נדחתה עתירתו של המבקש להכרה בו כזכאי שיקום

השופט י' עמית:

           עתירה זו מכוונת נגד החלטת המשיבה (להלן: המינהלה או המשיבה) לדחות את בקשת העותר להכיר בו כמי שזכאי לטיפול במסגרתה.

1.        העותר, יליד 1981, שירת במנגנון הביטחון בדרום לבנון בשנים 2000-1996, בהיותו כבן 19-15. לדבריו, בשלוש השנים האחרונות לשירותו שימש כמאבטח ומלווה אישי של אביו המנוח אשר היה ראש מנגנון הביטחון בכפר עיתרון. בחודש מאי 2000, עם נסיגת צה"ל מלבנון, עברו העותר ומשפחתו לישראל, וכיום העותר הוא אזרח ותושב ישראל.

2.        על פי החלטת ממשלת ישראל משנת 2001, האחריות לטיפול באנשי צד"ל ומנגנוני הביטחון שהוכרו כ"זכאי שיקום" הועברה מהמשיבה לידי משרד הקליטה. עוד נקבע בהחלטה כי המשיבה "תוסיף ותשא באחריות לטיפול באוכלוסיה מיוחדת, שעמדה בקשרים מיוחדים עם זרועות הביטחון, ואשר תוגדר ותיקבע על ידה, ובכלל זה קציני צד"ל בכירים..." (החלטת ממשלה מס' 720 מיום 16.9.2001) (להלן: החלטה 720). על פי החלטה זו קבעה המשיבה קריטריונים לפיהם הסיוע המיוחד יינתן לקצינים בכירים מדרגת מ"פ ומעלה שהיו בתפקיד ביום יציאת הכוחות מלבנון, וכן לאנשים ששירתו שירות מודיעיני מיוחד. בחודש ספטמבר 2001 ערכה המשיבה בחינה פרטנית ביחס לכלל אנשי צד"ל ויתר הגורמים שטופלו על ידה, בעקבותיה נקבע כי העותר אינו עומד בקריטריונים המזכים בהמשך טיפול במסגרתה.

3.        בשנת 2010, בחלוף כעשר שנים מנסיגת צה"ל מלבנון וכתשע שנים לאחר שניתנה החלטה 720, פנה העותר למשיבה בבקשה לקבל טיפול וסיוע במסגרתה, אולם פנייתו נדחתה לאחר שנמצא כי אינו זכאי לכך. מכאן עתירתו של העותר, הטוען, בתמצית, כי שימש כמאבטח ומלווה אישי לאביו המנוח, ועל כן הוא נמנה על קבוצת האוכלוסיה המיוחדת שעמדה בקשרים מיוחדים עם זרועות הביטחון; כי דחיית פנייתו מפלה אותו לרעה לעומת שלושה אחרים בעלי תפקיד זהה לשלו אשר זכו לטיפול במסגרת המשיבה; כי המשיבה לא מיצתה את הבדיקה בעניינו; וכי לאחר פטירת אביו, רכז המודיעין של זרועות הביטחון מסר לו כי אי ההכרה בו כמי שזכאי לטיפול ושיקום במסגרת המשיבה מקורה בטעות.

4.        בתגובתה המקדמית לעתירה טענה המשיבה כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת שיהוי. לגופם של דברים, נטען כי העותר אינו זכאי לטיפול במסגרת המשיבה, מאחר ששימש כשומר במתקן של מנגנון הביטחון בדרום לבנון, ולא כמאבטח של גורם מודיעיני, ולפיכך אינו עומד בקריטריונים שנקבעו לצורך המשך טיפול על פי החלטה 720. באשר לטענת האפליה, המשיבה טענה כי האנשים שהזכיר העותר בעתירתו שירתו ביום יציאת צה"ל מלבנון בתפקידים שונים מתפקידו של העותר. לגבי טענת העותר כי נאמר לו על ידי רכז המודיעין כי נפלה טעות בגינה הוא לא הוכר כזכאי לסיוע המשיבה, נטען כי רכז המודיעין הפנה את העותר לגורמי המשיבה לשם בחינת בקשתו ולא מעבר לכך.

5.        בעקבות הדיון ביום 12.11.2012, הביעה המשיבה הסכמתה לאפשר לעותר להביא בפני הנוגעים בדבר עדים מטעמו וכן להתייצב בעצמו לתחקור לגבי טענותיו. בהמשך לכך, ביום 2.6.2013, לאחר שתחקרה את העותר ואת ארבעת המצהירים שתצהיריהם צורפו לכתב העתירה, הגישה המשיבה הודעה משלימה. לטענת המשיבה, שלושה מן המצהירים שתוחקרו חזרו בהם מהאמור בחלק מן התצהיר עליו חתמו, כאשר שניים הבהירו מפורשות כי לא ידוע להם על כך שהעותר עסק בליווי אנשים לפגישות עם אביו, ואילו השלישי טען כי ישנה אפשרות שהעותר עסק בכך. באשר למצהיר הרביעי, אכן עלה מדבריו כי העותר נטל חלק בפגישות מודיעיניות כמאבטח של אביו. המשיבה טענה כי דברים אלה עומדים בסתירה למסמכים המצויים בידיה אשר נכתבו בזמן אמת, מהם עולה כי העותר שימש כשומר ולא כמאבטח. לטענת המדינה, יש להעדיף את האמור במסמכיה על פני דבריו של העד הרביעי, אשר נאמרו כ-13 שנים לאחר שסיים העותר את שירותו.

           בנוסף לתחקור ארבעת המצהירים והעותר, המשיבה פנתה פעמיים לנציג גורמי הביטחון שעמד בקשר עם אבי העותר בלבנון. בשיחה הראשונה מסר הנציג כי העותר שימש כמלווה של אביו והוכר כמאבטח לכל דבר ועניין, אלא שהוא סווג כ"מלווה" בשל גילו הצעיר. בשיחה השניה סייג הנציג את דבריו ומסר כי העותר לא עבר הכשרה של מאבטח, וייתכן ששימש כעוזרו של אביו או כנהגו. המשיבה פנתה בנוסף לנציג שירות הביטחון הכללי אשר עמד בקשר עם אבי העותר עובר ליציאת צה"ל מלבנון, ואשר היה אחד מאלו שסיווגו בחודש ספטמבר 2000 את בעלי התפקידים השונים בצד"ל ובמנגנון הביטחון לצורך קביעת היקף הטיפול בהם על ידי המשיבה, שאז סווג העותר כ"שומר". על פי הודעת המשיבה, הנציג מסר כי העותר זכור לו באופן אישי ואכן נראה רבות לצד אביו כשהוא נושא נשק, אולם לדבריו אין בכך כדי ללמד על מעמדו או על התפקיד שמילא. עוד הוסיף הנציג כי הרשימות, ובכללן סיווג העותר כשומר, נערכו על יסוד דוחות כתובים שהתקבלו בזמן אמת מנציגי השטח של שירות הביטחון הכללי.

           בעקבות הודעתה המשלימה של המשיבה, הגיש העותר תגובה בה טען כי האמור בהודעת המדינה אך מחזק את טענתו כי אכן שימש כמאבטח.

6.        ביום 15.7.2013 הורינו למדינה להגיש הודעה מעדכנת נוספת, לאחר שנמצאה אי התאמה לכאורית בין רישומיה בחומר הגלוי לרישומיה בחומר החסוי, בכל הנוגע לסיווגו של העותר כשומר או כמאבטח.

           בהודעתה המעדכנת הנוספת מיום 22.12.2013, מסרה המשיבה כי ממכלול החומר שנאסף עולה שהעותר התגייס למנגנון הביטחון בתפקיד של שומר, אולם משלב מסוים הפך – ביוזמתו האישית של אביו ומבלי שהדבר תואם עם כוחות הביטחון של ישראל – למלווה חמוש של אביו, תפקיד בו שימש לצד מאבטחיו המוכרים של אביו. המשיבה הוסיפה כי בכל המסמכים שנכתבו בזמן אמת סוּוג העותר כשומר ולא כמאבטח, וכי על פי הקריטריונים שנקבעו, הזכאות לטיפול במסגרת המשיבה הוא רק למי ששימשו ב"תקן" בתפקידים הרלוונטיים, ולא למי שימשו בהם "בפועל".

           לחיזוק עמדתה כי העותר לא שימש כמאבטח של אביו תחת מאבטחיו המוכרים, מפנה המשיבה לכך שאביו של העותר מעולם לא פנה בבקשה לסווג את בנו כמאבטח, אף לאחר החלטה 720 וההבחנה בין התפקידים השונים שמילאו אנשי צד"ל ומנגנוני הביטחון לצורך קביעת הזכאות לסיוע.

7.        ביום 27.12.2013 הגיש העותר תגובה להודעתה המעדכנת הנוספת של המשיבה, בה טען כי המשיבה למעשה מודה כי שימש כמאבטח, וכי רק בשל טעמים ביורוקראטיים נותר מסוּוג כ"שומר". בנוסף, העותר טוען כי אף אם מדובר ב"יוזמה מקומית" של אביו, אין בכך כדי לשלול את הסטטוס שלו כמאבטח, מה עוד ש"יוזמה מקומית" אינה מתיישבת עם דבריו של נציג שירות הביטחון אשר ידע על פעילותו של העותר כמאבטח. באשר לטענת המדינה כי אביו לא דרש הכרה עבור העותר כמאבטח, טוען העותר כי לאחר הגיעם לישראל נתגלע סכסוך בינו לבין אביו, ומכל מקום, אביו לא היה מודע לקריטריונים להכרה בזכאות לקבלת סיוע מהמשיבה. 

           ביום 12.5.2014 שבו הצדדים וטענו בפנינו. לאחר שהניסיונות להביא את הצדדים לידי פשרה לא נשאו פרי, הגיעה שעת ההכרעה.

8.        לאחר שקראנו את העתירה, התגובות לה, ההודעות המעדכנות, התגובות להן והחומר הנוסף שהוגש לעיוננו, ולאחר ששמענו ושבנו ושמענו את טענות הצדדים בעל פה, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות.

           כרקע לדברים, נזכיר כי בחלוף השנים קיבלה ממשלת ישראל שורה של החלטות אשר עניינן מתן סיוע לאנשי צד"ל ומנגנוני הביטחון אשר סייעו למדינה, וביני לביני אף נחקק חוק אנשי צבא דרום לבנון ומשפחותיהם, התשס"א-2004 (להלן: חוק צד"ל). יובהר כי אין חולק על זכאותו של העותר ל"סל קליטה" ולהטבות המנויות בהחלטות הממשלה ובחוק צד"ל, ומתגובות המשיבה עולה כי לאורך השנים אכן הוענק לו סיוע נרחב. הדיון שלפנינו מתמקד בהחלטת המשיבה לדחות את טענת העותר כי הוא זכאי לטיפול במסגרתה כמי שהיה בעל קשרים מיוחדים עם זרועות הביטחון, בהתאם לקריטריונים שנקבעו בהחלטה 720.

           משעה שהזכרנו את החלטה 720, נציין כי זו עמדה לביקורת שיפוטית בבית משפט זה, ונפסק לגביה כי עצם ההבחנה בין דרגים שונים של אנשי צד"ל ואחרים אינה פסולה ואין בה משום אפליה (בג"ץ 10513/05בוטרוס סעיד נ' ממשלת ישראל (28.1.2009) (להלן: עניין סעיד); לתיאור הרקע להחלטה 720 וההבחנה בין האוכלוסיה הזכאית לשיקום במסגרת משרד הקליטה לבין אלו הזכאים לטיפול במסגרת המשיבה, ראו בג"ץ 2188/12שאהין נ' מדינת ישראל, פסקאות 5-1 (26.6.2013) (להלן: עניין שאהין)).

           תוקפה של החלטה 720 אינו עומד אפוא לדיון, ויריעת המחלוקת במקרה דנן עניינה בסיווגו הפרטני של העותר, אם כ"שומר" אם כ"מאבטח", ובהחלטתה של המשיבה לדחות את בקשתו להכיר בו כזכאי לקבל סיוע במסגרתה בהיותו, לטענתו, בגדר "מאבטח".

9.        התמונה הרלוונטית בנוגע למאפייני פעילותו של העותר בתקופה הרלבנטית בדרום לבנון, אשר הלכה ונגלתה לנגד עינינו עקב בצד אגודל עם התקדמות הטיפול בעתירה, מובילה למסקנה כי יש קושי לשבצו באופן מובהק תחת אחד הסיווגים הנ"ל.

           נראה כי העותר החל את דרכו בתור "שומר". כך הוא סוּוג ברישומים הרלוונטיים, ואף העותר עצמו ערך הבחנה בין שירותו בשנת 1996 לבין שירותו בשלוש השנים שלאחר מכן, כאשר רק לגבי התקופה המאוחרת טען העותר כי שימש "כמאבטח ומלווה אישי לאביו המנוח" (סעיף 1 לעתירה). מכך ניתן להבין כי אף לשיטת העותר, בשנה הראשונה לשירותו הוא שימש בתור שומר.

           בעקבות בירור טענותיו של העותר התברר כי בחלוף הזמן "השתדרג" מעמדו, הוא חדל לשמש כ"שומר" בלבד והחל ללוות את אביו לכל מקום. כך גם אישרו נציגי גורמי הביטחון, אשר אחד מהם אף זכר את העותר באופן אישי כמי שהתלווה לאביו, ופשיטא כי הדברים אינם מתיישבים עם הגדרת תפקידו של שומר במתקן. הדברים אף מצאו את ביטויים בכתובים, שם תואר העותר כמי ששימש "מלווה" לאביו. עם זאת, התמונה המתקבלת היא כי העותר לא שימש כ"מאבטח" על פי הקריטריונים שנקבעו על ידי המשיבה. הוא לא סוּוג כ"מאבטח" ברישומי גורמי הביטחון שנכתבו על יסוד דיווחים מזמן אמת, הוא לא עבר הכשרה מתאימה, לא שולם לו שכר של מאבטח והוא התלווה לאביו לצד מאבטחיו ה"פורמאליים" ולא חלף מי מהם. בנסיבות אלה, ובהעדר אינדיקציה כלשהי המלמדת על כוונה מצד המדינה לשנות את תפקידו של העותר באופן מובהק לתפקיד של "מאבטח", מקובלת עלי טענת המשיבה כי העותר הפך בהדרגה למאבטח של אביו, ללא תיאום עם המדינה או בהסכמתה, אלא ככל הנראה ביוזמת אביו.

           בהקשר זה, איני רואה לקבל את טענת העותר לפיה אין לקבל את המסקנה כי מדובר ב"יוזמה מקומית" של אביו, מאחר שאינה מתיישבת עם דבריו של נציג הביטחון אשר ידע על פעילותו כמאבטח. העובדה שגורם בטחוני ידע על כך שהעותר מלווה את אביו לכל מקום, אינה מלמדת בהכרח על הסכמה של המדינה להכיר בעותר כמאבטח לכל דבר ועניין, ונראה כי כך התגלגלו הדברים כ"יוזמה מקומית", בהתחשב בכך שמדובר באביו של העותר. ובקיצור, ידיעתו של הגורם הביטחוני לחוד והגדרת תפקידו של העותר לחוד.

10.      בנסיבות אלה, איני סבור כי החלטתה של המשיבה שלא להכיר בעותר כמי שזכאי לטיפולה לוקה בפגם המצדיק את התערבותנו. ההבחנה בין "שומר" - "מלווה" - "מאבטח" אינה פסולה כשלעצמה, שהרי "ההחלטה לקיים הבחנה על פי סוג השירות, מועד השירות, וטיב הסיוע והקשרים, לרבות קשרים מודיעיניים, אינה החלטה מפלה" (עניין סעיד, בעמ' 2). ההנחה המסתברת כי העותר חדל מלשמש כ"שומר", החל לשמש "מלווה" לאביו, עד שהפך בסופו של דבר ל"מעין-מאבטח" של אביו שלא בתיאום עם המדינה וללא הסכמתה – אינה מחייבת את המשיבה להכיר בו בתור "מאבטח", והחלטתה לדחות את בקשתו אינה בלתי סבירה.

           ודוק: שלא כטענת העותר, לא "טעמים ביורוקראטיים" הם שגרמו לכך שהוא נותר מסווג כ"שומר". העותר, כנער צעיר בן 15 ולאחר מכן כבחור צעיר עד הגיעו לגיל 19, הפך בהדרגה לנהג, מלווה ונושא-כליו של אביו, אך בזמן אמת לא ננקט כל צעד מול גורמי המדינה לפעול לסיווגו כמאבטח, אם בהיבט של מתן הכשרה מתאימה, אם בהיבט של "כוח אדם" (קרי, שיבוץ העותר במקומו של אחד ממאבטחיו "הפורמאליים" של אביו), ואם בהיבט של תשלום שכר מתאים. העובדה שהעותר התלווה לאביו בעודו חמוש, מבלי שלאורך השנים הוא או אביו ביקשו מהגורמים הרלוונטיים להכיר בו כ"מאבטח" (שמא גם בשל גילו הצעיר), אין בה כדי להקנות לעותר את המעמד המבוקש.

11.      בעתירתו טען העותר כי המשיבה לא מיצתה את הבדיקה בעניינו. הדברים אכן משתקפים מהאופן בו הלכה התמונה ונפרשה לנגד עינינו ככל שהטיפול בעתירה התקדם. ברם, התנהלות זו כשלעצמה, אשר יש להצר עליה, אין בה כדי לשנות את התוצאה, והיא אינה מצדיקה התערבות בשיקול דעתה של המשיבה.

           הדברים מקבלים משנה תוקף לנוכח השיהוי הכבד, הן האובייקטיבי הן הסובייקטיבי, בו לוקה העתירה. כפי שתואר בפתח הדברים, החלטת המשיבה בעניינו של העותר בעקבות החלטה 720 התקבלה בחודש ספטמבר 2001. פניותיו של העותר למשיבה ועתירתו דנן הוגשו בשנים 2011-2010, ולמעשה מהוות תקיפה של החלטה שהתקבלה למעלה משמונה שנים קודם לכן, ואף זאת, לאחר שהעותר קיבל במשך שנים את הסיוע לו היה זכאי במסגרת הטיפול הניתן מטעם משרד הקליטה (ליישום טענת שיהוי בנסיבות דומות ראו עניין שאהין, פסקה 15). אף אם נניח כי העותר מצא לנכון לפעול בנושא רק לאחר פטירתו של אביו ושיחתו עם רכז המודיעין (אשר לדברי העותר מסר לו שסיווגו הנוכחי מקורו בטעות), הרי שאביו של העותר נפטר בשנת 2006, כארבע שנים לפני פנייתו למשיבה, ולא מצאתי כי הסבריו של העותר להשתהות זו מניחים את הדעת. מכל מקום, יש טעם בטענת המשיבה כי השיהוי הניכר תרם את תרומתו לקושי בחשיפת התמונה כהווייתה ולהימשכות ההליך שלפנינו, נוכח הקושי להתחקות אחר מאפייני פעילותו של העותר לפני כחמש-עשרה שנה.

12.      סוף דבר, שדין העתירה להידחות. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ש ו פ ט

המשנָה לנשיא מ' נאור:

           אני מסכימה.

המשנָה לנשיא

השופט א' שהם:

           אני מסכים.

ש ו פ ט

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית.

           ניתן היום, כ"ב בתמוז התשע"ד (20.7.2014).

המשנָה לנשיא                            ש ו פ ט                            ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11047510_E25.doc   עכב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il