בתביעה שהוגשה נגד עיריית תל אביב ומשרד הרווחה טען התובע כי השתיים התרשלו וגרמו לו לנזקים אדירים בכך שלא הוציאו אותו מחזקת הוריו, חולי הנפש. אלא שהתביעה לא התבררה עד תום, כיוון שבית המשפט החליט שהוגשה מאוחר מדי.
התביעה החריגה הוגשה לבית המשפט המחוזי בלוד בדצמבר 2011. התובע טען כי עיריית תל-אביב ומשרד הרווחה התרשלו בכך שלא הוציאו אותו מחזקת הוריו, חולי הנפש, כשהיה קטין למרות המלצות הגורמים המטפלים. לטענתו, לו היו מוציאים אותו מהבית, ייתכן שהיה מסוגל להשתלב כיום בחברה.
לסיוע בעניין זכויות ילדים
עורך דין אפוטרופסות
את ה"רומן" עם בתי החולים הפסיכיאטריים החל התובע כשהיה בן 13, והספיק להתאשפז מאז כ-35 פעמים. הוא מעולם לא הצליח להשתלב במסגרות ועד היום הוא נתמך לחלוטין על ידי הוריו – גם הם סובלים מהפרעות נפשיות.
הוא הוכר על ידי ביטוח לאומי כנכה בשיעור של 70% וכשהיה בן 20 מונה אביו לשמש כאפוטרופוס לרכושו מאחר שלא ידע להתנהל כלכלית.
במענה לתביעה טענו העירייה והמדינה שיש לדחות אותה על הסף כיוון שהתיישנה כבר לפני 10 שנים. לטענתן, מיום שהתובע הפך לבגיר היו לו שבע שנים להגיש את התביעה, ואלה חלפו מזמן.
התובע טען שלנוכח מצבו הנפשי הקשה יש להאריך את תקופת ההתיישנות. הנתבעות התנגדו לכך בטענה ששום דבר לא מנע מהתובע להגיש את התביעה בזמן: הוא לא נחשב לפסול דין ועובדה שהתנהלו נגדו הליכים פליליים בעבר.
מעבר לכך, קיומו של האפוטרופוס שולל את הקרקע תחת טענתו, שכן אביו יכול היה לפעול בשמו.
לא תפקד שנים
השופטת אסתר שטמר הסבירה שלצורך הארכת תקופת ההתיישנות צריכים להתקיים שני תנאים: הראשון, כי התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו בשל ליקוי נפשי או שכלי. השני, כי לא מונה לו אפוטרופוס באותה תקופה או שהאפוטרופוס לא יכול היה להגיש את התביעה אם משום שהיה בניגוד עניינים או לא היה כשיר לכך.
התנאי הראשון, פסקה השופטת, מתקיים. התובע סובל מליקוי נפשי חמור והעובדה שמונה לו אפוטרופוס בגיל 20 מעידה על כך שכבר אז לא היה כשיר לנהל את ענייניו. ניתן ללמוד זאת גם מחוות הדעת הרפואיות בעניינו. יוצא שלאורך שנים התובע לא היה במצב שבו יכול היה להגיש תביעה ולנהל אותה.
בניגוד לטענת הנתבעות, עצם העובדה שהתנהלו נגד התובע הליכים פליליים אינה מעידה על כך שיכול היה לנקוט בפעולות משפטיות יזומות. לא מדובר במישהו מתפקד: התובע סובל מדיכאון ומהתפרצויות זעם, הוא לא מאוזן תרופתית, הוא מתקיים מקצבת ביטוח לאומי ועד היום תלוי בהוריו בביצוע פעולות יומיות, אפילו פשוטות, כמו גילוח, כביסה ושטיפת כלים.
ואולם, השופטת מצאה שהנתבעות צודקות בנוגע לתנאי השני. אביו יכול היה להגיש את התביעה בשמו. אמנם, בתחילת הדרך האב היה מצוי בניגוד עניינים, כיוון שכשהתובע היה נער התנגד האב בכל תוקף להוצאת התובע מהבית, כך שלא היה יכול להגיש את התביעה – העוסקת בנושא זה – בשמו.
ואולם, מהעדויות והראיות עולה שבסביבות 2002 האב הבין שיש מקום להגשת התביעה נגד הרשויות, מה שמוכיח כי ניגוד העניינים שלו פסק כבר אז. מכאן, אם סופרים שבע שנים, היה עליו להגיש את התביעה לכל המאוחר ב-2009 – ואילו התביעה הנוכחית הוגשה ב-2011.
משכך, החליטה השופטת לקבל את בקשת הנתבעות ולדחות את התביעה שהתיישנה על הסף. התובע לא חויב בהוצאות בשל נסיבות חייו הקשות.
- ב"כ התובע: עו"ד אורי דבורה
- ב"כ הנתבעות: עו"ד חיים מאיר, עו"ד רחל אלאלוף
* עו"ד רן רייכמן עוסק בדיני משפחה
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.