פסק דין
העובדות היבשות בתיק זה אינן שנויות במחלוקת.
התובע בנה לעצמו בור מים בשטח מסוים בקרבת ביתו.
הנתבעת מצאה כי בניה זו אינה חוקית וביום 26.02.09 היא הוציאה כנגד התובע צו הפסקת עבודה ונקבע גם מועד לדיון בהוצאת צו להריסה את אשר נבנה.
ההליכים שנתקיימו בעניינו של בור המים מפורטים בסיכומי הנתבעת ולא יכולה להיות מחלוקת כי אלה נתקיימו באופן הוגן ותוך התחשבות בתובע, מתן ארכות ומתן לו יומו להעלות טיעוניו.
ביום 9.7.09 נדחו כל טענות התובע וניתן צו הריסה. על כך ערער התובע לוועדה העליונה וביום 19.10.10 דחתה אף היא את טיעוניו.
משלב זה התנהלות המשיבה הופכת להיות תמוהה.
על אף שההחלטה של הוועדה העליונה היא מיום 19.10.10, הפרוטוקול הודפס רק ביום 18.11.10 והפרוטוקול עם ההחלטה נשלח אל ב"כ התובע רק ביום 13.01.11.
ביום 19.01.11, שישה ימים בלבד לאחר משלוח ההחלטה, מיהרה הנתבעת לבצע את צו ההריסה.
את מורת רוחי מהתנהלות זו של הנתבעת הבעתי במהלך ההליך דנן שוב ושוב.
ההליך החל עם צו הפסקת עבודה ביום 26.02.09 והתנהל בסבלנות ואורך רוח כפי שמתארת הנתבעת בסיכומיה, ונסתיים רק ביום 19.10.10.
גם לאחר סיומו לא מיהרה הנתבעת להביא את הדבר לידיעת התובע והתמהמהה עם משלוח הודעה, ללא הסבר מניח את הדעת, עד ליום 13.01.11.
לא קיבלתי הסבר ונבצר ממני להבין הכיצד קיבל הליך זה דחיפות כה גבוהה עד שצו ההריסה בוצע בפועל שישה ימים בלבד לאחר מכן ביום 19.01.11.
לא יכולה להיות מחלוקת כי התנהלות זו מנעה מן התובע את האפשרות לשקול את צעדיו ולהחליט באיזו דרך לנקוט בעקבות ההחלטה מיום 19.10.10, בתוך כך לשקול את האפשרות להגיש בג"צ, או אולי אף להחליט על ביצוע עצמאי של צו ההריסה.
עובדות אלה, שאינן שנויות במחלוקת, מעלות כמה מחלוקות שאתייחס אליהן להלן.
משלוח ההודעה לתובע
הנתבעת טוענת כי ב"כ התובע קיבל את ההחלטה מיום 19.10.10 ביום 13.01.11 גם באמצעות פקס (סעיף 10 לסיכומים).
טענה זו אין בה כדי להועיל לנתבעת.
ראשית, ספק בעיני אם הודעת פקס יש בה די בנסיבות דנן. העובדה שהנתבעת שלחה את ההודעה גם בדואר רשום היא הנותנת כי גם הנתבעת היתה מודעת לכך שזו הדרך הראויה להעביר את ההחלטה.
שנית, ההחלטה נשלחה בדואר רשום ביום 13.01.11 והיה על הנתבעת לקחת בחשבון לפחות 3 ימים עד שתגיע ליעדה כך שהנתבעת ידעה כי היא אינה מותירה לתובע אלא כ-3 ימים בלבד כדי לפעול.
שלישית, רציונאל זה נכון גם אם אכן ההודעה נשלחה גם בפקס ביום 13.01.11 וגם לו היה התובע מקבל אותה. גם שישה ימים אינם פרק זמן סביר בנסיבות מקרה זה.
כאן המקום לדחות את טענתו של נציג הנתבעת מר זיו (עמוד 18 שורה 3 לפרוטוקול מיום 4.6.13) כי החלטת בג"צ יכולה להינתן בתוך שעות וימים בודדים. אמירה זו יכולה להיות תקפה למקרים בהם יש סיבה אוביקטיבית לדחיפות והיא אינה רלוונטית למקרה דנן.
ודוק. הליך הנמשך שנה וחצי כשבסופו הנתבעת מעכבת את החלטתה במשך שלושה חודשים נוספים, אינו יכול לקבל הצדקה לפעולה דחופה שכזו אשר תחייב את התובע להגיב בתוך שעות או ימים.
רביעית, לגרסת התובע בא כוחו קיבל את ההודעה בדואר רשום רק ביום ההריסה והוא תומך את גרסתו בצילום המעטפה עליה נרשם התאריך בה היא נתקבלה (נספח ג' לתביעה).
גם עניין זה היה על הנתבעת לקחת בחשבון כי לעיתים דואר רשום מתעכב מעבר לזמן הסביר, בטרם היא מיהרה להוציא את הצו אל הפועל.
סיכומו של דבר, גם לו היתה ההחלטה מגיעה לידי התובע ביום בו נשלחה אליו 13.01.11 לא היה בכך כדי להצדיק ביצוע ההריסה ביום 19.01.11. על אחת כמה וכמה כאשר היה על הנתבעת לקחת בחשבון כי ההחלטה תגיע לידי התובע זמן רב לאחר מכן, כפי שקרה בפועל.
על רקע משך הזמן בו התנהל ההליך עד להחלטה האחרונה, אני קובעת כי התנהלות הנתבעת לאחר ההחלטה מיום 19.10.10, הן בעיכוב שליחתה לתובע והן בכך שהזדרזה עד מאד לבצע את ההריסה – היא התנהלות שלא בתום לב.
התנהלות זו של הנתבעת שללה מן התובע את האפשרות לשקול את צעדיו ולהחליט באיזו דרך לנקוט כדי לבטל את רוע הגזירה או אולי להשלים איתה.
הנתבעת שללה מן התובע את הזכות הבסיסית לפנות לערכאות בכך שיצרה מעשה מוגמר.
על הפגיעה בזכותו של התובע זכאי התובע לפיצוי ללא קשר לנזק הממשי.
הנזק לתובע – סיכויי פניה לבג"צ
התובע טוען כי לו היה מגיש עתירה לבג"צ היו לו סיכויים טובים לבטל את רוע הגזירה.
לא שוכנעתי בכך. נהפוך הוא, על פי החומר והטיעונים שהוצגו בפני עמדתי היא כי סיכויי התובע היו נמוכים להביא לתוצאה כי צו ההריסה היה מתבטל והיתה ניתנת לו האפשרות לסיים את בניית הבור.
הנתבעת מבהירה ארוכות בסיכומיה את שלל המכשלות והקשיים אשר היה על התובע להתמודד מולם לו היה מגיש בג"צ, החל מן הכשל בזכויותיו בקרקע בו נחפר הבור, דרך מגבלות קמ"ט המים, מגבלות יעוד הקרקע ועוד שלל קשיים (ראה החלטה מיום 19.10.10 מוצג 10 לתצהיר הנתבעת).
בנוסף מפנה אותי הנתבעת למדיניות בג"צ שלא להתערב בהחלטות כגון אלה, תוך שהיא מביאה ציטוטים מתוך פסיקה.
התובע לא נתן מענה לקשיים אלה.
למרות קשיים אלה, כל עוד טענות התובע לא נדחו על ידי בג"צ לא ניתן לקבוע כי טענותיו חסרות כל סיכוי. יש לשקלל את הסיכוי, גם אם הוא נמוך, בפסיקת הפיצוי.
הנזק לתובע – הרס הבור
התובע טוען כי נזקיו בגין הריסת הבור מגיעים כדי 300,000 ₪ והוא הגיש חוות דעת על כך. בהתאם לכך מחשב התובע את הפיצוי בתביעתו.
הסכום המגיע לתובע כפיצוי בסעיף זה הוא כדי הסיכוי הנמוך שהיה לו לזכות בבג"צ ולא למעלה מכך.
ודוק. לא יכול להיות ספק כי לו היה התובע מגיש בג"צ וזה היה נדחה לא היה התובע זכאי לכל פיצוי על הוצאותיו ונזקיו. התובע בנה בניגוד לדין ובניה זו אינה יכולה ליצור כל זכות.
מאידך, לו היה התובע זוכה בבג"צ ממילא היה זכאי לפיצוי מלא עבור ההריסה שנעשתה שלא כדין.
במצב הדברים כיום, כאשר התובע לא יכול היה להגיש בג"צ – הפיצוי לו הוא זכאי הוא כדי הסיכוי שניתן להעריך להצלחתו בבג"צ, סיכוי שהוא נמוך מאוד, כמפורט לעיל.
הנזק לתובע – הציוד
מוסיף התובע וטוען כי בעיית ההריסה הושחת ציוד שלו והוא זכאי לפיצוי על כך בסך 20,000 ₪, התובע לא הביא כל ראיה על נזקים אלה ואף בתצהירו אין פירוט על כך.
לאור האמור, אני דוחה את התביעה בסעיף זה.
סיכום
בשקלול הסיכויים הקלושים להצלחת הבג"צ מצד אחד, ביחד עם התנהלות הנתבעת שלא בתום לב והפגיעה בזכויות התובע מן הצד האחר, אני מעמידה סכום הפיצוי המגיע לתובע על סך 20,000 ₪.
אני מודעת לכך כי סכום זה נמוך מן הסכום שקבעתי בפסק הדין שבוטל והדבר נעוץ בכך ששוכנעתי, בדבר הסיכויים הנמוכים מאוד של הבג"צ לו היה מוגש על ידי התובע.
בתוך הסכום הנקוב מגולמות גם הוצאות ההליך.
הסכום ישולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
ניתן היום, כ' תמוז תשע"ד, 18 יולי 2014, בהעדר הצדדים.
