חרף תלונותיה הרבות על כאבי בטן, שלשולים, הקאות, חוסר תיאבון וירידה דרסטית במשקל, המשיכו הרופאים לחשוב שמדובר בהפרעת אכילה
בית משפט השלום בירושלים קיבל לאחרונה תביעת רשלנות רפואית שהגישה צעירה נגד קופת החולים "לאומית". במוקד התביעה: טענת התובעת כי עיכוב של למעלה מארבע שנים באבחון מחלת הקרוהן שלה בהיותה נערה, גרם לה לנכויות פיזיות ונפשיות. השופטת מיכל הירשפלד קבעה שרופאי "לאומית" התרשלו באבחון מחלת המעיים שכן היה עליהם להבין בשלב מסוים, לאור תלונות התובעת, שמדובר בקרוהן ולא בהפרעת אכילה.
מאז 2009, כשהייתה בת 12, החלה התובעת להתלונן על כאבי בטן, שלשולים, הקאות וירידה בתיאבון. בתקופה זו היא סבלה גם מאנמיה וירידה דרסטית במשקל. ואולם, חרף הסממנים המעידים על מחלת קרוהן סברו רופאיה ב"לאומית" שמדובר בהפרעת אכילה והפנו אותה לטיפול פסיכולוגי, תזונאי ופסיכיאטרי במחלקת הפרעות אכילה. רק בדצמבר 2013 – יותר מארבע שנים אחרי תלונתה הראשונית – במהלך בדיקה אובחנה התובעת כסובלת ממחלת הקרוהן.
בתביעה שהוגשה לבית המשפט באוקטובר 2017 טענה התובעת (26) כי בשל האיחור באבחון המחלה נגרמה לה נכות בתחום הגסטרו, בשיעור גבוה מהנכות שהייתה נגרמת אם מחלתה הייתה מתגלה מוקדם יותר. עוד נטען שעל רקע השנים שחלפו עד לאבחנה והטיפולים המיותרים שקיבלה, נגרמה לה אף נכות נפשית.
לשיטת הצעירה העיכוב באבחון עולה כדי רשלנות רפואית ומצדיק לפסוק לטובתה פיצוי על נזקיה. בתוך כך היא סיפרה שעקב הרשלנות נמנע ממנה להתגייס לצה"ל ולגשת לבחינות בגרות, מה שגדע את החלום שלה לעבוד כאחות.
מנגד טענה "לאומית" שהתנהלות רופאיה בזמן אמת הייתה מקצועית ושתביעת הצעירה היא בגדר חוכמה שבדיעבד. קופת החולים אישרה אמנם שניתן היה לאבחן את הקרוהן מוקדם יותר, אלא שלשיטתה מדובר בעיכוב של כשנה וחצי בלבד אשר לא גרם נזק כלשהו לצעירה.
הרופאים לא הצדיקו את האמון בהם
אבל השופטת הירשפלד קבעה שקופת החולים טועה בשתי נקודות – הן בקשר לתקופת האיחור והן ביחס לנזקים שנגרמו לצעירה בעקבותיו.
כך, ביחס לתקופת האיחור העמידה השופטת את המועד שבו היה על הרופאים לאבחן את המחלה על ספטמבר 2011 – כלומר מדובר באיחור של כשנתיים ושלושה חודשים, ולא של שנה וחצי.
השופטת נימקה כי עד לאבחנתה הרשמית הלינה הצעירה על כאבי בטן ותופעות נוספות שמעידות על קרוהן כמו שלשולים, הקאות וחוסר תיאבון, קרוב ל-25 פעמים! לדבריה קופת החולים ורופאת המשפחה לא פעלו במיומנות המצופה מהן על מנת לצייר תמונה שלמה ומלאה של מצב התובעת לאורך החודשים והשנים שחלפו בניסיון להגיע לאבחנה מדויקת ונכונה, ובכך התרשלו.
"התובעת שמה מבטחה ברופאת המשפחה שלה שליוותה אותה במשך שנים (וברופאים נוספים של מרפאת קופת החולים שלה, אותה ביקרה מידי פעם), אולם אלה לא פעלו להצדיק את האמון שניתן בהם ולא מילאו את התפקיד המצופה מהם", כתבה השופטת. "הנתבעות הפרו כלפי התובעת את חובת הזהירות שהן חבות כלפיה".
בתוך כך השופטת דחתה את טענת ההגנה לפיה הנכות הנפשית נגרמה לצעירה בשל אירועים שאינם קשורים למחלה, כמו היותה ילדה שמנה וביישנית שחוותה הצקות בגן או גירושי הוריה כשהייתה בת 5. היא קבעה שהלכה למעשה נגרמה לה נכות נפשית קבועה בשל הרשלנות בעיכוב האבחון ובהשלכותיו.
בנסיבות אלה פסקה השופטת לטובת הצעירה פיצוי בסך 650 אלף שקל, בין השאר עבור אובדן כושר השתכרות וכאב וסבל, וכן 130 אלף שקל הוצאות ושכ"ט עו"ד.
- ב"כ התובעות: עו"ד ד"ר חמוד ח'
- ב"כ הנתבעות: עו"ד לירון ליברמן ועו"ד אסתי לחאם (וייסגלס-אלמגור)
עו"ד דניאל שבח
עוסק/ת ב-
רשלנות רפואית
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין