על-פי דו"ח מבקר המדינה לשנת 2012, בחמש השנים האחרונות חלה עליה של 22% במספר התביעות בגין רשלנות רפואית, ובשנה החולפת הסתכמו הפיצויים ששילמה המדינה בגין תביעות אלו בכ-4 מיליארד שקלים. האם ניתן לחסוך חלק מהפיצויים האלה באמצעות התנצלות פשוטה?
בשנת 1996 פורסם ב- Arch Intern Med סקר שנערך בקרב חולים ברפואה פנימית וביקש לבדוק כיצד חולים מצפים מרופאים לדווח על טעויות רפואיות. כ-98% מהחולים, כך גילה הסקר, מעוניינים שרופאיהם ימסרו להם את כל המידע בדבר הטעויות שייתכן והתרחשו במהלך הטיפול הרפואי שקיבלו, גם אם מדובר בטעויות זניחות ולכאורה חסרות משמעות לגביהם.
החולים מבקשים לדעת כיצד ומדוע אירעה הטעות, מהן השלכותיה הרפואיות, כיצד ניתן למזער את הנזק ומהם הצעדים שיינקטו למניעת הישנותן של טעויות דומות. מהסקר עלה, שכאשר הרופא משוחח עם החולים המטופלים בגובה העיניים, בהגינות וביושר, תוך מתן הסבר מלא ואמין על שהתרחש, לפחות חלק מהם היו מוכנים לקבל את הטעות ולהמשיך בחייהם.
לעומת זאת, במקרים בהם נתגלתה טעות שנעשה ניסיון להסתירה, נפגעו יחסי האמון בין החולים לבין הרופאים, והחולים דיווחו על תחושות קשות של כעס, מרירות, בגידה והשפלה. תחושות אלו הן העומדות ביסוד מרבית התביעות בגין רשלנות רפואית.
מערכת יחסי האמון בין המטופל למערכת הרפואית
ברגע שהמידע המוסתר נגלה בפני המטופל - בין אם במפגש ישיר עם התוצאות הטראגיות של הטעות ובין אם באופן עקיף, דרך חוות-דעת של רופא אחר - מערכת יחסי האמון בין המטופל למערכת הרפואית מתערערת באופן חמור. המטופל מוצא עצמו נפגע פעמיים: הן בעצם נשיאת ההשלכות הפיזיות והכואבות של טעויות הרופאים והן בפגיעה הנפשית - התחושה ש"רימו אותי" - שהיא פועל יוצא של הפרת האמון והסתרת המידע.
במחקר של אוניברסיטת הרווארד, שנערך בבתי החולים במדינת ניו יורק, נבחנו אחוז שיעורי הטעויות הרפואיות בשנת 1984 ומקרי הרשלנות הרפואית מתוכן. כמו כן, נבדק היחס בין מספר מקרי הרשלנות לבין מספר התביעות המשפטיות.
נמצא, כי טעויות רפואיות אירעו ב-3.7% מכלל האשפוזים, כאשר 27.6% מהטעויות היו תוצאה של רשלנות רפואית. אלא שלמעלה מ-80% מהמטופלים, שהגישו תביעות משפטיות, כלל לא נפגעו מרשלנות רפואית ולמעלה מ- 50% מהתובעים לא סבלו מנזק כלשהו בעקבות הטעות.
עורכי המחקר הסבירו את ממצאיהם כ"כשל תקשורתי" בין הרופא לבין המטופל ובני משפחתו, שהביא את המטופלים להגשת התביעה.
יחסי רופא-מטופל ידועים באופיים הא-סימטרי: הפער העצום בין הידע והמיומנות המקצועית של הרופא אל מול הבלבול וחוסר-האונים של המטופל, יוצר תלות מצידו של המטופל וכופה עליו מתן אמון ברופאו. מאחר שהרופא נהנה מיתרון טבעי של ידע וכוח, הרי שנכפית עליו חובת אמינות מוגברת.
חובת גילוי- לפני הטיפול ואחריו
חובתו זו של הרופא, לחשוף בפני החולה את האמת, נחלקת לחובתו לפני הטיפול ולחובתו אחרי הטיפול. לפני הטיפול, עליו לגלות לחולה כל מידע רלוונטי הנוגע למהלך הטיפול בו, לרבות חלופות הטיפול השונות ושלל הסיכונים והסיכויים של כל אחת מהן. אחרי הטיפול, חלה על הרופא חובה אתית לגלות למטופל על תקלות שהתרחשו - ככל שהתרחשו - במהלך הטיפול.
בניגוד לחובת הגילוי שלפני הטיפול הרפואי, חובת הגילוי שלאחר הטיפול אינה מעוגנת בחקיקה או בפסיקה. חובה זו מבוססת על ההסכמה, שכל אדם זכאי לדעת מהם האירועים, המעשים, המחדלים וההוראות שהביאו אותו למצב בו הוא נתון לאחר הטיפול.
ממחקר שפורסם בירחון לחינוך תרופתי, היוצא לאור בבית הספר לרפואה אוניברסיטת וושינגטון, בשנת 2006, עולה כי כ-37% מהמטופלים שהגישו תביעות בגין רשלנות רפואית לא היו פונים לבית המשפט אילו רק היו מקבלים התנצלות מהמערכת הרפואית שטיפלה בהם.
התנצלות וסליחה- פעולות רבות משמעות
התנצלות היא פעולה רבת משמעות לשני הצדדים. יש לזכור, שמדובר בהתנצלות על פעולות שנעשו (או לא נעשו) בגופו של המטופל, ושיש להן השלכות חמורות ולעיתים אף בלתי הפיכות. כך למשל, אישה שרחמה נכרת בטעות או ילד שמת כתוצאה מטיפול לא נכון.
הנפגע נדרש לסלוח על פגיעות, שנראה כי אין עליהן סליחה: עליו להתרומם מעל הפגיעה האישית והפרטית שלו, מעל תאוות הנקם ולהעניק מחילה וכפרה לפוגע. זהו תהליך קשה, המחייב התעלות עצמית וכוחות נפש רבים.
על אף הקושי הקיים בהענקת הסליחה, תיתכן אף הטבה עצומה לנפשו ומחשבותיו של הנפגע: שחרור האנרגיה השלילית הכלואה והעצמה אישית על ידי הכרה בכוחו לסלוח וביכולת לשחרר עצמו מהכבלים הרגשיים.
הודאת בעל-דין?
מן העבר השני עומדות תוצאותיו של מחקר אחר, שפורסם ב-Journal of General Internal Medicine בשנת 2007, על פיו 77% מהרופאים והאחיות דווקא היו מעוניינים להתנצל, אך הוטרדו מכך שהבעת הסליחה והחרטה תשמש נגדם כהודאה בבית המשפט. ברגע שהפוגע-המתנצל מאותת כי הוא לוקח אחריות על הפגיעה, הוא עלול לחשוף את עצמו, מטבע הדברים, לביקורת ולתחושת בושה.
על מנת לעודד רופאים לחשוף בפני המטופלים טעויות ותקלות רפואיות, נחקקו בעשור האחרון בארצות הברית ובקנדה חוקים המקנים לצוות הרפואי חסינות על ביטויי התנצלות בפני מטופלים, כך שלא ישמשו כנגדם כהודאת בעל דין.
המטרות העיקריות של מגמה זו הן להתגבר על החשש מפני תביעות ולהפחית את העלויות הכרוכות בהתדיינות המשפטיות, כמו גם לשמור על יחסי האמון והכבוד בין המטפל למטופל. באירופה, אגב, עדיין אין חקיקה מסודרת בנושא.
הלשכה לאתיקה של הסתדרות הרפואית בישראל אימצה את גישת הרפואה המערבית, ובשנת 2004 פרסמה נייר עמדה בעניין, על פיו מוטלת על הרופא החובה האתית לגלות למטופל - ללא דיחוי ותוך הבעת אמפתיה וצער - על כל תקלה שקרתה בעת הטיפול בו. אלא שבדרך ליישם הלכה למעשה את גישת האמון במקומותינו, עומדים לנו לרועץ דיני הראיות.
על פי דיני הראיות במשפט האזרחי הישראלי, הודאה היא כל התבטאות של בעל דין בעל פה, בכתב או בהתנהגות, שיש בה משום הודאה בקיומה של עובדה או זכות הדרושה להוכחת עניין השנוי במחלוקת בין בעלי הדין. משמעות הדבר היא, היעדר חסינות משפטית במקרים של גילויי אחריות וביטויי התנצלות מצד הרופאים.
על כן, כל עוד החוק אינו מעניק לרופאים חסינות משפטית, נראה כי לא צפוי כל שינוי בהתנהגותם כלפי המטופלים בכל הקשור לגילוי נאות לאחר תקלות וטעויות רפואיות.
בתי-המשפט בארץ, מפאת היעדרה של דיסציפלינה מוסדרת בעניין, לא פוסקים למטופלים בתביעות רשלנות רפואית פיצוי בגין הפרת האמון מצד הרופאים ועבור עגמת הנפש שנגרמה להם בשל כך, אלא במקרים קיצוניים ביותר. לרוב, הפיצוי בגין עגמת הנפש נכלל במסגרת הפיצוי עבור נזק לא ממוני, היינו "כאב וסבל".
המלצה למחוקק
טוב יעשה המחוקק אם יאמץ את החקיקה הנוהגת באמריקה, באופן שיקל על הרופאים ועל הסגל הרפואי לנקוט בגישה האנושית והנעלה של גילוי והתנצלות כלפי המטופלים לאחר שאלה נפגעו מטעות או רשלנות בעת הטיפול. הדבר יחזק את אמון הציבור במערכת הבריאות וישמש אמצעי מבורך לקידום בטיחות החולה, זכויותיו וכבודו.
* הכותב הוא עורך דין, שותף במשרד עורכי דין אגו בועז-גבאי, העוסק ברשלנות רפואית.
** המידע המוצג במאמר הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין