יורשי קרקע שהועברה לפני כ-70 שנה לעיריית חולון, טענו כי הם זכאים לקבל אותה חזרה או לכל הפחות לרכוש אותה לפני כולם משום שהעירייה שינתה את הייעוד שלה בתכנית מתאר חדשה. הפרשה הגיעה לעליון שקבע: לא ניתן לדרוש זאת לפני שהתכנית אושרה בכלל.
בעלת חלקה בחולון העבירה בשנת 1946 כ-98.5 דונם מהשטח לעיריית חולון שביקשה להקים עליו שטח ציבורי פתוח.
לשאלות בנושא מקרקעין:
פנה ל- פורום דיני מקרקעין
ביולי 2012 הפקידה העירייה תכנית מתאר מקומית (ח/500) במסגרתה שונה הייעוד של השטח והוחלט להקים עליו שכונת מגורים חדשה.
כשנודע על כך ליורשי בעלת הקרקע, שנפטרה בינתיים, הם חשבו שלנוכח שינוי הייעוד הם זכאים לקבלת את הקרקע בחזרה, והגישו עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב. הם טענו כי מאחר שהשטח ישמש, בסופו של דבר, למגורים, חוק התכנון והבנייה מקנה להם את הזכות לדרוש את הקרקע בחזרה או לקבל פיצוי.
לטענתם, הקרקע אמנם לא הופקעה באופן רשמי, אבל העברתה הייתה בכפייה, ויש להתייחס לכך כהפקעה.
לחילופין, הם טענו, גם אם לא מדובר בהפקעה, חוק התכנון והבנייה מחייב את הרשות, ששינתה את ייעוד הקרקע, להציע להם – כבעליה הנוכחיים – לפני כולם, את האפשרות לרכוש אותה.
ביהמ"ש דחה את הטענה כי העברת הקרקע הייתה בגדר הפקעה אבל סבר כי העותרים זכאים לסעד החלופי שביקשו, מאחר שתכנית המתאר החדשה כבר לא כוללת שימוש בקרקע כשטח ציבורי פתוח – המטרה שבעקבותיה נלקחה מבעלת הקרקע. מאחר שעתה, במסגרת תכנית המתאר החדשה, האזור נועד למגורים, הרשות מחויבת להציע אותה קודם כל ליורשים.
ההחלטה הביאה את הצדדים לערער לבית המשפט העליון: עיריית חולון ועיריית תל-אביב, שהתכנית החדשה חלה גם על שטחה, טענו כי לא היה מקום לקבל את העתירה המקורית. לעומתן, עמדו היורשים על כך שהקרקע הופקעה והם זכאים לקבלה בחזרה או לקבל פיצוי.
אפילו לא פורסמה
השופט מני מזוז סבר שבית המשפט לעניינים מנהליים צדק כשקבע כי העברת הקרקע בשנות ה-40 של המאה הקודמת לא הייתה בגדר הפקעה, ודחה את ערעור היורשים.
השופט פסק כי בעלת הקרקע היא שיזמה את הליך העברת הקרקע שבמסגרתו הושבח החלק של השטח שנשאר בידיה. לפיכך, מדובר במקרה זה בהעברה מרצון ובתמורה ולא בהעברה בכפייה או בהפקעה.
מנגד, החליט השופט לקבל את ערעורן של העיריות. השופט ציין שאכן, חוק התכנון והבנייה מחייב רשות שרכשה קרקע מתושב, שינתה את הייעוד וזנחה את התכנית המקורית שייעדה לה, להציע אותה קודם כל לבעל הקרקע.
ואולם, במקרה הנוכחי התכנית עליה מדברים העותרים רק הופקדה בעת הגשת העתירה ועדיין לא אושרה. בנסיבות אלה לא התקיים התנאי המנוי בחוק, של שינוי ייעוד.
השופט ציין כי הליכי אישור תכניות לוקחים זמן וכוללים תנאים שונים, בהם פרסום התכנית ברשומות. תכנית כזו תיכנס לתוקף רק 15 ימים לאחר שפורסמה, "וכידוע, המרחק בין הפקדת תכנית לבין אישורה הוא רב".
השופט הדגיש, שעד היום – כ-20 חודשים מאז פסק הדין – התכנית אפילו לא פורסמה, כך שלא ניתן לומר ששינוי הייעוד של השטח נכנס לתוקף.
על כן, קבע השופט מזוז, בית המשפט שגה כשקיבל את העתירה בעניין הזה והיה עליו לדחות את היורשים. השופטים יורם דנציגר ונעם סולברג הצטרפו לפסק הדין, והיורשים חויבו בהוצאות של 30 אלף שקל.
- ב"כ המערערות: עו"ד עופר צילקר, עו"ד כרמית פרוסט, עו"ד אורנה אחרק, עו"ד גליה לוי
- ב"כ המשיבים: עו"ד משה וינברג, עו"ד מירי אהרוני
* עו"ד אריה להב-לוי עוסק בדיני מקרקעין ונדל"ן.
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.