עיריית ירושלים טענה כי מאחר שהאישה הודתה בחוב ניתן לגבות אותו גם לאחר תקופת התיישנות. עמדתה נדחתה, אך לא נפסקו לנתבעת הוצאות: "הציבור סבסד אותה מספיק"
בית משפט השלום בירושלים דחה לאחרונה תביעה שהגישה עיריית ירושלים נגד עובדת שלה, מנהלת מחלקת ספריות בעיר, לתשלום חוב ארנונה ישן. השופטת בלהה יהלום דחתה את טענת העירייה לפיה הודאתה המאוחרת לכאורה של העובדת בחוב "מקימה אותו לתחיה" ומאפשרת לגבותו גם בחלוף תקופת ההתיישנות. חרף ניצחון ההגנה, היא נמנעה מלפסוק לעובדת הוצאות משפט. "דומה כי הציבור כבר סבסד אותה מספיק", כתבה.
חוב הארנונה שבמוקד התביעה התייחס לבית המגורים של הנתבעת ובעלה בבירה, עבור השנים 2007 עד 2010. נכון למועד הגשת התביעה לפני ארבע שנים, הוא עמד על כ-56 אלף שקל. מדובר בתביעה ב"גלגול שני" לאחר שתביעה קודמת מטעם העירייה, שהוגשה במהלך 2018, הסתיימה מסיבה מסוימת ללא הכרעה אופרטיבית.
לטענת העירייה, אף שאין מחלוקת כי חלפו יותר משבע שנים מאז היווצרות חוב הארנונה ועד לנקיטת ההליך המשפטי הראשון לגבייתו, הלכה למעשה העובדת ערכה בירורים שונים לגביו בשנים שלאחר התגבשותו.
כך למשל, פקידת גביית הארנונה בעירייה אישרה כי הנתבעת פנתה אליה במהלך 2018 וביקשה לברר על היקף חובותיה בחשבון הארנונה. לעמדת התביעה, יש לראות בהתנהלות זו כהודאת החייבת בחוב, המעכבת את מרוץ ההתיישנותה ומאפשרת ולגבות את החוב.
מנגד, החייבת טענה שהבדיקות שערכה נגעו לחוב אחר ואינן עוצרות את מרוץ ההתיישנות. היא אמנם אישרה שבתחילת 2018 קיבלה התראה על חוב ארנונה והעירייה פנתה אליה בעניין אך לבסוף לא מצאה לנכון לעשות משהו "בגלל שמדובר בחוב כל כך ישן". לפיכך, משעברה תקופת ההתיישנות וסעיף 9 אינו מתקיים בנסיבות העניין – יש לדחות את התביעה נגדה.
הפתיעה את בית-המשפט
אלא שבמהלך חקירתה הנגדית הפילה החייבת פצצה באולם בית המשפט. בניגוד לגרסתה הראשונית, היא סיפרה שבתקופת הבירורים פרעה חוב לעירייה בסך 8,500 שקל. בשלב זה בא-כוח העירייה, כמוצא שלל רב, ביקש לקבל את התביעה במלואה שכן לשיטתו מדובר בהודאה שמאפסת את ההתיישנות, אלא שהשופטת יהלום ציננה את התלהבותו.
הסבריה של העובדת, לפיה מדובר בחוב אחר שאינו נוגע לתביעה, הניחו את דעת השופטת. לדבריה, אותם 8,500 שקל ששולמו היו במסגרת תיק הוצאה לפועל שנפתח בשל חובות ארנונה קודמים שאינם רלוונטיים לתביעה הנוכחית.
בסופו של יום השופטת לא הכירה בפניותיה השונות של העובדת לעירייה, כהודאה בקיום חוב המקנה אפשרות לגבות אותו למרות ההתיישנות. היא הסבירה שלפי הפסיקה, הודאת נתבע בקיומה של זכות לטובת התובע צריכה להיות מפורשת וברורה וזה אינו המקרה.
אמנם נשמעו קולות בפסיקה הקוראים לאפשר גביית ארנונה גם במצב המתואר, כדי למנוע פגיעה בקופה הציבורית, אלא שלדברי השופטת לא מדובר בפסיקה מנחה ובנסיבות אלה עליה לציית לפסיקה הקובעת ולהוראות חוק ההתיישנות – ולדחות את התביעה.
"בנסיבות העניין איני רואה מקום לפסוק לטובת הנתבעת הוצאות. דומה כי הציבור כבר סבסד מספיק את הנתבעת ואין מקום להשית על העירייה עוד את הוצאות הנתבעת", חתמה השופטת את פסק דינה.
- ב"כ העירייה: עו"ד יואל רוטמן
- ב"כ הנתבעת: עו"ד צבי שילה
עו"ד ירון נדם
עוסק/ת ב-
מיסים
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין