עניינים הנכללים במסגרת "הדין", שלגביו נקבע שהם מפורסמות שאינן צריכות ראיה.
(ראו רע"א 5577/08 בנק הפועלים בע"מ נ' פסגות גליל גולן- אגש"ח בע"מ (28/10/08)).
הציבור, או לפחות חלק גדול ממנו, עשוי "להטיל" על הנתבעים 1 - 3 אחריות ישירה או עקיפה לפיגועים הרבים שבוצעו בתקופת אינתיפאדת אל אקצה, וייתכן שהטלת אחריות מעין זו היא מובנת.
עם זאת, אין להתעלם מדיני הראיות, ויש לנקוט משנה זהירות בעת הטלת אחריות למעשים כה חמורים, תוך בירור כל מקרה ומקרה לגופו; אין לומר באופן גורף שכל אירוע של פיגוע חבלני נופל בהכרח לגדר אחת החלופות של "ידיעה שיפוטית".
כך, בתביעה דומה לענייננו, בת"א (מחוזי נצרת) 1214/04 גאון נ' הרשות הפלסטינית (25/11/09) (להלן: עניין גאון), נקבע:
"האירוע שבגינו הוגשה התביעה הינו אירוע קשה, בו מצאו את מותם אזרחים תמימים, ואזרחים אחרים ובהם התובעת – נפצעו. ליבי עם קורבנותיו של מעשה הנבלה שנעשה בידי שני מרצחים. בא כוחה המלומד של התובעת ביקש מבית המשפט, גם אם לא במפורש, להסיק מסקנות אודות אחריותה של הנתבעת, מתוך ידיעות שיש לכולנו מתוך כלי התקשורת השונים, כמי שחיו כאן בשנות האינתיפאדה. פניה זו של התובעת אינה במקומה. מעת שהביאה התובעת את עניינה לפני בית משפט, את עניינה עליה להוכיח בדרכי ההוכחה הקבועים בדין, משמע לפי דיני הראיות הנוהגים בבית המשפט על מנת להוכיח עובדות נטענות... הקושי שבו היא נתקלה בהוכחה נהיר לי, אלא שבית המשפט פועל על פי דיני הראיות, להבדיל ממקומות אחרים, שכללי קביעת העובדות בהם עשויים להיות שונים, כגון במחקר אקדמי (היסטורי או אחר), בידיעה עיתונאית ועוד כיו"ב".
דברים אלו יפים גם לענייננו.
11. אחת האינדיקציות לגבי זהותם האפשרית של המחבלים שביצעו את הפיגוע היא ידיעה עיתונאית שצורפה להודעת משרד התחבורה מיום 17/1/12 (בהודעה זו טען משרד התחבורה כי אין להפנות שאלון לשב"כ בעניין פרטי הפיגוע, מאחר שהוא אינו בעל דין בהליך, והפנה לעיתונים ואתרי אינטרנט חדשותיים).
בידיעה החדשותית שצורפה להודעת משרד התחבורה, נאמר כי מבצע הפיגוע הוא עסאם ריחן, מחבל של הזרוע הצבאית של ארגון החמאס מהכפר טייל, המצוי בשטח בשליטה ביטחונית פלסטינית מלאה, ושמו הופיע ברשימה שהעבירה ישראל לרשות הפלסטינית, ובה שמות המחבלים שישראל דרשה לעצור. בנוסף, נאמר כי הזרוע הצבאית של החמאס, גדודי עז א-דין אל קסאם, נטלה אחריות לפיגוע, ועל פי ההערכה, שני מחבלים נוספים השתתפו בירי לעבר האוטובוס והמכוניות, מטווח רחוק יותר, ונמלטו לשטחי הרשות.
ידיעה מעין זה אינה יכולה להוות תחליף לראיות של ממש או לחוות דעת מומחים. ידיעות עיתונאיות אינן יכולות להוות ראיה לאמיתות התוכן הכלול בהן, בכל הקשור לזהות המחבל וזהות חוליית הטרור שבמסגרתה פעל, כמו גם לקשר בין הנתבעים 1 – 3 למעלליהם.
משרד התחבורה אינו רשאי "לאשר", בשמם של הנתבעים 1 - 3, את קבילותן של ידיעות אלה, וממילא אין המדובר בהודאת בעל דין, כך שמבחינה ראייתית זהות מבצעי הפיגוע נותרה עלומה.
לפיכך, גם הידיעות העיתונאיות שאליהן מפנים התובעים בסיכומיהם (ת/6-ת/7) אינן מבססות את אחריותם של הנתבעים 1 - 3. זהו הדין גם בנוגע למידע על ארגוני הפת"ח, התנזים ו"חללי אל אקצא", שפורסם באתר "ויקיפדיה". אין אף חולק, כי התובעים עצמם שואבים את טענתם בדבר אחריות הנתבעים 1 – 3 מהתקשורת וכן מ"ידע אישי כללי".
בת"א (מחוזי תל אביב-יפו) 1554-07 בן זכאי נ' ערוץ הספורט בע"מ (28/2/10)) כבר נפסק:
"המבקש גם מפנה בסיכומיו למחאה הציבורית שיצרה השקת הערוצים החדשים, ומצרף כתבות שפורסמו ברשת האינטרנט (נספח ג' לסיכומיו) כראיה לנכונות טענותיו. מובן שכתבות אלו חסרות כל משקל ראייתי (זולת היותן בלתי קבילות), והמבקש לא היה ראשי לצרפן לסיכומיו. כפי שמציינת המשיבה 2 בסיכומיה, ובצדק, פרסומים בכלי התקשורת אינם מהווים ראיה קבילה לאמיתות תוכנם, ולא ניתן לבסס עליהם תשתית ראייתית, ולו לכאורית, לנכונות הטענות העולות מכתב התביעה (ראה בג"צ 2148/94 גלברט נ' נשיא בית המשפט העליון, פ"ד מח(3) 573, בעמ' 596)" (פסקה 19 לפסק הדין).
ברגיל, אפילו מאמר מדעי אינו יכול להיות מוגש כראיה עצמאית, שלא אגב דיון בו במסגרת חוות דעת מקצועית (רע"א 9607/10 עצמון נ' חיפה כימיקלים בע"מ (1/3/11); רע"א 9014/12 פלוטקין נ' Smith Kline, Beecham Biologicals Belguim (24/1/13)); קל וחומר שעה שמדובר אך בידיעות עיתונאיות.
12. יש לציין, כי על פי האמור באתר משרד ראש הממשלה, אליו הפנו התובעים (ת/10) (בהנחה שנראה בו כ"רשומה מוסדית"), החמאס והפתח לקחו אחריות על הפיגוע, אך ספק אם ניתן להסתמך על לקיחת אחריות זו, שכן פעמים רבות ארגוני טרור שונים מטעים ולוקחים על עצמם אחריות שאינה קיימת, על מנת להסוות את ארגון הטרור שביצע בפועל את הפיגוע או על מנת לנכס לעצמם "קרדיט" לא להם.
לא ניתן גם לייחס בענייננו, ולצורך הוכחת הטעון הוכחה כאן, משקל ראייתי ממשי לדו"ח דני נוה, שעניינו ההסתה והחינוך לשואה, לאנטישמיות ולאלימות של הילדים ברשות הפלסטינית (זאת, כמובן, מבלי לגרוע מנכונות הנתונים המופיעים בדו"ח).
לצורך הטלת אחריות על הנתבעים 1 - 3 בגין הפיגוע ותוצאותיו המצערות, יש "למתוח קו ישר" בין המחבלים בפיגוע זה וחוליות הטרור במסגרתן פעלו לבין אותם נתבעים, וזאת באמצעות אינדיקציות ראייתיות ממשיות. במילים אחרות, אחריותם של הנתבעים 1 - 3 לפיגוע הספציפי נשוא ההליך הנוכחי, אינה מובנת מאליה, אלא היא טעונה בירור עובדתי באמצעות גורמי הביטחון שאספו את הנתונים הרלוונטיים לגבי זהות המחבלים וארגון הטרור אליו הם שייכים, וטיב הקשר בין מחבלים וארגוני טרור אלה לבין הרשות הפלסטינאית, המועצה הפלסטינאית ומרואן ברגותי. המענה לבירור זה ראוי שיינתן, בין היתר, באמצעות חוות דעת מקצועיות. כל זאת לא נעשה כאן (על אופי וסוג הראיות שיש להגיש כדי להוכיח אחריות בגין פיגועי טרור, כמו גם היקפן, ראו והשוו: רע"א 368/13 הרשות הפלסטינית נ' ליטבק-נורז'יק (23/4/13)).
13. מכאן ניתן אף להבין את דחייתה של התביעה בפרשת גאון הנ"ל. גם שם ביקשה התובעת להתבסס על התקשורת, במיוחד שעה שנתקלה בהעדר שיתוף פעולה מצד רשויות הביטחון, ובנסיבות שבהן נמנעו הנתבעים מהצגת ראיות כלשהן מטעמם. כב' השופט אברהם אברהם קבע (בנוסף לדברים שהבאתי לעיל) כי:
"... כל דבריה [של התובעת] הם בבחינת עדות שמיעה... קרי דברים ששמעה באמצעי התקשרות השונים... גם הדברים העולים מתוך מסמכים אלה אינם עשויים לסייע בהוכחת אחריותה של הנתבעת לאירוע... דבר מכל הטענות שהועלו בכתב התביעה לא הוכח, גם לא זהותם של המפגעים, השתייכותם הארגונית, ועוד... הימנעותה של הנתבעת מהבאת עדים אינה עשויה לחזק ראיות שאינן בנמצא. גם טענת התובעת, לפיה התקשתה להביא ראיות, משום שרשויות המדינה (צה"ל או השב"כ) סרבו לסייע בידה, אינה עשויה לבוא ראיות להוכחת הקשר של הנתבעת לאירוע... המסקנה המתחייבת היא דחייתה של התביעה...".
(ערעור שהגישה התובעת לבית המשפט העליון נדחה ביום 15/5/10 בשל אי הפקדת עירבון – ע"א 212/10).
14. בשולי הדברים אוסיף, כי אחריותו של הנתבע 3, מרואן ברגותי, לביצועם של פיגועי טרור שונים בתקופת אינתיפאדת אל אקצה היא אחריות מוכחת, המוצאת את ביטויה בהכרעת הדין בתפ"ח (מחוזי תל אביב-יפו) 1158/02 מדינת ישראל נ' ברגותי (20/5/04), שבה הורשע ברגותי בשלושה מקרי רצח, ניסיון לרצח, פעילות בארגון טרור, חברות בארגון טרור וקשירת קשר לביצוע פשע.
בהכרעת הדין האמורה נקבע, בין היתר (בסעיף 18):
"כפי שעולה מהראיות שתפורטנה להלן, היה הנאשם מנהיגם של חוליות הטרור מקרב התנזים וגדודי חלל אלאקצא. לפחות חלק מחברי חוליות אלו סרו למרותו, ופעלו על פי המדיניות שהתווה. בנוסף על כך, עולה בבירור מן הראיות שהנאשם סייע למפקדי החוליות ופעילי הטרור באספקת אמצעי לחימה ומימון כספי. במספר מקרים אישר הנאשם מראש ביצוע פיגועים כנגד ישראל...".
למרות מעורבותו הברורה של מרואן ברגותי בהוצאתם לפועל של פיגועי טרור, לא הוכח כי הפיגוע הנדון בענייננו נובע באופן ישיר ממעורבות זו, ולכן לא ניתן לו אחריות לפיגוע הנדון. כל שניתן לקבוע הוא כי מרואן ברגותי פעל במסגרת ארגוני טרור ועודד את ביצועם של פיגועי טרור, אך הקשר בין פעילות זו לבין ביצוע הפיגוע הנוכחי - לא הוכח. אעיר, כי הדעת אף נותנת, כי לו היו ראיות למעורבות כזו, היה נכלל בוודאי הפיגוע המדובר בגדרו של כתב האישום.
15. מטעמים אלו יש לדחות את התביעה כנגד הנתבעים 1 – 3, כמו גם את הודעת צד ג' שהוגשה נגדם מטעם הנתבעים 4 - 5.
אחריות המועצה המקומית עמנואל ומר פרנקנטהל (הנתבעים 4 ו- 5) ואחריות חברת דן ומשרד התחבורה (צדדי ג' 4 ו- 5)
16. התובעים טוענים כי הם לא תיארו לעצמם שאוטובוס 189 שנסע מבני ברק לעמנואל ביום הפיגוע לא היה ממוגן ירי.
מעדויות התובעים 3 - 5 עולה, כי הם הסתמכו על הנחיית אביהם, התובע 1, אשר הנחה אותם לגבי שעות הפעילות של האוטובוסים הממוגנים, לאחר שעיין במנשר שפרסמה המועצה המקומית עמנואל, שעליו חתום מר פרנקנטהל. הם עצמם לא ראו את המנשר.
המנשר מיום 26/11/01 (ת/4) עסק במספר נושאים ועדכונים לחברי היישוב, ובין היתר נכתב בו:
"תודה להשי"ת, לאחר מאבק ממושך, החלו לפעול אוטובוסים ממוגני ירי של חברת "דן" בשעות דלהלן:
מב"ב- 07.15, 12.15, 16.15, 20.15, 23.15.
מעמנואל- 05.40, 09.15, 14.00, 16.00, 21.30.
חברת "דן" הבטיחה כי החל מינואר 2002 יהיו כל הקווים ממוגנים".
בחקירתו הנגדית הדגיש התובע 1 כי הוא הנחה את ילדיו לנסוע באוטובוס ממוגן ירי, בהתאם למנשר:
"ש: איך הם ידעו על איזה אוטובוס לעלות חזרה?
ת: אני כיוונתי אותם. לפי המנשר שהגיע לידיי.
ש: לפני החזרה? זה מה שאמרת להם בבוקר?
ת: זה מה שאמרתי להם בבוקר לפני שיצאו. זה מנשר שפירט לוח זמנים של הקווים עם אוטובוסים ממוגנים בקו הזה.
ש: כלומר אמרת להם לצאת ב- 9:15 בבוקר ולחזור ב-16:15?
ת: כן, אני אגיד לך גם למה. זה גם תאם את הדלקת הנרות".
(עמ' 35 – 36 לפרוטוקול).
בהמשך נשאל התובע 1 האם ניסה לאמת את נכונות האמור במנשר, והשיב בשלילה, בטענה ששם מבטחו במר פרנקנטהל, ואף לא ראה צורך לשאול קרובי משפחה או אחרים האם הם נסעו באוטובוס ממוגן (עמ' 43 - 44 לפרוטוקול).
כלומר, התובע 1 הסתמך באופן מוחלט על האמור במנשר, ולא בדק את האמור בו בדרכים נוספות.
17. אין מחלוקת כי המנשר הופץ בקרב תושבי עמנואל, ובין היתר, הוא נועד למסור מידע לגבי שעות הפעילות של אוטובוסים ממוגני ירי במסלול של עמנואל-בני ברק. אין גם מחלוקת כי קו 189, שנפגע בפיגוע, לא היה ממוגן, וזאת בניגוד לאמור במנשר.
יש לבחון תחילה את הרקע שקדם לפרסומו של המנשר.
אין מחלוקת כי הוחלפו תכתובות והתקיימו ישיבות בין גורמים במשרד התחבורה ובצבא לבין גורמים בחברת דן, בדבר הפעלת אוטובוסים ממוגנים ברחבי יו"ש בתקופת האינתיפאדה. התכתובות והפרוטוקולים של אותן ישיבות צורפו כנספחים לתצהירי הצדדים, ולשם הנוחות אתייחס בעיקר לנספחים שצורפו לתצהירי משרד התחבורה.
הצורך בהפעלת אוטובוסים ממוגנים הועלה על הכתב במכתבו מיום 18/12/00 של מר נחום גבאי, שהיה באותה עת מתאם תחבורה במנהל האזרחי איו"ש. המכתב הופנה למר דני אלפישר, יו"ר אגף התנועה בחברת דן, ובו נאמר:
"בשל הארועים המתמשכים ביו"ש והעדפת תח"צ באוטובוסים ממוגנים של תנועה ברכב פרטי, נוצר צורך ממשי לתגבר את קווי השרות באזור בתוספת נסיעות, התאמת לוחות הזמנים לצרכים וזיקות התושבים.
במצורף מצא נא טבלה המפרטת את הצרכים המיידים לתגבור התחבורה אשר הוכנה במשותף עם ב"כ הישובים, ואודה לך, על אף חסר באמצעים, למצוא דרך להיענות לבקשות במלואן.
יחד עם זאת, והיה ואין לכם אפשרות למלא את הבקשות הנ"ל, בכוונתנו לבחון את ביצוע המטלה על ידי הצעת קיום תוספת הנסיעות הנוספות לחברות לפיתוח של המועצות האזוריות, וזאת כסיוע לקיום התח"צ המופעלת על ידכם- ובאופן זמני בלבד!
אני מצפה לתגובתכם הדחופה אם יש ביכולתכם לבצע את הנסיעות כמפורט בטבלה על מנת לאפשר לי המשך הטיפול". (נספח 1 לתצהיר משרד התחבורה).
כחודש לאחר מכן, ביום 22/1/01, פנה מר מיכאל נגר, ראש אגף תכנון ופיתוח, אל מר נחום גבאי, ובמכתבו טען:
"בהתאם למידע שנמסר לנו בשיחות הטלפוניות, תיקצוב מיגון תחבורה ציבורית נגד ירי יכלול אך ורק את חגורת מיגון בלבד ולא יכלול את השלדות.
ברצוני להבהיר פעם נוספת, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי תיקצוב מיגון האוטובוסים חייב לכלול הן את השלדות והן את חגורות המיגון. זאת משימה לאומית אשר חייבת להיות מתוקצבת על ידי גורם לאומי ממלכתי ואין לפצלה ולהטיל חלק מהתיקצוב על מפעיל התחבורה הציבורית.
את עמדה זאת הצגנו בכל הדיונים ואנו היינו בדעה כי קיימת הסכמה בנושא; לכן השינוי אינו ברור ולא מובן. מסמכי המטה שהכנו הציגו את כל המשמעויות הכלכליות.
בנוסף לזאת, אנו מאיצים בכל הגורמים המטפלים בנושא לזרז הטיפול בו ולהשלימו בהקדם על מנת לאפשר מתן שירותי תחבורה ציבורית לתושבים באופן מובטח ומוגן.
כל עיכוב והתמהמהות עלולה לסכן את הנוסעים (חס וחלילה).
נא טיפולכם לקידום הנושא". (נספח 2).
בהמשך למכתב זה, השיב מר יהודה אלבז, מנהל אגף בכיר תחבורה ציבורית, למר יורם שרעבי, יו"ד מזכירות דן, במכתבו מיום 30/1/01:
"תמוה בעיני תוכן מכתבו של ראש האגף תכנון ופיתוח של דן שבסמך.
מכתב זה אינו תואם את העמדה המשותפת של משרד התחבורה, קואופרטיב דן וקואופרטיב אגד.
להזכירך משרד התחבורה תומך במתן פיצוי לקואופרטיבים על תוספת עלות החזקה הנובעת ממיגון אוטובוסים חדשים.
על פי עמדה זאת, משרד הביטחון צריך לכסות את עלות המיגון ותוספת של 1.5 ₪ לק"מ נסיעה.
מוטב כי תפעל לכך שרק עמדות מוסמכות של הקואופרטיב יקבלו ביטוי". (נספח 4).
יש לציין, ביום 24/1/01 הפנה סא"ל שלמה ועקנין, קצין הגמ"ר, מכתב בעניין מימון מיגון הירי, אשר הופנה אל גורמים שונים וביניהם חברת דן, משרד התחבורה, משרד הבטחון ומועצת יש"ע, ולפיו:
"1. בהמשך למכתב מ-22 ינואר 01 של מר מיכאל נגר המצ"ב, ברצוני להבהיר שמעולם לא הייתה כוונה/אמירה של הח"מ או של מי מהנוכחים בדיונים השונים במשהב"ט בהם נוכחתי באשר למימון רכש פלטפורמות למיגון אוטובוסים לתחבורה ציבורית של קואופרטיב דן באיו"ש.
2. מערכת הביטחון נוהגת לסייע במיגון נגד ירי של אוטובוסים שהקואופרטיבים וחברות ההסעה מעמידים- כך נעשה מתחילת פרוייקט המיגון נגד ירי בשנת 95 ועד היום (לרבות קואופרטיב אגד, דן וביתר תור).
3. לתשומת ליבך והעמדת 12 הפלטפורמות למיגון לאלתר, במיוחד לאור דאגתך לביטחון תושבי איו"ש כפי שמובא במכתבך.
4. לאור אילוצים תקציביים ניאלץ לבחון מחדש את הסכמתנו לממן את עלות המיגון בזמן הקרוב במידה וקואופרטיב דן ימשיך להתמהמה.
5. לידיעתך וטיפולך בהקדם". (נספח 3).
ביום 28/2/01 פורסם דו"ח מס' 3 בעניין תחבורה ציבורית ביו"ש, בעניין מצב התחבורה הציבורית, מטעם המנהל האזרחי איו"ש מתאם תחבורה ומפע"ת, מיום 28/2/01, בו צויין, בין היתר:
"המגמות של ביקוש יתר לתחבורה ציבורית לאוטובוסים נמשכות. עדיין יש העדפה לנסוע באוטובוסים ממוגני ירי על שימוש ברכב פרטי. כמו כן בשל המצאי המצומצם באוטובוסים ממוגני ירי והניצול המירבי של הקיימים יש שחיקה רבה באוטובוסים אלה ו"נפילות" של אוטובוסים הם תדירות. באי כח המפעילים עושים מאמצים רבים להשמיש אוטובוסים שעמדו כתוצאה מליקוי מכני או אחר והמוסכים עובדים לילות כדי להחזיר את האוטובוסים לשירות. בשל עודף המשקל הנוסף כתוצאה מהמיגון נידרש טיפול כפול בכל אוטובוס מהסוג האמור".
בנוסף, צויין במכתב האמור, כי ישנם פחות ליקויים וקשיים בהפעלת קווי השרות של חברת דן, ומרבית הקווים פועלים במלואם, למרות שמעת לעת ישנם קשיים בעמידה בלוח הזמנים.
בסיכום הדו"ח נאמר: "כאמור ככל שהמצב באזור יחמיר יהיה ביקוש גדול יותר לתחבורה ציבורית כפועל יוצא גם ביקוש לאוטובוסים ממוגני ירי. כדי לקים תחבורה ציבורית מסודרת יהיה צורך להכפיל את מצבת האוטובוסים הקיים גם בשל העובדה שפיקוד המרכז חייב הפעלת אוטובוסים מסוג הזה לקווים נוספים...בכל מקרה אנחנו נמשיך לטפל בתחבורה הציבורית ככל יכולתנו כדי להבטיח קיומו של עורק חיים חשוב זה לישובים הישראלים באיו"ש". (נספח 6).
במכתבו מיום 13/3/01 הבהיר סא"ל שלמה ועקנין לקואופרטיבים ולחברות ההסעה, כי החובה לנסיעה באוטובוסים ממוגני ירי היא עפ"י סיווג הציר, ולא עפ"י אופי ההסעה (נספח 8).
ביום 4/6/01 נערך דיווח נוסף על מצב התחבורה הציבורית ביו"ש, דו"ח מס' 4, ובסיכומו קבע מר נחום גבאי, מתאם התחבורה כי: "לאחר הרצת התוספות והשיפורים, שכאמור נקבעו בהתאם לצרכים על בסיס נתונים קיימים, נבדוק את השינויים ובהתאם לזה נבצע שיפורים ככל הדרוש... בכל מקרה מאחר ועתה יש מספיק אוטובוסים ממוגני ירי, נוכל לענות לכל ביקוש צפוי ומיידי" (נספח 11).
ביום 22/8/01 הוציא סא"ל שלמה ועקנין סיכום פגישת עבודה עם הנהלת קואופרטיב דן (נספח 12) במסמך סיכום זה צויין כי מערכת הביטחון הביעה הערכה לפעילות הנחושה של קואופרטיב דן. בנוסף, ניתן פירוט לגבי כמות האוטובוסים באזורים שונים ביו"ש, ובין היתר צויין כי לציר 505, הכולל, בין היתר, את היישוב עמנואל, יוקצו עשרה אוטובוסים. בנוסף, צויין בסיכום הפגישה כי- "קואופרטיב דן יקפיד על הפעלת האוטובוסים ממוגני הירי הקיימים והעתידיים עפי' המפורט לעיל ויוודא כשירות מירבית ורציפה של מעט האוטובוסים הממוגנים הקיימים".
ביום 9/9/01 הפנה מר יוסי ורדי, עוזר שר הבטחון להתיישבות תשתית ואזו"פ, מכתב דחוף אל מר בנציון סלמן, מנכ"ל משרד התחבורה, בו נטען:
"1. מזה תקופה ארוכה מתנהלת עבודת מטה ומשא ומתן עם חברת "דן" באשר למיגון 12 אוטובוסים עליהם התחייבה החברה במסגרת תוכנית המיגון ביש"ע.
2. הבוקר הודיע חברת "דן" למפעל "הארגז" שמרכיב את ערכות המיגון באוטובוסים, כי היא מושכת את הזמנתה לנ"ל.
3. בתקופה של פיגועי ירי בכביש איו"ש אין אנו יכולים לקבל התנהגות זו, אני פונה אליך שתפעל במיידית ע"מ שחברת "דן" תסכם עם חברת "הארגז" את ביצוע מיגון האוטובוסים הנ"ל.
4. כידוע לך חברת "דן" מפעילה את הקווים העמוסים והחשובים בשומרון, וכל יום של עיכוב מגדיל את הסיכון של הפגעות אזרחים הנוסעים באוטובוסים שאינם ממוגני ירי!
5. אבקש התערבותך הדחופה!". (נספח 13).
ביום 9/9/01 התקיימה פגישה בין נציגי משרד התחבורה לבין נציגי קואופרטיב דן בנושא עידוד השימוש בתחבורה ציבורית ביו"ש, שמטרתה אישור התכנית לעידוד השימוש בתחבורה הציבורית באזור יו"ש בצירים מאוימים והגברת התחבורה הציבורית באוטובוסים ממוגני ירי, בו נקבע, בין היתר:
"א. בשלב זה ימשיך לפעול מערך השירות הקיים.
ב. עד ה-1.10.01 יסוכמו התגבורים הנדרשים באוטובוסים ממוגנים בין אם ע"י אוטובוסים של דן ובין עם (צ"ל אם) ע"י קבלני המשנה (או אחרים). בכפוף לתוכנית של הועדה הבינמשרדית. הערה: לגבי הפעלת קבלני משנה ינתן אישור מתאים (זמני) ע"י המפקח על התחבורה". (נספח 14).
בחודש ספטמבר 2001 נערך דו"ח סיכום ביניים - תחבורה ציבורית ממוגנת באיו"ש, שהתייחס, בין היתר, למצב האוטובוסים ממוגני הירי של חברת "דן", ובהקשר זה נקבע:
"לחברת דן כ-10 אוטובוסים ממוגני ירי בלבד.
חברת דן החלה במיגון של כ-12 אוטובוסים נוספים האמורים להיכנס לשירות עד סוף השנה.
חברת דן מגבשת לוח נסיעות וקווי שרות במודל חדש התואם את התפיסה החדשה. החברה אמורה להפעיל לוח נסיעות חדש בכפוף לקצב ההצטיידות באוטובוסים ממוגני ירי.
התוכנית האופרטיבית תגובש עד ל-15.10.2001 ותופעל בהדרגה כאמור לעיל". (נספח 15).
ביום 5/10/01 הפנה פיקוד העורף מכתב אל מנכ"ל משרד התחבורה בעניין מיגון אוטובוסים של חברת "דן", בו נטען, בין היתר: "קיים תקציב למיגון אוטובוסים של קו אופרטיב "דן"; תקציב זה כבר נמצא מספר חודשים במנה"ר וממתין להפעלה מול המפעל הנבחר...אבקש התערבותך לזירוז ההליכים, סיכום המו"מ ומימוש ההתקשרויות בכדי שהאוטובוסים הממוגנים של חברת "דן" יעלו על הכביש לשרות תושבי איו"ש מוקדם ככל שניתן" (נספח 16).
במכתב פנימי של משרד התחבורה מיום 15/10/01, צויין כי: "בשיחה היום עם יו"ר קואופרטיב דן הודיע לי הנ"ל כי הקואופרטיב הזמין את כל האוטובוסים המיועדים למיגון וכי הוא מבקש להביא לדיון בקרן ההצטיידות גם את הקדמת ההצטיידות באוטובוסים נוספים למיגון ע"ח תקציב שנה הבאה" (נספח 17).
במכתבו מיום 24/10/01 הודיע סא"ל שלמה ועקנין כי קואופרטיב דן מפעיל עד כה עשרה אוטובוסים מוגני ירי במרחב השומרון, ו- 12 אוטובוסים נוספים הוכנסו למיגון בימים אלה (נספח 18).
ביום 31/10/01 התקיימה פגישה בין סא"ל ועקנין , מר עתניאל שנלר ונציגי חברת "דן" וחברות הסעה פרטיות, ומסיכומה עולה כי בשלב האמור אמורים היו לפעול שישה אוטובוסים של החברות הפרטיות. בסיכום הפגישה צויינו הימים והשעות שבהם יופעלו קווים 81 ו- 89, וצויין כי כל שאר הנסיעות בקווים 81 ו- 89 על פי לוח דן, יבוצעו על ידי החברות הפרטיות, אשר יעמידו לעניין זה חמישה אוטובוסים ממוגני ירי. בנוסף, סוכם בין הצדדים כי "תחילת הפעלת אוטובוסים ממוגני הירי עפי' המתכונת לעיל, החל ביום שלישי 4 נובמבר 01".
סיכום הדברים הועלה על הכתב והועבר אל מר יורם שרעבי, יו"ר קואופרטיב דן, ביום 1/11/01 (נספח 20).
ביום 1/11/01 הפנה מר נחום גבאי אל גורם במשרד הבטחון מכתב הדורש תוספת של עשרה אוטובוסים על 68 האוטובוסים הקיימים, תוספת המותנית בגיבוי תקציבי (נספח 21).
ביום 9/11/01 השיב משרד הבטחון למר בנציון סלמן, מנכ"ל משרד התחבורה (נספח 22):
"1. כידוע לך נערך הסכם בין הקופראטיבים לתחבורה ציבורית לבין משרד התחבורה והאוצר בגין תשלום נוסף על הוצאות תפעול ואחזקת אוטובוסים ממוגני ירי.
2. עפ"י תכנית למיגון הניוד ביש"ע יש להוסיף למערך התחבורה הציבורית אוטובוסים נוספים ממוגני ירי, המהווים היום מרכיב ביטחון ראשון במעלה.
3. הקופראטיבים לתחבורה מתנים את ביצוע הכנסת שלדות האוטובוסים למפעלי ההרכבה "מרכבים" ו"הארגז" בהתחייבות משרד התחבורה שהתשלום הנוסף שסוכם יבוצע לכל אוטובוס ממוגן ירי שנכנס לשירות.
4. עפ"י הגדרת פיקוד מרכז כל קוי התחבורה הציבורית ביש"ע מחוייבים לאוטובוס ממוגן ירי. קביעה זו מעמידה צורך בתוספת 121 אוטובוסים.
5. בתכנית פקע"ר לשנת 2002 תוקצבו 60 אוטובוסים תחבורה ציבורית נגד ירי".
בסעיף 6 למכתב פורטו על גבי טבלה נתונים לגבי האוטובוסים של חברות ההסעה השונות, ובמסגרתה צויין כי לחברת דן עשרה אוטובוסים קיימים, שניים עשר אוטובוסים במיגון ושלושים וחמישה אוטובוסים נדרשים.
בהתאם לכך, השיב מר שמואל רפאלי למר גבאי, במכתבו מיום 22/11/01 (נספח 23) כי לאחר דיונים שנערכו בנדון, הוחלט על הפעלת נסיעות בשעות ובקווים שצויינו במכתבו, על ידי חברות פרטיות, באמצעות אוטובוסים ממוגני ירי.
במסמך סיכום דיון שנערך ביום 13/12/01, לגבי הוספת האוטובוסים החדשים, נאמר: "עד ל-15.1.2002 יתווספו 12 אוטובוסים חדשים ממוגני ירי ל-10 האוטובוסים הממוגנים הקיימים של "דן". בנוסף על כך, יוכנסו מיידית למיגון במימון משרד הביטחון 10 שלדות מסוג MAN . באופן זה, יועמדו לרשות "דן" 34 אוטובוסים ממוגני ירי". (נספח 24).
בהמשך, המשיך מר גבאי את הפיקוח מצדו על העברת האוטובוסים הממוגנים, וביום 16/12/01 פנה אל מר רפאלי, בבקשה להעביר אליו נתונים לגבי פריסת עשרת האוטובוסים הממוגנים נגד ירי של דן, ולכלול את הפרטים בדבר מספר זיהוי של אוטובוסים, הקווים שבהם פועלים האוטובוסים, מספר שעות הפעילות של האוטובוסים בכל קו (נספח 25).
מר רפאלי עדכן את מר גבאי, כי בעקבות חוסר באוטובוסים ממוגני ירי, בוטלה הנסיעה בקו 189 היוצא בשעה 6:45 מעמנואל (נספח 26). בעקבות כך, פנה מר גבאי אל סא"ל ועקנין, וביקש לאשר לו בכתב שהנסיעות שפורטו במכתבו של מר רפאלי, אינן ניתנות לביצוע מסיבות בטחוניות, בשל העדר אוטובוסים ממוגני ירי בשעות הפעלתן (נספח 27). במקביל, עדכן מר גבאי את מר רפאלי לגבי הקווים ה"בעיתיים" מבחינת מיגון, ולגבי קו 189 ציין כי מתוך שלוש הנסיעות המופיעות במכתבו, מתברר כי הבעיה היא בנסיעה של הקו בשעה 6:45 מעמנואל, אך יתר הנסיעות הן ממוגנות (נספח 28).
18. בענייננו אין מחלוקת כי האוטובוס שנפגע בפיגוע יצא מבני ברק אל עמנואל בשעה 16:15 (סעיף 11 לכתב התביעה, וכן ראו דבריו של התובע 1 בעמ' 35 - 36 לפרוטוקול), ושעה זו לא אוזכרה כ"בעייתית" מבחינת מיגון האוטובוסים (להבדיל מקו 189 שיצא בשעה 6:45 מעמנואל), ובכל זאת, אין מחלוקת, כאמור, שהאוטובוס לא היה ממוגן.
סיכומי המפגשים והתכתובות הרבות שפרטתי לעיל (אולי בהרחבת יתר, אך זאת כדי לתאר את ההשתלשלות המלאה), מעידים על כך שמשרד הבטחון, משרד התחבורה וחברת "דן" פעלו במאמץ משותף על מנת להסדיר את הפעלתם של אוטובוסים ממוגני ירי, באופן שהחברות הפרטיות וחברת דן הפעילו את האוטובוסים הממוגנים, ומשרד התחבורה ומשרד הביטחון פיקחו על הפעלתם ועקבו אחר לוח הזמנים שנקבע לכך.
הרושם שמתקבל הוא, שהגורמים האמורים פעלו לקיום חלקם בהסכמות המשותפות, ואכן הצליחו למגן חלק מהאוטובוסים ולהוסיף מספר לא מבוטל של אוטובוסים ממוגנים למערך האוטובוסים של חברת דן, שחלקם הופעלו על ידי חברות פרטיות. כך לדוגמה, הבהיר מר גבאי, באופן ספציפי לגבי קו 189, כי מרבית האוטובוסים הם ממוגנים, למעט האוטובוס של השעה 6:45, והבהרה זו מעידה, לטעמי, על ניסיונם של הגורמים הרלוונטיים לפעול על פי לוח זמנים מדויק ככל הניתן.
19. התכתובות שפורטו קודם לכן מעידות על פעילותו של משרד התחבורה בתחום מיגון הירי.
פעילות זו מוצאת את ביטויה גם בתצהירו של מר נחום גבאי.
מר גבאי טוען בתצהירו, בין היתר, כי קיימים גורמים רבים המעורבים בקביעת הצורך במיגון, במפרט הטכני, בסוג שלדות האוטובוסים שעליהם יורכב המיגון, בתקצוב ובמקורות המימון, וקבלת עמדותיהם והחלטותיהם דורשת זמן. לטענתו, מיגון האוטובוסים נעשה על ידי מפעל אחד או שניים בארץ, ולכן קצב ההצטיידות באוטובוסים ממוגנים איטי ביותר ואורך חודשים רבים. מר גבאי מוסיף, כי המפקח על התעבורה אינו בודק ואינו מסוגל לבדוק את קיום לוח הזמנים בכל קווי השירות, והפיקוח נעשה על סמך תלונות הציבור על הפרת תנאי הרישיון או אי קיום לוח הזמנים שאושר.
בחקירתו הנגדית העיד מר גבאי:
"ש: אתה היית מודע לזה שההסדר לא יצא לפועל. זה נכון?
ת: הוא יצא לפועל, אבל נמשך מעבר למידה הרצויה.
ש: כלומר...
ת: רצינו אותם אתמול. אבל קיבלנו אותם מחרתיים". (עמ' 152 לפרוטוקול).
בהמשך הדברים, טען מר גבאי: "אנחנו לחצנו, אנחנו ביקשנו, אנחנו דיברנו, אבל אני לא יכול לתפוס את מר רפאלי ולתת לו שתי סטירות ולהגיד לו: תעשה את זה" (עמ' 153 לפרוטוקול).
מר רפאלי טוען בחקירתו הנגדית כי הוא פעל על פי הנחיות ברורות של משרד התחבורה, לגבי מיקום צירי התחבורה שבהם יופעלו האוטובוסים הממוגנים של חברת דן, וכן לגבי אופן הפעלת אוטובוסים ממוגנים של החברות הפרטיות (עמ' 123 - 127 לפרוטוקול).
20. אין מחלוקת, כי תהליך מיגון האוטובוסים הוא תהליך מורכב וממושך מבחינה ביצועית וטכנית, ובהתחשב בכך, בהחלט ייתכן, שהתמשכותו של הליך המיגון, ואי השלמתו עד לאחר קרות הפיגוע המצער, הם פועל יוצא של מורכבות התהליך, וממילא חברת דן או משרד התחבורה אינם חבים בגין כך, אלא הם מצדם עשו ככל יכולתם על מנת ליישם את ההסדר במלואו, על אף הקשיים האוביקטיביים.
מסקנה זו מתיישבת עם טענתו של מר עתניאל שנלר בתצהירו, לפיה ייצור אוטובוס ממוגן אורך מספר חודשים, ולכן היה ברור לצדדים כי משך אספקת אוטובוסים חדשים מצריך פרק זמן ניכר, ובתקופה שעד לאספקת האוטובוסים החדשים, לא נותר אלא להסתפק באוטובוסים הממוגנים הקיימים.
בחקירתו הנגדית, נשאל מר שנלר:
"ש: מתי ההסדר הזה יושם בסופו של דבר?
ת: אינני זוכר את היום המדויק. אני יכול להעיד, שערב קודם, למול אנשי משרד התחבורה, עברתי על רשימה לראות שהכל תקין והכל סגור. ואז הצעתי, כיועץ, להפעיל מלמחרת את הקווים, ורק אז ביקשתי, כשהכל מתחיל לנוע, להתחיל את הפרסום של העניין. דבר שביקשתי שלא ייעשה לפני שהכל מוכן" (עמ' 69 לפרוטוקול).
בנוסף, טוען מר שנלר בתצהירו, כי המועדים שנקבעו בסיכום הדיון מיום 31/10/01 היו מועדי יעד ולא מועדי ציווי, והם נקבעו בכדי לנסות ולקבוע גדרי זמן לביצוע היעדים, אך לא היוו פקודה או הוראה, שכן השגתם תלויה בהשלמת הכנתם לשירות בקו ציבורי של האוטובוסים של החברות הפרטיות.
באופן דומה, טוענת חברת דן בסיכומיה, כי בפגישה האמורה הגיעו הצדדים להסכמה עקרונית בדבר הפעלת האוטובוסים הממוגנים, ואין המדובר בהסכמה מחייבת, שכן אין בידי מי מהצדדים להתחייב בעניין זה.
לעומת זאת, המועצה המקומית טוענת בסיכומיה, כי ההסדר האמור היה אמור להיות מיושם באופן מידי, ואין המדובר בתאריך יעד מעורפל ולא מחייב. מכל מקום, לטענתה, כך היא הבינה אז את פני הדברים.
ודוקו: יש להכריע תחילה לא ברשלנות נטענת של הגופים המעורבים או מי מהם, אלא בשאלה האם הנתבעים 4 – 5 התרשלו בעצם פרסום המנשר, שייתכן שטרם הגיע זמנו.
21. מעיון בנוסח סיכום הפגישה מיום 31/10/01, ניתן להיווכח, כי סוכם לוח זמנים מוגדר להפעלת אוטובוסים לא ממוגנים על ידי חברת דן, וכן נאמר, כי כל שאר הנסיעות בקו 81 ובקו 89 יבוצעו על ידי החברות הפרטיות, אשר יעמידו לעניין זה חמישה אוטובוסים ממוגני ירי. בנוסף, עולה מנוסח סיכום הפגישה, כי מדובר בהסדר זמני שנועד להוות פתרון ביניים עד לקליטתם של 12 אוטובוסים ממוגנים של חברת דן, עד סוף ינואר 2002.
נוסח הדברים בסיכום הפגישה מתיישב יותר עם עמדתה של המועצה המקומית, שכן הסדר המיגון האמור מנוסח בלשון עתיד ללא רמז לאופציה אחרת.
מעבר לכך, הפעלת האוטובוסים הממוגנים על ידי החברות הפרטיות אמורה הייתה להתבצע בחודשים נובמבר-דצמבר 2001, עד לשילובם של אוטובוסים ממוגנים בתוך מערך האוטובוסים של חברת דן, בחודש ינואר 2002 , ולכן פרשנות "מקלה" שלפיה מדובר בהסדר אופציונלי, אינה הגיונית ואינה מתיישבת עם סדר הזמנים הכרונולוגי.
הפיגוע בוצע בקו 189 של חברת דן, ועל פי סיכום הפגישה האמור, מדובר באוטובוס שאמור היה להיות ממוגן, לפחות זו הייתה השאיפה (וכפי הנראה, אמור היה להיות מופעל על ידי חברה פרטית), ומכאן ניתן להבין את המנשר, שנועד לבשר לתושבים על כך.
עם זאת, יש לזכור שהתובעים לא הגישו תביעה כנגד משרד התחבורה, חברת דן, המפעילים הפרטיים או משרד הביטחון. שני הראשונים נתבעו רק בידי המועצה וראשה, כצדדי ג'. אם "נופלת" התביעה, נופלת גם ההודעה לצדדי ג'. בירור אחריותם של הגופים הרלוונטיים האפשריים (לרבות משרד הבטחון והמפעילים הפרטיים, שכלל לא היו צדדים בתיק) לא היה מקיף וממצה דיו.
על פני הדברים הרושם הוא, שמשרד התחבורה פעל ככל יכולתו על מנת לדאוג שהאוטובוסים באזורי יו"ש יהיו ממוגנים (בהתאם לסדר עדיפות בטחוני), וחברת דן השתדלה לשתף פעולה ולפעול על פי הנחיות משרד התחבורה, כך שכל חוסר במיגון כזה או אחר נבע מנסיבות שאינן בשליטתה. ככלות הכל, החברות הפרטיות היו אמורות להפעיל את מרבית האוטובוסים הממוגנים, אך למרות תפקידן המרכזי, לא ברור מה היה חלקן במאמץ המיגון הכולל, לא ברור מה היו התחייבויותיהן כלפי חברת דן, ולמעשה, בהעדר ראיות קונקרטיות בהקשר זה, ומאחר שהן אינן צד להליך, לא ניתן לקבוע דבר בעניין מעורבותן ואחריותן.
22. המועצה המקומית עמנואל אינה שולטת, מטבע הדברים, בהפעלת האוטובוסים ממוגני הירי, ואינה קובעת את לוח הזמנים של נסיעותיהם, ואחריותה מתמצית במסירת מידע רלוונטי לתושבים, התואם את המידע שנמסר לה מאת חברת דן, משרד התחבורה או משרד הביטחון.
בהקשר זה, קיימת מחלוקת עובדתית בסוגיית נסיבות פרסום הנתונים שבמנשר.
מר פרנקנטהל טען בתצהירו כי המנשר פורסם בהסתמך על ההסכמות שבין חברת דן לבין המועצה המקומית עמנואל, ואך ורק בהסתמך עליהן. לטענתו, הדברים פורסמו בצורה מדויקת וללא כל שינויים מהתחייבויותיה של חברת דן, ולמועצה המקומית אין כל מניע או אינטרס בהטעיית הציבור בפרסום מסוג זה. לטענתו, נציגי המועצה המקומית לא הסתפקו בהתחייבותה של חברת דן וערכו ביקורת מעת לעת בתחנת האוטובוס הסמוכה למשרדי המועצה, ווידאו כי אכן פועלים אוטובוסים ממוגני ירי בקו בני ברק-עמנואל, בשעות המופיעות במנשר. מר פרנקנטהל טוען, כי לאחר קבלת ההודעה מחברת דן, לא התקבלה כל תלונה או קובלנה מטעם מי מתושבי המועצה או נוסעי האוטובוס, לפיה האמור במנשר אינו נכון והאוטובוסים אינם ממוגנים.
מר פרנקנטהל מציין בתצהירו, כי נוסח המנשר, כפי שהוצג על ידי התובעים, אינו נכון, שכן המועצה המקומית מעולם לא הציגה מצג לפיו האוטובוסים ממוגנים מפני מטעני נפץ, אלא מפני ירי בלבד.
בחקירתו הנגדית נשאל מר פרנקנטהל לגבי האופן הראוי שבו המועצה וראש המועצה אמורים היו לפעול:
"ש: מי אמור היה להיות אחראי על דברים אלו, על עניין מיגון האוטובוסים מטעם המועצה.
ת: מטעם המועצה לא היה אחראי, אלא הי(ת)ה קצינת בטחון שהיתה אמורה לדעת אם הדבר נעשה או לא.
ש: אתה ראית שהופעל אוטובוס ממוגן של חברה פרטית שהסתובב בעמנואל.
ת: לא זוכר". (עמ' 102).
בהמשך חקירתו הנגדית, טען מר פרנקנטהל, כי גב' גוב ארי, הממונה על מחלקת הבטחון במועצה המקומית, ניגשה אליו בשמחה גדולה, בטענה שסוף סוף אישרה חברת דן את המועדים שבהם יופעלו האוטובוסים הממוגנים. מר פרנקנטהל טען כי הוא שילב את הנתונים שדווחו לו יחד עם הודעות נוספות שהיו אמורות להימסר לתושבים באותה עת, ובמתכונת זו פרסם את המנשר (עמ' 104 לפרוטוקול).
23. מקור "שתילת" ההודעה הרלוונטית במנשר היא אפוא גב' גוב ארי.
בתצהירה, חזרה גב' גוב ארי על גירסתו של מר פרנקנטהל, וטענה כי לאחר "לחצים מסיביים" שהפעילה המועצה, הסכימה חברת דן, באמצעות מר ביטנסקי, להפעיל אוטובוסים ממוגני ירי בקו עמנואל-בני ברק בשעות קבועות.
בחקירתה הנגדית נשאלה גב' גוב ארי על נסיבות עריכת השיחה עם מר ביטנסקי:
"ש: מתי היתה השיחה עם מר בטנסקי.
ת: בשעות הבוקר, שעות היום.
ש: הוא לא כתב שום דבר בכתב.
ת: לא, הוא אמר שהקווים האלה והאלה הם מוגני ירי ובשעות האלה, הוא אמר שזה כבר התחיל.
...
ש: בימים הקודמים התושבים התלוננו שאין אוטובוסים ממוגני ירי, את לא מוודאת שהשירות התחיל אלא מוציאה את המנשר לאחר השיחה עם מר בטנסקי.
ת: נכון.
ש: את יכולה לומר את השעות מה היה כתוב בסיכום.
ת: מה שקיבלתי ממנו זה מה שעשיתי. פחות או יותר זה היה אותם (צ"ל אותן) שעות. אני מקבלת לוח זמנים מחב' דן.
ש: תמיד קיבלת את זמני האוטובוסים בטלפון.
ת: כן, שינויים היו בשיחות טלפון, למעט פעמיים בשנה קיץ חורף שהיינו מקבלים לוח זמנים בכתב.
ש: בנושא כל כך חשוב כמו מעבר מלוח קיץ לחורף מקבלים מנשר בכתב, מן הראוי היה לקבל ממר בטנסקי מנשר לתושבים בכתב.
ת: בדיעבד זה נכון.
ש: תסכימי שבעצם מר בטנסקי הוא סוג של צינור, בינך לבין חב' דן.
ת: מסכימה.
ש: הוא לא מוסמך על דעת עצמו להבטיח.
ת: הוא לא צריך להבטיח אלא להעביר מידע.
ש: את יודעת שיש בקשות שלך שעוברות בצינור(ות) המקובלים, והיית נוכחת בעצמך בפגישות.
ת: נכון.
ש: את יודעת שהוא לא מוסמך לקבל על דעת עצמו.
ת: כן, אך אם הוא העביר אז אני מניחה שהוא קיבל את זה מהגורם המוסמך.
ש: מי פנה למי.
ת: אני התקשרתי אליו, תמיד הייתי מתקשרת אליו בשעות היום.
ש: מתי הוצאת המנשר.
ת: בסוף השיחה הלכתי לראש המועצה עם המזכר". (עמ' 90 - 91 לפרוטוקול).
בהמשך העידה גב' גוב ארי, כי היא אמנם לא ערכה ביקורת פרטנית לגבי מיגונו של כל אוטובוס ואוטובוס אך עם זאת, היא גם לא קיבלה תלונות מתושבים בדבר העדרם של אוטובוסים ממוגנים, בניגוד למצב בעבר, שבו הועלו תלונות מעת לעת (עמ' 92 - 93 לפרוטוקול).
לאחר מכן אישרה גב' גוב ארי, בפני ב"כ משרד התחבורה, כי היא אינה יודעת היכן נמצא המזכר שעליו רשמה את הנתונים שנמסרו לה טלפונית על ידי מר ביטנסקי (עמ' 95 לפרוטוקול).
הרושם שמתקבל הוא, שבתקופה הקודמת לפרסום המנשר (ביום 26/11/01), ההסדר שהוסכם עם חברת דן לגבי הפעלת האוטובוסים הממוגנים לא קוים באופן מלא, והתושבים התלוננו על כך, ומסיבה זו, שמחה גב' גוב ארי בעת ששמעה ממר ביטנסקי על גיבושו של לוח זמנים מסודר להפעלת האוטובוסים הממוגנים.
יודגש, כי אי סדרים בלוח הזמנים של האוטובוסים הממוגנים, ככל שהיה כזה, אינו מעיד בהכרח על התרשלות כלשהי מצד חברת דן או מצד המועצה המקומית, שכן כאמור, חברת דן השתדלה לפעול בהתאם להנחיות משרד התחבורה, והמועצה המקומית, מצדה, פעלה להעביר לתושבים את המידע הרלוונטי לזמני הנסיעות הממוגנות, כפי שהיה ידוע לה.
24. אלא שחברת דן, מצדה, טוענת כי שיחת הטלפון בין מר ביטנסקי לגב' גוב ארי מעולם לא התקיימה, כך שלא ברור על סמך מה פורסם המנשר.
בתצהירו טוען מר ביטנסקי כי הוא מעולם לא נתן הסכמה, לא בשמו ובוודאי שלא בשמה של חברת דן, להפעיל אוטובוסים בשעות המפורטות במנשר, והדבר אף אינו מתקבל על הדעת, בהעדר מצאי אוטובוסים שיאפשר לחברת דן לעמוד בסיכום זה. מר ביטנסקי מדגיש, כי מעולם לא הייתה לו הסמכות לאשר, להתחייב או להסכים בשם חברת דן לכך, ולכן, לטענתו, הטענה מופרכת מיסודה.
מר ביטנסקי טוען, כי חברת דן מחויבת ללוחות זמנים המאושרים על ידי משרד התחבורה, והיא לא קבעה או פרסמה לוחות זמנים אחרים, שלא היו חלק מרישיון הקו שלה. לטענת מר ביטנסקי, פרסום לוח הזמנים במנשר נעשה ביוזמתה המלאה ובאחריותה של המועצה המקומית.
בחקירתו הנגדית, נשאל מר ביטנסקי לגבי אופן ההתנהלות אל מול גב' גוב ארי:
"ש:...האם לפעמים בשיחותיכם היית מוסר לה עדכונים ושינויים כאלה ואחרים בלו"זים שלכם?
ת: לא. לא יכול היה לקרות דבר כזה. אם היה שינוי, זה היה מופיע בסיכומי דיון. אם היו מקבלים החלטה למשל לשנות לו"ז לטובת כזו או אחרת, אז היה יוצא פרוטוקול מול גבאי, היו ישיבות מסודרות. היה יוצא מכתב אל המועצה.
ש: רחל טוענת שהיא הייתה איתך בקשר רצוף, ושהיא חזרה וביקשה ממך שתקדמו את הפעלת הקווים הממוגנים אל ומעמנואל. זה נכון?
ת: כן. כל הזמן. לא יכול לזכור מה התדירות, אבל היא, הייתה לה דאגה כזו.
....
ש: רחל העידה תחת אזהרה וגם נחקרה פה, ואמרה שביום 26.11.01 היא דיברה איתך, בבוקר אותו יום, ושאתה מסרת לה שהאוטובוסים הממוגנים החלו לפעול ושאפילו מסרת לה רשימה של לו"זים שבהם פועלים אוטובוסים כאלה.
...
ת: לא. ממש לא.
ש: היא משקרת?
ת: אני לא אומר לך שהיא משקרת. אני אומר לך שאני, לא אמרתי לה דבר כזה". (עמ' 140 – 141 לפרוטוקול).
בהמשך, שאלתי את מר ביטנסקי האם קרה משהו משמעותי בתקופה הרלוונטית לפרסום המנשר, ומר ביטנסקי השיב:
"...תמיד היה בסוף דיון עם מועצת עמנואל, או כל מועצה, תמיד יצא פרוטוקול והיה רשום בדיוק מה יוצא ואיך יוצא, ויש נוהלים ומשרד התחבורה מאשר, זה לא משהו שנבנה ב"חאפ לאפ"" (עמ' 142 - 143 לפרוטוקול). בנוסף, אישר מר ביטנסקי כי הוא לא ערך רישום של שיחותיה אליו (עמ' 145 לפרוטוקול).
25. אני קובע, כי אין זה סביר שהמועצה המקומית פרסמה את המנשר, סתם כך, ביום 26/11/01, מבלי שקדמה לכך שיחה כלשהי עם חברת דן. התרשמותי היא, כי עדויותיהם של גב' גוב ארי ושל מר פרנקנטהל, בהקשר דברים זה, הן אותנטיות ומהימנות, וגרסתם העובדתית לא הופרכה.
אדגיש, כי אין משמעות הדבר שעדותו של מר ביטנסקי אינה אמינה, שכן ככלות הכל מדובר בהתרחשויות שאירעו לפני למעלה מ- 13 שנים, ובשיחת טלפון שגרתית למדי, ומטבע הדברים, ייתכן ששיחה זו אינה מתועדת היטב בזיכרונו של מר ביטנסקי.
באותה מידה, ומאותה סיבה, ייתכן שגב' גוב ארי אינה זוכרת במדויק את תוכן השיחה, ואת ההסתייגויות המסוימות (וזו רק השערה) שייתכן והובעו על ידי מר ביטנסקי במהלכה, לגבי היקף סמכויותיו לאשר את לוח זמני הנסיעות הממוגנות.
ייתכן שמן הראוי היה לאמת את המידע האמור עם גורם נוסף בחברת דן או לחלופין, לבקש ממר ביטנסקי שיעלה על הכתב את פרטי המידע שמסר בעל פה, וזאת בייחוד על רקע הפרוצדורה הפורמלית הננקטת על ידי חברת דן ומשרד התחבורה, לגבי פרסום לוחות הזמנים של אוטובוסים ממוגנים (כפי שטען מר ביטנסקי, וגירסתו בעניין זה לא הופרכה). מתקבל הרושם, שגב' גוב ארי, באופן מובן, כה התרגשה מקבלתו של לוח זמנים עדכני להפעלתם של אוטובוסים ממוגנים, שהיא מיהרה להודיעו למר פרנקנטהל, ואולי מרוב התרגשות אף נפלה טעות מצד מי מהם ברישום מועדי הנסיעות הממוגנות.
אלא שלא כל טעות עולה בהכרח כדי רשלנות. ראו והשוו: ע"א 2648/09 י. גיל אימפורט בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה יח' (16/5/11):
"... ואולם, לא כל טעות של רשות מינהלית היא כשלעצמה גם עוולה... גם אם במובן הרגשי-ערטילאי (להבדיל מעילה בת פיצוי) יש למערערים טרוניה על המשיבה... בנסיבות אלה אין היא מקימה עילת תביעה; בדומה, במובנים מסוימים, לאותם מקרים בהם קובע המשפט העברי, כי לצד נפגע יש 'תרעומת' – 'זכות להתרעם'... אך לא עילת תביעה ממונית".
שמחתם והתרגשותם של אנשי המועצה המקומית על כך שנמסר להם לוח זמנים עדכני של הנסיעות הממוגנות, הובילו לכך שהם מיהרו לפרסם את לוח הזמנים במסגרת המנשר, מבלי לבדוק ולאמת את לוח הזמנים. על רקע המצב הבטחוני הקשה באותה עת ותלונות התושבים על העדר מיגון מספיק באוטובוסים, אינני רואה במהירות הפעולה כאל התרשלות המקימה חבות נזיקית.
בנוסף, יש לציין כי העובדה שלוח הזמנים שפורסם במנשר שונה במקצת מלוח הזמנים שנקבע בפגישה מיום 31/10/01, אינה ניצבת לחובת המועצה המקומית, אלא הדבר רק מעיד על כך שהמועצה נקטה משנה זהירות, לא מיהרה לפרסם את לוח הזמנים שנקבע בפגישה האמורה, אלא המתינה להודעתה של חברת דן על כך שההסדר ניתן ליישום בפועל, ולמסירתו של לוח זמנים עדכני בהקשר זה, גם אם רק בשיחה טלפונית.
26. אם לסכם פרק זה, ניתן לקבוע כי הסדר המיגון מיום 31/10/01 לא ייושם במלואו בתקופה שלפני הפיגוע, מפאת נסיבות אובייקטיביות שונות, שלא הוכח שהיו באחריותם או בשליטתם של מי מהגורמים המעורבים, וייתכן שהעדר יישום מלא של הסדר המיגון, הוביל לצורך בעדכון לוח הזמנים שבהסדר, ופרסומו לתושבים.
בנוסף, כאמור, התרשמתי כי עדויותיהם של גב' גוב ארי ומר פרנקנטהל בעניין נסיבות פרסום המנשר הן עדויות אמינות. אמינותן של עדויות אלה אינה גורעת מהאפשרות, שנפלה טעות או טעות סופר במידע שפורסם במנשר, שאינה עולה כדי התרשלות.
הגעתי אפוא למסקנה כי התובעים לא נשאו בנטל השכנוע המוטל עליהם להראות, כי המועצה המקומית עמנואל ומר פרנקנטהל התרשלו בפרסום המידע במנשר (לו הייתה נקבעת אחריותם, הייתי בדעה כי הם לא הוכיחו כי חברת דן התרשלה ביישום לוח הזמנים המוסכם, או שמשרד התחבורה התרשל בפיקוח על חברת דן).
לפיכך, דין התביעה כנגד הנתבעים 4 – 5 להידחות, כמו גם ההודעה לצדדי ג' ששלחו נתבעים אלה.
סוגיית קיומו של קשר סיבתי
27. למעלה מן הצורך, ושמא טעיתי במסקנותיי דלעיל, אבחן גם את שאלת הקשר הסיבתי.
הקשר הסיבתי העובדתי נבחן על ידי מבחן ה"סיבה בלעדיה אין" או "מבחן האלמלא", תוך מתן מענה לשלוש שאלות אפשריות:
-
מבחן הצפיות - האם המזיק, כאדם סביר, היה צריך לצפות כי התרשלותו תגרום לנזק. כאשר נטענת טענה של ניתוק קשר סיבתי, יש לבחון האם הייתה צפויה התערבותו של גורם זר;
-
מבחן הסיכון - האם הנזק הוא בתחום הסיכון שיצרה ההתנהגות הרשלנית, וזאת גם אם התוצאה נגרמה על ידי גורם זר מתערב;
-
מבחן השכל הישר - האם התכונות, המאפיינות את ההתרשלות, תרמו בפועל להתהוות התוצאה המזיקה, או שמא התערבותו של הגורם הזר שוללת את קיומו של קשר סיבתי.
(רע"א 4394/09 לנדרמן נ' סגיב הנדסה ושות' (1993) בע"מ (30/12/10); ע"א 8500/06 חוות צברי אורלי בע"מ נ' מדינת ישראל (27/8/12)).
על פי מבחנים אלה, קשר סיבתי בין חבותם של מי מהצדדים לבין הנזק קיים רק ככל שמוכח שמיגון האוטובוס כנדרש היה מונע את פציעותיהם של התובעים.
28. בהקשר זה, הובאו מספר חוות דעת.
מטעם התובעים הוגשה חוות דעתו של מר אבנר רוזנגרטן, מדען מהמכון למידע פורנזי בירושלים.
מר רוזנגרטן כתב בחוות דעתו, כי מתוך דו"ח המעבדה הניידת עולה כי המטען שהופעל נגד האוטובוס מוקם ממערב לציר הנסיעה, כלומר מצד ימין של האוטובוס, ואין ברשותו מידע בדבר מיקומו המדויק של המטען ביחס לכביש, או בדבר כמות חומר הנפץ במטען.
באשר ליעילותם של לוחות מיגון נגד ירי, קבע מר רוזנגרטן:
"5. לוחות מיגון נגד ירי מיועדים לעצירת קליעי רובה. מכאן שהם מסוגלים לעצור קליעים שמהירותם ההתחלתית היא עד 1000 מטרים לשניה.
6. לוחות מיגון אינם יכולים לעצור חלקי מתכת המשולבים במטען חבלה, עקב מהירותם הגבוהה יחסית של חלקים אלו (מהירות התחלתית של יותר מ-5,000 מטרים לשניה).
7. לוחות המיגון יכולים להאט במידה ניכרת (שאיני יודע את שיעורה) חלקי מתכת המשולבים במטען חבלה. אין בידי מידע טכני על לוחות המיגון, כך שאין באפשרותי לחשב את מידת ההאטה הנגרמת לחלקי מתכת המשולבים במטען חבלה".
לאחר מכן קבע מר רוזנגרטן כי נוכחות לוחות מיגון הייתה עשויה להקטין באופן משמעותי את כמות חלקי המתכת שחדרו לאוטובוס, ובעקבות כך, גם גל ההדף, בעקבות הפיצוץ, היה בעל עוצמה נמוכה יותר. בנוסף, מטען החבלה מוקם על הקרקע, ולכן רוב הרסיסים הפוגעניים חדרו לאוטובוס דרך דפנות הפח ולא דרך החלונות, ומכאן כי נוכחותם הייתה גורמת להאטת הרסיסים החודרים לאוטובוס וכן להקטנת כמותם.
בסעיף 14 לחוות דעתו קבע מר רוזנגרטן:
"העדר לוחות מיגון תרם הן להחרפת הפציעות (עקב העדר גורם מקטין אנרגיה), והן להגדלת כמות הגורמים הפוגעים שחדרו לאוטובוס (עקב העדר גורם לעצירת חלקי מתכת). לוחות המיגון אמורים לעצור קליעים בעלי מהירות לוע של עד כ 1,000 מטרים לשניה. מהירות חלקי המתכת המשולבים במטען, אינה ידועה כאמור, אולם העובדה כי חלקם נשאר תקוע בדופן האוטובוס, מעיד כי מהירות זו לא היתה גבוהה יחסית. מכאן שנוכחות לוחות מיגון היתה יכולה למנוע כניסה של מרבית חלקי המתכת אל האוטובוס, וממילא לגרום להקטנת נזקי הגוף של יושבי האוטובוס".
בחקירתו הנגדית, הבהיר מר רוזנגרטן:
"...אני מדבר על לוחות המיגון ואני בא מהצד של הלוחות ולא של המטען, אך כאשר אני מנתח מה שקרה לאוטובוס במקרה זה האמירה שלי "על אחת כמה וכמה" אנחנו רואים במקרה זה שחלק מהאומים נעצרו בפח של האוטובוס, צא ולמד מה היה קורה אם היו מוסיפים עוד חתיכת פח אחת. לכן כתוצאה ממה שאני רואה כתוצאה מיכולת החומר לעצור או לא לעצור משהו ניתן להשליך על האנרגיה שהיתה של אותו משהו ומשם להסיק מסקנות בדבר הריחוק או המיקום של אותו משהו" (עמ' 67 לפרוטוקול).
אני קובע כי למר רוזנגרטן יש את הידע והמומחיות הראויים, ומסקנותיו אף מתיישבות עם ההיגיון ועם ניסיון החיים, בנסיבות העניין.
29. מר ארנון שושני, חבלן מהמטה הארצי של המשטרה בירושלים, ערך חוות דעת, שהוגשה מטעם משרד התחבורה.
בחוות דעת זו נקבע, ראשית, כי מערכת ההפעלה למטען החבלה מוקמה בשטח גבוה, ומטעני החבלה עצמם מוקמו בשיפולי תעלה נמוכה מימין לכביש.
באשר לרסס במטען החבלה ויעילותם האפשרית של לוחות מיגון, קבע מר שושני:
"2. הרסס במטען החבלה:
א. הרסס במטען החבלה הורכב מאומים וחלקי מתכת שמקורם במעטפת המטען, ראה סעיף ה בחוות דעתי בנוגע לאירוע.
ב. מהירות רסס מעין זה המשולב במטעני חבלה מאולתרים אינה ניתנת לקביעה מדויקת ויכולה להיות בטווח שבין 200 מטר לשנייה ועד 1000 מטר לשנייה.
ג. קביעת יכולת המיגון תלויה במספר פרמטרים שאינם ניתנים לקביעה באירוע זה:
1) מהירות הרסס.
2) משקל הרסיס (לא רק האומים).
3) שטח הפנים הפוגע במטרה.
4) לציין כי יש צורך בכול הפרמטרים הנ"ל בכדי לקבוע במדויק יעילות של מיגון.
ד. לוחות מיגון אכן יכולים להאט ואף לעצור רסס מסוג זה וזאת בכפוף לסוג המיגון".
בהתייחס לאפשרות הפחתת הרסס באוטובוס הנדון, קבע מר שושני:
"קביעה חד משמעית בנוגע להפחתת כמות הרסס שחדר לאוטובוס מחייבת פרמטרים נוספים אותם ציינתי בסעיף 2ג' ו-ד' לעיל, ואולם יש לציין כי כל מיגון יפחית במידה מסוימת את מהירות הרסס החודר כמו גם את ההדף החודר וזאת בכפוף לסוג המיגון. לציין כי גם לאחר ההפחתה יתכן רסס שיהיה קטלני".
ניתן להיווכח, כי מר שושני מסכים עם מר רוזנגרטן בכך שכל מיגון באוטובוס יפחית, במידה מסוימת, את מהירות חדירת הרסס ואת מהירות ההדף, אך מר שושני מוסיף הסתייגות מפורשת (שלא נשללה על ידי מר רוזנגרטן), לפיה מיגון האוטובוס אינו בהכרח מונע רסס קטלני.
לאור דברים אלה, אני סבור, כי לא נדרשת מומחיות רבה על מנת לקבוע, שהפחתת מהירות חדירת הרסס והפחתת מהירות ההדף עשויות להקטין, באופן משמעותי, את היקף פציעותיהם של הנוסעים ולהפחית את חומרתן.
מיגון האוטובוס מפחית גם מעוצמת הפגיעה העלולה להיגרם ממטען חבלה, מאותן הסיבות.
לפיכך, לו הייתי מטיל אחריות על מי מהצדדים, לא הייתי שולל אותה, שכן קיים קשר סיבתי בין העדר מיגון האוטובוס לבין נזקיהם (הנטענים) של התובעים.
אשם תורם
30. אדון גם באפשרות קיומו של אשם תורם בענייננו, אף זאת למעלה מן הצורך.
על מנת לקבוע האם מתקיים אשם תורם, יש לבחון האם הניזוק התנהג "כאדם אחראי תוך זהירות סבירה", בהגנה על עצמו מפני הנזק שנוצר (ע"א 8500/06 חוות צברי אורלי בע"מ נ' מדינת ישראל (27/8/12)).
המועצה המקומית עמנואל ומר פרנקנטהל טוענים בסיכומיהם, כי התובעים 3 - 5 בחרו לעלות באופן מודע על אוטובוס שאינו ממוגן ירי, על אף שהם הבחינו בכך, או היו אמורים להבחין בכך, ומכל מקום, מן הראוי היה לשאול את נהג האוטובוס לגבי קיומו של מיגון כנדרש.
באשר לאפשרות ההבחנה של אוטובוס שאינו ממוגן נשאל מר יעקב סיטון:
"ש: אפשר לראות בעין אם אוטובוס ממוגן או לא?
ת: לא זה לא רק בעין, זה שיחות טלפון...
ש: אני שואל שוב- ניתן לראות בעין שאוטובוס הוא ממוגן?
ת: לא אני מוסמך לדעת מה היא יכולה לראות בעין. סביר להניח שכן.
ש: אתה בדקת אם האוטובוסים שנכנסים ויוצאים מהישוב הם ממוגנים?
ת: אני לא נסעתי באוטובוס, לא בדקתי. אני נסעתי ברכב שלי". (עמ' 38 לפרוטוקול).
מר פרנקנטהל, לעומת זאת, טען כי התושבים יודעים כיצד נראה אוטובוס ממוגן (עמ' 108, 118 לפרוטוקול), ויודעים להבחין בו; לטענתו: "...זה הבדל שמים וארץ, החלונות מוגנים אי אפשר לפתוח אותם, הם קצת עכורים, דלת הכניסה היא חזקה".
לטענתו, "כל מי שגר בשומרון ידע את זה" (עמ' 108 לפרוטוקול).
התובעים 3 - 5 טענו בחקירותיהם הנגדיות כי הם עצמם לא עיינו במנשר, אלא הסתמכו באופן מוחלט על הוראת אביהם, לעלות על קו האוטובוס המסוים שעליו עלו, מאחר שהוא אוטובוס ממוגן.
בחקירתה הנגדית, נשאלה גב' שרה סיטון:
"ש: כשעליתם לאוטובוס, שאלתם את הנהג אם מדובר באוטובוס ממוגן?
ת: לא.
ש: ראיתם אם מדובר באוטובוס ממוגן?
ת: לא. אנחנו לא יודעים לזהות".
...
ש: איך את אומרת שלקחתם אוטובוס ממוגן, כשאת אפילו לא יודעת איך נראה אוטובוס ממוגן?
ת: אני סמכתי על המועצה. הם פרסמו מנשר וסמכנו על הפרסומים האלה. אבא שלי אמר לי שזה ממוגן, וסמכתי עליו.
ש: אבא שלך בדק אם זה ממוגן?
ת: הוא הסתמך על המנשר. כנראה. תשאל אותו". (עמ' 52 - 53 לפרוטוקול).
שאלה מעין זו הופנתה אל מר יעקב סיטון:
"ש: כשהם עלו בבוקר לאוטובוס, אתה ניגשת איתם לוודא שבאמת הרכב ממוגן?
ת: לא. לא ניגשתי. האמונה שלי במועצה ובראש המועצה, בשטח?
ת: אני אחזור על התשובה שאמרתי, שאני, כמו שהאמנתי בראש המועצה בעיניים עצומות, באמת תמימה, שכל מה שהיה בישוב היה תחת ידיו, הוא אדם טוב, גם לגבי המיסים ששילמנו. גם לא בדקתי את המיסים ששילמנו. היו אירועים בישוב של כל מיני חגים, שבאמת התקיימו, והאמנתי שגם הדבר הזה מתקיים.
ש: ראית מנשר שיש אוטובוסים, לא נסעת בהם. שאלת קרובי משפחה, חברים, אם הם נסעו באוטובוס ממוגן?
ת: לא. לא שאלתי".
...
ש: אתה חשבת שמן הראוי שהם ייסעו באוטובוס ממוגן. אתה בדקת אם ילדיך יודעים את ההבדל בין אוטובוס ממוגן לאוטובוס שאינו ממוגן?
ת: לא הטרחתי את הילדים שלי לאבחן אם האוטובוס אכן ממוגן.
...
ש: אתה אומר שהסתמכת על כך שיש אוטובוס ממוגן. אני רוצה להבין, האם הייתה אלטרנטיבה, אם לא היה אוטובוס ממוגן באותו זמן- מה הם היו צריכים לעשות? האם נכון שהם היו צריכים לנסוע באוטובוס רגיל כי זה מה שהיה?
ת: אם היו מודיעים לנוסעים שהאוטובוס לא ממוגן, הם היו מתקשרים אליי והייתי מוותר על מנחה וערבית ולוקח אותם". (עמ' 43 - 45 לפרוטוקול).
ניתן להיווכח, ראשית, כי מיגון האוטובוסים היה נושא קריטי עבור בני משפחת סיטון, והילדים התכוונו לעלות אך ורק על אוטובוס ממוגן, שכן הוריהם אסרו עליהם לעלות על אוטובוס שאינו ממוגן. שנית, מר יעקב סיטון הסתמך, באופן מוחלט ובתמימות, על נכונות הנתונים שפורסמו במנשר לגבי זמני הנסיעות של האוטובוסים הממוגנים, ולכן הוא לא העלה על דעתו, שקיימת אפשרות, שלמרות האמור במנשר, קו האוטובוס 189 שנסע מבני ברק לעמנואל אינו ממוגן, וממילא לא חשב שעליו לבדוק זאת בעצמו.
הילדים הסתמכו באופן מוחלט על דברי אביהם, ביודעם שהנחייתו מבוססת על הפרסום במנשר, וממילא לא העלו על דעתם שעליהם לבדוק בעצמם האם האוטובוס ממוגן או לשאול את נהג האוטובוס על כך. יש להתחשב גם בגילם הצעיר במועד הפיגוע, שגם הוא השפיע על שיקול דעתם ומידת זהירותם.
31. בנסיבות העניין, איני סבור שדוקטרינת האשם התורם מתקיימת בענייננו; לא ניתן לצפות מהתושבים בכלל, ומבני עשרה בפרט, שיהיו בקיאים בתחום מיגון האוטובוסים או להטיל עליהם נטל של בדיקת נכונותו של כל מידע שנמסר להם, באופן רשמי, מאת הרשות המקומית. מכל מקום, לא ניתן לקבוע כי בנסיבות העניין התובעים התנהגו באופן בלתי אחראי או שלא בזהירות סבירה.
סיכום
32. זוהי תביעת פיצויים שהוגשה בעקבות פציעתם המצערת של התובעים 3 – 5 בפיגוע הקשה שאירע ביום 12/12/01, עת הופעל מטען חבלה רב עוצמה בשילוב ירי, כנגד קו האוטובוס 189, שנסע מבני ברק לעמנואל.
למרות הכאב וההזדהות עם הנפגעים ומשפחתם ולמרות הכעס המופנה כלפי ארגוני הטרור, יש לבחון ולנתח מקרה זה באופן אובייקטיבי על פי כללי הראיות הרגילים, ובראש ובראשונה, על פי הכלל לפיו נטל הראיה והשכנוע מוטל על התובעים.
כפי שפרטתי לעיל, הגעתי למסקנה כי אחריות הנתבעים 1 – 3 לא הוכחה כנדרש.
בנוסף, לא ניתן לקבוע כי התנהגותם והתנהלותם של הנתבעים 4 – 5 עלתה כדי התרשלות.
התביעה נדחית, וכך גם ההודעות לצדדי ג'.
בנסיבות העניין, יישא כל צד בהוצאותיו.
ניתן היום, ט' תמוז תשע"ד, 07 יולי 2014, בהעדר הצדדים.
