהם בלבד על פי הוראות הסכם זה, אזי מוסכם עליהם כי מגורי בן הזוג האחר בדירה, הינם מגורי בר רשות ללא תמורה, כי רשות זו ניתנת לביטול חד צדדי ע"י רוב צאצאי הצד לו שייכת הדירה – בהודעה בכתב, וכי חוקי הגנת הדייר לא יחולו על בן הזוג שאינו הבעלים בדירה בכל מקרה ותנאי.
7.2 על אף האמור לעיל, מוסכם על הצדדים כי לבן הזוג שאינו בעל הדירה תישמר הזכות להוסיף ולהתגורר בדירה הנ"ל לבדו או ביחד עם צאצאיהם המשותפים של הצדדים [אך ללא בן זוג ו/או שותף חדש לחיים], זאת עד הגיע אחרון הצאצאים המשותפים לגיל 21 שנים. בהגיע אחרון הצאצאים המשותפים לגיל 21 שנים או במקרה בו יהיה לבן הזוג שאינו בעל הדירה בן זוג ו/או שותף חדש לחיים – יפנה בן הזוג שאינו בעל הדירה את הדירה וימסור את החזקה בה לצאצאיו של בן הזוג שהוא בעל הדירה, לחזקתם ולשימושם המשותף.
7.3 מוסכם כי עצם עובדת מגורי בן הזוג שאינו בעל הדירה, בדירה השייכת למשנהו ו/או כל השקעה כספית ו/או אחרת שיעשה אותו בן זוג בדירה בתקופת החיים המשותפים ו/או כל תשלום כספי שישלם, לרבות בגין החזרי משכנתא, מיסוי או כל תשלום אחר, לא יעניקו לו זכויות בדירה לרבות זכויות בעלות, חזקה, דיירות מוגנת, תביעה להשבת השקעות והשבחות וכל זכות אחרת.
(הדגשות במקור א.ש)
.........
8.3 הצדדים מבקשים לאשר הסכם זה כהסכם ממון על פי החוק ובקשה מתאימה תוגש לבית המשפט לענייני משפחה.
8.4 הצדדים מסכימים ומתחייבים כי הדרך היחידה לשנות הסכם זה ו/או לבטלו, הינה רק ע"י חתימה על הסכם ממון אחר, אשר יאושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה בישראל. שום שינוי ו/או ביטול של הסכם זה, כולו או חלקו, לא יהיו ברי תוקף אם לא ייעשו באמצעות הסכם ממון אחר בין בני הזוג".
(הדגשות שלי א.ש)
- ביחס לעיזבון המנוח מתנהלים ההליכים הבאים:
א. תמ"ש 4001-01-14 תביעה לסעד הצהרתי שהוגשה על ידי התובעים 1-4.
(1) במסגרת התביעה נטען כי ידיעתו וכוונתו של המנוח ביחס להסכם הממון היתה, כי "המדובר בצוואה לכל דבר ועניין". המדובר בהסכם שאושר וקיבל תוקף של פסק דין ששיקף את רצון המנוח ולפיו "לאחר פטירתו יעביר כל רכושו לילדיו ולנתבעת לא יהיה בו שום חלק ו/או זכות".
(2) כמו כן נטען כי בחתימה על הסכם הממון ויתרה הנתבעת מתוך רצון חופשי ובדעה צלולה לחלוטין על כל זכות בחלק כלשהו של נכסי המנוח בעת פטירתו וכי חתימתה על הסכם הממון מהווה הסכמה בכתב לכך שנכסיו של המנוח ו/או שווים לא יאוזנו ביניהם במקרה של פטירת נישואיהם בשל פטירת המנוח.
(3) הסעדים שהתבקשו במסגרת התביעה:
ליתן פסק דין אשר יצהיר כי:
(א) אלמנת המנוח י.א ז"ל, אינה זכאית לשום זכות ו/או חלק בעיזבונו של המנוח, והלכה למעשה אינה יורשת אותו ככל אלמנה רגיל אשר היתה רשומה כנשואה לאדם שנפטר בעת פטירתו;
(ב) אלמנת המנוח י.א ז"ל, אינה זכאית ולא תקבל שום חלק ו/או זכות מרכושו ו/או עזבונו של המנוח;
(ג) הנהנים היחידים מעיזבונו של המנוח הם צאצאיו של המנוח בלבד.
(4) תביעה זו הוגשה לאחר שהוגשו בקשות לצווי ירושה והתנגדות להן ובית המשפט התבקש לדון בה ביחד עם ההליכים על פי חוק הירושה.
(5) בכתב ההגנה התבקשה דחיית התביעה, מאחר שהסכם ממון אינו צוואה ואין בו כדי לשלול את הזכויות שיש לנתבעת מכוח הוראות חוק הירושה.
ב. ת"ע 32649-05-12 – בקשה לצו ירושה שהוגשה על ידי הגב' נ.ש, אמה של התובעת 5.
במסגרת הבקשה התבקש בית המשפט ליתן צו המורה כי גב' נ.ש זכאית לרשת מחצית מעיזבון המנוח מאחר שהיא היתה בת זוגו במועד בו נפטר.
את יתרת העיזבון ביקשה לחלק בין ילדיו של המנוח, בחלקים שווים.
ג. ת"ע 32664-05-12 התנגדות לבקשה למתן צו ירושה שהגישה הגב' נ.ש.
ההתנגדות התייחסה לטענת גב' נ.ש שיש לראות בה כבת זוגו של המנוח, מאחר שהנתבעת היא אלמנת המנוח. ההתנגדות הוגשה על ידי הנתבעת.
ד. ת"ע 32651-05-12 – התנגדות לבקשה למתן צו ירושה שהגישה הגב' נ.ש, גרושתו של המנוח ואימם של התובעים 1-4. ההתנגדות למתן צו ירושה התבססה על הטענה כי קיימת צוואה. הצוואה הנטענת היא הסכם הממון.
בפסק הדין תבחן תחילה הבקשה לסעד הצהרתי, מאחר שההכרעה בה חשובה לצורך הקביעות בתיקי העיזבון.
גרסת התובעים
- התובעים טענו, כי רצונו של המנוח, אותו יש לכבד, היה כי במקרה של פקיעת הקשר בין המנוח לנתבעת עקב פטירה, לא תירש אותו הנתבעת וכל רכושו יעבור לילדיו. התובעים הסתמכו על הוראות סעיף 6.1 להסכם הממון ועדותו של עוה"ד שערך את הצוואה.
- עוד טענו התובעים, כי הסכם הממון מהווה מעיין צוואה של המנוח, שאת הוראותיה יש לכבד ולקיים. התובעים ציינו, כי הנתבעת היתה מעורבת באופן פעיל, בעריכת ההסכם והבינה שבמקרה של פטירת המנוח יעבור כל רכושו לצאצאיו.
לפיכך, טענו התובעים כי בקשת הנתבעת לקבל חלק בעיזבון המנוח מכוח חוק הירושה היא בבחינת התנהלות חסרת תום לב.
- התובעים פרשו את סעיף 6 להסכם הממון כך שבמקרה של פטירת המנוח הוא מכיל 2 עקרונות מנחים נפרדים:
א. רכושו של המנוח לא יאוזן עם רכוש הנתבעת.
ב. כל רכושו של המנוח יחולק באופן שווה בין צאצאיו.
(סעיף 23 לסיכומים)
- לנוכח האמור לעיל, טענו התובעים, כי על בית המשפט להגשים את רצונו של המנוח, כפי שהוא בא לידי ביטוי בהסכם הממון, שהוא בבחינת צוואה של המנוח, ולתת את הסעדים המבוקשים במסגרת התביעה.
- הסכם הממון הוא מעין צוואה בעדים
א. התובעים הסתמכו על מאמרו של פרופ' שחר ליפשיץ "הסדרה חוזית של יחסי ממון בין בני זוג לעת מוות" פורסם בהון משפחתי א 1 (ינואר 2014) (להלן: "המאמר") וטענו, כי יש לראות בהסכם הממון צוואה בעדים וכי, כדי לקבל פרשנות זו, יש לנקוט בפרשנות גמישה בכל הקשור להוראות סעיף 20 לחוק הירושה התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה") ולתת תוקף חוקי, להוראה המדירה המפורטת בהסכם הממון.
ב. התובעים טענו, כי, על פי שיטתו של פרופ' ליפשיץ, הסכם הממון מכיל בתוכו את מרכיבי היסוד של צוואה בעדים:
1) הוראות הצוואה מפורטות בסעיף 6 להסכם הממון
2) הסכם הממון הובא בפני 2 עדים.
ג. התובעים סברו, כי למרות שחסרה חתימת העדים על הסכם הממון, עדיין ניתן לומר שלנוכח העובדה שההסכם מכיל את מרכיבי היסוד הנדרשים לצוואה בעדים, יש לקבוע שהסכם הממון הוא צוואה בעדים.
- הסכם הממון כצוואה בפני רשות
א. טענה חליפית שהעלו התובעים היתה שיש לראות את סעיף 6 להסכם הממון כהוראות צוואה שהובאה בפני רשות.
ב. התובעים פרטו, כי התקיימו הרכיבים הנדרשים מצוואה בפני רשות:
1) ההסכם הובא בפני שופטת (שהיא רשות).
2) ההסכם הוגש על ידי המנוח באמצעות ב"כ.
ג. התובעים ביקשו לבסס את טענתם על גישת פרופ' שילה, תוך התייחסות למרכיבי הסכם הממון.
- התובעים התייחסו לשאלה, מה היחס שבין חוק הירושה וחוק יחסי ממון:
א. התובעים ביקשו לאבחן את המקרה הנוכחי מנסיבות המקרה שנדון בבע"מ 7468/11, פלוני נ' אלמוני (פורסם בנבו), אשר במסגרתה נקבע ע"י כב' בית המשפט העליון מתווה היחסים שבין הסכם ממון עפ"י חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון") והוראות חוק הירושה.
ב. לגרסת התובעים, הסכם הממון אינו כולל הוראות מעניקות אלא התחייבות כלפי צדדי ג'. ולפיכך, רשאים היו הצדדים להסכם הממון לחזור בהם מההתחייבות כלפי צדדי ג' כמו שחוזרים ממתנה וכן ניתן היה לשנות את ההוראה המדירה.
לטענת התובעים, העדר המניעה מחזרה מביא לכך שאין כל סתירה בין הוראות חוק הירושה וחוק יחסי ממון ושנשמר האינטרס עליו נועד להגן סעיף 8 (א) לחוק הירושה.
- התובעים טענו גם כי ניתן לטעון שהסכם הממון הוא מעין צוואה הדדית.
- במסגרת הסיכומים ביקשו התובעים שבית המשפט יצהיר שהסכם הממון הוא צוואת המנוח. סעד זה לא התבקש במסגרת התביעה לסעד הצהרתי. אולם, הצהרה זו נדרשת על מנת שניתן יהיה לתת את הסעדים שהתבקשו בתביעה לסעד הצהרתי.
גרסת הנתבעת
- הנתבעת טענה כי הסכם הממון אינו צוואה, ובהעדר צוואה שערך המנוח, יש לחלק את עיזבון המנוח עפ"י הוראות חוק הירושה.
הנתבעת הסתמכה על פסק הדין שניתן על ידי כבוד השופט ניל הנדל בבע"מ 7468/11 לעיל ועל דעת הרוב בפסק הדין של בית המשפט המחוזי (ב"ש) א.ד ואח' נ' א.מ עמ"ש (ב"ש) 28507-10-10 (התייחסות לפסקי הדין לעיל תעשה, בהרחבה, במסגרת הדיון).
- מנגד, טענה הנתבעת, כי לא ניתן להתייחס להסכמי ממון כאל צוואות. שכן, מהלך זה עשוי להגביר את חוסר הוודאות וחוסר הביטחון בתוצאה המקיימת את רצון המנוח.
- כמו כן נטען, כי המצב החקיקתי בישראל הוא "שדין הירושה הישראלי אינו מוכן להכיר בהסכמה בין שניים ביחס לגורל הירושה של מי מהם, למעט בצוואה". לפיכך, לו חפץ המנוח שהנתבעת לא תזכה בעיזבונו היה עליו לערוך צוואה.
- הנתבעת סברה שיש לדחות את הבקשה לסעד הצהרתי, את ההתנגדות לבקשה לצו ירושה שהגישה, את הבקשה לקיום הסכם הממון כצוואה, את הבקשה לצו ירושה שהוגשה מטעם התובעת 5 ולקבל את ההתנגדות שהוגשו מטעמה.
דיון
- כפי שנפסק לאחרונה בבע"מ 4739-15, פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים משפטיים) המסגרת הנורמטיבית היא:
"חוק הירושה התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה") קובע כי "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו" כאשר יורשיו הם על פי צוואה, ובהעדר כזו – יורשיו על פי דין (סעיפים 1-2 לחוק הירושה). צוואה יש לערוך בהתאם לדרישות הקבועות בסעיף 18 לחוק הירושה. לפיו: "צוואה נעשית בכתב יד, בעדים, בפני רשות או בעל פה". דרישות המופיעות ביתר פירוט בסעיפים 19-23 לחוק. משמע, האפשרות היחידה העומדת בפני אדם להסדרת ירושתו לאחר מותו שלא על פי החלוקה שקובע הדין, היא באמצעות צוואה, באחת מהדרכים הקבועות בחוק".
- האוטונומיה של המצווה באה לידי מימוש רק באמצעות צוואה הניתנת לשינוי על ידו בכל עת.
ברור שהמחוקק לא רצה לתת אפשרות למוריש לקשור עצמו בדבר ירושתו על ידי כל סידור או הסכם אלא לתת לו אפשרות לצוות באופן שיוכל לחזור בו מצוואתו כרצונו עד יום מותו.
- במסגרת פסק הדין בבע"מ 4739/15 לעיל פסק כב' השופט הנדל כי:
"בעמידה על הדרישה של צוואה ובדחיית הוראות בדבר חלוקת עזבון שמחוצה לה, ובהתאם ובכפוף לחוק הירושה, יש בכדי לשמור על יציבות. כך כלפי המוריש וכך כלפי היורש. בנוסף, יש בכך כדי למנוע התדיינויות סבוכות ומיותרות. תכליתו של מוסד הצוואה היא כיבוד רצון המצווה, וההוראות המהותיות והצורניות של הצוואה נועדו לקדם תכלית זו. על אדם לכבד את מסגרת הצוואה בחייו בכדי שלאחר מותו ניתן יהיה לכבד את רצונו. הסדר שונה שמקבל דרכים אחרות לצוואות שאינן מוכרות על פי דין, עלול ליצור אי בהירות בשלב שבו המנוח אינו יכול להבהיר את עמדתו. המנוח מדבר דרך צוואתו. מטעמים אלא יש לשמור על יישומה ההדוק של מסגרת הדין".
- השאלה בדבר מעמדו של חוק יחסי ממון בין בני זוג אל מול חוק הירושה נבחנה על ידי מלומדים ושופטים.
חוק יחסי ממון בין בני זוג הינו חוק ספציפי והיה מי שסבר כי הוראותיו גוברות על הוראות חוק הירושה.
באופן עקרוני, נעשתה הבחנה בין הסכמי ממון במסגרתם מודר מי מבני הזוג מרכושו של משנהו לבין הסכמים שבמסגרתם הוקנו זכויות לבן הזוג.
הבחנה נוספת נעשתה בין הוראות בהסכם ממון שהתייחסו לבן הזוג עמו נעשה ההסכם לבין הוראות הקובעות זכויות של צדדי ג' לרשת את העיזבון.
ניתן לומר, כי כל פסקי הדין שבהם נתנו בתי המשפט תוקף של פסק דין להסכמי ממון העוסקים בזכויות בעת פקיעת קשר הנישואין עקב מוות, המדובר בהסכמים שבהם הוענקו זכויות לבן/בת הזוג.
אין מחלוקת בין הפוסקים והמלומדים על כך שהוראות בהסכם ממון שמדיר את בן הזוג ו/או הוראות בהסכם ממון שמזכות צדדי ג' ברכוש של מי מבני הזוג שהולך לעולמו אינן תקפות לאחר המוות.
- למען הבהירות יתייחס פסק הדין, בהרחבה, לפסיקה העדכנית החלה ביחס להוראות מדירות בהסכמי ממון.
א. בת"ע 330/09 ות"ע 331/09 שהתנהלו בבית משפט לענייני משפחה באשדוד בפני כב' השופט אסולין נקבע כי האלמנה תירש מחצית מעזבון בעלה המנוח, למרות שבין המנוח לאלמנה נחתם הסכם ממון, שלא אושר על פי חוק יחסי ממון, ובמסגרתו הוסכם ביחס לדירת המגורים שהיתה רשומה על שם המנוח כי (סעיף 1 להסכם): "... למשיבה אין ולא תהיה כל זכות שהיא לגביה עקב החיים המשותפים שמנהלים שני הצדדים".
כמו כן הוסכם בין הצדדים כי "הדירה ב**, הינה בבעלותו של צד א' ורשומה על שם צד א' ועל שם אשתו המנוחה אידל טוני ז"ל תהיה שייכת כולה גם בעתיד לצד א' ולצד ב' אין ולא תהיה כל זכות שהיא לגביה עקב החיים המשותפים שמנהלים שני הצדדים".
ובסעיף אחר נקבע "אם ילך צד א' לעולמו לפני צד ב' לא תהיה לצד ב' כל זכות בנכס א'" (להלן: "הוראות 1 ו-2 להסכם").
ב. (1) בעמ"ש (ב"ש) 2850-10-10 (פורסם במאגרים משפטיים) אושר פסק הדין של
כב' השופט אסולין.
(2) באשר לנוסח הוראות סעיף 1 ו-2 להסכם הממון פסקה כב' השופטת צפת:
"בית משפט קמא קבע לגבי הסעיף הראשון בהסכם כי אינו אלא שולל את זכות האלמנה לאיזון עקב החיים המשותפים ובאשר לסעיף השני, בחן את תוקף ההסכם הנ"ל שלא אושר ומשהגיע למסקנה כי הוא חסר תוקף, קיבל את תביעת האלמנה ונתן צו ירושה כמבוקש. כאמור, אני מסכימה לתוצאה אולם לטעמי, בדיקת תוקף ההסכם לגבי הסעיף השני אינה רלוונטית כלל, שהרי אין בתביעה בענייננו עתירה לאיזון משאבים אלא בבקשה למתן צו ירושה.
בתמצית יאמר מחד, כי הסכם איזון משאבים יכול וישפיע על היקף העיזבון אולם לאחר שההיקף נקבע, העיזבון יחולק ליורשים על פי חוק הירושה. מאידך הוראות בדבר ירושה במסגרת הסכם איזון משאבים, הינן חסרות תוקף בהיותן סותרות את חוק הירושה, זאת, בין שההסכם עצמו תקף ובין אם לאו. בענייננו, ההסכם לא גרע מן העיזבון ועל כן כל הרכוש הרשום על שם המנוח הינו חלק מעזיבונו ובהעדר צוואה יחולק על פי חוק הירושה ליורשיו על פי דין: מחצית האלמנה ומחצית לילדיו".
ובהרחבה: "השאלה שהועמדה על הפרק, וטרם נדרש לה בית המשפט העליון היא האם הסכם הממון הנ"ל, אף בהנחה כי תקף (על אף שלא אושר) מהווה "צוואה" השוללת את זכותה של האלמנה לרשת את נכסי המנוח, או במילים אחרות, האם ההסכם גובר על הסדרי ההורשה הקבועים בחוק הירושה. התשובה שלילית".
(3) כב' השופטת צפת פסקה:
"לטעמי, לא קיים כל "מאבק" בין חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973 (להלן "חוק יחסי ממון") לבין חוק הירושה התשכ"ה – 1965 להלן חוק הירושה, באשר "אין מלכות (חוק יחסי ממון) נוגעת בחברתה (חוק הירושה) אפילו כמלוא הנימה" (ברכות, מח, ב) - בעוד חוק יחסי ממון והסכמי ממון תוחמים ושולטים על היקף העיזבון מכח החיים המשותפים, לעת פקיעת הנישואין, הרי חוק הירושה קובע את זהות היורשים וחלוקת העיזבון בין בירושה על פי דין ובין מכח צוואה. במילים אחרות חוק יחסי ממון שולט על מרחב חלוקת הנכסים בין בני זוג, לעת פקיעת החיים המשותפים ומכוח החיים המשותפים ואילו חוק הירושה שולט על מרחב חלוקת הנכסים שנותרו בעיזבון המנוח לאחר החלוקה עקב החיים המשותפים. פרשנות זו יוצרת הרמוניה חקיקתית המיישבת בין שני החוקים והתאמתם והיא עדיפה על זו הגורסת כי האחד גובר על השני על אף הסתירה ביניהם".
(4) כב' השופטת צפת סברה כי "יש לקרוא בהתאם את ההוראה הנוספת בהסכם המתייחסת לפקיעת הנישואין בשל מוות והקובעת "אם ילך צד א' לעולמו לפני צד ב' לא תהיה לצד ב' כל זכות שהיא בנכסי צד א'" כהוראה השוללת את זכותה של האלמנה לאיזון משאבים בנכסי המנוח מכח החיים המשותפים בבחינת קביעת היקף העיזבון, אך ברי, כי אין בכוחה להדיר את האלמנה מזכותה לירושה ככל שהיא קיימת על פי חוק הירושה. אינני סבורה שיש להבחין בין שני הסעיפים, בשניהם מדובר על שלילת הזכות לאיזון משאבים, הראשון מתייחס לאיזון במהלך חיי הצדדים והשני מתייחס לאיזון בשל מוות."
(5) במסגרת פסק הדין בחנה כב' השופטת צפת את הוראות חוק יחסי ממון לעומת חוק הירושה ופסקה כי: "אין ולא ניתן לקבל לטעמי את העמדה כי הסכם יחסי ממון מהווה "צוואה" או בלשון אחרת "גובר על חוק הירושה". אין בכוחו של הסכם יחסי ממון להדיר יורש מזכותו בירושה, אלא בצוואה בלבד", מהטעמים הבאים:
(א) סעיף 148 לחוק הירושה קובע עליונות של חוק הירושה על פני דיני המשפחה בכל הנוגע לזכויות ירושה ומזונות מהעיזבון.
(ב) הורשה או שלילת הורשה בדרך של הסכם ממון סותרת לחלוטין את עקרון העל של דיני ההורשה בישראל והוא "החופש לצוות" הקבוע בסעיף 27 לחוק הירושה שבבסיסו עומד העיקרון שזכותו של כל מצווה לשנות בכל עת את צוואתו, ללא הסכמת אדם אחר.
שינוי של הסכם ממון דורש את הסכמת בן הזוג ואישור בית המשפט ולפיכך, הוא אינו תואם את הוראות סעיף 27 לחוק הירושה.
(ג) הדרך לצוות קבועה ומוגבלת בהתאם לחוק הירושה אך ורק לאחת מצורות הצוואה הקבועות בחוק הירושה ואין דרך אחרת בלתם, כך היא הדרך לבטל צוואה (סעיף 36 לחוק הירושה). בעוד הסכם יחסי ממון אינו נמנה על אחת הדרכים לצוות ומעבר לכך, ביטולו אינו רק על פי רצון המוריש.
(ד) הוראת סעיף 8 לחוק הירושה הקובעת איסור עריכת הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם וכן שוללת מתנה לאדם אשר תוקנה למקבל לאחר מות המוריש, אלא אם כן נעשתה בצוואה. הטעם העיקרי לאיסור הקבוע בסעיף 8 הנ"ל הוא, רצון המחוקק לשמור על חופש הציווי.
(ה) סעיף 11 ו-104 לחוק הירושה אשר תוקנו על פי סעיף 16 לחוק יחסי ממון מלמדים גם הם כי אין באמור בהסכם כדי לפגוע בזכות הירושה.
(ו) לנוכח האמור לעיל נדחה הערעור ונפסק:
"התוצאה האופרטיבית במקרה שבפנינו, היא שעל פי ההסכם בין המנוח לאלמנה, בהנחה שההסכם בר תוקף, הרי שלאלמנה אין זכות לאיזון משאבים, ההסכם שלל זאת ממנה, וכפי שקבע בצדק בית משפט קמא, אין לקרוא בהסכם את מה שאין בו, כל שיש בו היא ההסכמה שהאלמנה אינה זכאית לגרוע זכות כלשהיא מעיזבון המנוח מכח החיים המשותפים ואזי הדירה נשוא המחלוקת, כמו כל רכוש אשר על שם המנוח בלבד, מהווה חלק מעיזבונו ובהעדר צוואה יחולק ליורשיו על פי דין, הם האלמנה ושלושת ילדיו, בהתאם לצו הירושה כפי תביעתה של האלמנה בתמ"ש 330/09. אילו התכוון המנוח להדיר את האלמנה מעיזבונו היה עליו לעשות זאת בצוואה ומשלא עשה כן היא אחת מיורשתו על פי דין".
ג. על פסק הדין בבע"מ (ב"ש) 28507-10-10 הוגש ערעור לכב' בית המשפט העליון. בבע"מ 7468/11 כב' השופט הנדל אישר את פסק הדין ודחה את הערעור.
(1) כב' השופט הנדל קבע כי :
" יש להבחין בין עריכת הסדר לאיזון משאבים לבין בדיקת עזבונו של בן הזוג שנפטר. אלו הן שתי בדיקות נפרדות. שאלה אחת היא מה היקף הנכסים המצויים בעיזבון. שאלה אחרת היא אופן חלוקת העיזבון לאחר תחימת היקפו. לשון אחר – מהו תוכן העיזבון לעומת מיהו הנהנה ממנו. חוק יחסי ממון עניינו השאלה הראשונה של הגדרת היקף העיזבון. חוק הירושה עוסק בסוגיה השניה שעניינה חלוקת העיזבון. את שני החוקים האמורים יש להפעיל באופן ששואף ליצירת הרמוניה ביניהם. המטרות והתכליות של שני החוקים אינן חופפות אלו את אלו. כמובן עניינם של שני החוקים הוא עשיית צדק בחלוקת נכסים. אולם בעוד חוק יחסי ממון קובע כללים לחלוקת הרכוש לנוכח החיים המשותפים של שני בני זוג על ציר זמן הנישואין עד לפקיעתם, דיני הירושה מתמקדים בנקודת רגע המוות של אחד מבני הזוג תוך קביעת כללים, לצד הכרה באוטונומיה בהיקף זה או אחר של המוריש"
(2) כב' השופט הנדל התייחס לפן ההסכמי של הסכם ממון ופרט את ההבחנה בין הסכם ממון, כחוזה בין צדדים, לבין צוואה:
(א) ההבדל הראשון הוא שהסכם לחלוקת נכסים במהלך חיי הנישואין מציב את בני הזוג במרכז. אי לכך, עמדת "היחידה הזוגית" בדמות הסכם כתוב בין מרכיביה עשויה להכריע.
(ב) הסכם כשמו כן הוא – גמירת דעת בין שני הצדדים. אף צוואה המתמקדת במוריש, כשמה כן היא – ציווי המוריש בדבר חלוקת נכסיו. אי לכך, דעתו של היחיד על פי המשטר של דיני הירושה קובעת ביחס לרכושו רצונו כבודו וכבודו רצונו.
)ג) הסכם נעשה עפ"י הסכמה של 2 צדדים בעוד שהדין הישראלי אינו מוכן להכיר בהסכמה של שני אנשים ביחס להוראות לאחר המוות.
הסכם משקף את חופש החוזים של בני זוג בעוד שחוק הירושה מתמקד באוטונומיה של היחיד.
(ד) בהסכם נדרשת גמירות דעת של 2 הצדדים ואילו הצוואה משקפת רצון אחד.
(ה) הסכם ממון ניתן לשנות רק בהסכמת שני הצדדים ואילו צוואה ניתן לשנות באופן חד צדדי, בכל רגע.
(ו) חוק יחסי ממון קובע כללים לחלוקת הרכוש לנוכח החיים המשותפים על ציר זמן הנישואין עד לפקיעתם ואילו דיני הירושה מתמקדים בנקודת רגע המוות של אחד הצדדים.
- פרופ' שחר ליפשיץ במאמר לעיל, בעמ' 45 מסכם: "בעוד שדיני הירושה והצוואה עוסקים בחלוקת העיזבון דיני הרכוש הזוגי עוסקים בקביעת היקף העיזבון העומד לחלוקה. ככלל, דיני הרכוש הזמני הם דיספוזיטיביים ועל כן לצורך תכנון כלכלי של המוות, נדרשים הן הסכם והן צוואה. הסכם על מנת להסדיר את היקף העיזבון וצוואה על מנת לקבוע את אופן חלוקתו."
- פרופ' ליפשיץ מפרט כי "ההבהרה של השופט הנדל, גם נאמרה באמרת אגב, לפיה הסכמי ממון אינם גוברים על הוראת סעיף 8 לחוק הירושה, סותמים את הגולל על האפשרות ליחד בהסכם ממון, או בכל הסכם זוגי אחר הסדרים ייחודיים למקרה של מוות...".
- כמפורט לעיל, התובעים ביקשו שביהמ"ש יתייחס להסכם הממון כאל צוואה וביקשו מביהמ"ש לכבד את רצונו של המנוח לפיו הנתבעת לא תקבל חלק כלשהו מרכושו.
הבקשה להתייחס להסכם הממון כצוואה בעדים או כצוואה בפני רשות נעשתה רק במסגרת הסיכומים. מעיון בסעדים המקוריים שבכתב התביעה עולה, כי סעד זה לא התבקש כלל. ניתן לומר, כי הבקשה לראות את הסכם הממון כצוואה פורטה במסגרת ההתנגדות לצו ירושה בעת שסיבת ההתנגדות היתה קיומה של צוואה. אולם, הטענה לא הועלתה באופן מפורט.
האם ניתן להתייחס לסכם הממון כאל צוואה בעדים?
- כבר בתחילה ייאמר כי הבקשה להתייחס להסכם הממון כאל צוואה בעדים נדחית, מהטעמים שיפורטו להלן:
א. הסכם הממון אינו תואם את הדרישות הצורניות הנדרשות מצוואה בעדים.
על פי הוראות סעיף 20 לחוק הירושה:
"צוואה בעדים תהיה בכתב, תצוין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו, העדים אישרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור".
ב. מעיון בסעיף 8.3 ו-8.4 להסכם הממון עולה במפורש כי הצדדים התייחסו למסמך כאל הסכם ממון וציינו כי הדרך היחידה לשנות את הוראות ההסכם היא באמצעות פניה משותפת לבית המשפט. הוראות אלה ביחס למסמך אינן אפשריות כשמדובר בצוואה.
ג. מהוראות סעיף 8.4 להסכם הממון המחייבת פניה של 2 הצדדים לבית המשפט לצורך שינוי הוראות ההסכם עולה, כי לא מדובר במסמך המבטא רצון חופשי של המנוח אלא במסמך בעל אופי הסכמי, שהשינוי שלו דורש הסכמה של 2 הצדדים.
האופי ההסכמי עולה גם מעדותו של עוה"ד שערך את הצוואה.
עוה"ד ר.פ העיד (עמ' 6 לפרוטוקול מיום 18/11/13 שורה 16):
"... המנוח היה במשרדי כשבוע לפני מועד החתימה, סיפר לי את רצונו, רצונם, אבל זה היה בעיקר רצונו..." (הדגשה שלי א.ש).
(שורות 23-26):
"ש. למיטב הבנתך והיכרותך ההסכם משקף נאמנה את רצונו של המנוח בכל הקשור להוראות הקבועות בו?
ת. חד משמעית כן אבל אני חייב להגיד שא.א לא היתה גוף שקוף שם, היא גם היתה, וגם שמעה וגם הסכימה אז בסופו של דבר זה רצונם של שני הצדדים."
עו"ד י.י שעובד במשרד עו"ד ר.פ העיד (עמ' 8 שורות 15-16 לפרוטוקול) מיום 18/11/2013:
"ש. הדברים הוסברו לזוג?
ת. כן, עו"ד ר.פ הסביר, דיברו, שמעו הוא שאל אם הם הבינו והם ענו שכן" (הדגשה שלי א.ש).
דהיינו: מעדויות עורכי הדין המעורבים עולה כי 2 הצדדים היו מעורבים בניסוח המסמך.
מעדות עורכי הדין עולה כי עוה"ד ר.פ סבר שההסכם תקף בשעת הפטירה ולפיכך, לא נעשתה צוואה.
(עמ' 7 שורות 19-22 לפרוטוקול מיום 18/11/13)
ש. יכול להיות שהמנוח ידע שהמשמעות של המוות ריאלית?
ת. היא היתה על השולחן. מדובר בזוג יחסית צעיר, הנושא של פטירה היתה אפשרות פחות סבירה, זו אדם שהיתה לו מערכת עם בת זוג שלישית, הסברתי שבשני המקרים או גירושין או מוות ההסכם תקף.
לשאלת בית המשפט השיב עוה"ד (עמ' 7 שורות 24-32 ועמ' 8 שורות 1-2):
"אני מפנה את בית המשפט לסעיף 6.1 להסכם ממון ומסביר כי במקרה של פטירה של אחד מהצדדים הצד האחר אינו יורש אלא צאצאיו וכך הוסבר לגב' א.א.
לא ידעתי כמה צאצאים יש לגב' א.א אבל ידעתי שהם מצפים לילד. הבנתי שהילד שלהם יורש ולא היא. הוא אמר את זה בפירוש "כל צאצאיו", כולם.
באותו רגע נתון בוודאי שידעתי כמה צאצאים יש לו.
כל מה שכתוב פה קראתי והסברתי לשני הצדדים.
הובהר לגב' א.א שהיא לא תירש אותו במקרים האלו אלא כל ילדיו ונאמר לשניהם שמי שירש את כל אחד מהם זה צאצאיו לגבי כל אחד והרכוש שלו. במקרה חלילה שא.א היתה הולכת לעולמה את הרכוש שלה צאצאיה שלה היו יורשים ואם הוא הולך לעולמו צאצאיו של יורשים, כולל צאצא משותף".
עוה"ד י.י, העד השני לצוואה, הבהיר כי מדובר בהסכם, ולא בצוואה.
בעמ' 9 השיב לשאלת בית המשפט שורות 9-6:
"ש. האם ההסכם היה מונע מהמנוח לעשות צוואה ולהוריש את רכושו לאגודה אחרת?
ת. צוואה אפשר לעשות בכל עת. ראינו שיש צוואה ואחריה עוד צוואות אחרי הצוואה הראשונה.
אם יש צוואה שהיא מאוחרת להסכם לעניות דעתי הצוואה גוברת.
ש. האם ידוע לך על צוואה כלשהי שערך המנוח לאחר ההסכם הזה?
ת. לא ידוע לי על שום צוואה שערך המנוח.
ש. מה טיב היחסים בינך לבין המנוח מסולם של אחד עד עשר.
ת. עשר, אחים."
ובהמשך:
"לשאלת בית המשפט:
ש. כשמישהו עושה אצלך הסכם אתה ממליץ לו לערוך צוואה?
ת. אצלי הסכם אני לא מייעץ לו לעשות צוואה, לא בגיל הזה בכל אופן."
ובהמשך לשאלת ב"כ הנתבעת 5 עו"ד שלג השיב (עמ' שורות 17-18):
"ש. איך אתה מסביר שלא ייעצת למנוח לערוך צוואה?
ת. כי כאשר אני עורך הסכמי ממון בין בני זוג זה דבר שבשגרה אינני מלווה את זה בצוואות."
תשובותיהם של עורכי הדין שהכירו את המנוח וטענו כי הם הכירו אותו הכרות אישית, תמוהות ביותר, לנוכח נסיבות חייו של המנוח, שקדמו למועד עשיית ההסכם וקיבלו תימוכין בעת מותו. המדובר באדם שהיה בסכנת חיים מתמדת, כפי שעולה מתצהירה של גרושתו של המנוח, מניסיון ההתנקשות בחייו ומהאופן בו הלך לעולמו.
לא מדובר בזוג "רגיל" שבא לנסח הסכם ממון, והיה על עורך הדין לשקול היטב האם יש צורך להבטיח את קיום רצונו הנטען של המנוח באמצעות הסכם ממון בלבד.
זאת ועוד, עורך הדין י.י אישר בעדותו את מעמד המסמך כהסכם ממון בעת שאמר כי אם היה המנוח עושה צוואה לאחריו, הצוואה היתה גוברת.
כפי שפורט לעיל, סבור פרופ' ליפשיץ כי יש להכין גם צוואה וגם הסכם ממון, כך שרצון הצדדים יובא לידי ביטוי הן בתקופת החיים והן עם הפטירה.
ד. גם מעדותה של הגב' נ.ש בתצהיר העדות הראשית ומהתנהלותה ביחס לעיזבון המנוח ניתן ללמוד, כי המנוח לא עשה צוואה:
(1) בתצהיר מיום 5/11/13 בס' 7 הצהירה גב' נ.ש, אמה של התובעת 5:
"ידוע לי היטב, כפי שנמסר לי ע"י המנוח כי בינו ובין א' הוסכם במפורש כי נישואיהם מותנים כך שלא תקבל שום חלק ברכושו הרב וכי במקרה של פרידה ביניהם א' תצא בלא כלום"
סעיף 8:
"המנוח מסר לי שעוה"ד י. ערך עבורו צוואה והיא מופקדת אצל עו"ד י".
סעיף 10:
"לאחר ניסיון ההתנקשות בחייו הוא הגיע מיד מחוף הים אלי הביתה ושב ואמר לי ימים לאחר מכן כי בכוונתו לערוך צוואה"
סעיף 11:
"לאחר תקופה מסוימת הודיע לי כי ערך צוואה אצל עו"ד י".
(2) מעיון בסעיפי התצהיר עולה במפורש, כי לגרסת המצהירה המנוח היה מודע לצורך בעשיית צוואה באשר להוראות ביחס למועד שלאחר פטירתו, ואף עשה צוואה בפועל.
מסעיף 7 לעיל עולה, כי היתה התייחסות שונה לאירוע של פרידה – שיחולו לגביו הוראות הסכם, לאירוע של פטירה – שיש לערוך לגביו צוואה.
(3) מנגד, לאחר מות המנוח ביקשה הגב' נ.ש צו ירושה ולא ציינה כי המנוח ערך צוואה.
באם אכן סברה כי נעשתה צוואה, מדוע לא ביקשה את קיומה? מדוע לא ציינה כי יש הסכם ממון בין המנוח לנתבעת? האם משום שחפצה להיחשב כבת זוגו של המנוח, כפי שפירטה בבקשה? האם לא ידעה כי קיים הסכם ממון? מכל מקום, הגב' נ.ש לא נחקרה על תצהיר התמיכה בבקשה שהגישה לרשם העיזבונות, אולם ניתן ללמוד כי אין לסמוך על גרסתה.
(4) מכל האמור לעיל עולה, כי לא ניתן להתייחס להסכם הממון כאל צוואה בעדים הן מאחר שהסכם הממון אינו עומד בדרישות סעיף 20 לחוק הירושה, והן מאחר שמדובר בהסכם ממון בין בני זוג בלבד.
- האם ניתן לראות את הסכם הממון כצוואה בפני רשות?
א. לנוכח המפורט לעיל, באשר למעמד הסכם הממון כהסכם ממון ולא כצוואה אין בהבאת הסכם הממון בפני בית המשפט לאישור כדי לתת לו מעמד של צוואה.
ב. הסכם הממון אושר מכוח הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג וחוק בית משפט למשפחה ולא מכוח הוראות חוק הירושה ותקנותיו.
ג. לפיכך, הטענה בדבר קיומה של צוואה בפני רשות נדחית.
- הבקשה לסעד הצהרתי – תמ"ש 4001-01-14 נדחית, וכפועל יוצא מכך,:
א. אלמנת המנוח זכאית לרשת את המנוח, ככל אלמנה "רגילה".
ב. אלמנת המנוח זכאית לקבל את חלקה בעיזבון המנוח, על פי הוראות חוק הירושה.
- הוראות הסכם הממון בין המנוח והנתבעת מתקיימות.
דהיינו כל רכושו של המנוח, מכל סוג שהוא, לא יאוזן בין המנוח והנתבעת אלא, יעבור במלואו לעיזבון המנוח.
בהעדר צוואה, חלות על עיזבון המנוח הוראות חוק הירושה. דהיינו עיזבונו של המנוח יחולק על פי ההוראות בחוק הירושה.
על האלמנה להגיש בקשה לצו ירושה.
- באשר לתיקי העזבונות:
א. תע 32651-05-12- ההתנגדות נדחית מאחר שהסכם הממון אינו צוואה.
ב. ההתנגדות שהוגשה ב-32649-05-12 מתקבלת, שכן גב' נ.ש לא היתה בת זוגו של המנוח.
ג. ת"ע 32649-05-12- הבקשה לצו ירושה, על פי המבוקש על ידי גב' נ.ש – נדחית.
- לעניין ההוצאות
גב' נ.ש פרטה בבקשה למתן צו ירושה כי היא היתה בת זוגו של המנוח בעת פטירתו.
פירוט זה נעשה גם במכתב נלווה מטעמה, שצורף לבקשה למתן צו ירושה שהוגשה על ידה.
המדובר במצג שאינו משקף את המצב האמיתי:
א. בבקשה צוין כי המנוח לא היה נשוי במועד הפטירה למרות שגב' נ.ש ידעה, במפורש, כי המנוח נישא לנתבעת. הידיעה עולה במפורש גם מהתצהיר שהוגש מטעמה.
ב. מעולם גב' נ.ש לא הוכרזה כידועה בציבור של המנוח, ולא היתה יכולה להיחשב כידועה בציבור של המנוח על פי הוראת סעיף 55 לחוק הירושה מאחר שהמנוח היה נשוי לאחרת במועד פטירתו.
- התובעים 1-4 אלצו להגיש התנגדות לבקשה. אולם, ההתנגדות לא התבססה על המצג המוטעה אלא על הטענה בדבר קיום צוואה, טענה שנדחתה. לנוכח זאת, הגב' נ.ש, שהיא אמה של התובעת 5, תשלם הוצאות הנתבעת בסך של 5,000 ₪..
- נוכח העובדה שהתביעה לסעד הצהרתי נדחתה, תשלם אימם של התובעים 1- 4 הוצאות הנתבעת בסך של 10,000 ₪.
ניתן היום, א' שבט תשע"ו, 11 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.