ה"פ 4239-07-15 ח. נ' ח. ואח'

לפני תביעה למתן סעד המצהיר כדלקמן:

1. התובעת הינה הבעלים של מחצית מהזכויות בדירת מגורים הידועה כגוש 11718, חלקה 15,תת חלקה 3 (להלן: "הדירה")

2. התובעת זכאית למחצית מיתרת התמורה שהתקבלה ממימוש הדירה במסגרת כינוס נכסים בתיק הוצל"פ מספר 02-45457-10-6.

3. זכויות התובעת עדיפות על זכויות נושי בעלה-המשיב 1, כולל אלו שרשמו לטובתם הערות אזהרה ולכן יש לצמצם את רישום או תחולת ההערות רק על המחצית השייכת לבעלה ולא על זו השייכת לתובעת.

    

   טרם הדיון וההכרעה בטענות הצדדים, יובאו ולו בקליפת אגוז, טענות ועמדות הצדדים.

    

   גרסת וטענות התובעת:

   התובעת טוענת כאמור כי היא בעלת מחצית מהזכויות בדירה שמומשה עקב חובות שצבר בעלה וכי זכויותיה בדירה גוברות על כל זכויות נושי בעלה מכל סוג שהוא.

    

   התובעת ובעלה נישאו בשנת 1979 ונולדו להם 3 בנות כאשר במסגרת החיים המשותפים הם שיתפו פעולה, כל אחד בתחומו, כדי לקיים ולהחזיק את התא המשפחתי כאשר בשנת 2009 נפרדו אך לא התגרשו באופן פורמלי. לטענת התובעת, הבעל נפל בעסקיו ונקלע לחובות עקב תרגיל עוקץ כלשהו שאיננו רלבנטי להכרעה כאן.

    

   הדירה עצמה נרשמה רק על שם הבעל ברם לטענת התובעת הבעלות בה משותפת והם נטלו יחדיו משכנתא לרכישתה ובשנת 2009 נטלו שוב, יחדיו, משכנתא בסך 700,000 ₪ מתוכה נפרעה המשכנתא הראשונה ויתרת הכסף בסך 300000 ₪ הופנתה לעסקי הבעל. משכנתא זו ניטלה מבנק ירושלים בע"מ.

    

   לגרסת התובעת, היא ומשפחתה גרו בדירה נשוא התביעה משנת 1998 ועד השנים 2005-2006 אז עברו להתגורר בעיר נצרת בבית השייך גם למשפחת בעלה בו היו להם ויש לה כיום קומה שלמה.

   הדירה בחיפה נשוא תיק זה נרכשה בשנת 1997 מחברת שחם שהיא חברה השייכת לבעלה-המשיב 1. כפי הנראה מדובר בדירה מחולקת שחלקה הושכר לאורך השנים, כנראה שאחרי המעבר לנצרת, הושכרה כולה ובין היתר במסגרת מערכת היחסים עם משיבים 2-3 (השימוש במונח "כנראה" נובע מכך שהדברים עולים מגרסתה של התובעת בחקירתה אך אין בנמצא ראיות טובות יותר, יש לציין כי הדבר איננו בעל חשיבות רבה לצורך ההכרעה).

    

   עמדות וטענות המשיבים:

    

   המשיב 1-הבעל מצדד כמובן בטענות התובעת.

   המשיבים 2-3 אשר לא הגישו תשובה מסודרת טוענים להשתקים ומפנים להליכים קודמים שהתנהלו בין הצדדים ושבהם כבר נקבעו הזכויות, לזכות המשיבים 1-2 נרשמה הערת אזהרה על מלוא הזכויות בדירה.

   המשיבים 4-6 מתנגדים לסעד וטוענים כי המבקשת מעולם לא הייתה בעלת הנכס ואם היא טוענת לתחולתה של הלכת השיתוף על הזכויות בדירה הרי הלכה זו מחילה עליה גם מחצית מהחובות שיצר בעלה ומביא לתוצאה זהה גם בשים לב לכך שהחובות כלפיהם נוצרו לפני מועד פרידת התובעת מבעלה.

   המשיב 7 השאיר את ההכרעה לשיקול דעת בית המשפט.

   המשיב 8 חוזר על טענות דומות שהושמעו ע"י המשיבים האחרים, טוען כי הדירה נרכשה מכספי והכנסות הבעל מעסקיו וכי הסכם המשכנתא מעיד כי התובעת איננה לווה אלא ערבה בלבד, המשיב 8 מפנה לכך שהתובעת לא עבדה מעולם ואם תחול חזקת השיתוף, יש לחייב מכוחה גם את התובעת ובכל החובות שהצטברו עד פרידת בני הזוג מה שיכול להביא לצירופה כחייבת בתיק האיחוד של בעלה העומד על כ-8 מיליון ₪.

   המשיב 9-הבנק הבינלאומי הראשון צורף להליך, לכאורה לא קיבל כתב בי דין כלשהו עד שלב הסיכומים ולכן לא יכול היה להגיב בשעתו, רק ביום 6.3.16, ימים ספורים לפני חתימת פסק דין זה, הוגשה הודעה מטעמו ברם היות והמשיב 3 הוא הבנק הממשכן עמו יש לתובעת יריבות ישירה במישור החוזי והקנייני, ההכרעה כאן לא באמת משליכה על אותו מישור והמשיב 9 לא יצא ממילא נפסד בהליך כאן.

    

   ראוי לציין שהתיק נפתח בשעתו בבית משפט המחוזי בנצרת ועם הגשת כתב התביעה שם, הוגשה גם בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על חלוקת מחצית התמורה שהתקבלה ממכירת דירת המגורים במסגרת כינוס הנכסים.

   בהחלטתו של כב' השופט ערפאת טאהא מיום 2.7.15 לא ניתן צו במעמד צד אחד וזאת לאור העובדה שהדירה כבר נמכרה אך נקבע דיון במעמד הצדדים. בית המשפט שם העיר שעל המבקשת לשקול את העברת התיק לבית משפט השלום לאור הסכום שבמחלוקת .

   בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי ביום 8.7.15 הוחלט ע"י כב' השופט טאהא שאין מדובר על סכסוך הנוגע לזכויות בעלות בקרקע אלא במחלוקת שעניינה מי זכאי לקבל את היתרה מהכספים שהתקבלו ממכירת הדירה נשוא הסכסוך ולכן מדובר בתביעה שבמהותה היא תביעה כספית ולכן הסמכות נקבעת לפי שווי הסעד המבוקש קרי הסמכות נתונה לבית המשפט השלום והוחלט על העברת התיק לבית משפט השלום בחיפה.

   התיק הועבר לטיפולי וביום 9.7.15 ניתן צו זמני המורה על עיכוב חלוקת מחצית כספי יתרת תמורת הכינוס בתיק הוצל"פ אשר התקבלה ממימוש דירת המגורים נשוא התיק.

   ביום 1.11.16 התקיים דיון הוכחות במעמד הצדדים, התובעת המתבססת על עדותה בלבד נחקרה וסיכומי הצדדים הוגשו.

    

   דיון

   התובעת איננה מסכימה עם טענות המשיבים ומפנה לפסק הדין בעניין רע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ (2006) (להלן:"פס"ד שלם") על פיו סויגה דירת המגורים ולכן לא ניתן לרדת לנכסי בן הזוג שאיננו חייב לנושים וכל עוד החוב איננו נובע מהנכס עצמו.

    

   כאמור, אין מחלוקת שהדירה היתה רשומה על שם הבעל בלבד, מהחומר והעדויות עולה כי התובעת התגוררה בעבר ומתגוררת גם כיום בעיר נצרת והדירה נשוא התיק היתה מושכרת למשיבים 2-3 ה"ה מחאגנה תקופה לא קצרה כנראה מאז שנת 2006.

   השאלה הראשונה המרכזית בה יש להכריע הינה איזה משטר רכושי חל על בני הזוג?

   כבר בשלב זה יש לומר שטענת המשיבים לפיה עצם היות המבקשת עקרת בית שולל את זכותה בדירה נדחית. עובדת היותה של התובעת עקרת בית כשלעצמה לא שוללת את האפשרות שהדירה אכן נרכשה דרך מאמץ משותף של בני הזוג, אם הבעל עבד והשתכר ואילו האישה טיפלה בילדים או במשק הבית יש לראות בעבודתה זו תרומה למאמץ המשותף שעומד ברעיון של חזקת השיתוף או איזון המשאבים לפי החוק. את הסוגיה בכלל ובשים לב לנסיבות כאן בפרט, יש לבחון בראיה רחבה יותר.

   בני הזוג כאן נישאו זה לזו בשנת 1979, הווה אומר שנישאו לאחר חקיקת חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון").

   בהתאם לחוק יחסי ממון על בני הזוג שנישאו לאחר 1.1.74 חלות הוראותיו של החוק.

   בהתאם לדעת הרוב בע"א 1915/91 יעקובי נגד יעקובי (1995) חזקת או הלכת השיתוף, כפי ששררה טרם חקיקתו לחוק יחסי ממון אינה דרה לצד חוק יחסי ממון.

   בבוא בית המשפט להידרש לשאלות של יחסי ממון שבין בני הזוג, עליו לבחון בראש ובראשנה, מה הוא המשטר הרכושי אשר חל ביחסים שביניהם. נפסק שאין מדובר בשינוי "קוסמטי" אלא בשינוי מהותי. וכפי שצוין בעמ"ש (מחוזי ת"א) 40459-10-10 פלוני נגד אלמונית ((2013) (להלן:"פס"ד פלוני"):

   "כפי שפורט בהרחבה בפרשת יעקובי, משמעות שיתוף בנכסים המתגבש במהלך הנישואין, משמעותו הפיכת חלק מסוים מרכושו של כל אחד מבני הזוג למשותף לשניהם, דהיינו משטר של שותפות כעין קניינית... מנגד, ככל שעסקינן באיזון משאבים לפי חוק יחסי ממון, מדובר על שיתוף אובליגטורי דחוי, אשר משמעותו הפרדה מוחלטת של נכסי בני הזוג. למעשה בהתאם לחוק יחסי ממון, אין זכות לאחד מבני הזוג בנכסי בן הזוג האחר, וכל שזכאי כל אחד מבני הזוג, לאיזון כספי של אותם נכסים שהינם ברי-איזון."

   סעיף 4 לחוק יחסי ממון קובע:

   4.אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני.

    

   לכן עצם הנישואין עצמם אין בהם כדי להקנות ישירות זכות בדירה אלא במידה והנישואין פקעו, במקרה כזה הולכים לפי ההוראה בדבר איזון משאבים שבסעיף 5 לחוק אשר קובע:

   "5.(א)עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –

   (1)נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;

   (2)גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות;

   (3)נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם.

   (ב)בפקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג יבואו, לענין הזכות, לאיזון המשאבים, יורשיו במקומו.

   (ג)בסעיף זה, "כלל נכסי בני הזוג" – לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות.

    

   אולם במקרה דנן, התובעת והמשיב 1 עדיין נשואים ואין ראיה, גם לא טענה, על התרת נישואין או פקיעתם ואף התובעת עצמה מעידה שאין ברצונה להתגרש. ראה דבריה בעת בפרוטוקול עמ' 4 שורות 28:

   "ש. מתי פעם ראשונה היחסים שלכם, את ובן זוגך, עלו על שרטון.

   ת. אחרי שהוא קרס. הוא החל להיות עצבני, לא רציתי שהבנות שלי יראו אותו ככה והוא התרחק. כל היום שלו היה בחיפה. לפעמים היה בא ומבקר. אנחנו לא מסוכסכים. כל אחד חי את חייו. יש לו את הבוררות ובסוף הוא יחזור להיות."

   גם כן בעמ' 7 שורות 16-1:

   "ש. יש הליך בבית הדין הדתי?

   ת. אני לא רוצה להתגרש ולא רוצה להיות אישה גרושה ולכן לא נקטתי בשום הליך שם. אנחנו לא בסכסוך, לא רבנו, עכשיו הוא לחוץ ואי אפשר לחיות בבית אחד. בשנת 2009 הוא נחנק מהמצב שלו, זה השפיע על הבנות גם.

   ש. אין ביניכם סכסוך משפטי?

   ת. לא."

   מצב זה ולו מהפן המשפטי בעייתי מאד מבחינתה של התובעת, מצד אחד מצהירה התובעת כי היא לא מעוניינת להתגרש ולהיפרד מבעלה וכי היא ממתינה ליציאה מהמשבר הכלכלי והאישי קרי נישואיה לא פקעו ומצד שני היא בכל זאת תובעת את חלקה ברכוש "המשותף"

   סעיף 5א לחוק יחסי ממון אשר קובע:

   5א.(א)הזכות לאיזון משאבים לפי סעיף 5 תהיה לכל אחד מבני הזוג אף בטרם פקיעת הנישואין אם הוגשה בקשה לביצועו של הסדר איזון משאבים לפי פרק זה והתקיים אחד מהתנאים המפורטים להלן:

   (1)חלפה שנה מיום שנפתח אחד מההליכים האלה:

   (א)הליך להתרת נישואין;

   (ב)תביעה לחלוקת רכוש בין בני הזוג, לרבות תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין המשותפים לבני הזוג לפי חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, תביעה לפסק דין הצהרתי בדבר זכויות בני הזוג ברכוש, בקשה לביצוע הסדר איזון משאבים לפי פרק זה או בקשה לפי סעיף 11;

   (2)קיים קרע בין בני הזוג או שבני הזוג חיים בנפרד אף אם תחת קורת גג אחת במשך תקופה מצטברת של תשעה חודשים לפחות מתוך תקופה רצופה של שנה; בית המשפט או בית הדין רשאי לקצר את התקופה האמורה בפסקה זו אם ניתנה החלטה שיפוטית המעידה על קיומו של קרע בין בני הזוג.

    

   התובעת הגישה תביעה לפסק דין הצהרתי בבית משפט לענייני משפחה, לא ברור בדיוק מה התרחש שם היות ולא הובאו כל כתבי הטענות וההחלטות הנמצאות בתיק המשפחה אולם ממה שהומצא משם ע"י ב"כ התובעת לרבות החלטת בית המשפט עולה שמדובר על סכסוך בין התובעת לנושים ולא בסכסוך משפחתי ולכן נקבע שם שאין סמכות לדון באותה תביעה. אם כך הדבר, הרי גם בית המשפט לענייני משפחה הגיע למסקנה כי הטענות במישור זה שהובאו לפניו נועדו להגן מפני תביעות נושים ולא כדי להסדיר יחסי ממון בין בני זוג ועניין זה שהוכח גם כאן, משנה את התמונה מקצה לקצה.

   התובעת טוענת שהיא והמשיב 1 בעלה לא חיים ביחד כבר משנת 2009, גם אם אקבל את גרסתה במלואה, הרי סעיף 5א לחוק בא לספק פתרון לבעיה של מצב בו אחד מבני הזוג מסרב לתת גט זאת על מנת שלא לחלק את הרכוש, במקרה (קשה) שכזה בית המשפט יכול להכריז על "גירושין כלכליים" אלא שכאמור אין ראיה ולא בדל ראיה לכך שזה המצב הקיים בעניינו. בבואנו ליישם הוראת חוק אין להתעלם מהתכלית לשמה נועדה – הגנה על בן זוג מפני בן זוגו שיחזיק אותו כבן ערובה.

   זאת ועוד, סעיף 6 לחוק יחסי ממון שהוזכר לעיל אומר במפורש:

   "6.(א)לצורך איזון המשאבים לפי סעיף 5 יש לשום את נכסי כל אחד מבני הזוג, פרט לנכסים שאין לאזן שוויים; משווי הנכסים האמורים של כל בן-זוג יש לנכות את סכום החובות המגיעים ממנו, למעט חובות בקשר לנכסים שאין לאזן שוויים.

   (ב)...

   .....

   הווה אומר שיש לנקות את חובות הבעל לפני איזון המשאבים בין בני הזוג.

   כאמור, טענתה של התובעת הינה שהיא בעלת מחצית מהדירה עקב תחולתה של הלכת השיתוף ולא משום שהיא שילמה בפועל בעבור מחצית מהדירה, זה המקום לציין שהחתימה על מסמכי המשכנתא אינה אינדיקציה בלעדית לבעלות הדירה, בנקים רבים דורשים לצרף באופן פורמלי בן זוג כלווה על מנת להסיר מחסום אפשרי בעתיד למימוש כל הדירה עקב הגנת/התנגדות בן הזוג . האינדיקציה העיקרית להוכחת זכויות בדירה היא הרישום בלשכת רישום המקרקעין כאשר במקרה דנן בו הסתמכו חלק מהנושים על הרישום ופעלו בהתאם לו, מדובר בעניין מהותי ביותר מפניו נדחות כל שאר הטענות.

   בפס"ד יעקובי הנ"ל עלתה מחלוקת בשאלה האם על זוגות שהתחתנו לאחר 1.1.74 חלה דוקטרינת איזון המשאבים בלבד או שמא גם דוקטרינת שיתוף הנכסים . גם אם תאומץ הגישה השנייה (בניגוד לאמור בפס"ד פלוני שאוזכר לעיל) הרי גם במקרה של החלת חזקת השיתוף אין לקבל את התביעה ואדון גם בעניין זה הגם שהוא תיאורטי ככל שמקבלים את פס"ד פלוני:

   נפסק ש"דוקטרינת שיתוף הנכסים, במהותה, התייחסה, בעיקרה, לנכסים שהצטברו במהלך הנישואין, וזאת על בסיס שיתוף בין בני הזוג, המתבטא בהסכמה לשוויון ביניהם, כאשר הם מנהלים אורח חיים תקין ומשקיעים מאמץ משותף, ממנו נובע כי כל מה שנוצר במהלך הנישואין, הוא משותף לבני הזוג בחלקים שווים, ללא קשר לשאלה מי מהם עבר יותר או השקיע יותר."

   (בהפ (מחוזי י-ם) 3108/04 סינמה (שמחה) נגד יעקב כהן (2010), פסקה 296).

   כפי שכבר צוין לעיל, עובדת היות התובעת עקרת בית אין בה כשלעצמה להביא למסקנה שהיא לא עשתה מאמץ משותף שתרם לצבירת הרכוש. וכך נאמר בפ"ד סינמה פסקה 296:

   "על פי חזקה זו, כאשר בני הזוג מקיימים אורח חיים תקין, תוך מאמץ משותף, הרי שהרכוש הנצבר במהלך החיים המשותפים, מצוי בבעלותם המשותפת, אף אם רשום הוא על שם אחד מבני הזוג, או מצוי בחזקתו הבלעדית. ה"מאמץ המשותף", הינו תרומתו של כל אחד מבני הזוג, לשיתוף ולכלכלת הבית. תרומה זו יכול שתהא, בין בהשתכרות מעבודה מחוץ לבית, ובין מעבודה בבית וטיפול בצרכי המשפחה."

   האם חזקת השיתוף מחלצת את התובעת מהסיכון המשפטי שנוצר עקב חובות הבעל ומימוש הדירה בגינם? התובעת בתצהירה מעלה טענות שאינן רלבנטיות למחלוקת כאן כנגד כונס הנכסים על התנהלותו בכל הקשור לחובו של הבעל, מתן הודעות וכיו"ב ברם גם אם נקבל את הטענה לפיה לתובעת יש זכויות בדירה, היא לא נותנת הסבר מדוע בתקופה כה ארוכה היא ישבה בחיבוק ידיים ולא עשתה דבר ואפשרה מצג כולי עלמא על פיו הרישום בלשכת רישום המקרקעין משקף את מצב הזכויות לאשורו. הרי אין ספק שהתובעת ידעה כבר לפני שנת 2009 בה נפרדה מבעלה שבעלה נמצא בחובות שכן לטענתה נפרדו הם בגלל השלכות המצב הכלכלי, ידעה שבדירה מחזיקים המשיבים 2-3 להם מערכת התחייבויות מול בעלה ובכל זאת לא דאגה לרשום את הדירה על שמה או לפחות לרשום הערת אזהרה בעניין אלא אפשרה מצג כולי עלמא, מצג שבסופו של יום גרם למשיבים להסתמך על הרישום ולרשום לזכותם הערות אזהרה על מלוא הזכויות שבדירה.

   ולכן, גם אם נניח, ובניגוד למסקנות שפורטו לעיל, שלתובעת יש זכויות במחצית מהדירה מכוח הלכת השיתוף לה היא טוענת הרי גם לפי הכללים המנחים בהלכת השיתוף הנכסים ביחסים של בני הזוג לבין עצמם וביחסים שבין בני הזוג לבין צדדים שלישיים כגון נושים של בן הזוג הרשום, יש לדחות את טענתו התובעת ולא לאפשר פגיעה בזכויות המשיבים-נושי בעלה.

   זאת ועוד, ב"כ התובעת הפנה כאמור לפס"ד שלם שהוזכר לעיל אלא שלפי פסק דין זה השיתוף בין בני הזוג על בסיס חזקת השיתוף, אינו מתקיים בכל עת ולגבי כל סוגי הנכסים. ישנה הפרדה בין "נכסים משפחתיים" שבהם השיתוף בין בני הזוג חל בכל עת ולכל אורך הזמן, לבין "נכסים עסקיים", אשר ביחס אליהם חזקת השיתוף, "נכנסת לפעולה", רק כאשר מגיעה מערכת יחסים בין בני הזוג אל "מועד קריטי".

   בפס"ד שלם הנ"ל נפסק מפורשות שהלכת השיתוף בין בני הזוג הינה "פרי ההלכה הפסוקה והיא ביטוי מובהק למשפט מקובל נוסח ישראל." כך תיאר הנשיא ברק את הלכת השיתוף באומרו בפסקה 7:

   "הלכת השיתוף בישראל היא פרי ההלכה הפסוקה. היא ביטוי מובהק ל"משפט מקובל" נוסח ישראל (ראו, בג"ץ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2) 221; להלן – פרשת בבלי). הלכת השיתוף יוצרת מערכת דינים מיוחדת של יחסים רכושיים בין בני הזוג. תכניה יונקים מתחומים משפטיים שונים ומגוונים. היא פרי יצירה של בית המשפט, תוך הכלאה של דיני המשפחה בדינים האזרחיים הקיימים ויצירת דינים חדשים. הלכת השיתוף לוקחת בחשבון את העקרונות המיוחדים המונחים ביסודם של דיני המשפחה ואת היסודות המייחדים את מערכת היחסים שבין בני זוג. היא יוצרת הסדר כולל, ייחודי, שבעניינים מסוימים זהה ליחסים הרכושיים שבין זרים ובעניינים אחרים שונה מהם בשל אופיו המשפחתי. מטבע הדברים, השתלבותו של הסדר זה במסגרת דיני הקניין והדינים האזרחיים הכלליים מעוררת קשיים. קשיים אלה ניכרים במיוחד לעניין השפעתה של הלכת השיתוף על צדדים שלישיים (ראו, ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, מט(3) 529 (להלן – פרשת יעקובי); ע"א 3002/93 בן-צבי נ' סיטין, פ"ד מט(3) 5, 16 (להלן - פרשת סיטין)). קשיים אלה טבעיים הם. קיומה של הלכה שיפוטית היוצרת הסדר ייחודי גורר חיכוך טבעי. עם חלק מן הקשיים עלינו להתמודד במסגרת ערעור זה. הפעלתה של הלכת השיתוף מצויה בצומת הדרכים שבין המשפט הפרטי לבין דיני המשפחה."

   וממשיך בית המשפט וקובע מפורשות בפסקה 15 שהלכת השיתוף בזכויות מקבילה לשיתוף בחובות:

   " הנה כי כן, חזקת השיתוף בחובות הינה חזקה מקבילה ומשלימה לחזקת השיתוף בזכויות (ראו עוד בין היתר: פרשת מסטוף, בעמ' 571; ע"א 677/71 דוד נ' דוד, פ"ד כו(2) 457, 461-460 ו-464-463 (להלן - פרשת דוד); ע"א 6557/95 אבנרי נ' אבנרי, פ"ד נא(3) 541, 545-544; ע"א 7442/97 עמית נ' עמית, פ"ד נד(4) 625, 629; ב' שרשבסקי דיני משפחה 161 (מהדורה רביעית מורחבת, 1993); מ' שאוה הדין האישי בישראל 195 (מהדורה רביעית מורחבת, 2001); ש' לוין וא' גרוניס פשיטת רגל 293 (מהדורה שניה, תשס"א-2000)). השיתוף בחובות משלים את השיתוף בזכויות ומשקף את התפיסה לפיה השיתוף המשפחתי מתקיים לא רק בשעת רווחה כי אם גם בשעת מחסור; בני הזוג שותפים הם לא רק לרווחים ולזכויות, כי אם גם להפסדים ולחובות. כך עולה מכוונתם המשוערת של בני זוג, כפי שהיא עולה מחייהם המשותפים ומעמלם המשותף לקיומו ולקידומו של התא המשפחתי. כך גם מתבקש משיקולי צדק. אכן, כפי שמטרתה המרכזית של הלכת השיתוף בזכויות הינה להבטיח חלוקה צודקת ושוויונית של הזכויות שנצברו במהלך החיים המשותפים, כך מטרתה המרכזית של הלכת השיתוף בחובות הינה להבטיח חלוקה שווה וצודקת של החובות שנצברו במהלך החיים המשותפים. "

   (ההדגשה אינה במקור)

   אמנם הלכת השיתוף בחובות ניתנת לסתירה כך למשל כאשר בני הזוג סיכמו כך ביחס לנכס מסוים. בפסיקה אף נקבעו חריגים להחלת הלכת השיתוף בחובות במקרים בהם החובות הם בעלי אופי אישי מובהק ולמשל כאמור בפס"ד שלם בפסקה 16:

   "החזקה בדבר שיתוף בחובות ניתנת לסתירה. יכולים בני זוג להסכים ביניהם שאחד מהם ירכוש נכס או ינהל עסק כלשהו באופן שיהא רכושו הבלעדי ועל סיכונו בלבד (ראו: ע"א 627/70 זאבי נ' זאבי, פ"ד כו(2) 445, 452); פרשת עצמון, בעמ' 448). זאת ועוד, בפסיקה גובשו כמה חריגים המקהים מעוקצה של הלכת השיתוף בחובות, ובכלל זה חובות בעלי אופי אישי מובהק; חובות שנוצרו מהוצאות על רכוש נפרד; הוצאות אשר נעשו תוך כדי הפרת נאמנות, למשל לשם החזקת מאהב או מאהבת (ראו: פרשת לוי, בעמ' 820; פרשת דוד, בעמ' 461; פרשת סיטין, בעמ' 16-7; ע"א 592/79 שצקי נ' סייד, פ"ד לה(4) 402, 414. להלן: פרשת שצקי). על רקע זה לא הוכר כמשותף חוב שנוצר כתוצאה מפעולה חריגה, שהוגדרה כ"מניפולציה כספית", של אחד מבני הזוג (ראו, פרשת גיברשטיין, בעמ' 666). כבהלכת השיתוף בזכויות, כך גם ביחס להלכת השיתוף בחובות: נטל ההוכחה כי חוב מסוים יוצא מתחולת השיתוף בחובות הוא על הצד הטוען זאת (ראו, פרשת דוד, בעמ' 461)."

   (ההדגשה אינה במקור)

   לאור האמור בפסקה לעיל, על התובעת מוטל הנטל להוכיח שמדובר בחוב שהינו אישי של בעלה או נעשה בעקבות מניפולציה כספית של המשיב 1 . אלא שלא רק שאין בדל ראיה בעניין, אין אפילו טענה כזו. כל שנטען הינו שהחוב הוא מעסק של המשיב 1-בעלה, עסק שבשעותיו היפות נהנתה גם התובעת מהכנסותיו ורווחיו. בסיטואציה אחרת, על בסיס אותן טענות אך "בכיוון הפוך", היתה התובעת מן הסתם מבקשת את חלקה בריווחי העסק אם היה מדובר בעסק משגשג ומניב.

   ב"כ התובעת טען שהיות ומדובר בדירת מגורים או בנכס משפחתי אזי חזקת השיתוף הינה אוטומטית. גם טיעון זה איננו מתקבל (בהנחה שחזקת השיתוף חלה ובהתעלם מהחוב "המשותף") שכן ישנו ספק גדול לגבי היות הדירה נשוא התיק דירת מגורים. חרף הוראות הדין הנוקשות, בתי המשפט מגלים לעיתים רגישות מיוחדת כאשר מדובר ב"זריקתה אל הרחוב" של אישה מדירת מגוריה עקב חובות הבעל, יחד עם זאת, רגישות זו אשר פוגעת בנושים איננה קיימת מקום בו הדירה איננה "דירת מגורים" ובוודאי כאשר הדירה היא "דירת השקעה" מובהקת. "דירת מגורים" אין הכוונה לדירה שניתן לגור בה או שהמשפחה גרה בה באיזושהי תקופה אלא הכוונה היא לדירה המשמשת בפועל ובאופן קבוע את בני הזוג כדירת מגורים. הדירה נשוא תיק זה איננה משמשת כדירת מגורים מאז השנים 2005-2006 (התובעת התקשתה לציין תאריך מדויק)

   התובעת בעצמה לא הכחישה את העובדה שבמהלך השנים הרבות שחלפו היא מתגוררת בדירה אחרת בנצרת, לא נטען ומכל מקום לא הוכח שהמעבר לנצרת היה דווקא בגלל הקשיים הכלכליים, הסתבר שהתובעת אף השתתפה בבניית הבניין בו היא גרה בנצרת (למרות שאין זכויות רשומות על שמה בפועל אלא על שם אמו של הבעל). זאת ועוד, המצב מורכב עוד יותר שכן הדירה היתה בכלל מושכרת לחלק מהמשיבים כשמערכת היחסים בינם ולבין המשיב 1 יצרה חובות והתחייבויות מצדו אשר הביאו לרישום הערת אזהרה. התובעת לא נתנה שום הסבר למה המשיבים אכן משלמים עבור הלוואה וחובות שקשורים לדירה מה שמרחיק מאד את התובעת מהדירה כדירת מגוריה. לא הוכח ולא מתקיים כאן שום תנאי המעניק לתובעת זכויות טובות יותר מאלו של בעלה ביחס לנכס שאיננו דירת מגורים אלא נכס שהוא בבחינת השקעה ובנסיבות אחרות-נכס מניב.

   יצוין גם שהערת האזהרה לטובת המשיבים הרשומה על הדירה נרשמה בשנת 2009 לאחר שגרו בה מספר שנים, התובעת כאמור לא עשתה דבר לאורך אותן שנים לפני ואחרי הרישום, רק בדיעבד כשהבינה שכדאי לנסות ולהציל מפני הנושים חלק מהדירה פנתה לבית המשפט לענייני משפחה בשנת 2014 ושם עתירתה לא נענתה, התנהלות זו מיום רכישת הדירה ועד ליום הפניה לבית המשפט לענייני משפחה מדברת בעד עצמה בין אם מדובר בהתנהלות המשקפת את מצב הזכויות האמיתי (קרי הדירה אכן של בעלה), בין אם מדובר בהתנהלות רשלנית ולרשלנות יש תוצאה ומחיר ובין אם מדובר בוויתור מודע על הזכויות ממנו היא מבקשת עתה לחזור.

   התובעת טענה טענות כלפי כונס נכסים אבל אין בטענות האלו כדי להסביר את השיהוי הרב מטעמה ואין בו כדי לפגוע בזכותם של המשיבים שהתבססו על רישום הזכויות, מכל מקום, מישור היסים המשפטיים בינה ולבין הכונס איננו עניין לתיק זה.

   מעבר לצורך יש לקבוע שגם אם היתה חלה על המקרה כאן הלכת שיתוף נכסים המיידית, הרי במקרה (תיאורטי) שכזה המסקנה הייתה שהדירה רשומה על שם הבעל ואילו התובעת היא בעלת זכויות שביושר, אם כך היה, הרי כאשר עומדת זכותה של התובעת מול זכותו של צד שלישי יש להכריע בתחרות זכות זו בהתאם לדיני עסקאות הנוגדות .

   (ראה 3352/07 בנק הפועלים בע"מ נגד קריסטין הורש (2009)).

   בעניינו התובעת לא התגוררה באותה דירה במהלך שנים רבות והדירה אף הייתה מושכרת למשיבים משפחת מחאג'נה ואין כל אינדיקציה לקיום חוסר תום לב מצד המשיבים בעת הסכם ורישום הערת האזהרה ולכן זכותה של התובעת במקרה כזה אינה גוברת על זכותם.

   ניתן להבין לליבה של התובעת, היו תקופות שהיא ובעלה נהנו מחיי רווחה כלכלית, העתיד הכלכלי נראה ורוד ונפילת הבעל בעסקיו קטעה חיים אלו, הניסיון להציל ולו חלק מאותו רכוש לגיטימי ומובן אלא שכדי להתגבר על זכויות הנושים-המשיבים שגם להם חיים כלכליים משלהם, על התובעת לעמוד בנטל המוטל עליה על פי דין ולשכנע בראיות ובפנייה לדין כי זכויותיה עדיפות, במקרה כאן היא לא עמדה בנטל זה ומשכך, נדחית התביעה.

    

   אשר להוצאות, שקלתי את העניין ולא ראיתי מקום להכביד על התובעת עוד יותר, המחלוקת לגיטימית, הדיון היה יעיל וקצר ומשכך כל צד יישא בהוצאותיו.

    

   צו המניעה הזמני שניתן ביום 9.7.15 בתיק זה ושמהותו הייתה עיכוב חלוקת מחצית כספי תמורת הדירה מבוטל.

    

    

    

   ניתן היום, ד' אדר ב' תשע"ו, 14 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.