תושבי חולון ביקשו להכיר בהם כבעלי זכות מעבר בשביל של השכנים אחרי שנים שבהן השתמשו בו. השופט: "הקרקע שייכת למדינה"
בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה לאחרונה עתירה שהגישו תושבי חולון להכיר בהם כבעלי זיקת הנאה על שביל הגישה לביתם שעובר בשטח של השכנים, באופן שימנע משכניהם לבנות עליו. אלא שהצדדים הם חוכרים של הקרקע, וסגן הנשיא ארז יקואל הבהיר שאין אפשרות לרשום זיקת הנאה על קרקע בבעלות המדינה. ערעור על פסק-הדין הוגש לאחרונה לבית המשפט העליון.
מרבית הקרקעות בישראל מצויות בבעלות המדינה ו"הרוכשים" שלהן למעשה רק חוכרים אותן, כלומר שוכרים מהמדינה לטווח ארוך שנים. התובע והנתבעים מחזיקים בקרקע כזו ובנו עליה את בתיהם, כאשר הבעלות על הקרקע היא של קק"ל. בין בתי הצדדים מפריד שביל שמבחינה רשמית מצוי בחלקת הנתבעים אך משמש בפועל את העותרים כנתיב כניסה לביתם.
במרץ 2020 הגישו הנתבעים בקשה להיתר בנייה, אליה התנגדו התובעים בטענה שהבנייה מתוכננת להתבצע על השביל המוביל לביתם. באוגוסט 2021 אישרה ועדת המשנה לתכנון ובניה בחולון את הבנייה, בכפוף להצגת מתווה חלופי לשביל הגישה. התובעים לא השלימו עם התוצאה ושלושה חודשים לאחר מכן הגישו את התביעה לבית המשפט.
לטענתם השביל משמש אותם מזה שנים רבות, באופן המקנה להם זיקת הנאה בו (כלומר, זכות קניינית להשתמש בו אף שאינו שלהם). התובעים התריעו כי היתר הבניה כפי שאושר יאפשר לנתבעים למעשה לפלוש לביתם ולבצע בחצרם הפרטית פעולות הריסה ובנייה. בנסיבות אלה הם דרשו מבית המשפט לקבל צו שימנע מהנתבעים לבצע פעולה כלשהי הפוגעת בחצר ביתם ובשביל הגישה.
מנגד טענו הנתבעים שאין לאפשר לתובעים לתקוף את החלטת ועדת התכנון באמצעות תביעה לבית המשפט, במקום בדרך של הגשת ערר כמקובל. לגופו של עניין הם טענו שטרם חלפו 30 שנים מאז רכשו התובעים את ביתם – תקופה שהיא תנאי סף להכרה בזיקת הנאה מכוח שנים – ומכל מקום אין אפשרות להכיר בזיקת הנאה לגבי קרקע השייכת למדינה.
אין אישור מרמ"י
השופט יקואל קיבל את טענת הנתבעים, המעוגנת בחוק, לפיה אין להכיר בתובעים כבעלי זיקת הנאה בשביל שהוא למעשה בבעלות המדינה. אמנם רשות מקרקעי ישראל הודיעה לבית המשפט כי "תהיה נכונה לשקול רישום זיקת הנאה" לטובת התובעים אך זאת, הדגיש השופט, "ככל שתתקבל הסכמת כלל חוכרי המקרקעין שבמחלוקת" – והרי החוכרים כולם מלבד התובעים מתנגדים לרישום הזיקה.
אשר לטענת התובעים כי בניית הנתבעים על השביל תהווה מטרד עבורם, השופט הדגיש כי הטענה כבר נבחנה על ידי ועדת התכנון והבנייה במסגרת החלטה מאוגוסט 2021. הוא הבהיר כי אין בכוונתו להחליף את שיקול דעת הוועדה, כגורם המקצועי, בשיקול דעת בית המשפט הנעדר יכולת וכלים בהיבטי תכנון.
יתרה מכך, התובע הסתבך בעדותו כשהודה כי למעשה אינו מוטרד מבניית הנתבעים אלא ממה שהדבר מייצג – פתח לשכנים אחרים לבנות על השביל ובכך לחסום את הגישה לביתו. "דברים אלו עולים כדי הודאת בעל דין שיש בה לכרסם בליבת עילת התביעה כמתכונתה. התובע מאשר למעשה כי בנייה על ידי הנתבעים, ככל הנראה, לא תמנע גישה לביתו ומכאן שלא תהווה משום מטרד", כתב השופט.
לפיכך הוא הורה על דחיית התביעה וחיוב התובעים בהוצאות של 62,500 שקל. כאמור לאחרונה הוגש ערעור על-פסק הדין, במסגרתו נתן בית המשפט העליון צו ארעי האוסר על הנתבעים לבצע פעולות הריסה ובנייה על שביל הגישה עד להחלטה אחרת.
- ב"כ התובעים: עו"ד י' כהן
- ב"כ הנתבעים: עו"ד א' דהן
עו"ד רן שדה
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין