חיוב כתובה

 הנדון: חיוב כתובה

הצדדים התגרשו לפני כארבעה חדשים. בפנינו תביעת הגרושה (להלן: התובעת) לקבל דמי כתובתה בסך 55,555 ש''ח. לטענת הגרוש (להלן: הנתבע), אין התובעת זכאית לכתובתה משום היותה מורדת מתשמיש וממלאכות, אלימה פיזית ומילולית כלפיו, מקללתו ומכנה אותו בכינויי גנאי, 'משחקת עם הבחורים' בפייסבוק בענייני כיעור, עזבה את הבית מחמת מאיסותה בו, וטענתה שרוצה שלו''ב אינה כנה.

הנתבע הביא את רבו כעד מטעמו, להוכחת טענותיו. התובעת הביאה להגנתה את מכתב הבלנית שמעולם לא חיסרה טבילה במקווה, והכחישה את כל טענות הנתבע.

נשלחו סיכומים מאת ב''כ הצדדים. ב''כ הנתבע העלתה את הטענות הנ''ל, פרשה את ראיותיה ואסמכתאותיה תוך ציטוט מקורות הלכתיים ענפים. ב''כ התובעת השיב לטענות ב"כ הנתבע, שאין הטענות נכונות וממילא הציטוטים ההלכתיים אינם רלוונטיים.

לאחר שביה''ד שמע את הצדדים וב''כ והעדויות באריכות, ולאחר העיון בכל החומר שבתיק, נראה לביה''ד שאף שבפנינו גרסאות המכחישות זו את זו, ולכאורה במצב הזה היה מקום לדון שהנתבע מוחזק בממונו כמ''ש בבית יוסף אה''ע (סי' צח ב) דכיון שהבעל מוחזק בכתובה לא מפקינן מיניה אלא בדבר הברור לדברי הכול, מה גם שהעד הרב [ז'] העיד על אופיו הטוב של הנתבע בפתח עדותו, ואין היודע את האמת העובדתית לאמיתה אלא אחד יחיד ומיוחד ברוך הוא, מכל מקום אין לדיין אלא מה שעיניו רואות בחומר הראיות המונח לפניו, ועיון מדוקדק בטענות ובראיות מביא אותנו למסקנה שעל הנתבע לשלם את מלוא הכתובה לאשתו, בין היתר משום שבמקרה שלנו, העד שהנתבע הביא להגנתו – ויש לציין שהעד עשה רושם של אמינות מובהקת בביה''ד – היה יותר קטגורו מסנגורו, אף שהוא דווקא קרוב משפחה לצד הנתבע (ועכ"פ כשר להעיד לו), ובמקרה זה בפרט, שהנתבע קיבלו על עצמו, עליו לשאת בתוצאת עדותו ללא עוררין.

ואע"פ שכתב הרמב''ם (פ"ז מהל' סנהדרין ה''ב) ובש''ע חו"מ (ריש סי' כב) שמי שקיבל עליו עד קא''פ צריך שיקנו מידו (ועי' בשו''ת הרדב''ז ח''ה סי' פ"ב מ''ש בזה), ואפילו קיבל עליו בבי''ד, אם לא קנו מידו יכול לחזור בו לפני גמר דין, מ''מ בעד אחד כשר כנ''ד, לא שייך דין זה, שהרי אין כאן "קיבל עליו קא''פ", אלא עד אחד כשר יש כאן, ומה לנו ולקבלתו, וא''כ אף שלא קנו מידו, מ''מ הרי עד כשר העיד, ויש לדון כפי שהדין נותן בו.

ועכ''פ, גם בזה שייך לומר – אף שאין מוציאים ממון מעיקר הדין ע"פ ע''א כשר, וגם בנ''ד שלא קיבל אותו עליו בקנין – שמ"מ א''י לחזור בו אחר גמר דין, שהרי הכא נמי, הרי עד לרגע זה שביה''ד פוסק את הדין, לא חזר בו מקבלתו את העד האחד, והוי גמר דין שא''י לחזור בו. ומכאן מודעה רבה לאורייתא שעל ביה''ד המאשר ע''א או עד קא''פ להקפיד לקבל קנין מהבע''ד, כי היכי דלא ליטרח בי דינא בכדי אם יחזור בו לפני גמר דין.

ומ''מ כאמור גם בלא קבלתו את העד בקנין, הרי ע''א כשר מעידו שחייב לשלם כתובת אשתו, ומעיקר הדין די בזה שאין לו עדים להפטר ממנה, ומעמידים אותו על חזקת חיוב. ומה שכתבו הפוס' שהבעל מוחזק בכתובה, היינו בספיקא דדינא, אבל בטענות מוכחשות, לאו כל כמיניה, שאל''כ לא הנחת בת לאאע''ה שתקבל כתובתה, שכל אחד יטען נגד אשתו ככל העולה על רוחו בדבר שאין יודע אלא הוא והיא, ואם אשתו תכחישנו, מה בכך, הרי הוא מוחזק. אלא ודאי רק בספיקא דדינא אמרו, כמ''ש כיו''ב בבית יוסף הנ''ל דאיירי בספיקא דדינא יע''ש, וע''ע בפ"ת אה''ע (קנד סק''ו בשם בית מאיר) וביבי''א ח''ג (חאה''ע סי' כא אות א) ובפד''ר ח''ז (עמ' רכ''ד) ועוד. מעתה ק''ו בנ''ד שיש ע''א המסייע לאשה, ועוד שאר אומדנות כמו שיתבאר להלן, הא ודאי שהבעל בחזקת חיוב לשלם.

ובטרם נדון על סדר סיכומי ב''כ הנתבע וב''כ התובעת, נצטט דברי העד בדיון בביה''ד, תוך שנדגיש קטעים חשובים לדיוננו, לפי שלקמן יוזכרו כמה פעמים, ולמען תהיה התמונה ברורה כבר בשלב זה, ויובן במה דברים אמורים. ואלו דברי העד (פרוט' מתאריך 28/12/15 ש' 103 ואילך):

הופיע הרב [ש' ז'] מוזהר ומעיד:

לא ידוע לי שהאשה [י'] סירבה ללכת למקוה. בשום אופן לא. זה לפי מה שהיא סיפרה לי. לא שמעתי טענה מהבעל שהיא מסרבת ללכת למקוה. התבקשתי על ידי הבעל לבדוק טענתו שכאילו היה לאשתו קשר עם גברים אחרים. לא נאמר לי על בעיה של אישות ביניהם. גם לא בעיות של טבילה. פעם אחת כחודשיים לפני סוף הקשר [מ'] בא אלי נסער מאוד והראה לי בטלפון שאשתו נכנסה למקום כלשהו אולי פייסבוק וניכר על פניו הוא חושש שאשתו מתעסקת עם מישהו אחר. הוא גם אמר לי שחודש וחצי לא היה ביניהם שום קשר. כמו כן סיפר לי על מאורע שהיה עם ההורים שלה שהוא ניסה להתקרב אליה והיא דחתה אותו. למחרת שאלתי אותה הרבה שאלות לראות אם היא התעסקה עם מישהו אחר ואם היא לא אוהבת. שיחה ראשונה היתה יותר מסביב ולא הלכתי לענין באופן ישיר. היה תשובות שמראות על קרירות. לאחר מכן גיליתי שהאהבה עדיין קיימת. האשה התגוננה, ולאחר השיחה השניה חזרתי ל[מ'] ואמרתי לו שלא התגלה שום קשר עם אחר והוא קיבל את הדברים שלי והם חזרו יחד וקיבלתי ממנו מסר שהכול טוב ביחד. הייתי אצלם והמצב היה טוב וראיתי בעיניהם אהבה גדולה. אמרתי ל[מ'] שאם אני אזהה משהו קטן, אני אודיע לו מידית על כך. האשה אמרה לי שלא היה לה שום קשר עם מישהו אחר. הוא קיבל את הדברים והיה שולח לי הודעות חמות ושהכול בסדר. החיים חזרו למסלולם. לא היו הצעות שלי שהאשה לא הסכימה לקבל. גם אחרי ש[מ'] עזב בשבועות לפי דברי [י'] באמצע החג, הוריה לא רצו אותו בחדר וזה היה אצל הוריה, וסיפר שהוא לקח את הדברים שלו מבית הוריה בפסגת זאב והלך ברגל עד שכונת רמות לבית שלו. הבעל אמר לי שהוא מרגיש שהוא לא חי עם אשה. אמר לי ניסיתי ועשיתי ככל יכולתי ולכן לא רצה להמשיך את הנישואין. הוא אמר לאביו שיהיה גירושין ולא רוצה לשמוע דברים אחרים. [י'] לא עזבה את הרצון שלה לשמור את הנישואין במשך שבועיים. היא אף בכתה. לאורך כל הדרך היא רצתה שלום. הכרתי את [מ'] שנתיים לפני והיתה בינינו ידידות נפש. שאלו אותי עוד לפני הנישואין ואמרתי שהוא מוכר לי כאדם טוב מאוד. אני האמנתי עד הרגע האחרון שהזוג הזה יכול היה לחיות יחד, וגם היום אני חושב שהם יכלו להמשיך. המריבות היו על דברים פעוטים. הבנתי שאין שום סיבה לפיצוץ למרות שכל שבועיים היה פיצוץ, ולא הבנתי למה זה קורה. הבנתי שהבעיה היא אימון כללי-לא חשד של גברים זרים. רציתי לבנות ביניהם את האימון ההדדי אבל כל הזמן זה נפל. כנראה שיש בעיה בשורש בענין זה. לא התעסקתי בבירור האירוע בנושא האלימות. לא שמעתי על זה דבר מ[מ']. באתר שהאשה הציגה לי ראיתי שמופיע שם גבר, וזה גרם לי לזמן את [י'].

העד הנ"ל משיב לשאלות באת כוח האב:

אני הזדעזעתי ממה שהבעל הראה לי וממה שאמר. באותו זמן היה לי חשש אמתי שאולי קרה משהו. לא זכור לי ש[מ'] אמר לי אי פעם שיש בעיה בחיי אישות. אכן [מ'] אמר לי הרבה פעמים ש[י'] מורדת. אמרתי לו שאם הדברים באמת כך, אני לא הייתי חי עם אשה כזו, אבל ראיתי ש[מ'] רוצה שלום ורוצה לחיות איתה. לא זכור לי ש[מ'] אמר לי שהיא מסרבת לחיי אישות מלבד פעם אחת ש[מ'] אמר לי שחודש וחצי הם לא היו יחד ואמר שהיא קרירה אליו. רק אחרי שהם נפרדו הוא אמר לי... ביחס לאשה, היא לא אמרה שהיא רוצה להתגרש, תמיד היא שאלה אותי מה הרב אומר. אמרתי לבעל ש[י'] מרגישה שהיא חיה בצל של איומים ופחדים. לא זכור לי שאמרתי לו שהיא רוצה בגירושין. בת דודה של אשתי היא נשואה לאחיו הבעל [מ']. אין לי שום קירבה משפחתית ל[י'].

ועתה הבוא נבוא לטענות ב''כ הצדדים על סדר סיכומיהם:

הטענה על אלימות האשה והקללות וכו'

בסע' 6 לסיכומיה טוענת ב''כ הנתבע ש"התובע הבחין בכך (בהתפרצויות הזעם ושסובלת מהפרעת אישיות בלתי מאובחנת) עוד לפני החתונה כאשר הלכו לקנות תכשיטים" כו'. טענה זו יכולה דווקא שתחזק את כוחה של התובעת, שהרי אם נכון הדבר שידע במום זה של 'התפרצויות הזעם' שלה, ובכל זאת נשא אותה, הרי סבר וקיבל. שמא תאמר שהוא סבר אז שזה חד-פעמי, עכ''פ נוסח הסע' הנ''ל מורה שכבר אז סבר שהיא "סובלת מהפרעות" על סמך אותו אירוע, והדרינן שסבר וקיבל.

ועכ''פ לא הוכח דבר, ואירוע הקומקום שלטענת הנתבע חשב שהיו בו רק מים קרים, ושהיא זו שבאה לשפוך עליו וכו', מלבד הכחשת התובעת בדיון בביה''ד (פרוט' ש' 71-73), ראה מה שהשיב ב''כ התובעת על כך בסע' 16 לתגובתו. ובלאו הכי, אם לדין יש תשובה, שהרי נפסק בהגהת הש"ע (אהע''ז סי' קנד ס''ב): ואם אינו ידוע מי הגורם, אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת, שכל הנשים בחזקת כשרות, ומושיבים ביניהם אחרים לראות בשל מי הרעה הזאת, ואם היא מקללתו 'חינם', יוצאת בלא כתובה. ונראה לי דוקא ברגילה בכך, ואחר ההתראה, וכמו שנתבאר לעיל סימן קט"ו. עכ"ל.

הרי שצריכה התראה ולהיות רגילה בכך, ודוקא במקללתו 'חינם', הא במקללתו כתגובה לצער שמצערה, הרי אין אדם נתפס על צערו, וכמ''ש בבאר היטב (אה''ע סי' קט''ו ס"ק יד בשם הרא''ם) "דוקא על מַגַּן (חינם), אבל אם מכה לה או מצערה הרבה, אין אדם נתפס על צערו". וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר חלק יז (סימן נב) בפס''ד של הגר''י קוליץ זצ''ל מ''ש בזה.

בסע' 7 טוענת ב''כ הנתבע ש"טענות מרשה מוכחות אחת לאחת", אך בדיקת ההוכחות מעלה שאין ראיה שהיא זו שהתחילה. נהפוך הוא, בהתכתבות ביניהם נמצאים סימנים לכך שהתובעת רק החזירה לנתבע על התנהגותו עמה, שזלזל בה שנגעל ממנה וכו'. ועכ"פ לא הוכח שהתחילה בלא סיבה. וראה מה שהגיב ב''כ התובעת בסע' 11 (שציטט את דבריה בהתכתבותה עם הנתבע: "גם אני סולדת ונגעלת בך" כהוכחה לכך שדבריה הקשים הם תגובה לדברים דומים שאמר לה שהוא סולד ממנה), ובסע' 29-30 (שכעסה נבע מכך שבימים רגילים הרחיק אותה, ורק ביום המקווה נזכר בה).