לדעת עו"ד רוני סדובניק, הנשים חוששות לגורל דומה לזה של כרמלה בוחבוט, ולפיכך פס"ד שי דרומי מבשר אופק של תקווה דווקא לנשים מוכות, אשר יוכלו לטעון סוף כל סוף, להגנה עצמית כשיקדימו לפגוע בתוקפן סדרתי.

מבוא

בפרוס השנה החדשה 2013, ובטרם יבשה הדיו על סיכומי השנה החולפת, בעודנו עסוקים במניין הנשים שנרצחו במהלך שנת 2012, והנה, ניצלה מרצח כזה, אישה מוכה נוספת, בדואית צעירה, אשר שועבדה מינית ונפשית בידי גברי השבט.

כמו נשים מוכות רבות, היא ידעה כי עמידה בסירובה להמשיך להיות "שק איגרוף" אנושי לגברים במשפחתה, לבטח מפעיל את שעון העצר, עד לסוף הידוע של עוד אישה במניין השנתי שנרצחת "על רקע רומנטי" או "על רקע כבוד המשפחה".

לאחר כל אירוע כזה, מרעיפה צמרת המשטרה מסרים בתקשורת לתודעת הציבור, כי היא עושה כל מאמץ למנוע ולמגר את תופעת האלימות הפיזית כלפי נשים. אך בפועל, נשים מוכות רבות, אשר מוכרות ככאלה במערכת הרווחה שנים רבות, ומעיזות לפצוע או להרוג את הפוגע בהן, נעצרות, מואשמות ומורשעות בעבירות תקיפה לסוגיהן.

המשטרה עוצמת עיניה נוכח הנתונים שלה עצמה: נשים רבות, מפעוטות ועד קשישות- נאנסות ללא הבדלי דת וגיל, בכל מקום על הגלובוס ובכל עת, ובישראל שלנו גם.

חוק הטבע הוא, כי לכל אדם צרור זכויות טבעיות, כשלדעתי, אחת מהן היא הזכות להשכים ולהרוג את הקם להורגנו. המשטרה צריכה להודות סופסוף, שאיננה מסוגלת לאכוף את החוק ולמנוע הכאה, פציעה, אינוס והתעללות המביאה להריגת נשים. אשר על כן, עליה לאפשר לאישה מוכה הקמה ומשתקת את הפוגע -להגן על עצמה.

לדעתי, מצב האלימות כלפי נשים בישראל הולך מדחי אל דחי. בכל התחומים הנוגעים לאלימות לגווניה, נשים מוחפצות ומקבלות יחס אלים. הן שקופות בעיני החוק, בעיני המחוקק ובעיני השופטים ומקבלי ההחלטות. להן אסור להגן על גופן לפני שנפגע, בעוד שלגבר הדבר מותר ואף מעוגן בחוק "דרומי".

אילו הייתה המשטרה מאפשרת לנשים בנות קבוצת סיכון כוללת זו, לקום ולהגן על נפשן, גם במחיר הריגת הפוגע המתעלל הסדרתי, אזי לא הייתה נעצרת הנערה הבדואית ומושמת מאחורי סורג ובריח במצבה הנפשי, שבוודאי החמיר, מאז הוטלה בה אצבע מאשימה.

תמונת מצב- בארץ ובעולם

מכות, פציעות, כליאות, חטיפות ורצח נשים על-ידי בני משפחותיהן הוא מעשה ענישה כלפי האישה בשל מעשה "מרידה" בשלטון אב המשפחה או גבר אחר במשפחה.

טעות לחשוב כי מדובר רק בנשים מוסלמיות. אנו מוצאים התנהגות פטריארכלית כזאת גם בקרב יהודים יוצאי אפריקה, אתיופיה ומדינות חבר העמים.

לרוב, מתורץ מעשה רצח כזה בטענה שהאישה קיימה קשר רומנטי או מיני שלא על דעתם או בהסכמתם של בני משפחתה, או שאורחות חייה "מתירניים" מדי או שהיא מגלה "עצמאות יתר".

רוצחי נשים מסוג זה מגדירים מעשים כאלו כ"חילול כבוד המשפחה" ואינם רואים במעשה רצח אלא "שמירה על כבוד המשפחה". להלכה, מתייחס הדין הפלילי בישראל למעשים כאלו כמעשי רצח לכל דבר. בפועל, נוהגים לעתים בתי המשפט להקל בעונשם של רוצחים אלו, דווקא משום הרקע המשפחתי.

בישראל, 14 נשים נרצחו בידי בן זוגן במהלך 2012 וכל שנה מתווספות עוד ועוד נשים לשורת המוות. נכון, אין להשוות אחוזים מקומיים אלו למצבן של נשים בעולם השלישי, ובכל זאת, הנתונים קשים והמשטרה חסרת אונים.

חשוב להביט לא רק על מדד האלימות כלפי נשים באספקלריה מקומית אלא גם העולמית. תופעת האלימות נגד נשים היא תופעה כלל עולמית. נשים בכל העולם מוחלשות פיזית ופוליטית. הן מהוות את רוב קבוצות העוני במדינותיהן, אין להן נגישות לצמתי קבלת החלטות וקביעת מדיניות.

תמונת מצב עולמית מבעיתה

על-פי נתוני האו"ם, לפחות אחת מכל שלוש נשים ברחבי העולם הותקפה פיזית, הוכתה, אולצה לקיים יחסי מין או עברה התעללות אחרת במהלך חייה, לרוב בידי אדם המוכר לה. אלימות נגד נשים ונערות מוגדרת כמגפה עולמית, בעיה אוניברסלית וככל הנראה ההפרה הנרחבת ביותר של זכויות אדם המוכרת כיום. היא משחיתה חיים, משחיתה קהילות ומעכבת את התפתחותן של חברות שלמות.

הסטטיסטיקות משרטטות תמונת מצב מבעיתה, לפיה נשים אינן בטוחות באף מדינה בעולם. אלימות נגד נשים היא הסיבה המרכזית למוות ונכויות של נשים בנות 16 עד 44 כיום. דוח של הבנק העולמי העריך כי שיעור קורבנותיה זהה למספר הנשים בגילאי הפוריות המתות מידי שנה מסרטן, וגבוה מסך הנשים הנהרגות בתאונות דרכים וממלריה גם יחד.

כך למשל, בקמבודיה, 16 אחוז מהנשים הותקפו פיזית בידי בעליהן; בבריטניה 30 אחוז מהנשים עברו התעללות בידי בני זוגן; 21 אחוז מהנשים בניקרגואה; 29 אחוז מהן בקנדה ו-22 אחוז בארה"ב. למרות שבמרבית המדינות נהוגה חקיקה הנאבקת באלימות במשפחה, ממדי האלימות מתפשטים מידי שנה. מחקרים מעודכנים מעידים, כי מחצית מהנשים הנרצחות נהרגו בידי בעליהן ובני זוגן, או בעליהן לשעבר. בארה"ב למשל, כל 9 שניות אישה מותקפת ע"י בן זוגה. 2 מיליון בנות מתחת לגיל 15 נמכרות כל שנה במה שנקרא "סחר נשים". כל שנה נפטרות חצי מיליון בנות (מתחת לגיל 16) בזמן הלידה שלהן.

המצב אצלנו? לא באמת הרבה יותר טוב. לדידי, טועה המשטרה בישראל, כשהיא מגדירה את קבוצת הנשים הנרצחות בידי בן משפחה רק כ"נשים רצוחות", שכן עליה לראות את הקבוצה כחלק מקבוצת האם- קבוצת הנשים הסובלות מאלימות פיזית, מינית, נפשית וכלכלית.

מאז הרשעתה של כרמלה בוחבוט באשמת הריגת בעלה, וכניסתה לכלא לשלוש שנים, נשים מפחדות להשכים ולהדוף את הפוגע בהן.

דרומי מול בוחבוט

כרמלה בוחבוט שמצאה עצמה באירוע שהחל ככל אותם האירועים הקודמים שהובילו להכאתה, לא המתינה הפעם שבעלה יפגע בה, אלא נהגה כאמרת חז"ל "הקם להורגך השכימי להרגו".

אלא שמשטרת ישראל ומערכת המשפט, המנוהלות בידי גברים ומושתתות בעיקר על דפוסי חשיבה גברית, מפלות בין גברים לנשים בכל הקשור לזכות האדם להגן על עצמו.

כשמדובר באישה, המשטרה מתעקשת לבחון את האירוע בו קמה על תוקפה, במנותק מכל ההיסטוריה אשר קדמה לאירוע. אולם כשמדובר בגבר כמו שי דרומי, הוא יוצא זכאי מאשמת הריגה, על אף שרדף והרג אדם בלתי חמוש ופצע אנושות אדם נוסף. מדוע יצא זכאי? משום שבעבר הרחוק, במנותק מאירוע זה, סבל תקופה ממושכת מהתפרצויות לחווה שלו ופגיעה ברכושו. מי שחשודים בהתפרצויות סדרתיות אלו (בעיניו) היו שני בדואים צעירים.

והנה, לילה אחד כששמר על החווה, הבחין בהם דרומי משוטטים מחוץ לתחום החווה. הם לא נשאו נשק ולא ביצעו עדיין כל עבירה ואולם דרומי, שדפוס התנהגותם בעבר כבר היה מוכר לו-לא חיכה שהם יפרצו לחוותו שוב, הוא החל לרדוף אחריהם ולירות בהם. אחד נהרג כאמור, והשני נפצע.

מדוע לא נחשב המעשה של כרמלה בוחבוט כהגנה עצמית? משום שהאירוע בו ירתה בבעלה לא כלל תקיפה מוקדמת פיזית מצדו. כאן לא ייחס בית המשפט חשיבות להיסטוריה המוקדמת בין הצדדים. אך אצל דרומי? בוודאי שכן.

התופעה של אלימות כלפי נשים ממשיכה להכות ולהתרחב כמו סרטן בחברה, אלפי נשים לא יודעות כיצד להתגונן מפני התעללות מילולית נפשית ופיזית מצד בן הזוג או הגרוש ומבלי שתקבלנה את הגנת המשטרה.

והתוצאה? עשרות גופות נשים רצוחות מונחות על מגש הכסף של משטרת ישראל. אלפי נשים במקלטים מתחבאות מפני גבר אלים, עשרות אלפים מסתתרות מפני רצח ועוד אלפי נשים סופגות יום- יום שעה- שעה מטחי אלימות מילולית, השפלות, גידופים ואלימות כלכלית- סוגי אלימות שאינם פחותים מאלימות פיזית.

אחרי כל אחד ממקרי הרצח שאירעו בשנה החולפת, הצהירו מפכ"ל המשטרה ובכירי המחוזות במילים גדולות ומרגיעות לדעת כותבת המאמר, שהמשטרה עושה את מיטב המאמצים להגן על נשים מאלימות, אך זהו טקסט נבוב שאין מאחוריו בסיס, אלו רק דברים שמשטרה צריכה לומר לציבור כדי לצאת ידי חובתה. מילים ללא כיסוי.

סיכום

לדעתי, בהתנהלותה של משטרת ישראל יש משום משוא פנים והתעמרות בנשים מוכות המאפשרים את המשך האלימות כלפיהן. נראה כי הזכות להגנה עצמית מפני תקיפה, אשר ניתנה כאמור במקרה של דרומי, לא עומדת לאישה, כי לגברים מותר לירות למוות במי שבעבר ניסה לפגוע ברכושם , אך לאישה שהוכתה ועלולה להיפגע לא ברכושה- אלא בגופה, אסור להגן על עצמה, שכן אם תיטול זכות זו ותתקוף את בן הזוג שמתעלל בה, ככל הנראה יוגש נגדה כתב אישום בגין אותה תקיפה.

הגיעה העת שמשטרת ישראל ורשויות המשפט, יכירו בתחום "אלימות כלפי נשים", ככזה המכיל מגוון סוגי אלימות, שאין להבחין ביניהם ולנתקם זה מזה, ואין לטפל בכל סוג של אלימות במחלק אחר. לדעתי, ניתן יהיה לחולל שינוי רק אם תשכיל המשטרה לראות באלימות פיזית, נפשית, מינית, כלכלית וחלקים של הפאזל הגדול והשלם.

אם תשנה המשטרה את צורת ההתבוננות במצבן של נשים, היא תאלץ לראות תקיפה של אישה מוכה כלפי הפוגע בה-כאקט של הגנה עצמית. ובמקום בו המדינה לא מסוגלת להגן על נשים מאלימות כזאת, מותר ואף ראוי כי הנפגעות ישכימו לקום ולהרוג את תוקפן מבלי לחשוש כי יועמדו לדין.

אילו עשתה כן המשטרה, היא לא הייתה מעמידה לדין אישה מוכה כמו כרמלה בוחבוט ובוודאי שמערכת המשפט לא הייתה מרשיעה אותה.

לפסקי הדין המאוזכרים במאמר:

פ 1010/07 מדינת ישראל נ' שי דרומי
ע"פ 6353/94 כרמלה בוחבוט נ' מדינת ישראל

* עו"ד רוני סדובניק מכהנת כיו"ר הועדה למעמד האישה שלצד ראש לשכת עורכי הדין בישראל וכיועצת ראש הלשכה לקידום עורכות הדין.

**כל המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות יעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי . המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין