לפנינו ערעור האשה על החלטת בית הדין האזורי שחזרה ונשנתה במספר החלטות עוקבות כי אין לחשב את כושר ההשתכרות העתידי של הבעל בחלוקת ובאיזון המשאבים.
ההחלטה האחרונה נשואת הערעור ניתנה ביום ט"ו בטבת תשע"ו 06.01.2015 והינה בעצם הבהרת החלטות בית הדין הקודמות לה.
רקע עובדתי רלוונטי למתן פסק הדין
הצדדים נישאו בשנת 1996 ולהם ארבעה ילדים משותפים מהם שניים קטינים המתגוררים עם המערערת.
מספר שנים קודם לכן סיים המשיב את תואר ה****** והחל בהתמחות שנמשכה כשנתיים לאחר הנישואין.
המערערת סיימה את לימודים אקדמאיים בתחום ******** לפני הנישואין ולמדה תואר שני בתחילת נישואיהם ב ******.
ביום ד' באב תשע"ג (11.7.2013) פתח השיב תיק תביעה לגירושין ובכרוך תביעה לחולקת רכוש.
כשנה לאחר מכן התגרשו.
מונה שמאי להערכת שווי הדירה שהעריכה בשווי 3,445,000 ש"ח.
מונה רואה חשבון לעריכת אקטואריה שקבע שלמערערת מגיע סך קרוב למיליון ש"ח מהמשיב.
ביום א' תמוז תשע"ד 29.06.2014 ניתנה החלטת בית הדין האזורי בה נקבע כי למערערת זכות ראשונית לרכוש את חלקו של המשיב בדירה.
המערערת הגישה מספר בקשות בפני בית הדין האזורי לתיקון חוות הדעת מאחר ולדבריה יש סתירות בהחלטות בית הדין ואף פנתה בבקשה למתן רשות ערעור לבית הדין הגדול בטענה זו. בית הדין הגדול הוציא החלטה מיום י"ב בחשון תשע"ה (04.11.2014) למתן הבהרה ובית הדין האזורי מיום כ' בטבת תשע"ה 11.01.2015 הוציא את פסק הדין נשוא הערעור כדלהלן:
הוגש ערעור בקשר לנושא מוניטין עסקי כביכול שיש סתירה בין הפסיקה שניתנה בכ"ה תשרי תשע"ה בקשר להבהרה כי מוניטין עסקי הכוונה אך ורק לגבי התוצאות הכספיות של אותו מוניטין שעל כך ישנה הסכמה כי הבעל יחלק את התוצאות הכספיות מן המוניטין שהצטברו בחיי הנישואין עם האשה בשווה, אך עצם המוניטין עצמו אין בו שום חלוקה והוא זכותו הבלעדית של הבעל המוניטין הן בעבר והן בעתיד ואין בכך כל סתירה לגבי הפסיקה בל' ניסן תשע"ד ששם גם הכוונה הייתה אך ורק לגבי התוצאות הכספיות של המוניטין ואי אפשר ליהנות משני עולמות גם לקבל את התוצאות הכספיות שנצברו עקב המוניטין וגם לקבל שווי של המוניטין עצמו שכל ערכו של המוניטין הוא ע"י התוצאות הכספיות שיוצרו ע"י המוניטין ולפיכך ברור שאין כאן כל סתירה בין ההחלטות והשנייה הבהירה טוב יותר את הראשונה.
על החלטה זו של בית הדין האזורי מלינה המערערת בעיקר בשני טיעונים מרכזיים:
א. שגה בית הדין בהחלטתו שלא לחשב את שווי המוניטין של המשיב בעבודתו במסגרת **** ב****** *********. טעותו נבעה מפרשנות מוטעית של המושג מוניטין ופערי ההשתכרות כפי שהחוק קבע שיש לאזן וכן מצביעה על סתירות בהחלטות בית הדין. מצרפת פסקי בית הדין חיפה פסקי בית משפט וכן חוות דעת של חוקר בתחום.
ב. שגה בית הדין בשיקול דעתו בשעה שלא לקח בחשבון את הפרשי ההשתכרות הגבוהה העודפת של המשיב לעומת המערערת כנכס שיש לחלקו בין הצדדים.
טענות המשיב
א. עבודת המשיב ב***** אינה נחשבת מוניטין עסקי כלל. המשיב עובד כשכיר ב****** של ******** מקבל תלוש שכר כשכיר על עבודתו זו. עבודתו שם נובעת ממוניטין אישי שרכש עוד לפני נישואיו ולאחר שהתמחה בעבודת ********. טוען כי אין כל סתירה בהחלטות בית הדין ומבהירה אותם. מצרפת פסק דין בית הדין חיפה ונתניה שלדברי המשיב בית הדין פעל בהתאם לפסקי דין אלו.
ב. המערערת קיבלה סכומים גבוהים מהמשיב ואין הצדקה להפעיל את סעיף 8 לחוק יחסי ממון המיועד לנסיבות מיוחדות. מציינת כי מסעיף זה עולה בבירור בהיותו מכיר בכושר השתכרות עתידי להתחשב בו במסגרת סעיף 8 בלבד ולא כנכס בר איזון.
עוד טוענת ב"כ הבעל לפגמים טכניים בהגשת הערעור כאשר לדבריה הערעור לא הוגש בזמן שנקבע בתקנות.
נקדים כי לא מצאנו מקום לקבל טענה זו האחרונה.
עיון בתיקי בית הדין מלמד כי האשה מעולם לא זנחה את תביעתה לשקלול המוניטין של הבעל כאשר הגישה שתי בקשות רשות ערעור לבית הדין הגדול וכאשר החלטות שניתנו ביום כ"ו באלול תשע"ד (21.9.2014) וביום י"ב במרחשוון תשע"ה (5.11.2014) קבעו כי לאחר מיצוי ההליך בבית הדין האזורי יוכלו הצדדים לעתור בפנינו. ובכן ניתנה החלטת בית הדין האזורי ביום כ' בטבת תשע"ה (11.1.2015) והערעור הוגש ביום כ"א בשבט תשע"ה (10.2.2015) היינו בתוך הזמן שנקבע בתקנות הדיון.
דיון והכרעה
מהעיון בחומר שבתיקים הכולל תיקי בית הדין האזורי עולה כי הצדדים היו נשואים כשמונה עשרה שנים כאשר בעול הבית, גידול חינוך הילדים וטיפוח הבית והילדים נשאה המערערת כמעט לבדה. המשיב היה עסוק בעבודתו שעות רבות ולא היה לו פנאי לסייע בידי המערערת.
המערערת לא ניצלה את התארים האקדמאיים שרכשה ולא ברור כמה מתוך זה היה בגין עיסוקה בטיפול וטיפוח הבית והילדים וכמה בשל הזנחה אישית שאינה קשורה לכך.
אין חולק כי המוניטין האישי שרכש המשיב היה רובו ככולו עוד לפני הנישואין ולמערערת לא היתה תרומה משמעותית ברכישת מוניטין זה.
פער ההשתכרות של המשיב מתחילת העבודה למצב כיום נובע רבות מעיסוקו בשעות נוספות והתמחות במקצוע עם השנים ובזה אין חולק כי יש לה חלק ואכן היא מקבלת מחצית מזכיותיו בתקופה זו.
בית הדין סבור שעבודת המשיב במסגרת **** ב******** אין בה רכיב של מוניטין עסקי. זו עבודה נוספת שלו כשכיר ב****** בו הוא עובד כ******** לכל דבר ועניין.
***** מעסיק במסגרת זו מספר אנשי מקצוע במקצוע זה כמו *****, **** ו****** ובכללם גם את המשיב המועסק כשכיר.
אין למשיב כל זכויות קנייניות במסגרת ה***** שיש לראות בהם נכס-עסק אישי הניתן למסחר.
פרשנותו המשפטית של מוניטין אישי ועסקי נותחה היטב בפסק דין חיפה ונתניה שהובאו בחומר המצורף ע"י הצדדים.
נצטט קטע מפסק דין בית הדין חיפה בתיק 4654-24-1:
"כושר השתכרות" פירושו,הפוטנציאל האישי של בן הזוג, שמורכב ממספר משתנים והם: כשרונותיו המולדים, כשרונות נרכשים, המאמץ שהשקיע בלימודי ההשכלה וכן ברכישת המקצוע שבו הוא בחר ועוד מרכיבים.
בהצטרף כל המרכיבים הללו ביחד הם מייצרים את "ההון האנושי" שנצבר בו, שהוא המוניטין האישי שבסופו מניב את נכסי הקריירה.
החוק נותן לביה"ד יכולת שיפוט [שיקול דעת] להחליט האם להשאיר את נכסי הקריירה מה שמכונה במונחים המשפטיים מוניטין אישי כנכס אינדבידואלי, או להפכו לנכס [קולקטיבי] משותף לשני בני הזוג.
אולם, עסק שקיבל מוניטין מהותו שונה בזיקה לחוק. ולכן הוא אינו נכלל בסעיף 8(2) ואינו נתון לשיקול דעתו של ביה"ד האם להשאירו באיזון נכסי בני הזוג או להוציאו.
ובהמשך:
ערך מוניטין עסקי כלול בכלל נכסי בני הזוג לצורך איזון המשאבים, מעצם טיבו של החוק, ככל נכס אחר שנצבר במהלך הנישואין המשותפים ואינו נתון לשיקול דעת ביה"ד האם להוציאו מכלל נכסי בני הזוג לצורך האיזון על פי חוק, כדוגמת מוניטין אישי. לכן לגבי מוניטין עסקי חל סעיף 5(3) לחוק יחסי ממון האומר"נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם" כלומר אם היתה הסכמה מפורשת בכתב בין בני הזוג לגרוע נכס מסוים, הרי שהחוק לאיזון המשאבים לא יחול לגביו.אבל כל עוד לא היתה הסכמה בכתב לאי איזון הנכס, אף אם קיימים הוכחות להצהרת כוונות לא יועיל, והנכס יאוזן.
בהתאם לאמור אין ספק שעבודת המשיב במסגרת ה***** אין בה כלל רכיב של מוניטין עסקי ובזה מקבל בית הדין את עמדת המשיב.
לעניין כושר השתכרות עתידי ראה בהרחבה בפסק בית הדין נתניה בו התבאר כי כושר השתכרות עתידי אינו נחשב כנכס בר איזון הן בהתאם לחוק יחסי ממון והן מן ההיבט ההלכתי בהיות הגט כורת את ההשתעבדות ההדדית של הצדדים.
יחד עם זאת נראה לקבל את טענת ב"כ המערערת לפיה יש מקום לשקול שימוש בסעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון בנסיבות מקרה זה בו המערערת השקיעה בטיפוח הילדים והבית מעבר לנורמה המקובלת מאחר והמשיב היה שקוע רובו ככולו בעבודתו מה שהביא את פער ההשתכרות הגבוה בין הצדדים המביא אותנו לכאורה לבחון האם יש כאן די הצדקה להפעיל את סעיף 8 לחוק יחסי ממון.
בפסק דין בתיק 908295/2 הבהרנו את עמדת בית הדין הגדול בסוגיה זו ולהלן מתוך פסק הדין האמור.
השאלה הנוגעת להכללת נכסי הקריירה באיזון המשאבים נידונה רבות בפסיקה האזרחית, כאשר בפסיקת בתי המשפט בעניין זה חלו תמורות לאורך השנים.
כך לאורך שנים ההלכה הרווחת הייתה כי אין לכלול את נכסי הקריירה באיזון המשאבים או בהלכת השיתוף, לגישה זו מדובר בכישורים אישיים ולא בנכס שניתן להגדירו ככלכלי וכבר חלוקה.
בשנת 2004 חל שינוי בתפיסה זו וזאת עקב פסיקתו של בית המשפט העליון בבע"מ 4623/04, בפסיקה זו קבע בית המשפט כי יש מקום לעתים לכלול את נכסי הקריירה במסגרת הלכת השיתוף, אלא שלהבדיל מנכסים כלכליים של ממש אשר על דרך כלל ניתן לקבוע כי משהושגו בתקופת הנישואין הרי שיתחלקו בשווה, הרי שנכסי הקריירה אינם שייכים בשווה לצדדים ולעניין זה יש לבחון את המרכיבים של נכסים אלו כדי לקבוע את תרומתו של בן הזוג השני ליצירת נכסים אלו.
וכך ברור כי אין לכלול במסגרת חלוקה זו כישורים שהיו מנת חלקו של אחד מבני הזוג קודם לנישואין, ואף לא כישורים שהתפתחו בצורה טבעית כתוצאה, מיכולות אישיות, מידע או מלימודים שהיו מנת חלקו קודם הנישואין.
יתר מכן ברור גם כי מסגרת החישוב אינה עד כמה יכול בעל נכסי הקריירה להשתכר כתוצאה מנכסים אלו, שכן ההכנסה מורכבת גם מכישוריו האישיים ובעיקר מעבודתו בפועל, שאותם אין לחלקה בין הצדדים. זאת ועוד, שחישוב זה כמעט ולא ניתן ליישום באופן המשקף את המציאות לאמיתה, אחר שבסופו של יום הוא אינו בא אלא לכמת את שווי מחצית מהערך המוסף שנוצר לבעל נכסי הקריירה כתוצאה מחיי הנישואים.
הטעמים שעמדו בבסיס החלטה זו היו מחד נקודת הנחה כי קיימת הסכמה ורצון מצד שני הצדדים לשיתוף הנכסים שנוצרו במהלך הנישואים, וכך אילו היינו שואלים את הצדדים בתחילת דרכם מה יהיה דינם של הנכסים הרי שסביר להניח כי היו אומרים שיתחלקו בשווה.
ומנגד, עיקרון השוויון אשר יש להסיק ממנו כי בהעדר הסכמה אחרת ראוי הוא שנכסים שנוצרו כתוצאה ממאמץ משותף יתחלקו בין הצדדים בשווה, וכך יש להניח כי בני הזוג תרמו כל אחד בדרכו שלו לאפשרות יצירת הנכסים.
וכך טעמים אלו ניתנים ליישום גם לגבי נכסי הקריירה, אלא שהיגיון זה שהפעיל בית המשפט כדי להגיע למסקנות אלו, הוביל אותו גם לצמצומה של ההלכה למקרים בהם בפועל נראה כי הנכסים נוצרו כתוצאה מתרומה מהותית של הצד השני למשל במקרה בו תמך הלה ביצירת הקריירה אם על ידי הטיפול בבית ואם בדרך אחרת.
הוסיף בית המשפט וקבע כי לא בכל מקרה יש מקום לחלק את נכסי הקריירה ויש צורך בכך שמדובר בפער הכנסות עתידי גדול בין הצדדים וכי יש מקום לאמור רק באופן של נישואים לטווח ארוך.
לעניין כללים אלו ראה גם בע"מ 3664/07.
דומה שסייגים אלו שקבע בית המשפט נוצרו כתוצאה מהאבחנה כי קיים שוני מהותי בין חלוקת נכסים ממשיים לבין חלוקת יכולת ההשתכרות העתידית של אחד מהצדדים כתוצאה מהשכלה או מוניטין שרכש. בעוד שלגבי נכסים ממשיים ניתן להניח כי רוב האנשים יסכימו ואף ירצו לחלק את נכסיהם בשווה, הרי שלגבי מוניטין או השכלה המביאה להכנסות עתידיות הדברים אינם כה ברורים וחדים, ובהחלט יתכן שלא היה בדעתם לחלקם ביניהם בשווה.
אכן יש מקום להניח כי תשובה זו תלויה מהותית בהרגשתו של הצד שרכש נכסים אלו כי לצד השני חלק מכריע ברכישת נכסים אלו וכי רכישה זו נעשית ישירות על חשבונו ובתרומתו של אותו צד.
כארבע שנים לאחר פסק דין זה נוסף לחוק יחסי ממון תיקון (מספר 4) שקבע בסעיף 8 (2) כדלהלן:
"8. ראה בית המשפט, או בית הדין, נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא לבקשת אחד מבני הזוג – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:
...
(2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג."
פשוטו של כתוב הוא כי כושר ההשתכרות אינו נכלל במסגרת איזון המשאבים, אלא שיכול בית הדין להתחשב בו ועל ידי כך לחלק את המשאבים שלא בשווה, דברים אלו עולים בצורה ברורה מהסעיף אשר בא לקבוע את החריגים לחלוקה השווה, ולא את הנכסים שיש לכלול באיזון המשאבים.
עיון בפסיקה האזרחית מגלה שנחלקו הדעות האם התיקון האמור לחוק בא לשנות מההלכה שנקבעה בבע"מ 4623/04.
כך ראה תמ"ש 29102/08 ומנגד ראה תמ"ש 1933/09 ותמ"ש 17359-01-10.
כאמור קודם, נראה כי הכללת הדברים בסעיף 8 לחוק, ולא במסגרת סעיף 5 המגדיר את הנכסים ברי האיזון, נועדה לשייך את נכסי הקריירה לחריגים שבחוק ולקבוע כי ההתייחסות לנכסים אלו תלויה בשיקול דעתו של בית הדין.
שינוי זה שנוצר בחוק עקב התיקון האמור משנה מהותית את בסיס ההתייחסות לנכסי הקריירה, אם קודם התיקון הרי שנכסים אלו נכללו בעצמם במסגרת איזון המשאבים, הרי שלאחר התיקון נכסים אלו אינם כלולים במשאבים שיש לאזנם, אלא שיכול וישפיעו על צורת חלוקת המשאבים.
הבדל זה יבוא לידי ביטוי הן מבחינה מהותית והן מבחינה יישומית.
מבחינה מהותית כאמור אין אנו מגדירים את נכסי הקריירה כברי חלוקה מצד עצמם, אלא שבחלוקת המשאבים יכול הוא בית הדין לקחת בחשבון נכסים אלו, ברור כי משנכסים אלו לא נכללו בנכסים שיש לחלקם הרי שבשום אופן לא ניתן לקבוע את זכויות צד אחד מעבר לסך הנכסים שנמצאים בפועל בנכסי החלוקה, קרי הנכסים שנכללו לפי סעיף 5 לחוק יחסי ממון.
כך לדוגמא בני זוג אשר נכסי הבעל עומדים על סך 200 אלף ₪, נכסי האשה עומדים על סך 100 אלף ₪, ונכסי הקריירה של הבעל עומדים על סך 500 אלף ₪, במקרה כזה גם אם יחליט בית הדין לפי שיקול דעתו כי יש להתייחס להשפעת נכסי הקריירה לגבי חלוקת הנכסים, עדיין לא יוכל לפסוק לאשה מעבר לסכומי הכסף הנמצאים בעין (היינו 300 אלף ₪), שכן רק אלו עומדים בבסיס החלוקה.
דוגמא זו ממחישה כאמור את ההבדל המהותי בין הכללתם של נכסים אלו בבסיס הנכסים העומדים לחלוקה לבין מצב בו יש להתחשב בנכסים אלו ביחס החלוקה הנוגע לנכסים הנמצאים בעין.
ההבדל שנוצר על פי התיקון בחוק יבוא לידי ביטוי גם מבחינה ישומית
שכן בחקיקה זו צמצם המחוקק מחד והרחיב מאידך. מחד ברור כי מסגרת השיקולים תלויה היא בשיקול דעתו של בית הדין או בית המשפט אשר צומצמה לנסיבות מיוחדות, מאידך נראה כי בנסיבות מיוחדות אלה יכול הוא בית הדין או בית המשפט לקחת בחשבון את הפרשי ההשתכרות גם במידה ואלו לא נוצרו כתוצאה מחיי הנישואין המשותפים, או מהשקעה של הצדדים גם יחד, ובלבד שישוכנע בית הדין כי הדבר צודק לעשות כן, (ראה לדוגמא יישום בתמ"ש 1933/09).
היינו ממצב בו הייתה פרשנות משפטית (שעיקרה בבע"מ 4623/04) כי נכסי הקריירה נחשבים לעיתים חלק מאיזון המשאבים, שינה המחוקק ויצר מסגרת משפטית בו תוכל הערכאה המשפטית לקחת בחשבון את ההבדלים בכושר ההשתכרות, אלא שצמצם זאת למקרים מיוחדים בהתאם לשיקול דעתו של בית הדין.
דברים אלו מתיישבים הינם גם עם גישת ההלכה בנושא זה, כך מחד ברור הוא כי אין נכסי הקריירה נחשבים בגדרו של ממון במובנו הפשוט, שכן לא מדובר בנכסים מהותיים בהם קניין אפשרי (עיין חו"מ סימן רי"א סעיף א') וגם לא ניתן לרכוש בעלות על גופו או כשרונותיו של אדם אחר (גמ' ב"מ דף י עמוד א ובשו"ע חו"מ שלג ג')
מנגד יש בהחלט מקום בהלכה לבחון את השקעתו של אדם באדם אחר בנסיבות מסוימות, וכך כתב המהרי"ק בשורש קפא לגבי שותפות בין ארבעה ****** שרצה האחד לפרוש ודן שם המהרי"ק שאינו יכול
ועוד נראה לע"ד בלא כל הני טעמ' דלעיל דמאחר שהדברים מוכיחים שבתחלה היה מיישטר"ו יוסף דנוב"ש נהנה בחברת האנשים הנכבדים אשר נשתתפו עמו כאשר לפי הנראה עדיין לא יצא לו שם בגבורי חכמת ה***** ואכתי לא אתמחי ההו' גברא. וע"י השותפות יצא לו שם בארץ כדאמרי אינשי קרב לגבי דהינא ואידהן וגם למד ממעשה החכמים ממנו ה"ה ה******** מה' מרדכי נתן יצ"ו ומיי"שטרא נתן יצ"ו כאשר הלך עמהם והולך את חכמי' יחכם ומסתמ' כי מ' מרדכי נתן יצ"ו ומיי"שטרא נתן יצ"ו לא היו משתתפים עמו אם לא שהבינו לאחרים ואמרו בלבבם שאם בתחילה נעשה תלמיד ושמא לבסוף יעשה חברם ויהנו משותפותו באחרית הימים וטוב היה להם אחרית דבר מראשיתו א"כ הוא פשיט' דאפילו רבינו משה יודה בזה דלאו כל כמיניה שיהנה משותפותו בתחילת השותפות אשר כמעט כל ההנאה שלו כדפי' והם לא יהנו ממנו בזמן אשר כוונו אליו דהיינו בהאריך הזמן אשר יהיה שם בגבורים כדפי' דפשיטא דכל כה"ג משתעבד מדין ערב
כיוצא בזה עיין בדברי בעל נתיבות המשפט בסימן קע"ו ס"ק ד' ובמה שביאר שם.
דברים שכתב המהרי"ק הינם מדין ערב, היינו תמורה או הנאה שמקבל האדם מחייבו לפעול בצורה מסויימת ולרבות שעבוד נכסים עתידיים, אלא שכאמור בדברי המהרי"ק זה יתכן באופן שיש לשייך את ההנאה שקיבל המתחייב ישירות לאותם נכסים עתידיים.
אכן כאמור התיקון בחוק האזרחי מקביל הוא לדברים אלו, מחד לא ניתן להגדיר את נכסי הקריירה בתור ממון בר חלוקה שכן זה שייך רק אם נגדיר את האדם כעבד {דבר שלא מתקבל ולא עולה על הדעת כנגזר מהפסוק ולי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים,] ומאידך שייך לקבל בחינה של חלוקת נכסים אלו לפי שיקול דעתו של בית המשפט ובדגש על תרומת הצד שכנגד לרכישת אותם כלים המאפשרים את אותה הכנסה עתידית.
בעניין העומד לפנינו נראה כי שלושת דייני בית הדין האזורי הגיעו למסקנה כי אין מקום להגדיר את התיק שלפנינו כנסיבות מיוחדות. דברים אלו נקבעו בין השאר על כך שכושר ההשתכרות כבר היה מנת חלקו של הבעל קודם הנישואין, על העובדה כי מדובר בכושר השתכרות אשר אינו עתיד להמשך זמן רב, ובהתבסס גם על העובדה כי האשה יוצאת היא מחיי הנישואין בעלת רכוש לא מבוטל (ראה לעניין זה דו"ח אקטואר שהוגש לבית הדין האזורי).
על פי האמור יוצא כי מחד אנו מקבלים את טענת ב"כ המשיב כי אין מקום לחלוקת כושר השתכרות עתידי ולהכלילו כנכס בר איזון, אמנם מנגד קובעים אנו כי היה על בית הדין האזורי לשקול שימוש בסעיף 8 (2) ככל הנוגע למשאבים משותפים של בני הזוג לאור פער ההשתכרות הגבוה.
במסגרת שיקול זה על בית הדין לקחת בחשבון מחד כי אכן ישנם פערים ניכרים בין השתכרות המשיב לבין השתכרות המערערת. ומאידך, בפועל המערערת יוצאת מהנישואין עם רכוש ניכר.
עם זאת. לאחר העיון נראה לנו להמליץ לצדדים לשקול בכובד ראש הצעת פשרה בה תינתן אפשרות למערערת לרכוש את חלקו של המשיב בדירה בהתחשב באפשרויות שלה לעמידה בתשלומים להשלמת רכישת חלקו של המשיב בדירה כולל קיזוז רכיב המדור או כל דרך אחרת הנראית להם במו"מ ישיר ביניהם.
לאור האמור פוסק בית הדין כדלהלן:
א. הערעור מתקבל בחלקו.
ב. בית הדין קובע כי אפשרות השתכרות עתידית אינה נחשבת כרכוש אותו יש לחלק במסגרת איזון המשאבים.
ג. בית הדין קובע כי עבודת המשיב במסגרת ה**** נחשבת כמוניטין אישי ולא עסקי.
ד. על הצדדים לפנות לבית הדין האזורי על מנת לקבוע את עמדתו האם יש הצדקה להפעלת סעיף 8 לחוק יחסי ממון בנסיבות מקרה זה.
ה. בית הדין ממליץ לצדדים וב"כ לנהל מו"מ אינטנסיבי לסיום ההליכים במסגרת פשרה שתאפשר למערערת לרכוש את חלקו של המשיב בדירה ובכך לחסוך מעצמם הליכים מיותרים ועגמת נפש.
ו. בית הדין הגדול ייאות לסייע בידי הצדדים אם ישכילו להגיע להסכמה רחבה שהפערים ביניהם לא יהיו גדולים ככל שתתבקש בקשה משותפת.
הרב יצחק אלמליח
נפסק כאמור
מותר לפרסם פס"ד זה לאחר השמטת שמות מזהים.
ניתן ביום כ"ד באדר א התשע"ו (04/03/2016).
הרב נחום שמואל גורטלר הרב יצחק אלמליח הרב מימון נהרי