לפני בקשה למתן צו זמני ותביעה למתן צו קבוע האוסרים על המשיב לבצע פעולה כלשהי אשר יכולה להפריע, למנוע, לסרבל, לפגוע, לגרום נזק וכיו"ב בקשר עם ביצוען של עבודות חיזוק לפי תמ"א 38 בבית המשותף הנמצא ברחוב שימקין 29 בחיפה.
המבקשת היא החברה אשר מבצעת את התמ"א, היא זו שהתקשרה לטענתה בחוזים אשר קובעים לה מועד סיום העבודות כאשר מבין דיירי הבית המשותף נחתמו 5 חוזים עם 5 בעלי דירות ורק המשיב-בעל הדירה השישית לא חתם. המבקשת מפנה לכך כי על ההסכם עמה חתמו הבעלים ש-82% מהרכוש המשותף צמוד לדירותיהם, קרי ניתנה הסכמת בעלי זכויות בשיעור שמעבר לנדרש על פי הדין.
המבקשת פעלה וקיבלה היתר בניה לאחר שהמשיב התנגד. דיירי בנין סמוך הגישו ערר על החלטת הוועדה המקומית לתת היתר בניה, הערר נדון, שלב ההתנגדויות הסתיים והמבקשת קיבלה היתר בניה בתנאים שפורטו במסגרתו.
המבקשת מפנה לכך שהמשיב מצוי בהליכים משפטיים רבים הקשורים בבניין, הקשורים ביחסיו עם שכניו והקשורים בה עצמה לרבות הגשת קובלנות פליליות אשר נדחו. המבקשת מפנה לכך כי המשיב אשר ידע על הכוונה לבנות לא פתח מצדו בשום הליך אשר מעכב את הבניה או מבטל את היתר הבניה.
המבקשת טוענת שהחוזים שנחתמו מול בעלי הדירות קובעים מועדי סיום ואם לא תעמוד בהם היא צפויה לשלם פיצויים ולשאת בעלויות נכבדות אחרות.
המשיב אשר איננו מיוצג מפנה לכל מיני הליכים אחרים, טוען טענות אישיות כנגד משפחת דורפברגר (בעלי ומנהלי המבקשת) ומפנה לתיאוריות קונספירציה שונות על פיהן בוצעו מעשי זיוף ומרמה כאשר בסופו של דבר וכפי שהגדיר זאת בסעיף 9 לתגובתו, טענתו פשוטה ומתמצית בכך שכל בעלי הדירות ויתרו במסגרת חוזי הרכישה המקוריים על זכויות הבניה כאשר ויתור זה נעשה מול (ולטובת) מקימי הבניין המנוחים ה"ה הורוביץ שהם בעלי הזכויות בדירה מס' 1 ומולו-המשיב.
על פי קונסטרוקציה זו, הוויתור על זכויות הבניה הותיר את כל הזכויות בידי ה"ה הורוביץ ולשאר הדיירים אין זכויות כאלו. ה"ה הורוביץ הלכו לעולמם והמשיב טוען כי הם עדיין רשומים כבעלי דירה ולכן ללא הסכמתם למסירת זכויות הבניה למבקשת, הדבר איננו אפשרי.
בדיון הבהיר המשיב כי לא רק זאת, אלא שהוא היחיד המחזיק בחלק מזכויות ה"ה הורוביץ המנוחים כאשר טענה זו מתבססת על התיאוריה לפיה הוא היה ראשון הרוכשים (לפני שאר בעלי הזכויות כיום) ולכן שילם גם על אותו חלק שכיום נקרא יחידה 1 ומשמש כחדר ההסקה של הבניין ומשכך יש לו בחלק זה זכויות בעוד שכאשר נקנו שאר הדירות בעליהן לא שילמו על חלק זה שכבר היה מיוחד למנוחים.
בסיכומיו הוא מרחיק וטוען שאף הוועדה המקומית היא בגדר "מסיגת גבולו" של המשיב (עמ' 5) וטוען כי פעולותיו כנגד הסגות הגבול למיניהן חוקיות.
דיון:
היות והמבקש איננו מיוצג, ינוסח פסק דין זה בלשון פשוטה וללא התפלפלויות משפטיות שגם לא נדרשות כאן.
הסעד הזמני המבוקש הוא גם הסעד הסופי. אפשרתי למשיב להגיש איזה מסמכים שהוא רוצה, לטעון כפי שראה לנכון בדיון, להגיש טיעונים מקדימים ואח"כ משלימים ומשכך אין יותר מה לדון בתיק מעבר לדיון בהכרעה בשלב זה.
הרי אם אורה עכשיו למשיב שלא להפריע לעבודות כפי שמבוקש בסעד הזמני, פסק הדין שיינתן בעוד שנתיים עד 3 שנים בתביעה הראשית לא ישנה זאת, גם לא ישנה את העובדה שהבניה תסתיים עוד הרבה לפני המועד הצפוי לסיום התיק.
כאמור, מדובר בסעד שדומה (ולמעשה זהה) לסעד הניתן בהליך של הטרדה מאיימת, גם שם אין צורך לקיים הליך נוסף על זה שבבקשה עצמה.
משכך ההחלטה זו בבקשה הזמנית מהווה פסק דין בתיק.
אקדים ואומר, השאלה היחידה בתיק זה היא האם למשיב יש זכות לפעול ולהפריע, לעכב, להזיק או לפגוע בעבודות ובקצב התקדמותן ללא קבלת אישור לכך בדמות החלטה או צו מגורם שיפוטי או מנהלי מוסמך על פי דין, הא ותו לאו. אינני נדרש כלל להכריע לצורך מסקנתי הסופית בשלל הטענות שמעלה המשיב, גם לא בתשובות המבקשת לטענות אלו אך כדי שלא יאמר כי בית המשפט שמע והתעלם מהטענות, אתייחס אליהן ולו בקליפת אגוז והתייחסותי לעניינים אלו (שנטחנו עד דק בכל ערכאה אפשרית), לא מהווים השתק ולא משנים כל החלטה שניתנה או תינתן בשלל ההליכים האחרים באשר היו, ישנם או יתקיימו בין הצדדים. כל המחלוקת הנוכחית המתפרשת על פני עשרות עמודים איננה רלבנטית כלל להכרעה הקצרה והפשוטה שבסופו של פסק דין זה.
יש לומר כבר עתה שאין כל קשר בין טיעוני המשיב שפורטו לעיל ולבין המסמכים שהוגשו והמציאות המשפטית.
היות והמחלוקות שמועלות היום בהליך כאן אינן חדשות והטענות כאמור נטחנו עד דק באינספור הליכים כשעל כל טענה נבנו לאורך השנים תיאוריות שאף אחת מהן לא נסמכת על ראיה ברורה וחד משמעית אלא על הנחות, השערות ותחושות סובייקטיביות, הקשיתי על המשיב בזמן שטען וביקשתי כי יבסס כל טענה וטענה על ראיות, דבר שלא עמד בו. המבקש קורא תניה בהסכם או שורה במסמך ומבקש לייחס לאמור דברים שלא כתובים בו.
נראה שהנתבע יוצר הקשרים אסוציאטיביים בין חלקי מסמכים ותיאוריות משפטיות שונות אך הדבר איננו מתחבר לכדי מציאות אחת אובייקטיבית.
ראשית, המשיב איננו חתום בהסכם רכישה מול ה"ה הורוביץ אלא מול חברה קבלנית שרכשה את המקרקעין מה"ה הורוביץ ז"ל. אין גם לא מסמך אחד עליו חתומים יחדיו, המנוחים והמשיב, אין ולו מסמך אחד בו מעבירים המנוחים זכות כלשהי שלהם למשיב באופן ייחודי או בכלל.
זאת ועוד, הסכם הרכישה אף מצמצם את זכויות ה"ה הורוביץ ז"ל כשהוא למעשה מעיד על מעין עסקת קומבינציה כשהחברה הקבלנית התחייבה למסור לה"ה הורוביץ ז"ל רק חלק מהבית, הא ותו לאו ואילו ביתרה, זכותה של החברה הקבלנית לעשות כרצונה.
ולבסוף, הסעיף האוסר על הצמדת שטחים או זכויות בניה לדירה מסוימת עליו מצביע המשיב איננו מייחד את הזכויות או השטחים לה"ה הורוביץ ז"ל או למשיב או לכל בעל דירה אחר, ממש לא. מדובר בסעיף סטנדרטי שנועד להשאיר את השטחים המשותפים ככאלו ואת זכויות הבניה השונות כמשותפות לכולם. אין בלשכת רישום המקרקעין הערה המייחדת את זכויות הבניה לבעל זכויות מסוים או לדירה מסוימת.
המשיב איננו מסוגל להראות ולהצביע על רישום או מסמך כל שהם הנותנים לו עדיפות על פני שאר בעלי הזכויות ביחס לזכויות הבניה, ביחס לשטח המשותף או ביחס למה שמשמש כיום כחדר הסקה (או כפי שהיא מכונה לעיתים ע"י המשיב כיחידה מס' 1 או "דירת המנוחים הורוביץ") .
לא רק זאת, המשיב אף הודה ולא פעם כי חדר ההסקה, אותה יחידה מס' 1 שנשארה על שם המנוחים רשומה כשטח משותף בעירייה ומשמשת כשטח משותף גם בפועל.
מעמדה של אותה יחידה נדונה גם על ידי כב' המפקחת על בתים משותפים שקבעה כי חרף הרישום של היחידה כ"דירה", היה עליה להירשם כשטח משותף ואותה יחידה נעדרת סממנים של יחידה נפרדת, איננה מחוברת לחשמל, מים וביוב וגם ייעודה על פי תכניות הבניין הוא חדר הסקה לשימוש כלל הדיירים. פסק דינה של כב' המפקחת קיבל גושפנקא גם בערעור שהגיש המשיב לבית המשפט המחוזי.
זאת ועוד, המשיב צירף לתיק ביום 1.2.16 מסמך מחודש יולי 1979 ממנו עולה כי החברה הקבלנית ביקשה לאשר מצב סופי של הבנייה הנוגע לאותה יחידה המשמשת כחדר הסקה ומזכיר הועדה המקומית לתכנון ובניה בחיפה מאשר בקשה זו, קובע תשלום מס השבחה בגין שטח היחידה (14 מ"ר) ומורה כי:
"חדר ההסקה יירשם כרכוש משותף של כל בעלי הדירות" (ההדגשות אינן במקור, א.ש.)
הנה כי כן, הגוף ממנו רכש המשיב את זכויותיו פונה ומבקש מרשות מוסמכת, בקשה שהיא בגדר הצהרה, שדירת המנוחים כפי שמנסה לטעון המשיב היא לא יותר משטח משותף קטן בו מצוי חדר ההסקה של הבניין, שטח ששייך לכל בעלי הדירות, ללא יוצא מן הכלל.
זה המקום להזכיר שהמשיב לא יכול לקבל מהחברה הקבלנית שמכרה לו את זכויותיו, זכויות טובות ורחבות יותר מאלה שהיו לה עצמה והמסמך שצירף מעיד כאלף מונים שהחברה הקבלנית לא מכרה לאיש את יחידה מס' 1 והדברים מדברים בעד עצמם.
אינני נכנס לכל ההיסטוריה המשפטית שכבר הוכרעה ביחס לזכויות יורשי המנוחים שכן הדבר איננו רלבנטי להליך כאן אך יש להניח (ומדובר בהנחה ואינני נדרש להכריע בכך) כי בשעתו נרשם כל מה שלא ניתן לחברה הקבלנית שבנתה את הבניין במסגרת עסקת הקומבינציה על שם המנוחים, לימים כנראה מכרו המנוחים את כל הדירות שקיבלו אך חדר ההסקה, אותה יחידה מס' 1 לא נמכרה (משום שהיא בפועל וגם על פי רישומי העיריה מהווה שטח משותף) ולכן נשארה "ע"ש המנוחים". לאיש לא היה עניין או מוטיבציה לפעול לשינוי רישום זה למרות שאושר ע"י הועדה המקומית אך עניין זה לא מוסיף למשיב (ולא לאיש אחר) יותר זכויות ממה שיש לו בפועל.
המשיב איננו מנהל עיזבונם של ה"ה הורוביץ ז"ל, לא יורשם והוא משתמש בטענות השמורות למנוחים כדי לקדם את ענייניו כפי שהוא רואה את הדברים.
המשיב טען טענות רבות במישור התכנוני ובין היתר תקף את היתר הבניה ברם נראה שגם הוא סבור שאיננו יכול להוכיח את תיאוריות הקונספירציה השונות שהעלה ולכן אף הודה שלא ראה לנכון להתייצב לדיון בהתנגדויות שהגיש ולא ראה לנכון להגיש ערר על החלטות וועדות התכנון היות ופנה ישירות לשר הפנים וליועץ המשפטי לממשלה שיטפלו הם בפרשת השחיתות לה הוא טוען.
המשיב עמד על דעתו שביצוע הבניה ומכירת הדירות החדשות תסבך את המבקשת בפלילים וגם אותו שכן הוא עלול להיחשב כשותף לפשע-מכירת דירות "בלתי חוקיות" על בסיס היתר בניה שהוצא במרמה.
זה המקום לומר, לא מדובר בבעל דין "רגיל", המשיב מר הלפרין פותח ומעורב, חדשות לבקרים בעשרות רבות של הליכים המופנים לא פעם כלפי שכניו וגופים שונים.
טענות של זיוף מסמכים, פחד וטרור שמפעילים גופים ציבוריים על שופטים ובית המשפט וכיו"ב טענות המדברות בעד עצמן, הן לא עניין חדש בהליכים בהם הוא פותח, כך למשל אפנה לאותו חלק מהפרוטוקול בע"פ 9403/08 שצירף המשיב (משום מה וללא כל רלבנטיות) כחלק מאסופת המסמכים ביום 1.2.16, שם כב' הנשיאה השופטת ד. בייניש ראתה שם לנכון באיפוק רב, להתריע במשיב ולומר לו :"אדוני מרחיק לכת", הדברים מדברים בעד עצמם.
אני מבין ומכבד את המשיב, לזכותו אציין שאת ההליך הנוכחי לא הוא פתח אלא נגרר אליו, ניתן לקבל בהבנה אדם הנלחם על דעותיו וזכויותיו ברם כל דבר בעולם המציאותי צריך להיכנס לפרופורציה, ניהול אין סוף הליכים חסרי סיכוי שמסתיימים בכלום הוא בלתי אפשרי, מערכת המשפט קורסת תחת העומס, מערכת המשפט צריכה וחייבת לחלק את משאביה בין כלל האוכלוסייה והפונים אליה ואיננה יכולה להרשות לעצמה לדון פעם אחר פעם בהליכים שונים באותן טענות ממש שמעלה בעל דין ספציפי.
אלא שכאמור, בתיק זה מבוקש סעד ממוקד מאד, סעד שדומה במהותו לסעד שניתן במסגרת הליכים לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת. כל מה שמבוקש בבקשה ובתביעה הוא למנוע מהמבקש להפריע לעבודות הבניה, הא ותו לאו. בתביעה לא מבוקש לקבל "היתר לבניה", התביעה איננה כוללת סעד כספי, התביעה איננה הצהרתית ואין למעשה אין בה שום דבר מעבר לרצונה של המבקשת לאפשר לה (ולדיירי הבניין המחכים ומצפים לתחילת העבודות) לבצע את שהותר לה בוועדות התכנון ואת שהתחייבה כלפי שאר בעלי הדירות.
המשיב לא העלה, גם לא טענה קניינית אחת מיוזמתו. בדיון שהתקיים לפני, פעמים אין ספור ניסיתי לחלץ מפיו טענות שכאלו וניסיתי להבין מדוע הוא באמת מתנגד לבניה, מהם ההסברים הרציונליים? מדוע הוא באמת מתנגד לכך שהבניין יחוזק? שדירתו תושבח וערכה יעלה? כל פעם שעצרתי את שטף טיעוניו בדבר אי החוקיות, השערוריות והזיופים ושאלתי אותו מה הנזק וכיצד יפגע, הוא החל לגמגם ולטעון שהדבר יפגע בחנייתו, בכניסה למחסן ויחייבו להגדיל את דירתו.
הגם שהדבר איננו רלבנטי, ספק בעיניי אם החניות החדשות לרבות זו שתוקצה למשיב פחות טובות מאלה הקיימות כיום, אין כל ראיה כי שינוי קומת המחסנים תפגע במשיב והתרשמתי כי המשיב יותר מאשר חושש שיגרם לו נזק (והרי הבניין יחוזק, דירתו תושבח, ערכה יעלה והוא יקבל חניה תקנית ומסודרת), הוא מתעקש לנהל את ההליך רק לצורך ניהולו קרי מלחמה במבקשת וכנגזרת בוועדה המקומית, באורגני הוועדה ובשכניו.
מכל מקום, ההליך שלפני איננו הליך בו המשיב הוא זה שמבקש למנוע עבודות, לא הוא זה שמבקש סעד הצהרתי או אחר, הדיון בתיק זה איננו נוגע לאף אחת מהטענות ההיסטוריות שהעלה המשיב, בתיק זה לא יתאפשר דיון מחודש בעניינים שנדונו והוכרעו, עניינים התלויים ועומדים בהליכים וחקירות המתנהלים במקום אחר, לא אאפשר דיון בטענות תכנוניות שלכאורה אף חלוטות ולא אהפוך תיק זה לתיק מנהלי (גם מחמת חוסר סמכות עניינית).
המבקשת מחזיקה בידה היתר בניה שנכון לרגע זה תקף ונהנה מחזקת תקינות, המבקשת התקשרה עם שאר בעלי הדירות בחוזים שנכון לרגע זה תקפים לכאורה כאשר שאר בעלי הזכויות בבניין החליטו על ביצוע הבנייה, אינני רואה כיצד זכותו של המבקש להפריע ולמנוע בגופו ובמעשיו את הבניה (זכות שאגב לא קיימת) גוברת על זכות המבקשת לממש את היתר הבניה ולהגשים את זכויותיה וזכויות שאר הדיירים.
אינני רואה כיצד אני או כל בית משפט אחר היה מאפשר למבקש להפריע לעבודות, לגרום נזק או לחבל בעבודות או לסכן ולהסתכן ויש לזכור כי אתר בניה ועבודות בניה אינם מקום לאדם הרגיל להסתובב בו שכן צפונות בו סכנות רבות, יש גם לזכור כי באתר בניה באים והולכים בעלי מקצוע שונים שאינם מכירים את המבקש ועימות ביניהם עלול להביא לתוצאה לא רצויה שלא לומר מסוכנת.
זאת ועוד, הפרעות שיגרום המשיב שלא כדין עולות בזמן שמשמעו כסף וסבורני כי פסק דין זה, מגן על המשיב לא פחות מאשר על המבקשת.
המשיב איננו גר בוילה פרטית מוקפת חומה שמישהו פלש לתחומה ו"הסיג גבול" באופן שמאפשר עשיית דין עצמי. המבקשת לא השיגה את גבולו של המשיב ולו משום ש:
-השטח המשותף איננו שלו ורק שלו.
-רוב בעלי הזכויות אישרו למבקשת להיכנס ולפעול בשטח המשותף.
-כל פעולות המבקשת מעוגנות בהחלטות והיתרים של גורמים תכנוניים ושיפוטיים.
-טענות המבקש נדונו עוד לפני "הסגת הגבול", חלקן במסגרת הליכים פליליים שבהם הוא פתח כקובל ומשכך פעל, שוב אין לו שום זכות לעשיית דין עצמי מכל סוג שהוא רק על פי תפיסתו הסובייקטיבית והחלטותיו בעקבותיה.
יובהר, פסק דין זה איננו גורע מזכותו של כל גוף שאליו פנה או יפנה המשיב מלדון בטענותיו ולהוציא החלטות וצווים מכל סוג שהוא. פסק דין זה מונע מהמשיב באופן פיזי להפריע בעצמו או באמצעים שאינם משפטיים לביצוע העבודות.
סיכום:
ההכרעה בתיק כפי שציינתי פשוטה וקצרה ביותר והיא כדלקמן:
התובעת הוכיחה כי לנתבע אין זכות להפריע, לשבש, ליצור מכשולים, לגרום נזק, לסכן עצמו ואחרים, ליצור פרובוקציות מילוליות ואחרות ככל שהדברים נוגעים לביצוע עבודות הבניה על פי היתר הבניה וההסכמות החוזיות בין שאר הדיירים למבקשת.
המשיב לא הוכיח שיש לו זכות לנקוט בדין עצמי ולבצע מעשים, באופן אישי, היכולים לגרום למבקשת או לשאר שותפיו לבית המשותף להפרעות, שיבושים, נזקים, סיכונים, עיכובים וכיו"ב.
ירצה המשיב, יפנה לערכאות או למוסדות המתאימים וינסה שם לשכנע כי מגיע לו סעד כזה או אחר הקשור לעבודות המתוכננות ודבר זה לא נמנע ממנו על פי פסק דין זה.
דבר אחד הוא לפנות לערכאות בניסיון לשכנע כי הבניה או ההיתר אינם חוקיים או כי יש פגיעה תכנונית או קניינית או אחרת עקב העבודות ודבר שני הוא להסתובב בשטח, ליצור הפרעות, ליצור חיכוכים עם עובדים שונים שלא ברור כיצד יסתיימו, ליצור סיכונים או לחבל וליצור נזקים.
זו כל ההכרעה ובחזית התביעה הנוכחית לא מבוקש סעד אחר.
אשר על כן וכפי שנקבע בהכרעתי לעיל, מתקבלות הבקשה לסעד זמני והתביעה והנני מורה למשיב, מר אהוד הלפרין ת.ז. ***** להימנע מביצוע פעולות כלשהן או עבודות כלשהן אשר יצרו מכשול או עיכוב או פגיעה או הפרעה או גרימת נזק לביצוע עבודות הבניה שתבצע המבקשת בבית המשותף ברחוב שימקין 29 בחיפה.
בנסיבות העניין לא ראיתי מקום לתת צו להוצאות.
ניתן היום, ט' אדר א' תשע"ו, 18 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.
