לפני עתירה מנהלית שהגישו העותרים, שעניינה דרישת העותרים מאת משיבות 1 – 2 לפעול לפי תכנית בנין עיר החלה על מקום מגוריהם, ולסלק מתחומה מבנים ומכשולים אחרים אשר הוקמו במקום, שלא לפי הוראות התכנית. משיבות 1 ו-2 מסכימות לבקשת העותרים אך טוענות כי הן מנועות לעשות כן נוכח התנגדות משיבים 3-12, כפי שיבואר להלן.
העובדות:
הצדדים:
1.העותרים מתגוררים בעיר טירה, חלקה 5, גוש 7783. על החלקה הנדונה חלה תכנית בנין עיר מאושרת משנת 1997, שמספרה במ/טר/3006 (להלן:"התכנית"), אשר עניינה שינוי ייעוד המקרקעין מקרקע חקלאית למגורים, וסלילת דרך מעבר ציבורית לכלי רכב ובני אדם.
מכתב העתירה עולה כי המקרקעין עליהם הוקם בית העותרים, רשומים על שם חדיג'ה מסעוד מוחמד ספיידלה פדילה עוד משנת 1936 וכי עם מותה, ירשה בנה, חסן עבד אל קאדר פאדילה, אשר הלך לעולמו בשנת 1997. עם מותו "חולק" הנכס בין חמשת בניו, ביניהם אחמד חסן חאלד פדילה אשר היה נשוי לעותרת 1 והלך לעולמו בשנת 2001. העותר 2 הוא בנה של עותרת 1 ושניהם, כך נטען, הם יורשיו של אחמד חסן חאלד פדילה.
משיבות 1 ו- 2 הן עיריית טירה והוועדה המקומית לתכנון ובניה אלטירה האחראיות על יישום תכנית בנין עיר המוזכרת לעיל.
משיבים 3-12, המשיבים הפורמאליים בעתירה זו, מתגוררים בסמיכות לעותרים, חלקם יורשים עקיפים של בעלת המקרקעין הראשונה, חדיג'ה מסעוד מוחמד ספיידלה פדילה. משיבים אלה בנו מבנים בחלקות בהן הם מחזיקים, חלקם מבנים ללא היתר כדין שנבנו על תוואי הדרך לפי התכנית.
התכנית ותוואי הדרך:
2.כאמור, התכנית אושרה בשנת 1997, במסגרתה נקבעו דרכים ושבילים ותוכנן קו מים וביוב. בסעיף 19 בתכנית נקבע כי את התכנית יש לבצע במלואה בתוך שלוש שנים מיום אישורה, כולל התשתיות שנקבעו בה. בסעיף 20 בתכנית נקבע כי לא יינתנו היתרי בניה, אלא לאחר אישור תכנית פיתוח לדרך על ידי הועדה המקומית. מסיבות עלומות לא פעלו משיבות 1-2, מאז ועד מועד כתיבת שורות אלה, להקמת התשתיות וסלילת הכבישים.
בשנת 2009 ביקשו העותרים להקים בית על החלקה שברשותם ופנו לקבלת היתר בניה. היתר כאמור ניתן ביום 25.3.2009. העותרים ביקשו להתחיל בבניה אך נתקלו בקשיים שכן אל הנכס לא נסללו דרכי גישה כמצוות התכנית. עוד מצאו העותרים כי משיבים 3-12 פלשו למקרקעי הציבור שבגבול חלקותיהם ובנו ללא היתר על התוואי המוקצה לדרך מבנים, גדרות, חממות וכיוצא באלה, ואף הניחו פסולת באופן המונע מעבר כלי רכב לבית העותרים. בעקבות פעולות אלה, כיום, הלכה למעשה, ניתן להגיע אל מגרש העותרים דרך מעבר צר אחד, שרוחבו 1.70 מטר בלבד, בשביל שאינו סלול.
3.מתגובת משיבות 1-2 עולה כי על תוואי הדרך המתוכננת נבנו, ללא היתר, המבנים הבאים:
משיב 3 במגרש מס' 9 בחלקה 4, גוש 7788, הקים מרפסת גג רעפים, נטע 3 עצים ובנה גדר רשת בתוואי הדרך.
משיב 4 במגרש 3, חלקה 4, גוש 7783, הקים גדר מרשת בתוואי הדרך.
משיב 5, מחזיק במגרש 7, חלקה 4, גוש 7783, הקים מחסן מאסקורית, נטע שלושה עצים ובנה גדר אסקורית על תוואי הדרך.
משיב 6, המחזיק במגרש 6, חלקה 4, גוש 7783, הקים גדר מאסקורית ונטע 4 עצים על תוואי הדרך.
משיב 7, המחזיק במגרש 6, חלקה 4, גוש 7783, הקים מחסן וגדר מאסקורית, מחסן בעל גג רעפים ונטע 5 עצים בתוואי הדרך.
משיב 8, מחזיק במגרש 8, חלקה 4, גוש 7783, הקים גדר חיה ונטע 4 עצים בתוואי הדרך.
משיבים 9-10, מחזיקים במגרש 4, חלקה 5 בגוש 7783, פלשו לתוואי הדרך באמצעות גדר באורך של כ- 3 מטרים.
משיב 11, מחזיק במגרש 4, חלקה 5, גוש 7783, פלש לתוואי הדרך באמצעות גדר באורך של כ- 3 מטרים.
משיב 12, מחזיק במגרש 5, חלקה 4, גוש 7783, בנה גדר אסקורית ומבנה מבלוקים ומבטון למגורים על תוואי הדרך.
4.בית המשפט קיים דיון מוקדם בעתירה במסגרתו הועלו טענות הצדדים. לאחר שהתרשם כי במקום נבנו מספר מבנים ללא היתר, לאחר שמשיבים 1-2 הודיעו כי אינן מתנגדות לסלילת הדרך ובלבד שתתקבל הסכמה בנוגע לתוואי הדרך מטעם המשיבים כולם ולאחר שלא ניתן היה לקבל את הסכמת המשיבים לדרכים מוסכמות, החליט בית המשפט לקיים סיור במקום. וכך, ביום 12.4.2015, יצא בית המשפט לסיור במקרקעין נשוא התכנית, על מנת לבחון את טענות הצדדים לאשורם, ולהתרשם ממצב המכשולים בתוואי הדרך בעצמו. הביקור התקיים ביום גשם, ואכן, כפי שטענו העותרים, ניתן היה להתרשם כי הדרך היחידה המובילה אל בית העותרים היא דרך שאינה סלולה, אשר רוחבה צר, בה מתאפשר, בקושי רב, מעבר של כלי רכב פרטי יחיד. הדרך היתה בוצית באופן שחייב חניית הרכב כברת דרך לפני בית העותרים והמשך צעידה ברגל, מחמת הבוץ הטובעני. בית המשפט השקיף אל תוואי הדרך מבית העותרים ומצא כי הדרך אכן חסומה כפי שתיארו משיבות 1-2.
5.לאחר שהתקיימו שלושה דיונים בעתירה, נערך ביקור במקום והעתירה נקבעה למתן פסק דין, פנו העותרים ביום 9.11.2015 בבקשה למתן צא ארעי ומתן צו עשה שעניינו פלישה ובניה בלתי חוקית שפלשו ובנו משיבים 3-8, לעאורה, לאחר קיומם של הדיונים בעתירה. על פי הנטען בצו המבוקש משיבים 3-8 הרסו את גג הרעפים שבנו ללא היתר והחלו ביציקת תשתית למבנה קבע על הדרך הציבורית, ללא היתר כדין. הצדדים התבקשו להגיב לבקשה זו ונקבע כי החלטה בעניינו תינתן במסגרת פסק דין זה.
טענות הצדדים בעתירה:
טענות העותרים:
6.עיקר טענת העותרים היא כי המבנים הבלתי חוקיים, הנטיעות והפסולת שהונחו על תוואי הדרך, מונעים מעבר תקין אל ביתם ופוגמים בהנאתם מקניינם.
לטענתם, משיבות 1-2 הן המוסמכות והמחויבות על פי דין לאכוף את חוקי הבניה בתחומם ולהקים תשתיות בשטחים הציבוריים, מכוח תכניות שאושרו, לרבות פריצת דרכים וסלילתם.
לטענת העותרים ללא פריצת תוואי הדרך שמצפון לביתם, לא ניתן להניח קו מים וביוב ולחברו לביתם, על כל המשתמע מכך, על אף שכך קבוע בתכנית. עוד נטען כי ללא פריצת הדרך לא מתאפשר מעבר כלי רכב כבדים, הנדרשים למטרות בניה. כך למשל, טוענים העותרים, חברת החשמל מסרבת לחבר את ביתם לתשתית החשמל המקומית משום שלא קיימת גישה לבית.
טוענים העותרים כי על פי התכנית החלה, אמורות היו משיבות 1-2 לבנות את כל התשתיות המצוינות בתכנית בתוך שלוש שנים ממועד פרסומה, ובכלל זה את הדרכים המוזכרות בה, אך הן לא עשו כן. התנהלות או מחדל זה מהווים הפרת חובתן החקוקה ופגיעה בזכות הקניין של העותרים, שכן דרך סלולה אל ביתם אין, מעבר סביר לביתם אין והבית אינו מחובר לתשתית מים, ביוב וחשמל.
עוד נטען כי במחדלן האמור פוגעות משיבות 1-2 בחופש התנועה של העותרים ושל תושבים אחרים בשכונה, שעה שאינן מפנות פסולת ומחסומים הפולשים לדרכים הציבוריות המובילות לבית העותרים, וכן פוגעות בזכות לקניין ציבורי של העותרים.
העותרים מפנים אל סעיף 235 בפקודת העיריות (נוסח חדש), לפיו על העירייה למנוע ולהסיר מכשולים והשגת גבול ברחוב. כמו כן מפנים אל סעיף 236 בפקודת העיריות, המטיל חובה על עירייה לפקח על הריסת בניינים ובכללם סוללת עפר, גדר או מבנה אחר. נטען כי אי הפעלת חובתן החקוקה של משיבות 1-2 הינה בלתי סבירה.
העותרים טוענים כי משיבות 1-2 לא שעו לפניותיהם לאורך השנים, מאז קבלת היתר הבניה. התעלמות זו, כך העותרים, מנוגדת לסעיף 2(א) בחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי"ט-1958 הקובע כי על עובד ציבור להשיב לבקשה בכתב לא יאוחר מאשר בחלוף 45 יום.
העותרים אינם מבקשים לחייב את משיבות 1-2 לסלול את הדרכים האמורות, אלא אך להסיר את המפגעים והמחסומים מן הדרך המתוכננת ולהניח קו מים וביוב אשר יחובר לביתם. מבוקש כי בית המשפט יורה על פריצת הדרך, כולל הריסת קירות בטון שנבנו ללא היתר בצדו הדרומי של ביתם, להסיר גדר ברזל שהונחה בין שני הקירות הללו, לפנות פסולת ולהרוס את שער הברזל שהוקם בצדו הצפון מזרחי של ביתם, וכן לפנות עצים וצמחיה שנשתלה צפונית מזרחית לביתם ובדרך הצפונית לו, לרבות הריסת כל בניה בלתי חוקית על הדרכים הציבוריות.
העותרות מפנות את בית המשפט אל עת"מ 1463/04, נאסר בסאם נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה אל טירה ואח', מאוחד עם עת"מ 1636/04, נאסר ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה אל טירה (בבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב, השופט מודריק בהחלטתו מיום 8.7.2014) שם נפסק נגד משיבות 1-2 בעניין דומה לנסיבות העתירה כאן, כי עליהן לפרוץ דרך ולסלול כביש, אך האחרונות התעלמו מהחלטות בית המשפט ולא שעו לצווים שניתנו על ידו לסילוק ופינוי הדרכים האמורות בפסק הדין שם. העותרות מבקשות מבית משפט זה ליתן צווים כמבוקש למען לא ישנה מקרה התעלמות משיבות 1-2 מהחלטות בית משפט זה, כפי שהתעלמו בעת"מ 1463/04 המוזכר לעיל.
טענות משיבות 1-2:
7.המשיבות מודות כי מערך הדרכים שאמור לשרת את העותרים חסום על ידי מכשולים ועל ידי בניה בלתי חוקית שבנו והניחו משיבים 3-12, אולם כל ניסיונות המשיבות להסיר מכשולים אלה, בדרך של הידברות עם משיבים 3-12, לא צלחו והן נתקלו בסירוב בלתי מוצדק מטעם משיבים 3-12 ובטענות סרק.
משיבות 1-2 מפרטות את הצבת המחסומים והבניה הבלתי חוקית שבנו משיבים 3-12, כמתואר בפרק העובדות. לטענתן, התביעה המקומית החלה בהליכי אכיפה עוד לפני הגשת עתירה זו, זימנה את משיבות 5-12 למחלקת הפיקוח על הבניה אצלה וגבתה עדויות מכל מי, שלטענתה, יש לו עניין בחסימת מערך הדרכים המוביל למגרש העותרים. עם סיום הליך גביית העדויות וגיבוש העמדה המשפטית טוענות משיבות 1-2, תפעל התביעה בהתאם.
על אף האמור לעיל טוענות משיבות 1-2 כי העותרים מנסים להתערב בשיקול הדעת של הגורמים המוסמכים לאכיפת החוק, בעוד לגורמים אלה שמורים העצמאות ושיקול הדעת המעגנות בחוק ובהנחיות היועץ המשפטי לממשלה. על כן מבקשות משיבות 1-2 לדחות את עתירה.
טענות משיבים 3 – 8 :
8.משיבים 3-8 טוענים לדחיית העתירה על הסף נוכח חוסר מעמד לעותרים שכן, לטענתם, העותרים לא הצביעו על זכות קניין במקרקעין ולא צירפו כל מסמך אודות זכותם בקרקע.
עוד נטען כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת שיהוי, משום שהתכנית אושרה בשנת 1997, במסגרתה נקבע כי יש לבצעה בתוך 3 שנים, אלא שמאז עברו שנים רבות והעותרים לא נקטו כל פעולה לביצוע התכנית.
משיבים 3-8 טוענים כי בעבר הגיעו להסדר עם משיבות 1-2 בנוגע לדרכים במקרקעין, לפיו הסכימו משיבות 1-2 להרחיב את הדרך העוברת צפונית למקרקעי משיבים 3-8, ובמקביל לבטל את הדרך העוברת דרומית לחלקותיהם. מוסיפים הם וטוענים כי משיבות 1-2, התחייבו כי תשננה את התכנית החלה על המקרקעין בהתאם להסדר החדש. עוד טוענים משיבים 3-8 כי לצורך הרחבת הדרך הצפונית, הם נתנו מאדמתם בהסכמה, ובהסתמכם על ההסדר הנטען לעיל ,הרחיבו בניה, על חשבון זכויותיהם בחלקה, בדרך הצפונית. על אף ההסדר ופעולות משיבות 3-8 במקרקעין, משיבות 1-2 לא מילאו חלקן בהסדר ולא שינו את התכנית החלה בהתאם להסדר, כך שהתכנית התקיפה עד מועד זה היא התכנית משנת 1997. לטענתם, החזרת המצב לקדמותו על פי התכנית משנת 1997, תחייב הריסת מבנים שבנו בהסתמך על ההסדר ותהיה כרוכה בנזק רב שייגרם להם.
המשיבים טוענים כי העותרים פועלים בחוסר ניקיון כפיים, משום שבעצמם בנו בדרכים ובשטחים הציבוריים, חסמו דרכים והעלימו עובדות מהותיות מעיני בית המשפט. כך, למשל העלימו את העובדה כי בפועל קיימת דרך מסודרת המאפשרת גישה לביתם, כפי שקרה במהלך בניית הבית, אז הגיעו למקום משאיות בטון ורכבים כבדים. עוד נטען כי העותרים העלימו מעיני בית המשפט את העובדה כי למעשה, אין גישה לדרך אותה מבקשים הם לפרוץ, משום שהיא חסומה על ידי דירה שנבנתה במקום.
לכן מבקשים משיבים 3 – 8 לדחות את העתירה, לחייב את משיבות 1-2 לקיים הבטחתן ולקדם את התכנית וההסדר אליו הגיעו, תחת להסתתר אחרי טענות סותרות. ככלות הכל טוענים משיבים 3-8, המחלוקות העולות בעתירה זו הינן תוצאה של מחדליהן של משיבות 1 ו-2 באכיפת התכנית.
טענות משיבים 9 – 10:
9.משיבים 9 – 10 טוענים גם הם לדחיית העתירה על הסף מחמת שיהוי ומחמת העדר זכות עמידה.
לגופו של עניין נטען כי אין לקבל את העתירה שכן העותרים מבקשים לחייב את המשיבות 1 – 2 לפנות את הדרך בלבד, ולא מבקשים לסלול בה דרך ראויה ובטוחה למעבר אדם וכלי רכב, תוך התחשבות ביושבי השכונה כולה. לטענתם, יישום התכנית כלשונה, במצב הבנייה הנוכחי, ייצור סכנה בטיחותית לכלל התושבים אשר בתיהם גובלים בתוואי הדרך, לרבות סכנה ממשית למשיבים 9 – 10.
משיבים 10-9 מודים כי ביתם נבנה ללא היתר כדין, אלא שלטענתם, לפני כ- 14 שנים, עת ביקשו משיבות 1-2 להרחיב את תוואי הדרך, בהתאם לתכנית המאושרת, מרוחב של כ-5 מטרים לרוחב של כ-12 מטרים, נאלצו הם להקים חומה סביב הבית ולחסום באמצעותה את תוואי הדרך וזאת כדי למנוע סכנת חיים. בעקבות כך התבקשו, על- ידי משיבות 1-2, לפנות את המחסום טרם הריסתו, ואז פנו בבקשה למתן צו מניעה זמני אשר יעכב את הריסת הגדר. הבקשה נשמעה לפני השופט דוד גדול בבית משפט שלום כפר סבא (בש"א 2421/02 חסן מחמוד פאדילה נ' עיריית טירה במשולש ואח'), שם, בהחלטה מתאריך 5.5.02, שניתנה בהסכמת משיבות 1-2, נקבע כי משיבים 9-10 יסירו חלק מהגדר כקבוע בצו, משיבות 1-2 יעבירו קו סניקה וקו ביוב במרכז הכביש המתוכנן, ומשיבים 9-10 יפנו אל משיבות 1-2 בבקשה לתיקון התכנית באופן שיכיר בבתיהם שנבנו ללא היתר. בהחלטה נקבע כי הצו יעמוד בתוקפו 9 חודשים. לטענת משיבים 9-10 פעלו הם על פי הוראות הצו, וביום 11.5.2002 הרסו את החלק בגדר שנקבע בהחלטה. כמו כן הגישו ביום 23.6.2002, תכנית מפורטת מטעמם, באמצעות אדריכל ומתכנן ערים, ד"ר פהמי בשארה, שעניינה שינוי התכנית הקיימת נשוא העתירה (נספח ג' לתגובת משיבים 9-10). על אף פעולות אלה, משיבות 1-2 התעלמו מהתכנית שהגישו משיבים 9-10 ולא פעלו לשינוי התכנית החלה, נושא העתירה דנן.
מכל זאת מבקשים משיבים 9-10 ללמד כי אין ממש בטענת העותרים כאילו באמצעות בניית הגדר פלשו הם לתוואי הדרך, שכן הגדר הינה תוצאה של צו משפטי חלוט, ואילו משיבות 1-2, הן שממאנות לבצע הוראות צו שיפוטי חלוט של השופט גדול, לפיו עליהן לפעול לשינוי התכנית.
מוסיפים משיבים 9-10 וטוענים כי בשנת 2014 נודע להם כי מתקיימים מגעים בנוגע לסלילת הדרך, כך שתיסלל במרחב 0 מבתיהם. בעקבות כך פנו בכתובים לראש עיריית טירה, המשמש כיו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בעיר טירה, בשני מכתבים שונים, אך משיבות 1 – 2 התעלמו ממכתבים אלה. בעקבות כך הגישו משיבים 9-10, ביום 14.7.14, בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט, בבית משפט כפר סבא. הבקשה נדחתה על ידי סגנית הנשיאה, השופטת ר. קרלינסקי, משלושה נימוקים; האחד כי הצו שנתן השופט גדול פקע, והשני כי כלל לא הוגשה תובענה עיקרית לצד הצו שהתבקש בשנת 2002 והשלישי נוכח מגבלת הזמן שנקבעה בצו שנתן השופט גדול, תשעה חודשים.
מכל האמור טוענים משיבים 9-10 כי הגדר המקיפה את ביתם הוצבה בהתאם להוראות, בעוד בקשתם לשינוי התכנית החלה, אשר הוגשה ב-23.6.02, מעלה אבק במגירות המשיבות. לכן, לטענתם, לא מדובר בפלישה או בבנייה בלתי חוקית של הגדר הקיימת.
במהלך הדיונים לפני ביקשו משיבים 9 ו-10 להגיש חוות דעת מהנדס מומחה מטעמם, שעניינה שינוי נתיב הדרך הקבוע בתכנית בה עסקינן. בהחלטתי מיום 17.6.2015 דחיתי את הבקשה מן הטעם שהתכנית החלה היא תכנית תקפה, שהמועד להתנגד לה חלף זה מכבר, ולא ניתן להגיש הצעות ייעול ושינוי, ודאי לא במסגרת עתירה מנהלית זו.
דיון והכרעה:
זכות העמידה:
10.משיבים 3-10, המשיבים הפורמאליים בעתירה זו, טוענים כי יש לדחות את העתירה על הסף, מן הטעם שלעותרים אין זכות עמידה, שכן לא הוכיחו ולא הציגו בפני בית המשפט ראיה המעידה על זכויותיהם במקרקעין. מטען כי העותרים לא הציגו ראיה אודות זכויות במקרקעין או "זכויות מעין קנייניות", שהן זכויות חוזיות, ומי שרשומה כבעלת הנכס היא הסבתא המנוחה של בעלה המנוח של העותרת.
דין טענה זו להידחות. ענייננו בעתירה מנהלית לגביה הכירה ההלכה בזכות עמידה אישית לצד זכות עמידה ציבורית. דיני המעמד בעתירות אישיות דורשות מהעותר להצביע על אינטרס אישי ממשי וישיר שלו בעניין בו עוסקת העתירה ( ראו אליעד שרגא ורועי שחר, המשפט המינהלי, הוצאת שש, תל אביב התשס"ח -2008, כרך II (להלן:"המשפט המנהלי"), עמ' 106-109) . כך בענייננו. גם אם אקבל את טענת המשיבים הפורמאליים, לפיה לא הוכיחו העותרים את בעלותם במקרקעין, הרי שלכל הפחות, אין חולק כי העותרים מתגוררים במקרקעין עליהם חלה התכנית, ויש להם אינטרס אישי וברור לחייב את הרשות ליישם את התכנית החלה באופן שיסללו כבישים, דרכים ומדרכות לרווחת תושבי השכונה ולמען בטיחות המשתמשים בדרך, תחת חיים בסכנה יום יומית מהרכבים הנוסעים בשביל בלתי סלול, נעדר מדרכה. כן קיים לעותרים אינטרס אישי ביישום התכנית לעניין הקמת תשתיות מים וביוב תחת מחיה בתנאים של מערכת ביוב פיראטית. די באלה לשם הכרה בזכות העמידה של העותרים. מעבר לכך הרי שמשיבות 1-2 עצמן הכירו בזכויות העותרים במקרקעין, שכן התירו לעותרים להקים את ביתם וחזקה עליהם שעשו כן לאחר שבדקו את הזכויות העותרים במקרקעין, כדין. די בכך כדי להתיר את זכות העמידה בעתירה מנהלית.
ושלא יצא הנייר חסר אעיר, ומבלי לקבוע מסמרות, כי מרבית המשיבים הפורמאליים, אם לא כולם, הם צאצאיה של אותה מורישה, וכולם מחזיקים במקרקעין באופן דומה לאופן בו מחזיקים העותרים. מכאן כי ספק אם טענתם נגד זכות העמידה של העותרים נטענה בתם לב.
שיהוי:
11.המשיבים הפורמאליים טוענים כי יש לדחות את העתירה על הסף מן הטעם שהוגשה בשיהוי ניכר. לטענתם, התכנית החלה פורסמה בשנת 1997, במסגרתה נקבע כי יש ליישמה בתוך שלוש שנים. עתירה כנגד אי יישום התכנית כ- 15 שנים לאחר שנקבע יישומה, כך המשיבים הפורמאליים, היא עתירה שהוגשה בשיהוי ניכר.
אני דוחה טענה זו. ראשית, העותרים קיבלו היתר בניה לבנות את ביתם בשנת 2009 בלבד, כאשר מבחינת החוק, התכנית החלה על המקרקעין, עם בניית ביתם וגם כיום, היא התכנית בה עסקינן. לעותרים עמדה הזכות החוקית המלאה להסתמך על תכנית זו עם בניית ביתם, כפי שישנה גם כיום, כל עוד לא אושרה תכנית אחרת.
כמו כן, העותרים טוענים כי כבר בשלבי התכנון פנו הם אל משיבות 1-2 בבקשה ליישם את התכנית, אך האחרונות התעלמו מפניותיהן.
שנית, מן העובדות עולה כי הימנעות משיבות 1-2 מליישם את התכנית אינה תוצאה של החלטה מוצהרת שהתקבלה בתאריך כלשהו, אשר ממועד נתינתה והלאה יש לספור את מניין הימים לתקיפת ההחלטה מנהלית. תחת זאת עולה כי מדובר במחדל מתמשך של משיבות 1-2, אשר על אף חובתן החוקית ליישם את התכנית כלשונה, נמנעו הן, מטעמים שאינם ברורים עד למועד כתיבת שורות אלה, לעשות כן. בהעדר החלטה ברורה ומוצהרת מצד משיבות 1-2 שלא ליישם את התכנית, ניתן להתייחס אל הימנעותן מיישומה כאל החלטה המתחדשת מידי יום בו לא יוצאת התכנית אל הפועל.
שלישית, על פי ההלכה, חלוף הזמן ממועד ההחלטה, אין בו, כשלעצמו, כדי להוות שיהוי, שכן השיהוי מורכב הן מחלוף הזמן בין ההחלטה המנהלית ועד להבאתה לביקורת שיפוטית, והן משינוי אינטרסים שהתרחש בתוך תקופה זו:
"על פי כלל זה יעשה בית המשפט הגבוה לצדק שימוש בשיקול דעתו וידחה עתירה על הסף, אם נוכח לדעת, כי הוגשה באיחור וכי הדבר גרם נזק או שינוי באינטרס של יחידים או של הכלל... עבור הזמן כשלעצמו אין בו כדי להוות שיהוי. בבסיסו של השיהוי עומדת העובדה כי עבור הזמן גרם לשנוי המצב ולפגיעה באינטרסים ראויים להגנה, בין אם אלה אינטרסים של הרשות השלטונית, בין אם אלה של אדם אחר, ובין אם זהו אינטרס של הכלל.." (הדגשה שלי, נ.א.)
ראו בג"צ 453/84, איתורית שירותי תקשורת בע"מ נ' שר התקשורת, פ"ד לח(4) 617, עמ' 621, וכן "המשפט המינהלי", עמ' 193-194.)
האינטרסים של הצדדים:
מחד, עומד אינטרס העותרים למעבר בטוח בדרכים, לכבישים סלולים תחת שבילי בוץ, ולתשתית ביוב ומים תקניות וראויות. לצדם קיים אינטרס משיבות 1-2, כפי שהביעו בפני, ליישום התכנית החלה ואכיפת החוק על מקרקעין אלה. מאידך, עומדים המשיבים הפורמאליים. משיבים 9-10 בנו את ביתם ללא היתר כבר בשנת 1981. על כך ציין ב"כ משיבות 1-2 בפרוטוקול הדיון מיום 11.3.2015 כך:
"אני מצהיר שלמשיבים 9-10 אין היתר בניה לביתם, הבית הוקם ללא אישור ובניגוד לכל תכנית חלה".
כך גם ציין ב"כ משיבים 9-10 עצמו בפרוטוקול הדיון מיום 11.3.2015 בשורות 1-4.
אם כך, ביתם עומד על תילו עוד לפני אישור התכנית החלה, קבלת היתר לגדר המקיפה את המבנה במתכונתה במועד הגשת העתירה, אושרה לאחר הסכמה עם משיבות 1-2, במסגרת ההחלטה בבקשה לצו מניעה בשנת 2002. יוצא כי ממועד אישור התכנית החלה ואף ממועד קבלת היתר הבניה על ידי העותרים ועד למועד הגשת העתירה, לא השתנו האינטרסים של משיבים 9-10 ואין בחלוף הזמן כדי להוות פגיעה באינטרסים שלהם.
משיבים 3-8 טוענים כי הגיעו להסדר עם משיבות 1-2 בנוגע לדרכים במקרקעין, לפיו הסכימו משיבות 1-2 להרחיב את הדרך העוברת צפונית למקרקעין בהם הם מחזיקים, ולבטל את הדרך העוברת דרומית לחלקותיהם. ואולם, משיבים 3-8 לא הציגו בפני בית המשפט כל מסמך או ראיה המעידים על הסכמות כאמור, כמו גם לא ציינו באיזה תאריך ובאיזו שנה התקבלו הסכמות אלה, לכאורה. זאת ועוד, משיבים 3-8 טענו כי לפי ההסדר המדובר, התחייבו משיבות 1-2 לשנות את התכנית החלה על המקרקעין, בהתאם להסדר, אך לא כך קרה, עובדה המחלישה גם היא את טענותיהם כאילו הגיעו הצדדים להסדר תקף. מכל האמור אני מסיקה כי ספק אם יש להגן על הבניה הנוספת שבנו משיבים 3-8 במקרקעין בהם הם מחזיקים, בניגוד לתכנית וללא היתר בניה כדין, תוך שהם מסתמכים על הסדר עלום.
גם אם תתקבל טענתם לפיה אכן הגיעו הצדדים להסדר כאמור, הרי שכפי שתואר לעיל, לאחר שנשמעו הצדדים והוחלט על מתן פסק דין, טענו העותרים נגד משיבים 3-8 כי הם בונים בניה חדשה במקרקעין, בניגוד לתכנית וללא היתר בניה, כל זאת בזמן שבית המשפט דן בעניין ובשעה שמשיבים 3-8 מבקשים סעד מבית המשפט להגן על האינטרסים שלהם. יצוין כי טענות אלה לא התבררו לגופן, שכן אין זה מסמכותו של בית משפט זה לקבוע האם מדובר בבניה חוקית, ואולם בתגובה לבקשה זו ענו משיבים 3-8 כי "אין מי מן המשיבים 3-8 מבצע בניה בלתי חוקית וכשיתקבלו פרטים מדויקים נתייחס אליהם בהתאם". הא לתו לא. כל זאת מבלי שטרחו להתייחס לתמונות שצורפו, המעידות על בניה כאמור ולא טרחו לפרט מעבר לדברים המצוטטים לעיל.
בשקלול כלל האינטרסים המוצגים לעיל - האינטרס של העותרים ושל משיבות 2-1 ליישום התכנית, אל מול משיבים 9-10 שהאינטרסים שלהם לא נפגעו מחלוף הזמן שבין קבלת היתר הבניה לבית העותרים ועד למועד הגשת העתירה, ובהתחשב באינטרס של משיבים 3-8 אשר לא הוכיחו את ההסדר הנטען ביניהם לבין משיבות 1-2, כאשר הם מבקשים להגן על מבנים שנבנו ללא היתר, על דעת עצמם ובניגוד לתכנית תקפה (ומבלי להתייחס בשלב זה לבנייה החדשה הנטענת), ואשר לא הצביעו על מועד ההסדר, לכאורה, בינם לבין משיבות 1-2 - אני קובעת כי לא חל שינוי לרעה בנוגע לאינטרסים של המשיבים הפורמאליים בין מועד קבלת היתר הבניה של העותרים לבין מועד הגשת העתירה. מכאן הגעתי לכלל מסקנה לפיה לא חל שיהוי בהגשת העתירה המצדיק דחייתה.
לגופה של עתירה:
12.חובותיה וסמכויותיה של משיבה 1 קבועות בפקודת העיריות (נוסח חדש) (להלן: פקודת העיריות). בפרק העוסק בחובותיה של עירייה, קובע סעיף 235 כך:
" בעניין רחובות תעשה העירייה פעולות אלה...
(2) תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו
רכוש הפרט;
(3) תמנע ותסיר מכשולים והסגת-גבול ברחוב..."
סעיף 236 בפקודת העיריות מוסיף ומטיל חובה על עירייה לפקח על הריסתם ותיקונם של בנינים, בלשון זו:
"בעניין בנינים תעשה העירייה פעולות אלה:
תפקח על הקמתם, הריסתם, שינוים ותיקונם של בנינים...
לעניין סעיף זה – "בנין" - כל מבנה, בין של אבן ובין של בטון, חימר, ברזל, עץ או חומר אחר, ולרבות כל יסוד, קיר, גג, ארובה, מרפסת, גזוזטרה, כרכוב או בליטה, או חלק מבנין או כל המחובר בהם, או כל קיר, סוללת-עפר, גדר, גדר-כלונסאות או מבנה אחר המקיף או תוחם, או מיועד להקיף או לתחום, קרקע או שטח.
כך גם סימן ג' בפקודה, העוסק בסמכויות העירייה, קובע, בסעיף 249 כדלקמן:
"סמכויותיה של עיריה הן:
בנינים (1) לבנות ולקיים בנייני ציבור, לעשות עבודות ציבוריות אחרות ולבנות ולקיים חנויות ובתים...
רחובות ציבוריים (11) לסלול כל רחוב שאיננו רכוש הפרט ולדאוג למצבו התקין של כל רחוב כאמור...
סלילת מדרכות (12) לסלול מדרכות או לדרוש מבעלי מקרקעין הגובלים לסלול, סלילה ראשונה, מדרכה לאורך הרחוב הגובל את מקרקעיהם...".
משיבות 1-2 אינן כופרות בחובות וסמכויות אלה, ומסכימות לסלול את הכבישים והמדרכות ולהעביר את קו המים והביוב, אלא שהן מבקשות את הסכמת כלל הצדדים בעתירה זו כדי לעשות כן.
עמדה זו אינה סבירה כלל וכלל.
התכנית בה עסקינן היא תכנית תקפה. התכנית עברה את כל שלבי התכנון כדין, וביניהם הליך הגשת התנגדויות. חזקה על משיבה 2 כי פעלה כדין ושמעה את ההתנגדויות לתוואי הכבישים, ככל שהוגשו. מיום שאישרו גורמי התכנון והבניה המוסמכים מטעם משיבה 2 את התכנית, וחזקה עליהם שעשו כן במקצועיות וללא משוא פנים, אין עוד מקום להתנגד לתכנית. מכאן כי הימנעות משיבות 1-2 מליישם את התכנית, תוך דין ודברים עם המחזיקים השונים במקרקעין לאורך השנים והבטחות להסדרים שונים עם כל אחד מהם, אין לה מקום.
תוצאת מחדל זה של משיבות 1-2 היא מציאות לפיה במקרקעין הנדונים אין דין ואין דיין, איש כטוב בעיניו יעשה. המחזיקים במקרקעין בנו לאורך השנים על קרקעות המיועדות לדרכים, הציבו על תוואי הדרך פסולת במטרה למנוע גישה חוקית למקרקעין של האחר, והכל ללא עין מפקחת וללא יד מכוונת או מונעת.
משיבות 1-2 אמנם טענו בתגובתן לעתירה כי החלו בבירור מעשיהם של המשתלטים על תוואי הדרך, אולם מאז הודעה זו לא הוגש לבית המשפט עדכון בנוגע למצב הדברים, או הודעה בדבר הגשת כתב אישום נגד מניחי הפסולת ומבצעי הבניה הבלתי חוקית. כך, גם בבקשה לצו מניעה שהגישו העותרים נגד בניה חדשה ובלתי חוקית, לכאורה, אצל משיבים 3-8, לא הגישו משיבות 1-2 התייחסותן העניינית בשאלה האם הבניה הנטענת אכן התבצעה, האם נעשתה לפי הדין ומה בכוונת משיבה 2 לעשות בנדון. התנהלות זו מעלה חשש כבד למשוא פנים, אפליה והעדפת אינטרסים של תושב אחד על פני תושב אחד, או לכל הפחות, פוגעת קשות בנראות החוק והשוויון בפני החוק אצל משיבות 1-2.
נוכח כל האמור, נוכח קיומה של תכנית תקפה ונוכח מצב הדרכים ותשתית המים והביוב במקרקעין, אין בליבי ספק, כי על משיבות 1-2 לפעול לסלילת דרכים והנחת קו מים וביוב.
תוואי הדרך:
13.טוענים משיבים 9-10 כי החלטת השופט גדול מהווה הכשר לבתים שבנו ללא היתר בניה. אני דוחה טענה זו. ההסכמה אליה הגיעו הצדדים אצל השופט גדול ניתנה במסגרת בקשה לצו מניעה זמני שביקשו משיבים 9-10, לאחר שמשיבה 2 ביקשה ליישם את התכנית ולהרוס גדר שנבנתה על ידם ללא היתר, כל זאת מבלי שהוגשה על-ידם תובענה עיקרית. ההסכמה אליה הגיעו הצדדים במסגרת אותה בקשה אינה מכשירה את המבנים הבלתי חוקיים, להוציא הגדר בתוואי שאושר אצל השופט גדול.
זאת ועוד; העובדה כי משיבים 10-9 הגישו תכנית מפורטת מטעמם, במטרה להסדיר מחדש את מערך הכבישים על המקרקעין הנדונים, אין בה דבר וחצי דבר. תכניות מפורטות עצמאיות מוגשות לועדות התכנון והבניה ברחבי הארץ כדבר שבשגרה, ואין בעצם הגשתן כדי להבטיח קבלתן ואישורן. משלא התקבלה ואושרה התכנית שהגישו משיבים 10-9, ובוודאי שעה שלא עשו דבר לקדמה, כגון פנייה אל בית המשפט, לאחר שפקעו 9 החודשים בתוכם התבקשו משיבות 1-2 לפעול, אין להם להלין אלא על עצמם.
מכאן שלמשיבים 9-10 אין זכות חוקית או זכות קנויה לדרוש ממשיבות 1-2 לסלול את הדרכים בתוואי שונה מן התוואי שקבעה התכנית.
14.כך גם בעניין משיבים 8-3.
משיבים אלה טוענים כי במועד כלשהו, לאחר אישור התכנית בשנת 1997, פנו הם אל משיבות 1-2 והגיעו עמן להסדר לפיו הסכימו משיבות 1-2 להרחיב את הדרך העוברת צפונית למקרקעי משיבים 3-8, לבטל את הדרך העוברת דרומית לחלקותיהם ולשנות בהתאם את התכנית החלה כך שהתכנית החדשה תתאם להסדר זה.
לעניין זה אציין כך:
ראשון - משיבים -3-8 לא הציגו כל ראיה ואף לא בדל ראיה ממנה ניתן ללמוד כי הצדדים אכן באו בדברים ואכן הגיעו להסדר, ודאי שלא ניתן להתרשם מתוכנו של הסדר שכזה, ככל שאכן נוסד, שכן לא הוצג לפני בית המשפט כל מסמך כתוב ומאומת. די בטענה זו כדי לדחות את טענות משיבים 3-8.
שני - לא די שהסדר כנטען לא הוצג, אלא שמשיבים 3-8 טוענים כי הסתמכו על הסדר זה ומכוחו הרחיבו בניה, על חשבון זכויותיהם בחלקה, בדרך הצפונית. טענה זו תמוהה בעיני מאוד. אם אכן, הגיעו הצדדים להסדר, אשר תנאי הימנו היה כי משיבים 1-2 ישנו את התכנית החלה, ומשיבות 1-2 לא פעלו לפי ההסדר ולא שינו את התכנית החלה, הכיצד הרהיבו עוז משיבים 3-8, עשו דין לעצמם ובנו, ללא היתר כחוק, על תוואי שנקבע לדרך ציבורית? כל עוד לא קיבל ה"הסדר" שבין הצדדים תוקף חוקי, לא היתה למשיבים 3-8 הזכות לבנות על קרקעות המיועדות לדרכים, ואם עשו כן אין להם להלין אלא עצמם. אל להם לטעון או לסבור כי מחזיקים הם בזכות חוקית או בזכות קנויה לבנות מבנים ולשתול שתילים בניגוד לתכנית קיימת.
שלישי – לאחר שמיעת הצדדים בעתירה ולאחר שנקבע כי פסק הדין יישלח לצדדים, פנו העותרים, כמוזכר לעיל, בבקשה לצו מניעה שעניינו יציקת בטון ובניה בלתי חוקית חדשה שמבצעים, לכאורה, משיבים 3-8 על תוואי הדרך. בית המשפט ביקש את תגובת המשיבים כולם לבקשה זו. במסגרת תגובתם טענו משיבים 3-8 טענות פרוצדורליות שונות שעניינן חוסר סמכות בית משפט זה ליתן הצו המבוקש, אך לא הראו כי אכן לא מתבצעות עבודות בניה כפי שנטען נגדם וכפי שהוצג בתמונות. מכאן, קיים ספק בנוגע לניקיון הכפיים של משיבים אלה. ספק זה מעמיד בשאלה את חובתו של בית משפט זה להגן על האינטרסים שלהם כעניין מן הצדק.
15.מטענות הצדדים והדיונים שהתקיימו לפני, כמו גם מביקור במקום עולה כי משיבות 1-2 באו בדין ודברים עם כלל המשיבים בניסיון למצוא פתרון דרכים לשביעות רצון הצדדים כולם. בסופם של דיונים עלה כי משיבות 1-2 אינן מתנגדות לפריצת הדרך וסלילת הכבישים וכך אמר ב"כ משיבות 1-2 בפרוטוקול הדיון מיום 23.3.15:
"אני, כנציג של ועדה מקומית בעירית טירה המופקדת על מתן שירותים ופתרון סוגיות תכנוניות.....העותרים, על אף שהתנגדנו לעתירתם, פעלו מכוח תכנית מאושרת משנת 97', לפיה תוכנן מערך דרכים שמובנה גם לביתם של כל המשיבים וגם לביתם של העותרים ואני לא יכול להתייצב בפני בימ"ש זה ולהתנגד להוראות התכנית או יישומה.. הייתי מצפה מכלל המשיבים שיתנו יד ויסכימו לבצע את האמור על פי התכנית".
גם משיבים 9-10 הסכימו לסלילת הכבישים, כדברי בא כוחם בפרוטוקול הדיון מיום 23.3.15 עמ' 14:
"ייאמר שאין לנו שום בעיה שיהיה שביל, יש לנו בעיה שהשביל יסכן חיי אדם. יש לנו בעיה שהשביל יהיה במצב שאני לא מקבל היתר בניה".
מאידך, משיבים 3-8 ממשיכים להחזיק בעמדתם לשינוי תוואי הדרך וכך התבטא בא כוחם בפרוטוקול הדיון מיום 17.6.2015 עמ' 18:
"יש לי הסדר עם העירייה...תכנית תקפה גם אפשר לשנות, אני מתכוון לעירייה ולא לביהמ"ש, אפשר לשפר, אפשר למצוא פתרונות, לא שהדרך תיסלל כפי שהיא...אני מוכן לשבת עם העירייה, להציע הצעות ושהדברים יעשו בנחת וללא כפייה".
יחד עם זאת, הניסיונות לקבוע תוואי דרך חלופי לא צלחו לאורך 16 השנים האחרונות, וגם מאמציו הכנים של בית משפט זה להביא את הצדדים להסכמות, אשר כללו, כפי שתואר לעיל, ביקור במקום, העלו חרס. מהשתלשלות העניינים לאורך השנים הרבות כמו גם לאורך מספר הדיונים שהתקיימו בעתירה זו, אין לי אלא להסיק כי בפרשה זו, לא תהיה דרך להגיע לפתרון מוסכם ובית המשפט עצמו יאלץ לקבוע כי תוואי הדרך יפונה מכל מבנה ומכשול למען תושבי השכונה ובאיה, וכן יאלץ לקבוע את תוואי הדרך עצמה.
16.לעותרים, כמו גם למשיבים הפורמאליים בעתירה זו, עומדת הזכות להנות מקניינם הפרטי והציבורי, לנוע בדרכים תקניות ובטוחות ולזכות בתשתית ביוב ומים תקניות. יפים לעניין זה הדברים שאמר כב' נשיא בית המשפט העליון מ' שמגר ברע"פ 6795/93, אינגריד אגדי נ' מ"י, מח(1), 705, מיום 23.2.1994:
"השוקד על חירויות היסוד חייב לאזן, בגדר מטרותיו של חוק היסוד, בין הזכויות של הפרטים השונים. כאימרתו של אחד מגדולי המשפט, אין להתיר שימוש בלתי מוגבל בזכותו של פלוני אם יש בכך כדי להפריע למעבר הרבים, לפגוע בזכויותיהם ואף לסכן את שלומם" (שם בעמ' 710).
אין לתת יד למצב דברים בו האינטרסים הפרטיים של כל אחד מתושבי הרחוב, בין אם כוונתם לכוף את ידה של הועדה המקומית ליתן היתר לבית שנבנה, ללא היתר, לפני כשלושים שנים, ובין אם כדי לכוף ידה לתת תוקף להסדר להעברת הדרך צפונה, יגברו על האינטרס הציבורי של שלטון החוק ביישום התכנית, בטיחות התושבים בדרכים, זכותם להנות מקניין אשר נבנה כדין, וזכותם לתשתיות תברואתיות נאותות.
17.על כן אני קובעת כדלקמן:
-
משיבות 1-2 תפרוצנה את תוואי הדרך הקבועה בתכנית התקפה ויפנו אותה מכל מבנה, מכשול, צמחיה וכיוצא באלה, כפי שמתחייב מהתכנית ולפי פקודת העיריות, וזאת בתוך 60 ימים ימים מיום מתן פסק דין זה.
-
פריצת הדרך הציבורית תעשה בהתאם להתבטאות בא כוח משיבות 1-2 לפיה ניתן לפרוץ את הדרך ללא צורך בהריסת בתים שהוקמו עד למועד הגשת עתירה זו.
-
משיבות 1-2 יסללו את הדרך אשר קבועה בתכנית, אלא שרוחבה של הדרך תהיה צרה מן הדרך הקבועה בתכנית (12 מטרים), באופן שיאפשר מרחק של כ- 2 מטרים מקווי הבניין הקיימים במועד הגשת עתירה זו. כל מבנה שהוקם, מכשול שהונח או צמחייה שנטעה במועד מאוחר להגשת עתירה זו, באופן בלתי חוקי, יוסר לאלתר, בתוך 60 הימים שניתנו לפריצת הדרך.
-
משיבות 1-2 יסללו את הדרך לאחר שתקבלנה ייעוץ ממומחה תחבורה אשר יבטיח קיומן של מדרכות ושאר אמצעי תעבורה אשר יבטיחו את בטיחות הנוסעים וההולכים בדרך. סלילת הדרך כאמור תעשה בתוך שישה חודשים ממועד מתן פסק דין זה.
-
במקביל תסלולנה משיבות 1-2 קווי מים וביוב כמחויב בתכנית בתוך שישה חודשים שהוקצבו לסלילת הדרך.
-
מקום בו תמנענה משיבות 1-2 לפעול לפי הוראות פסק דין זה ובמועד שהוקצב להן, רשאים העותרים לפנות בבקשה לביזיון בית המשפט וכן רשאים הם לפנות אל הועדה המחוזית לתכנון ובניה הרלבנטית בבקשה כי תעשה שימוש בסמכותה ותפעל היא ליישום התכנית החלה כאמור.
סוף דבר:
18.משיבות 1-2 תסלולנה את הדרכים כאמור בסעיף 17 לעיל ובמועדים שנקבעו שם.
משיבות 1-2 תשאנה בהוצאות העותרים ושכר טרחת עורך דין בסך של 20,000 ₪ לשני העותרים יחד.
פסק הדין יישלח לצדדים.
ניתן היום, ט' אדר א' תשע"ו, 18 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.