בימיה הראשונים של המדינה שאפו קובעי המדיניות לשמר מערכת שיפוטית דתית לצד מערכת משפט אזרחית, כך שתצעדנה יד ביד במרחב של ישוב סכסוכים משפחתיים. לבית הדין הרבני נקבעה סמכות ייחודית לדון בנושאי גירושין ונישואין, ולבית המשפט לענייני משפחה - סמכות ייחודית בתביעות אבהות, השבת קטינים חטופים, אימוץ ילדים וכו'. עניינים אלו, אגב, נדונו בבתי משפט השלום עד להקמתם של ביהמ"ש לענייני משפחה ב-1995.
אלא שנקבע גם שעניינים מסוימים - כמו משמורת ילדים, קצבת מזונות, מדור האישה וכו' - יהיו תחת סמכותן של שתי הערכאות גם יחד, כשכל אחת דנה בהם באופן שונה בתכלית: בעוד ביהמ"ש למשפחה מחויב לדיני הראיות האזרחיים ולפרוצדורה המשפטית המקובלת, ביה"ד הרבני מחויב קודם כל לתפיסת עולמו הדתית ולהלכה.
המציאות מכתיבה רוח קרב
יוצא, שמי ש"מגיע ראשון" לערכאה המועדפת עליו, קובע את האופן שבו ידונו סוגיות הגירושין השונות, והצד השני מחויב לקבל את תוצאות ה"מרוץ". הנה דוגמא עכשווית: בעל שעזב את אשתו בשביל אישה אחרת הגיש תביעת גירושין לביה"ד הרבני, אך אשתו סירבה להתגרש עד שישלם לה את כתובתה. ההליך ארך מספר שנים, ולבסוף פסק בית הדין לטובת האישה, אך חייב אותה לקבל גט מבעלה.
בדיון לעניין שווי הכתובה, שהתקיים כחודשיים לאחר מתן פסק הדין וטרם הגט הסופי, הציג הבעל בפני בית הדין ראיה חדשה: הקלטה של האישה, כשהיא מספרת לחברתה על רומן שניהלה לאחר שעזב אותה. מבלי שיפסול את הראיה שהוגשה באיחור ומבלי שיתחשב בכך שהרומן התרחש לאחר בגידת הבעל ונטישתו, פסק בית הדין שהאישה אינה זכאית לכתובתה שכן ביצעה "מעשה זנות".
הפרדה נחוצה
בעיית מרוץ הסמכויות משקפת מציאות פוליטית המועילה יותר לנושאי משרה ובעלי אינטרסים מאשר למשפחה במשבר. אם בשנים האחרונות גוברים הקולות המקצועיים הממליצים על הפחתת המתחים בהליכי גירושים ועל גירושין בגישור או בבוררות, הרי שהשיטה הקיימת מעודדת בדיוק את ההיפך: טבעה מכתיב יריבות יסודית בין הצדדים, היוצאים למרוץ בחשאיות וברוח קרב. האם זו המציאות שאנו מעוניינים בה? מה הסיכויים שהצדדים יפנו כך לחלופות מעודדות הדברות, שבתי המשפט עצמם מבכרים במטרה לקצר את ההליכים?
ומה על זכותו של האזרח להליך משפטי שוויוני והוגן? ומה על זכות הגישה החופשית לערכאות? מדובר בשתי מערכות משפט נפרדות, העשויות להכריע באופן שונה לחלוטין באותן סוגיות. המשמעות היא אי שוויון מובנה ופגיעה מהותית בציבור המתדיינים: הצדדים ופרקליטיהם כלל אינם יכולים ליצור מתווה מושכל לפתרון אפשרי על סמך ניבוי משפטי.
גט עם רגשות אשמה
זאת ועוד: במדינות בהן הופרדה הדת מהמדינה קיימת הזכות לגירושין ללא אשמה במקרים בהם הקרע בין בני הזוג איננו ניתן לאיחוי. בכך מיושמת הזכות האישית לחופש בחירה ואף אחד מהצדדים אינו שבוי או קורבן של בן הזוג האחר, מה שמקצר את ההליכים משמעותית.
בארץ, לעומת זאת, בחסות מרוץ הסמכויות כורך ביה"ד הרבני את האשמה המובנית בדת עם העניינים הממוניים, ובכך מביא לפגיעה אפשרית בזכויות הקניין של מי מהצדדים ולמניפולציות מכוערות של שניהם, העושות שימוש ציני בדין הדתי במטרה למנוע זכיות אזרחיות.
אין ספק שנדרשת רפורמה מיידית: יש לבטל את מרוץ הסמכויות ולהותיר לביה"ד הרבניים את הסמכות לדון בעניינים הלכתיים כסידור הגט, בעוד ביהמ"ש לענייני משפחה יעסקו בכל הנושאים הממונים והרכושיים. אם הביעו שני בני זוג את הסכמתם לדון בכל ענייני הגירושים - לרבות ענייני הרכוש והמשמורת - בביה"ד הרבני, תהא הדלת פתוחה בפניהם. כעת, הותרת המצב הקיים על כנו מהווה תעודה עניות למערכת המשפטית הישראלית וגורמת נזק לציבור כולו.
לקריאת פסק הדין המופיע בטור:
לפסק הדין בעניין פלוני נ' פלונית
* עו"ד ד"ר רונן דליהו עוסק בתחום דיני המשפחה והירושה, ומשמש גם כיו"ר הפורום הארצי לדיני משפחה של לשכת עורכי הדין בישראל.
* עוה"ד לא יצג בתיק
* המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות יעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
למדור: דיני משפחה
אתר המשפט הישראלי
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין