ת"פ 537-03-15 מדינת ישראל נ' מ'

בהתאם להוראות סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982, אני מודיע על זיכויו של הנאשם מהעבירות המיוחסות לו.

כתב האישום, ההליכים וראיות הצדדים.

1. נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות אלימות כלפי בני משפחתו. האירועים מושא כתב האישום התרחשו ביום 23.2.15 ומיוחס לנאשם כי ביום זה איים על אחיו בפגיעה שלא כדין בגופו בכך שאמר לו כי "יקבור אותו וירצח אותו" וכן שתקף את אמו, בכך שדחף אותה באמצעות ידיו.

    

   בכתב האישום צוין עוד שהנאשם שבר מחשב נייד וכן עקר את דלת חדרו ממקומה, אך לא יוחסה לו כל עבירה בשל כך (ככל הנראה בשל כך שמדובר בציודו האישי).

    

2. הנאשם כפר בעובדות כתב האישום. בתשובה לאישום נטען כי האירוע התרחש על רקע דרישת אחיו לקבל לידיו את מפתחות הדירה וכי במהלך אירוע זה האח הוא ששבר את המחשב ועקר את הדלת מציריה. לאור כך נשמעו ראיות הצדדים.

    

3. מטעם המאשימה העידו אחיו של הנאשם ואמו. על יתר העדים ויתר הסנגור והמסמכים שערכו עדים אלה, הוגשו בהסכמה. הנאשם העיד ולא הביא עדים נוספים. אסקור להלן בקצרה את עיקרי העדויות שנשמעו.

    

4. מר ל' מ' ל' מ' הוא אחיו של הנאשם (להלן – "האח"). האח תיאר כי ביום האירוע הגיע הנאשם הביתה כאשר הוא שתוי. לגרסתו, כאשר ביקש מהנאשם למסור את מפתח הדירה, הוא התעצבן, הפיל ארצה את המחשב, הוציא את דלת חדרו מציריה ודחף את אמם. האח טען כי בהמשך הנאשם נפל "בגלל שהיה מסטול", נפצע בפניו וירד לו דם. ביחס לאיום טען האח כי הנאשם אמר לו שימצא אותו ויהרוג אותו.

    

5. במסגרת החקירה הנגדית עומת האח עם העובדה שהתקשר מספר פעמים למשטרה, אך לא ציין בשיחות אלה דבר הקשור לאלימות שהפגין הנאשם, אלא דווקא את מצבו של הנאשם שנחבל. הסנגור הטיח באח כי הנאשם נפל כתוצאה מכך שהוא דחף את הדלת ופגע בו. במענה לכך, הודה האח כי אכן דחף את הדלת, אך את נפילת הנאשם תלה בכך שהיה שתוי ולא יציב. ביחס לדחיפת האם, טען האח כי הדבר היה במסדרון וכי מדובר היה ב"דחיפה קלה, לא גרמה לה לאבד את היציבות, לא נפלה ולא התיישבה". האח הדגיש כי הוא אוהב את הנאשם וכי כאשר הוא אינו שותה הוא אדם טוב שעוזר בבית.

    

6. הגב' ש' מ' ש' מ' , היא אמו של הנאשם (להלן – האם"). האם תיארה כי הנאשם הגיע הביתה שתוי. בשלב מסוים "הוציא את הדלת והביא לסלון" וכאשר עשה כך אמר לה "למה את עושה ככה" ודחף אותה. בשלב זה היא ביקשה מהאח שיזמין משטרה. כאשר נשאלה אם אמרה לשוטר שהנאשם איים על האח שיהרוג אותו, השיבה שאינה זוכרת והייתה מבולבלת. האם הוסיפה כי אפשר שהנאשם אמר כך, אך היא אינה זוכרת ואף אינה שומעת טוב. ביחס לשבירת המחשב טענה האם כי הנאשם שבר אותו. האם טענה עוד שאינה דוברת עברית כלל (ואכן עדותה נשמעה בתרגום מלא).

    

7. בחקירה הנגדית טענה האם כי האח לא ניסה להיכנס לחדרו של הנאשם. כאשר עומתה עם כך שבעדותה ציינה שהנאשם לא דחף אותה, השיבה שאינה יודעת. בהמשך עומתה שוב עם סתירה זו ותשובתה הייתה "מתי אני אמרתי?". העדה נשאלה היכן הייתה כאשר נדחפה לטענתה והשיבה שהיה זה בסלון ליד הספה. כאשר נשאלה אם בגלל הדחיפה התיישבה על הספה ובכתה השיבה שאינה יודעת.

    

8. המאשימה הגישה בהסכמה את המסמכים הבאים: צילומים; הודעות נאשם; דו"ח עיכוב; הודעות המתנדבים; ודו"ח משל"ט.

    

9. הנאשם בחר להעיד. בעדותו סיפר כי הגיע הביתה ושמע מוזיקה בחדרו. בשלב מסוים אחיו פתח את דלת החדר וביקש ממנו את מפתח הדירה והתפתח ויכוח סביב נושא זה. הנאשם ניסה לסגור את דלת החדר והאח פתח אותה והוציאה מהצירים. הנאשם הוסיף כי בשלב זה האח דחף אותו על מדף שעליו היו מונחים מכשירי חשמל, ומצוי קרוב לדלת. כתוצאה מכך נפל המדף ועמו מכשירי החשמל והנאשם נחבל במצחו. הנאשם טען כי צעק על אחיו בשל כך וקילל אותו והאם ביקשה ממנו שישתוק. הנאשם הכחיש שדחף את אמו.

    

   ביחס לחבלה שנחבל אותו יום, הסביר הנאשם כי אכן שיקר לחוקרים כאשר טען שהיא נגרמה בשל כך שהחליק במקלחת. הנאשם הסביר כי עשה כן על מנת להגן על אחיו, המחזיק רישיון נזק במסגרת עבודתו.

    

10. בחקירה הנגדית עומת הנאשם בעיקר עם גרסתו במשטרה ביחס לחבלה והוא שב על הסברו לפיו לא רצה לפגוע באחיו ולכן מסר גרסה שונה. כן עומת עם הבדלים נוספים בין עדותו בבית המשפט לבין גרסתו במשטרה. הנאשם עמד על כך שאחיו משקר כאשר הוא טוען שאיים עליו. הנאשם שב והכחיש שדחף את האם ואף טען כי היא אינה דוברת אמת "כי אמרו לה לשקר".

     

    הנאשם הגיש כראיה את הודעת האם במשטרה.

     

11. בסיכומיה ביקשה המאשימה להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו. המאשימה הדגישה כי הנאשם הודה ששיקר בחקירה עת טען שנפל במקלחת ואף טען כי חוקרת המשטרה איימה עליו ולכן ביקשה שלא ליתן בו אמון. ביחס לעדי התביעה ביקשה המאשימה ליתן בהם אמון.

     

12. הסנגור טען בסיכומיו טענות קשות (ואפשר שקשות מידי) ביחס להתנהגות המאשימה. נטען כי כתב האישום הוגש משיקולים זרים הקשורים ל"דעות קדומות" כלפי בני העדה האתיופית. לגופו של עניין טען הסנגור כי לא היה כל מקום להגיש את כתב האישום, בוודאי שלא אגב בקשה למעצר עד תום ההליכים, וזאת בשל חומר הראיות שלשיטתו אינו מבוסס דיו ויש בו סתירות רבות, בשים לב לגרסת הנאשם ויתר הראיות התומכות בגרסתו.

     

     

    דיון והכרעה. 

     

13. מהעדויות שהובאו בפני עולה כי הנאשם הגיע לביתו ביום האירוע והתפתח ויכוח בינו לבין אחיו ואמו וזאת על רקע העובדה ששתה אלכוהול. אינני יכול קבוע את רמת שכרותו של הנאשם, אך מקובל עלי שהוא שתה אלכוהול קודם לכן והדבר היה ניכר מהתנהגותו וכך הבינו זאת המתלוננים. מסקנה זו עולה בבירור מגרסת המתנדבים (ת/5, ת/6) אשר הבחינו במצבו של הנאשם זמן קצר לאחר מכן. ההגנה הסכימה לתוכנן של עדויות אלו ומכאן שהדברים הוכחו. על רקע, מצבו כאמור, התבקש הנאשם להחזיר את מפתח הדירה וכך החל האירוע.

     

14. אציין כבר עתה כי לאחר ששמעתי את העדים ועיינתי בראיות שהובאו בפני, לא שוכנעתי ברמה הנדרשת כי הנאשם עבר את העבירות שיוחסו לו. אנמק להלן מסקנתי זו.

     

    האיום על האח.

     

15. ביחס לאירוע זה מדובר במילה מול מילה. האם לא טענה בבית המשפט כי שמעה את דבר האיום ואף כאשר עומתה עם דבריה במשטרה (שם העידה לעניין האיום), לא טענה כי אכן כך שמעה, אלא אמרה כי "יכול להיות הוא אמר לו". יצוין כי הסנגור הגיש את עדותה במשטרה (נ/1) והדגיש כי הוא עושה כן לצורך הוכחת סתירות בלבד. מובן אפוא שלא אעשה שימוש בהודעה זו להוכחת עובדות לחובת הנאשם ואף לא התבקשתי על ידי המאשימה לעשות כן (ע"פ 5459/12 אבו טיר נ' מדינת ישראל (30.7.13); ד"ר אלקנה לייסט, להגיש (אמרת עד תביעה שנחקר בחקירה נגדית כדי להצביע על סתירות בין האמרה במשטרה לעדות בבית המשפט) או לא להגיש ? זוהי השאלה (הסנגור,209). יתרה מזו, נראה כי אמירה זו (בנ/1) דווקא מחלישה את עדויות האם והאח, שכן האח טוען שהאיום נמסר בעברית והאם אינה דוברת עברית כלל. בנתונים אלה, נראה כי עדותה של האם בעניין זה במשטרה "זוהמה" והיא למעשה מסרה דברים שנאמרו לה על ידי אחרים - ככל הנראה האח. נתון זה מחייב בחינה קפדנית של העדויות ומעמיד בספק רב את היכולת לראות בעדותם של השניים כמחזקות האחת את רעותה.

     

     

     

16. אין חולק כי הנאשם נחבל באירוע מושא כתב האישום. בחקירותיו במשטרה טען כי החליק באמבטיה, אך בבית המשפט הסביר כי נפל כתוצאה מכך שאחיו דחף אותו. הנאשם הסביר כי הסתיר עובדה זו בשל כך שלא רצה לפגוע באחיו, המחזיק נשק ברישיון. לאחר שמיעת העדויות אני סבור שגרסה זו יש בה ממש ובוודאי שאין לשלול אותה. גרסתו של האח היא שהנאשם נפל בשל כך שהיה שיכור ובלתי יציב. גרסה זו מתקשה אני לקבל. ראשית, האח הודה כי דחף את דלת חדרו של הנאשם וכי היה מאבק כלשהו בנושא סגירת הדלת. הנאשם טען כי נהדף בשל מאבק זה על מדף המצוי בקרבת הדלת וכך קיבל את המכה במצח. הנאשם הסביר עוד שעקב כך נפלו מכשירי חשמל שהיו על המדף. גרסה זו מוצאת חיזוק ממשי בתמונות ת/1 בהן ניתן לראות את המדף שקרס והציוד החשמלי שנפל בשל כך. המאשימה לא התמודדה עם ראיה זו כלל. כן, אפנה לעדות המתנדבים אשר נשאלו על אודות מצבו של הנאשם וטענו באופן מפורש כי הוא לא התנדנד והיה "מפוקס" ואף הגיב לשאלות ודיבר לעניין. עדויות אלו, אינן מתיישבות עם האפשרות שהנאשם נפל רק בשל כך שהיה שיכור ובלתי יציב, אלא הגיוני יותר שנפל בשל המאבק שהתפתח סביב פתיחת הדלת, גרסה שכאמור מוצאת חיזוק ממשי בתמונות המתארות את הממצאים בזירה.

     

17. לא התעלמתי מכך שהנאשם לא מסר גרסה זו במשטרה ואולם אינני רואה בכך משום פגימה באמינותו, באופן שיביאני לקבל את גרסת האח, בוודאי שלא ברמת הוכחה של מעבר לכל ספק סביר. ראשית, הנאשם הסביר את מניעיו ואינני יכול לקבוע כי מדובר באפשרות בלתי סבירה, אף בנסיבות בהן היה מצוי - עצור בשל תלונת האח. שנית וחשוב יותר, האח עצמו אינו טוען שהנאשם נחבל בנסיבות אחרות, אלא קושר את הנפילה סביב המאבק. ההבדל בין גרסאות הצדדים (כיום) צר וממוקד ועניינו בשאלה האם הנאשם נפל בשל כך שהאח הפעיל כוח על הדלת, או במנותק מכך (ובשל שכרותו). ביחס לשאלה זו, ראינו כי מצב הזירה, כעולה מתמונה ת/1, מתיישב היטב עם גרסת הנאשם וכי עדויות השוטרים בדבר מצב שכרותו של הנאשם, אינן מתיישבות עם גרסת האח ועם האפשרות שנפל רק בשל שכרותו.

     

18. סיכומו של דבר: אינני רואה לקבל את גרסת האח באשר לסיבה בעטיה נחבל הנאשם, אלא בהחלט אפשרי שהחבלה נגרמה בשל כוח שהפעיל האח על הדלת ואשר הביאה לנפילת הנאשם, לחבלתו ולנפילת המדף והציוד. אציין כי קבעתי שגרסת הנאשם בהחלט אפשרית, ואולם נראה כי גרסה זו אף סבירה יותר מגרסת האח, בשים לב למכלול הראיות התומכות בה ואולם אינני נדרש להכריע בדבר ודי שאקבע, כאמור, שגרסתו אפשרית.

     

19. כאן המקום להתעכב על השאלה מי מבין השניים הוציא את הדלת מציריה ומי שבר את המחשב. נושאים אלו אינם מושא אישום כלשהו, ככל הנראה בשל כך שמדובר בציוד השייך לנאשם. עם זאת ובשל חשיבות הנושא לשאלת האמינות הכללית של המעורבים באירוע, אומר את הדברים הבאים. ביחס להוצאת הדלת מציריה, אין אפשרות לקבוע ברמה הנדרשת שהיה זה הנאשם שהוציאהּ דווקא. יש ממש בטענת הסנגור כי לאח הייתה סיבה טובה יותר לעשות כן, שכן גרסת האח הייתה שהנאשם רצה להסתגר בחדר, ואם כך מדוע שיוציא את הדלת מציריה. תוצאה זו (של הוצאת הדלת מציריה) מתיישבת דווקא עם המאבק שניהל האח (כפי שהעיד) לפתיחת הדלת. ביחס לשבירת המחשב, אף תוצאה זו מתיישבת היטב עם נפילת המדף בנסיבות שתוארו לעיל, שכן מהראיות עולה שהמחשב היה אף הוא במקום זה.

     

20. סיכומו של דבר: ביחס לאיום, מדובר במילה מול מילה. בעדותו של האח נמצאו לא מעט כשלים וקשיים, ביחס לאירועי הערב. הראיות האחרות התיישבו דווקא עם גרסת הנאשם. מכאן, שאינני רואה להסתפק בעדותו של האח בלבד על מנת לבסס מסקנה מרשיעה ברמה הנדרשת בפלילים ביחס לאירוע האיום, ואני קובע שאירוע זה לא הוכח.

     

    דחיפת האם.

     

21. בעניין זה העידו גם האח וגם האם ותיארו את אירוע הדחיפה. עם זאת, לא שוכנעתי כי ניתן לבסס מסקנה מרשיעה על עדויות אלה ונותר בי ספק ממשי בעניין זה. אפרט להלן הנימוקים למסקנתי.

     

22. ראשית, יש לזכור, כפי שפורט לעיל, כי האם טענה בהודעתה במשטרה שהנאשם איים על האח. האם הודתה שאינה מבינה עברית והאח טען שהאיום נאמר בעברית. ציינתי לעיל כי מכך עולה אפשרות סבירה שעדותה של האם "זוהמה" ולכן מתחייבת זהירות ממשית בבחינת העדויות ובמיוחד במסקנה שהעדויות (אם הן דומות) מחזקות האחת את רעותה. עוד אציין כי לאור האפשרות הסבירה שהאח הוא דווקא שנקט אלימות כלפי הנאשם, ואף שבר את המחשב, קיים גם מניע אפשרי להפללת הנאשם. על רקע, תובנות אלו אגש לבחון את עדויות האח והאם בנושא.

     

     

     

     

     

23. בעדויות שנמסרו בעניין זה עלו לא מעט סתירות כמפורט להלן:

     

    • האם ציינה כי הדחיפה הייתה "בסלון ליד הספה" (בעמ' 13, בש' 12) ואילו האח טען כי הדחיפה הייתה "במסדרון בין הסלון לחדר מול החדר שלו" (בעמ' 9, בש' 13).

       

    • האח ציין כי מדובר היה בדחיפה קלה וכי האם "לא נפלה ולא התיישבה" (בעמ' 9, בש' 16). האם מנגד טענה בעדותה במשטרה כי כתוצאה מהדחיפה "התנדנדתי וישבתי בסלון" (נ/1, בש' 17).

       

    • בעדותה במשטרה השיבה האם בשלילה לשאלה מפורשת אם הנאשם תקף אותה או דחף אותה. בהמשך העדות נשאלה "האם את בטוחה שאליהו לא דחף אותך" ואז השיבה "לא דחף אותי. כן . כן, דחף אותי שכחתי הוא כן דחף אותי..." (נ/1, בעמ' 2, בש' 14).

       

24. הנה כי כן, העדים סתרו עצמם ביחס למקום התרחשות האירוע ומהותו. בנוסף, האם בחקירתה במשטרה טענה בתחילה שהנאשם לא דחף אותה וזאת במענה לשאלה מפורשת בנושא. רק כאשר נשאלה שוב אם היא "בטוחה שאליהו לא דחף" השיבה שאכן דחף, אך גם זאת לאחר ששללה הדבר שוב ורק אז "נזכרה" בכך. ריבוי הגרסאות והסתירות הברורות, והכל על רקע האפשרות להפללה ולזיהום העדות, אינם מאפשרים לבסס מסקנה מרשיעה בנדון.

     

25. המאשימה לא הצליחה, אפוא, להוכיח ברמה הנדרשת כי הנאשם איים על אחיו ודחף את אמו. אעיר בעניין זה כי לא אוכל שלא להיות שותף לטרוניית הסנגור ביחס לאופן בו נוסחו סיכומי המאשימה, אשר עסקו אך ורק בניסיון לקעקע את אמינות הנאשם ולא התמודדו כלל עם הסתירות והקשיים שבעדויות עדי התביעה. נראה שבכך נשתכח מהמאשימה כלל בסיסי במשפט הפלילי לפיו "עיקרון יסוד הוא שהמשפט הפלילי איננו מתנהל סביב קו ההגנה של הנאשם...גרסתו של הנאשם וקווי ההגנה שהוא מציג בבית המשפט אינן חזות הכול. השאלה המרכזית שעומדת למבחן היא האם עמדה התביעה בנטל ההוכחה מעבר לכל ספק סביר. זוהי תכליתו של המשפט הפלילי" (ע"פ 8704/09 יחזקאל באשה נ' מדינת ישראל (11.11.2012)). לו הייתה מנסה המאשימה להתמודד עם הקשיים שבראיותיה, אפשר שהייתה מבינה שאין די בראיות אלה כדי לבסס מסקנה מרשיעה ולא הייתה עומדת על המשך ניהול ההליך.

     

    אני מזכה את הנאשם מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

     

     

     

    ניתנה היום, ב' ניסן תשע"ו, 10 אפריל 2016, במעמד הצדדים.