מומחים זרים, עובדים זרים, פנסיה ומה שביניהם

מבוא

מעמדם של עובדים זרים במסגרת יחסי עובד-מעביד עבר שינויים רבים מאז נחקק חוק עובדים זרים, התשנ"א – 1991 (להלן: "חוק עובדים זרים"). חקיקתו של חוק עובדים זרים מעניקה זכויות נוספות מעבר לזכויות הקבועות בחוקי המגן והעבודה בישראל, ומטרתו למנוע למעשה ניצול של עובדים זרים במשק הישראלי.

חוק עובדים זרים הניח את הבסיס להכרה במעמדם של עובדים זרים המועסקים בענפים השונים במשק הישראלי. עם זאת, עד לאחרונה, נמנעו בתי המשפט מלקבוע מסמרות ולפסוק באופן חד משמעי בעניין, ונושא הענקת זכויות סוציאליות לעובדים זרים במקום העבודה נותר מעורפל ולא ברור. מצב זה יצר מציאות, אשר בה מעסיקים רבים ניצלו את הלאקונות בחוק ובפסיקה, וכן את חולשתם ונחיתותם של העובדים הזרים, ובפועל הפרו הפרה בוטה את חוקי המגן והעבודה, אשר מטרתם להעניק לעובד זכויות סוציאליות במקום עבודתו, כגון: שכר מינימום, חופשות, שעות נוספות, הפרשות פנסיוניות ועוד.

לא אחת טענו מעסיקים, כי חוקי המגן והעבודה לא נועדו לחול על עובדים זרים אלא אך ורק על עובדים ישראלים. בשל אכיפה תקיפה וראויה של חוקי המגן ע"י משרד התמ"ת, הובא לידיעת הציבור בכלל והמעסיקים בפרט כי אל להם לקפח את העובדים הזרים וכי יש להחיל עליהם את כלל חקיקת המגן בעבודה. כעת, משהוכר הצורך באי קיפוח, נשאלה השאלה האם יש לראות בעובדים הזרים כבעלי מעמד שווה לעובדים הישראלים לכל דבר ועניין אף לצורך הענקת זכויות סוציאליות מקיפות במקום העבודה? המציאות המשפטית המעורפלת הותירה עד לא מכבר את השאלה ללא מענה.

המגמה בפסיקה

בשנים האחרונות ובאופן עקבי מחמירים בתי המשפט עם מעסיקי עובדים זרים. בתי המשפט נוטים לקבל תביעות לאכיפת זכויותיהם של עובדים זרים, תוך מגמה להכיר בפגיעותם היחסית של עובדים זרים לניצול ועושק. כך, למשל, קיבל בית המשפט לא אחת תביעות לתשלום שכר עבודה בגין שעות נוספות עבור עובדים זרים המועסקים בענף הסיעוד.

באותה רוח, פורסם פסק דין תקדימי בעניין זומי גודווין ואח' נגד אילת אין בע"מ^[1] (להלן: "פסק דין זומי"), אשר ניתן בבית הדין האיזורי לעבודה בבאר-שבע, ע"י כבוד השופט אילן סופר.

פסק דין זומי

בפסק דין זומי, התובעים הינם עובדים זרים אשר עבדו בתקופות שונות בנתבעת, בית מלון באילת, בעבודות מטבח ומשק בית. העובדים הגישו תביעה נגד הנתבעת לתשלום זכויות סוציאליות בהתאם להסכם הקיבוצי החל בענף המלונאות, ובין היתר תבעו תשלום פיצוי עבור הפרשת מעביד לפנסיה. הנתבעת טענה מנגד, כי ההסכם הקיבוצי לא חל על התובעים בשל היותם עובדים זרים, ולכן הם אינם זכאים לתשלום הזכויות אותן הם תובעים.

בית המשפט קבע כי: "ההסכם הקיבוצי חל על התובעים, וכל ניסיון להבחין בינם לבין עובדים ישראליים מהווה אפלייה פסולה המנוגדת לעקרונות היסוד של מדינת ישראל... זכותם של התובעים כעובדים זרים לא להיות מופלים ביחס לעובדים ישראלים; זכותם של התובעים לחלות ההסכם הקיבוצי על תקופת עבודתם נובעת מעיקרון השוויון ולא משינויים במדיניות הנתבעת בעניין זה"^[2].

עוד קבע בית המשפט כי כל התובעים (למעט אחד) זכאים לקבל את כלל הזכויות הסוציאליות אותן תבעו, כולל פיצוי בגין אי-הפרשה לקרן פנסיה עבור כל תקופת עבודתם בנתבעת.

אחת הטענות שניתן להעלות בנושא הענקת פנסיה לעובדים זרים מתייחסת לכך שתקופת העסקתם של עובדים זרים מיסודה קצרה היא, ולכן הדיון בזכותם לקבל תשלום עבורה מתייתר, שכן רבים מהעובדים הזרים לא נשארים לעבוד אצל המעסיק הישראלי עד לגיל פרישה.

פסק דין תקדימי זה קובע למעשה, כי עובדים זרים שווים בזכותם לעובדים ישראלים, בכך שהם זכאים לקבל תשלום פיצוי בגובה הפרשת מעביד בגין פנסיה.

צו ההרחבה לביטוח פנסיוני

עד ראשית שנת 2008 לא הייתה חובה כללית על מעבידים לשלם פנסיה לעובדים אותם הם מעסיקים. התחייבויות מעסיק כמו בענף המלונאות נבעו מכוח הסכם קיבוצי החל על הענף, אשר העניק לעובדים זכויות סוציאליות ספציפיות לאותו ענף במשק.

בתחילת חודש ינואר 2008 נכנס לתוקפו צו הרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז – 1957 (להלן: "צו ההרחבה"). צו ההרחבה קובע, כי:

  "כל עובד כהגדרתו להלן, שאין לו הסדר פנסיוני מיטיב כהגדרתו להלן, אשר מועסק או שיועסק בכל מקום עבודה, יהיה זכאי להיות מבוטח עפ"י צו זה, ולבחור, בהודעה בכתב למעסיקו בפרק הזמן הקצוב שלהלן בפנסיה מקיפה לרבות קופת גמל לקצבה, שאושרה ע"י הממונה, בה יהיה מבוטח...".

עוד קובע צו ההרחבה, כי שיעור הפרשות המעסיק מהשכר יגדל באופן הדרגתי עם השנים עד לשנת 2013, לפי הטבלה שלהלן: