1.בפני תביעת התובע כנגד הנתבע במסגרתה עתר לתשלום סך של 31,500 ₪ בגין תרמית הטעייה והפרת חוזה אשר לטענתו בוצעה על ידי הנתבע. מנגד טען הנתבע כי בין הצדדים נרקמו יחסי עובד ומעסיק והתשלומים שולמו כשכר עבודה עבור עבודתו.
2.התובע הגיש תביעתו תחילה בבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב- יפו אולם ,לאור טענת הנתבע לקיום יחסי עבודה בין הצדדים הועבר ההליך לבית דין זה , כעולה מהחלטת בית המשפט מיום 23.2.14.
תמצית טענות התובע:
3.לטענת התובע התקשר עם הנתבע אשר חיפש שותף לעסק בתחום גגוני רכב. בין הצדדים סוכם על הקמת שותפות לצורך רישום פטנט בתחום גגוני הרכב וכן ייצור ושיווק המוצר. ב"כ הנתבע, עו"ד כהן ערך הסכם בין הצדדים כאשו הוסכם כי במסגרת ההסכם מייצג הוא את שני הצדדים. לטענת התובע עו"ד כהן לא הביא לידיעתי במהלך המשא ומתן בין הצדדים כי הנתבע מצוי בהליכי פשיטת רגל בהם ייצג אותו בעבר שכן לו היה הדבר מובא לידיעתו לא היה מתקשר עם הנתבע.
4.סוכם בין הצדדים כי התובע ישקיע סך של 90,000 ₪ . התובע שלם סך של 20,000 ₪ במזומן לנתבע וכן סך של 10,000 ₪ בגין רכישות שבצע עבור השותפות וכן סך של 1,500 ₪ אשר שילם לרואה החשבון . התובע תבע השבת כספים אלה מאחר והנתבע לא עשה דבר לטובת השותפות, עסק במקביל בעבודות אחרות ורוב הכסף(20,000 ש") נוצל למטרותיו הפרטיות. כמו כן סך של 11,500 ₪ הוצא על ידי התובע לתשלום הוצאות שוטפות עבור השותפות לרבות סגירתה וכן רכישת חומרים אשר נותרו בידי הנתבע.
5.בהתאם להסכם בין הצדדים על הנתבע לשלם לתובע את הכספים אשר הוצאו על ידו ככל שהשניים נפרדים. הנתבע ועו"ד כהן לא התייחסו לדרישות התובע על כן הגיש תביעה כנגד שניהם בעוד ההליך כנגד הנתבע הועבר לבית דין זה לבחינת טענתו בדבר קיום יחסי עבודה בין הצדדים, טענה המוכחשת על ידי התובע.
6.הנתבע הוציא כספים מהתובע במרמה תוך הסתרת היותו פושט רגל . הנתבע הטעה את התובע עת הציג מצג כי מדובר בפטנט בר משכון שעה שכלל לא נרשם פטנט אלא הוגשה בקשה לרישומו בארה"ב . הנתבע העיד בחקירתו כי הכספים היו דרושים למחייתו בעוד הנספח ב' להסכם השותפות מטעה את התובע שכן לא צוין כי מדובר בכספים למחיית הנתבע. וודאי אינם דומים לשכר עבודה. נספח ב' מפרט לאן מיועד הסכום שישולם וגם ממנו נלמד כי לא מדובר בתשלום שכר. כמו כן , הסכם השותפות אינו נוקב במילה "שכיר" אלא שותפות וכן ההודעה אשר פרסם הנתבע פורסמה באתר הנקרא "שותף".
7.הנתבע הציג מצג שווא לעניין הפטנט, הטעה את התובע וטענתו כי הפטנט עובד באלפי יחידות ברחבי הארץ אינה אלא הרחבת חזית וכן ככל שמכר אלפי יחידות היכן המסמכים בעניין זה ומדוע לא דיווח הנתבע לכונס הנכסים על המכירות הנטענות.
8.יחסי עובד ומעסיק הינו עניין של סטטוס ובית הדין מתבקש לקבוע כי מדובר ביחסי שותפות כעולה לשון ההסכם . תלוש השכר היחיד אשר הוצא מהתובע במרמה אינו משקף את הסכמת הצדדים כאשר לאורך כל ההסכם מצוין כי מדובר בשותפות ולא ביחסי עבודה. בנוסף, מבחן ההשתלבות מחייב כי העובד ישתלב בעסק במקרה זה המצב הפוך שכן הנתבע הוא העסק. כלי הייצור ואמצעי הייצור הם של הנתבע וכך גם מקום העבודה היה של הנתבע על כן לא מתקיים הפן החיובי ואין צורך לבחון קיומו של הפן השלילי.
9.התובע העיד ועדותו לא נסתרה כי מספר ימים לאחר שהנתבע קבל את הסך של 20,000 ₪ כי אינו יכול לרשום את קבלת הסכום או להוציא קבלה כי מצוי הוא בהליכי פשיטת רגל. הנתבע בקש מהתובע לבדוק עם רואה החשבון באם ניתן להנפיק לו תלושי שכר של 6,000 ₪ כי אינו יכול לקבל מעבר לסכום זה. רואה החשבון אשר כי ניתן לעשות זאת בעוד התובע לא פנה לייעוץ משפטי ולא היה מודע לעובדה כי לדבר נפקות נוספת.
תמצית טענות הנתבע:
10.לטענת הנתבע יש לבחון את טענות הצדדים במסגרת יחסי עובד ומעסיק. תשלום משכורת למועסק מחייב את המעסיק במתן זכויות המעוגנות בדין. הנתבע זכאי לזכויותיו כשכיר בעוד טענות התובע כי לא היה מודע לעובדה כי הינו שכיר הינן שקר גס. בהסכם אשר נחתם בין הצדדים נקבע כי לנתבע ישולם שכר עבור בעל הפטנט כמו כן הנתבע מלא טופס 101 בהנחיית רואה החשבון מטעמו. בנוסף, כחודש וחצי לאחר תחילת ההעסקה כתב התובע הודעת דואר אלקטרוני בה נרשם ביחס למשכורת, תשלומי מס הכנסה וביטוח לאומי מכאן כי הכוונה בתשלום הינה לתשלום שכר עבודה.
11.טענת התובע כי לא ידע כי מצוי הוא בהליכי פשיטת רגל איננה אמת שכן בסעיף 7 לתצהירו ציין התובע כי היה עליו לרשום את העסק על שמו בלבד , דבר המלמד כי הנושא היה ידוע לתובע כי הנתבע מנוע מלפתוח חשבון בבנק על שמו מן הטעם כי מצוי הוא בהליכי פשיטת רגל.
12.התובע בחר לעצור את פעילות העסק באופן חד צדדי, ללא שום נימוק, פחות מחודשיים לאחר הקמתו והעלה את בעיית הליכי פשיטת הרגל והיות הנתבע שכיר, רק בדיעבד לצרכי סחטנות בלבד. כמו כן לא קיים שינוי בין הדגם הראשוני אשר נמכר משנת 2003 ועד היום באלפי יחידות . התובע השתמש בנימוק כי הגגון לא בטיחותי כהמצאה רגעית בהעדר טיעון אחר וכשבועיים לאחר החלטתו החד צדדית בדבר היפרדות פרסם מודעה באתר "שותף" למכירת 50% בעסק באופן מידי ומשלא צלחה מכירת חלקו הגיש תביעתו להשבת הסכומים אשר שולמו לנתבע כשכר. לתובע אין כל זכות לדרוש את כספו חזרה ללא כל נימוק תוך הפרת ההסכם. התובע ידע כי מקור פרנסתו היחיד של הנתבע הינו מהעסק והסכום אשר שולם לנתבע שולם עבור עבודתו בעסק ופיתוח המוצר. לאור התנהלות התובע הפך החוזה לחוזה שאינו בר ביצוע על כן יש לבטל את ההסכם לאור הפרת ההסכם על ידי התובע. התובע לא קיים אחר סעיף 20 להסכם על פיו השותפות תמשך שלושה חודשים מיום מתן ההודעה על החלטה על פירוק. כמו כן התובע הפר את סעיפים 2.7, 23, 27.1 להסכם תוך רמיסת ההסכם ברגל גסה. אין לתובע זכות לתובע את שכר הנתבע בחזרה ועליו לתן לנתבע תלושי שכר בהתאם לחוק.
13.לעניין ההפניה לבוררות טען הנתבע כי עו"ד כהן פנה אליו בעניין הבוררות אולם ,בהתאם להסכם אין הוא יכול לשמש כבורר ויש לפנות לבורר חיצוני כעולה מההסכם.
אשר לציוד שרכש התובע- הנתבע טען כי הבהיר לתובע כי הוא יכול לקחת את הציוד. אשר ליתר ההוצאות עבור רואה החשבון וכדומה טען הנתבע כי הוצאות אלו נעשו על דעת התובע בלבד ואינן רלוונטיות לנתבע.
14.לעניין טענת שעבוד הפטנט טען הנתבע כי הפטנט נרשם כבקשה בלבד כפי שהובהר לתובע עדין אין פטנט מאושר שכן תהליך מסוג זה נמשך מספר שנים ועלותו גבוהה מאוד. בנוגע למשכון טען הנתבע כי הדבר אפשרי אולם ייעצו לו להגיש זאת במסגרת בקשת הליך הרישום וכך עשה אלא שהתובע הקדים לסגור את העסק טרם הרישום. אשר לטענה כי עסק בעיסוקים אחרים ולא בפיתוח המוצר טען הנתבע כי מדובר בתכתובות שלו עם ספק סיני אותו הכיר חודשים לפני ההתקשרות על כן אין להידרש לטיעון זה.
15.בכל תקופת ההתקשרות התובע לא בא בטענות אל הנתבע כי אינו מקיים את ההסכם בין הצדדים. טענת התובע כי הנתבע הינו "שותף" מקובלת על הנתבע בכפוף להסכם דהיינו ,שכיר ושותף לרווחים ולניהול ולא לבעלות.
16.בכל תקופת הפעילות טרם החלטת התובע לעצור את פעילות העסק וגם לאחר שנסגר הוא ניסה התובע למכור את העסק לגורמים חיצוניים דבר המוכיח את חוסר תום ליבו של התובע וניסיון הסחיטה מהנתבע לאחר שכשלו ניסיונותיו למכור את העסק. התובע בחר לסגור את העסק בהחלטה חד צדדית תוך התעלמות מההסכם אשר נחתם בין הצדדים ללא כל ניסיון להיפרד במטרה לצמצם את הנזקים ובכך גרם לנתבע נזק אישי רב. לסיכום נטען כי אין לתן פרס לתובע אשר בחר בדרך כוחנית וסחטנית ולא בדרך של הידברות הדדית בניסיון לפתור את המחלוקות.
דיון והכרעה:
17.לא אחת נקבע בפסיקה כי מעמדו של אדם כעובד או עצמאי, נקבע לפי מכלול נסיבות המקרה, מבחינת מערכת יחסים בין הצדדים בפועל ולא על פי המוסכם ביניהם או על פי התיאור שניתן למערכת היחסים (ראו-דב"ע (ארצי) נד/3-77 רוטברג - תדיראן בע"מ, פד"ע כז' 462 ; ע"ע 30027/96 צדקא – מד"י, פד"ע לו' 625). לפיכך, בבוא בית הדין להכריע בשאלת מעמדו של אדם (שכיר או עצמאי), יש להגיע למסקנה על פי מכלול הסממנים והעובדות המציגים במצטבר תמונה כוללת ושלמה.
18. המבחן המקובל בפסיקה לסיווג מעמדו של מועסק כ"עובד" או כ"קבלן עצמאי" הוא המבחן המעורב. בסיס המבחן המעורב הוא מבחן ההשתלבות, אשר מורכב מהפן החיובי והפן השלילי. במסגרת הפן החיובי נבדקת השאלה האם מבצע העבודה השתלב בעסקו של נותן העבודה. במסגרת הפן השלילי נבחנת השאלה האם מבצע העבודה ביצע את העבודה במסגרת עסק עצמאי משלו (ראו-ע"ע 300021/98 זאב טריינין עו"ד – מיכה חריש ומפלגת העבודה, פד"ע לז 433).
19. לצד מבחן ההשתלבות ניצבים מספר מבחני משנה, ובין היתר, הסכמת הצדדים לגבי אופן ההעסקה, אופן הפיקוח על ביצוע העבודה, צורת תשלום השכר ואופן ניכוי תשלומי החובה, מבחן הכלים, ביצוע העבודה באופן אישי וכיוב'.
20. המרכיב הדומיננטי במבחן המעורב הוא מבחן ההשתלבות, ויש לתן לו משקל נכבד. בבחינת הפן החיובי של מבחן ההשתלבות, יש לבחון האם קיים "מפעל" יצרני שניתן להשתלב בו, האם הפעולה המבוצעת דרושה לפעילות הרגילה של המפעל, והאם מבצע העבודה מהווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל ואינו בבחינת גורם חיצוני לו.
21. במסגרת הפן השלילי של מבחן ההשתלבות, תיבחן השאלה האם מבצע העבודה הינו "בעל עסק משלו המשרת את המפעל כגורם חיצוני" (ראו-ע"ע 176/09 ז'וז'ט מואב – תפנית וינד בע"מ, מיום 9.11.10). סימן ההיכר המשמעותי לפן השלילי, הוא כי מייעול העבודה ומהחיסכון בהוצאות ייהנה בעל העסק ולא מזמין השירות, וכי ההשקעות באמצעי הייצור ובהון חוזר יהיו של בעל העסק, מבחן הסיכון הכלכלי (ראו-בג"ץ 5168/93 שמואל מור נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ(4) 628, 636, 640; עע 1466/04 תדיראן בע"מ - ברנדה קרסנטי , מיום 15.4.2007 ; עע 568/06 דוד שושן - קל שירותי נופש ותיירות בע"מ, מיום 3.1.2008 ; ע"ע 646/09 אברהם בבר טוויזר – מאפיה מרחבית קריית שמונה ואח', מיום 29.2.2012).
22.במקרה הנוכחי המבחן המרכזי לזיהוי יחסי הצדדים היא שאלת המטרה העיקרית של ההתקשרות בין הצדדים וכיצד ראו הצדדים את ניסוח ההבנות בחוזה אשר נחתם על ידם, דהיינו האם עסקינן ביחסי עובד ומעסיק או שמדובר בקשרי שותפות.
בסעיף 1 לפקודת השותפויות (נוסח חדש),תשל"ה-1975 (להלן: "פקודת השותפויות"), נקבע-כי "שותפות" היא חבר בני האדם שהתקשרו בקשרי שותפות. "קשרי שותפות" הם הקשרים שבין בני אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים. "שותף" – כל מי שהתקשר עם זולתו בקשרי שותפות.
ההלכה הפסוקה קבעה כי לצורך הכרעה בדבר קיום שותפות האם כוונת הצדדים הייתה להקים עסק לשם הפקת רווחים והאם התכוונו הצדדים לחלוק גם בהפסדים, כלומר נכונות לשאת בהפסדי השותפות (ע"ע (ארצי) 15288-12-10 בוימל אלון- חיים פלזמן, [פורסם בנבו] מיום 08.05.12).
23.מבחנים נוספים המסייעים בבחינת השאלה אם מדובר ב'עובד' או ב'שותף', עוסקים בסמכות ניהול, אשר עשויה להיות סימן היכר של שותף, הדרך בה הציגו הצדדים את הקשר בפני גורמים חיצוניים ושאלת "גמירות הדעת" ליצירת שותפות (ראו ע"ע15288-12-10 בוימל אלון - חיים פלזן, צופן מערכות בע"מ, [פורסם בנבו], 8.5.2012).
24.לצורך שלמות התמונה ראוי לפנות להוראת סעיף 25(א) לחוק החוזים, התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים") הקובע כדלקמן:
"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו."
מכאן למדים אנו כי מקום בו לשון החוזה מעידה באופן מפורש על אומד דעת הצדדים, חזקה כי היא משקפת את אומד דעת הצדדים ויש להעניק לה משקל מכריע בפרשנות החוזה תוך מתן המשמעות הברורה העולה ממנו (ראו-ע"א 10849/07 פוארסה נ' פוארסה, דנציגר (פורסם בנבו, 12.11.2009):
25.לאור האמור לעיל, אפנה לבחינת טענות הצדדים ובפרט טענת התובע כי הוסכם על היותו שכיר התובע. אין חולק כי במסמך מיום 29.3.11 המהווה בסיס ההתקשרות בין הצדדים נקבע כי התובע והנתבע יקימו שותפות. כן נקבע בהסכם חלקו וחיובו של כל צד להסכם, ניהול העסק, חלוקת הרווחים, תקופת השותפות וכיצד יוסדרו מחלוקות בין הצדדים.
למען שלמות התמונה נציין חלק מהסכמות הצדדים כפי שפורטו בהסכם:
"הואיל והצדדים מעוניינים לייסד ולנהל יחד שותפות שתעסוק, תייצר ,תשווק, ותייצא את הרעיון העסקי...."
ובהמשך-
"העסק- עסק לייצור שיווק ומכירה, ייצוא ומתן שירות בכל הקשור לרעיון העסקי..
הציוד- כל הציוד והמלאי אשר ירכש על ידי השותפות מעת לעת".
אשר לחובות הנתבע נקבע בסעיף 3 להסכם כי מתחייב הוא לתן את מלוא זמנו מרצו וניסיונו לקידום העסק. כמו כן היה עליו להקצות את מלוא זמנו לקידום הייצור, שיווק , יצירת קהל התקשרויות מול ספקים בארץ ובחו"ל. מנגד הנתבע התחייב לשלם סכום של 90,000 ₪ למימון פעילות העסק , קידום השיווק, רכישת אמצעי פרסום ואינטרנט ועוד עלויות כמפורט בנספח ב' להסכם.
לעניין הניהול החשבונאי נקבע כי התובע ינהל את השותפות ויפתח לצורך כך תיק עוסק מורשה על שמו וכן חשבון בנק לניהול העסק בלבד.
26.כן נקבע בין הצדדים ההוצאות והתשלומים הקשורים לעסק וניהולו ישולמו מרווחי החברה או מתוך הון השותפות או כספי ההשקעה כפי שפורטו בנספח ב' להסכם. ולעניין חלוקת הרווחים נקבע כי "יחולקו הרווחים בין הצדדים להסכם באופן שווה בין השותפים ויישאו במשותף בחובות העסק והתחייבויותיו".
באשר לקבלת החלטות בחברה סוכם בין הצדדים כי ההחלטות תוכרענה על ידי הצדדים "פה אחד". בנוסף התחייבו השותפים לא לעסוק במישרין או בעקיפין בעסק או עבודה המתחרה בשותפות.
27.ניתוח הסכמות הצדדים מעלה באופן ברור כי עסקינן בשותפות אשר תנוהל על ידי השותפים, השותפים יישאו ברווחים בחלקים שווים וינהלו את השותפות יחדיו. בהסכם בין הצדדים אין כל אמירה לעניין יחסי עובד ומעסיק בין הצדדים וכן אין כל ראיה על פיה ניתן ללמוד כי כוונת הצדדים הייתה כי הנתבע יהא עובד התובע. נהפוך הוא, הובהר במבוא להסכם כי הנתבע הוא אשר הגה ופתח את המוצר נשוא ההסכם והרעיון העסקי להקמת התוכנית העסקית. כן נקבע כי הצדדים ייסדו שותפות יחדיו.
לאור האמור לעיל, לשון ההסכם וכן כוונת הצדדים כפי שבאה לידי ביטוי לאורך כל ההסכם ברורה ומשתמעת מלשון ההסכם ומלמדת על מיזם עסקי משותף בו הנתבע היה הוגה הרעיון ואילו התובע השקיע כספים להקמת שותפות אשר ניהולה וחלוקת הרווחים תהא בחלקים שווים בין הצדדים. העובדה כי בשורה הראשונה לנספח ב' להסכם נרשם "שכר עבור בעל הפטנט" מלמדת כי לא מדובר בשכר חודשי אל את שלום לבעל הפטנט קרי, הנתבע. עיון בהסכמות הצדדים הברורות כעולה מההסכם מעלה כי כוונת הצדים הייתה לנהל את השותפות יחדיו תוך שהתובע נדרש לשלם סכום ראשוני של 20,000 ₪ לבעל הפטנט אולם, לא הוסכם ולא נרשם בהסכם בין הצדדים כי עסקינן בשכר עבודה ומעבר לכך, מעורבות הנתבע והיותו שותף פעיל והוגה הרעיון, חלוקת הסיכונים והרווחים באופן שווה בין הצדדים מלמדת על יחסי שותפות ולא יחסי עובד ומעסיק.
28.לא נעלמה מעיני טענת הנתבע כי ניתן לו כרטיס עובד אלא שעל גבי הכרטיס לא נרשם שם המעסיק ומעבר לכך, אמינה ומהימנה עלי עדות התובע אשר העיד כי היה בין הצדדים הסכם שותפות והתנהלות הצדדים לאחר חתימת ההסכם הייתה כשל שותפים (עמוד 20 לפר' שורות10-11).משנשאל התובע האם יתכן כי הנתבע היה גם שכיר בעסק וגם זכאי ל50% מהרווחים השיב –"במקרה דנן ממש ממש לא. אולי אתה מכיר מקרים אחרים. התחלנו כשותפים והתנהלנו כשותפים עד היום של ההפרדות"(עמוד 20 לפר' שורה 20-22 ). עדות התובע עולה כאמור בקנה אחד עם הסכם השותפות וכוונת הצדדים כפי שמצאה ביטויה בהסכם בו כאמור אין כל זכר לקיום יחסי עבודה בין הצדדים. מנגד עדות הנתבע בדבר היותו שכיר וכדבריו-"שכיר. יש מסמך שכתוב שאני שכיר. כתוב בהסכם. בהסכם כתוב שכר. בעת שאני ממלא טופס 104 אז זה ברור"( עמוד 23 לפר' שורות 1-2) ובהמשך-"לא. זה ברור לשני הצדדים, כי כתוב שכר וזה אומר שזה שכיר כי מלאתי טופס 104"( עמוד 23 לפר' שורה 7) אינה נתמכת בראיה כלשהי ואיה עולה כלל וכלל מלשון ההסכם בין הצדדים אשר כל המונחים בו עניינם ביחסי שותפות ואף נספח ב' להסכם כותרתו "נספח ב' להסכם השותפות". יתרה מכך במתן תלוש אחד בודד אין כדי ללמד על קיום יחסי עבודה המאופיינים בסממנים הנזכרים לעיל, אשר אף לא אחד מהם התקיים בנסיבות מקרה זה.
29.לאור האמור לעיל, התמונה המצטיירת הינה כי בין הצדדים נחתם הסכם שותפות בו עוגנו זכויות וחובות השותפים לרבות חלוקת הרווחים ופירוק השותפות ללא כל קשר או זיקה לקיום יחסי עבודה בין הצדדים. בהתאם לכך, לא ניתן לגרוס כי על סמך תלוש שכר אחד או טופס עובד , יחסי הצדדים היו יחסי עובד ומעסיק תוך התעלמות מכוונת הצדדים להקמת שותפות אש תנוהל יחדיו וכן רווחיה יחולקו באופן שווה בין השותפים, כעולה מלשון ההסכם.
30.הנתבע חזר בעדותו על גרסתו כי נוכח מצבו המשפטי האפשרות היחידה מבחינתו הייתה התקשרות כשכיר וכך הוסכם בהסכם( עמוד 23 לפר' שורות 1-2, שורה 7, שורות 17-18). עם זאת הוראות ההסכם מפורשות וברורות שעה שלאורך כל ההסכם מתייחסים הצדדים לשותפות לחובות השותפים ואופן חלוקת הרווחים, כמו כן אין כל אזכור בהסכם לעובדה כי הנתבע מצוי בהליכים משפטיים כלשהם המונעים הקמת שותפות או קבלת כספים על כן, לא מצאתי ממש בדברי הנתבע כי הוסכם על היותו שכיר, הסכמה אשר לא מצאה ביטויה בהסכם בין הצדדים.
31.חרף קביעתי לעיל כי בין הצדדים נרקמו יחסי שותפות ולא יחסי עבודה ומכח סעיף 79 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984 ,חל הכלל של" לא יעבירנו עוד" על כן, יש לבחון את טענות התובע לעניין זכאותו להחזר הכספים מהנתבע ,אשר כאמור לעיל אינו עובד התובע אלא שותף בשותפות אשר הוקמה על ידי התובע והנתבע יחדיו.
32.אין חולק כי בהתאם לסעיף 20.1 להסכם אשר עניינו בפירוק השותפות, סוכם כי השותפות תמשך שלושה חודשים מיום מתן ההודעה או ההחלטה או הפירוק. בעניינינו הבהיר התובע כי בשל העובדה כי המוצר לא נרשם כפטנט אלא הוגשה בקשה לרישומו ,וכן לאור הטעייתו על ידי הנתבע אשר לא הבהיר בפניו כי מצוי הוא בהליכי פשיטת רגל ולאור הצגת מצג שווא על ידי הנתבע ,אשר לא עשה לטובת השותפות ונצל את הכסף למטרותיו הפרטיות, בחר שלא להמשיך בשותפות ופנה לקבלת הסכומים אשר השקיע.
33.בנוסף, סעיף 22.6 להסכם קובע: "מבלי לגרוע מהרשום מטה ובמקרה כאמור של פירוק השותפות או הפרדות השותפים, ישיב חגי לסופר את מלוא הכספים אשר הועברו אליו במסגרת ההשקעה, הלוואת בעלים וכאמור בנספח ב' להסכם זה, ללא תלות בקופת העסק כפי שתהיה באותו מועד".
בהמשך נקבע: "...ימשכן חגי לסופר את מלוא זכויותיו בפטנט אצל רשם המשכונות. סופר מתחייב כי עם ובכפוף להשבת מלוא הסך שהועבר לחגי בהתאם לנספח ב' ידאג לביטול רישום המשכון אצל רשם המשכונות".
34.לא ניתן להתעלם מטענת הנתבע כי התובע בחר באופן חד צדדי שלא להמשיך בשותפות ואף פרסם הודעה למכירת חלקו בשותפות בהתעלם מהוראות פירוק השותפות כנזכר בהסכם. עם זאת , יצוין כי קדמה להפרה המיוחסת לתובע על ידי הנתבע, התנהלות הנתבע אשר היה עליו לרשום משכון להבטחת כספי התובע, משכון אשר מעולם לא נרשם ולמעשה הותיר את התובע ללא כל ביטחון מקום בו יוחלט על פירוק השותפות, כפי שאכן קרה בפועל.
מעדות הנתבע עולה כי לא נרשם פטנט אלא רק הוגשה בקשה לרישום הפטנט ולמעשה הפטנט אינו רשום במדינה כלשהי( עמוד 21 לפר' שורות22-23). כמו כן הבקשה לרישום הפטנט מיום 3.3.11 מעולם לא חודשה על ידי הנתבע( עמוד 22 לפר' שורות2-6) כיצד אם כן התחייב הנתבע למשכון הפטנט במסגרת ההסכם אשר נחתם בין הצדדים ביום 29.3.11?לנתבע הפתרונות.
35.הנתבע לא הבטיח את כספי התובע ולא נרשם משכון על הפטנט שעה שככל הנראה לא ניתן היה לרשמו או שמא כטענת הנתבע הגיש בקשה לרישום משכון במסגרת רישום הפטנט אלא שבקשה זו מעולם לא הוצגה בפני ולא הוכח כי הנתבע פנה לרישום משכון בדרך כלשהי. כתוצאה מכך, הפר הנתבע הפרה יסודית של הסכם השותפות שעה שכלל לא רשם משכון על הפטנט. כאמור בשלב זה טרם נרשם פטנט ואין לדעת אם ירשם אי פעם, וכן לא הוצעה על ידו חלופה להבטחת השקעת התובע מעת שידע כי אין ביכולתו למשכן את הפטנט. אציין כי משכון הפטנט או חלופה אחרת להבטחת כספי התובע הינו תנאי מהותי שכן בפרק הפירוק נדרש הנתבע להשיב לתובע את כספי ההשקעה כאמור בנספח ב' ומשכך חובה היה עליו לדאוג לקיום התחייבותו דהיינו, משכון הפטנט או חלופה אחרת אשר תגן על כספי התובע אותם עליו להשיב במלואם מקום בו תפורק השותפות. הנתבע התעלם מהוראת ההסכם בעניין זה ולמעשה הטעה את התובע והותירו בפני שוקת שבורה בעטיה פנה בפרסום בניסיון למכור את חלקו ולמזער את נזקו עת הבין כי המוצר לא נמכר. בעניין זה יש לדחות את טענת הנתבע כי המוצא נמכר באלפי יחידות שעה שלא הוצגה כל ראיה להוכחת הטענה ולמעשה נטענה היא בעלמא.
36.יתרה מכך. לטענת התובע לא ידע כי הנתבע מצוי בהליכי פשיטת רגל וככל שהיה יודע זאת מבעוד מועד לא היה מתקשר עם הנתבע. מנגד הנתבע הכחיש טענה זו וטען כי התובע היה מודע לדבר על כן נדרש להקמת חשבון על שמו בלבד. אציין כי לא מצאתי ממש בטענה זו שכן התובע בלבד השקיע כספים על כן קיימת אפשרות סבירה כי בשל סיבה זו נפתח חשבון הבנק על שמו בלבד ולא הובאה בפני כל ראיה כי התובע היה מודע למצבו המשפטי של הנתבע. חובת תום הלב וההגינות מחייבת את הנתבע להבהיר מפורשות באופן שאינו משתמע למספר פירושים את מצבו המשפטי טרם התקשרותו בהסכם כלשהו. כאמור בהסכם בין הצדדים אין כל אמרה בעניין זה וכן הנתבע לא זמן לעדות את עו"ד אשר לטענתו נסח את החוזה והבהיר לתובע כי נמצא הוא בהליכי פשיטת רגל. על כן , שוכנעתי כי בעת חתימת ההסכם בין הצדדים, התובע לא היה מודע לעובדה כי הנתבע מצוי בהליכי פשיטת רגל.
37.סעיף 12 לחוק החוזים – המצוי בפרק הראשון של החוק ("כריתת החוזה") –מטיל חובה לנהוג ב"תום לב במשא ומתן", וזה נוסחו המלא:
"(א) במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב.
(ב) צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום-לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10, 13 ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א–1970, יחולו בשינויים המחוייבים".
סעיף 14 לחוק החוזים, המסדיר את ה"טעות" החוזית, קובע כדלקמן:
"(א)מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה.
(ב) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה.
(ג) טעות אינה עילה לביטול החוזה לפי סעיף זה, אם ניתן לקיים את החוזה בתיקון הטעות והצד השני הודיע, לפני שבוטל החוזה, שהוא מוכן לעשות כן.
(ד) 'טעות', לענין סעיף זה וסעיף 15 – בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה".
בנוסף, רלוונטי לעניינינו סעיף 15 לחוק החוזים, שכותרתו "הטעיה", וזו לשונו:
"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, 'הטעיה' – לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן".
38.לפיכך, מקום בו היה על הנתבע לגלות לתובע באופן ברור מהו מעמדו וההליכים בהם שרוי הוא , ומשלא הוכח כי כך נהג שעה שההסכם שותק בעניין זה ולא ניתן לקבוע כי הדבר הובא מפורשות לידיעת התובע , פעל הוא בחוסר תום לב תוך הפרת חובת הגילוי.
יפים לעניינינו דברי פרופ' גבריאלה שלו לעניין חובת הגילוי (ראה: גבריאלה שלו, דיני חוזים – החלק הכללי: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (ירושלים, תשס"ה-2005), בעמ' 317 ואילך), הקובעת- " 'חובת הגילוי' מהווה אחת מההשתקפויות המובהקות של עקרון תום הלב. היא עומדת בניגוד קוטבי לגישת המשפט האנגלי, שבו חל העיקרון שלפיו 'יזהר הקונה' (CAVERT EMPTOR). מגמת החברות (סוציאליזציה) של דין החוזים והשאיפה לקבוע נורמות של התנהגות מוסרית ובתום לב במהלך משא ומתן באות לידי ביטוי בחובת הגילוי" (שם, בעמ' 318-317).
39.סיכום הדין הרלוונטי מעלה כי עוד טרם חתימת ההסכם פעל הנתבע בחוסר תום לב עת לא גילה בפני התובע באופן מפורש את היותו בהליכי פשיטת רגל. כאמור טענתו כי התובע היה מודע לדבר לא הוכחה בפני ואינה נתמכת בראיה כלשהי וכן אינה עולה מלשון ההסכם.
מעבר להפרה זו אשר עניינה בהפרת תום הלב וחובת הגילוי טרם כריתת ההסכם, גם לאחר חתימת ההסכם פעל הנתבע בדרך לא דרך , תוך התעלמות מחובתו לרשום משכון על הפטנט ובכך להבטיח את כספי התובע כעולה מלשון ההסכם.
40.התעלמות הנתבע מהוראות ההסכם כמפורט לעיל, מקנה לתובע זכות לביטול ההסכם לאור הפרתו על ידי הנתבע ובהתאם זכאי הוא להחזר הכספים הנזכרים בנספח ב' להסכם השותפות, במלואם. אבהיר כי לא מצאתי לקבל את טענת הנתבע לעניין החזר המלאי המצוי ברשותו וכן תשלום הוצאות לרואה חשבון אשר לטענתו נעשה על דעת התובע. הסכם השותפות קבע מפורשות( סעיף 5) כי על התובע לפתוח חשבון בנק ולנהל את השותפות וברי כי לצורך ניהול חשבונאי תקין של השותפות עליו להיעזר בשרותי רואה חשבון. מעבר לכך בהתאם להסכם התובע זכאי למלוא הכספים אשר שולמו לנתבע כמופרט בנספח ב'. עיון בפירוט ההוצאות בהן נשא התובע במהלך השותפות מעלה כי לא מדובר בהוצאות עקיפות או הוצאות שאינן קשורות להקמת השותפות ולתשלום אשר שולם ישירות לנתבע, מדובר בסכום אשר שולם ישירות לנתבע וכן הוצאות אשר נדרשו לצורך רכישת מוצרים עבור פיתוח הגגון וכן עלויות רואה החשבון. על כן, התובע זכאי להשבת מלוא הסכום הנתבע על ידו.
סוף דבר:
41.הנתבע ישלם לתובע תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין , את הסכומים הבאים:
סך של 31,500 ₪ בגין הוצאות התובע כמפורט לעיל.
סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.
42. כן יישא הנתבע בהוצאות שכ"ט עו"ד התובע בסך של 6,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום אחרת יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין, החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.
ניתן היום, י"ב אדר א' תשע"ו, (21 פברואר 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
