כיצד ניתן להוכיח השפעה בלתי הוגנת על צוואה? ומה הקשר לקשר בין המצווה לנהנה מצוואתו? עו"ד קרן לגזיאל בוחנת את עיקרון כיבוד רצון המת ואת מגמת הפסיקה.
כיבוד רצון המת - היש צו חזק וחד משמעי מזה? בין אם רצונו של הנפטר הוא להוריש את הונו לעמותה לטיפול בחתולים או לצה"ל, מצווה וחובה הן להוציא רצון זה לפועל. אלא שכבר קרו דברים מעולם והוכח לא פעם שהרצון המובע בצוואה אינו בהכרח רצונו של הנפטר עצמו, כי אם של מי שמתאווים לכספו ומצאו דרך להטות את ליבו לטובתם.
סעיף 30 לחוק הירושה קובע, כי "הוראות צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית - בטלה". אבל כיצד תבוטל? ולמה תבוטל? הנה סיפור מהעת האחרונה: בני משפחה אחת, שהיו מיודדים עם קשיש ערירי וטיפלו בו בעת מחלתו הקשה, שמחו לגלות שהוריש להם בצוואתו את כל רכושו. אולם קרובת משפחתו היחידה, בת-דודה קשישה, פנתה לבית המשפט ושם התגלתה האמת הלא נעימה: בני המשפחה הזוכה, כך עלה מהראיות והעדויות, פעלו על מנת להשפיע על צוואתו של הקשיש. לא נותר לשופטת אלא להכריז שהצוואה בטלה.
חופש בחירה
השפעה בלתי הוגנת היא כל מצב בו למצווה לא היה חופש בחירה אמיתי להביע את רצונו למי וכיצד להוריש את רכושו. העדר חופש הבחירה ייתכן מסיבות של תלותו של המצווה במשפיע באופן פיזי, נפשית מנטלי או הכרתי. המשפיע הוא, בדרך כלל, הנהנה על פי הצוואה.
ככלל, הנטל להוכחת השפעה בלתי הוגנת מוטל על מי שמבקשים לבטל את הצוואה, קרי המתנגדים. עם זאת, נקבע כבר כי מצב של תלות מוחלטת של המצווה בנהנה מצביע על כך שהצוואה נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת, ואז על הנהנה להוכיח כי לא השפיע על המצווה בשום דרך. למותר לציין, שבהיעדרו של העד המרכזי - המנוח - בתי המשפט מגששים באפלה וסומכים ידם בעיקר על ראיות נסיבתיות.
בית המשפט יוצא לבדוק, האם בתקופה הרלבנטית לעשיית הצוואה היה המצווה עצמאי פיזית ומנטלית ובהכרה מלאה. ככל שיוכח שהמצווה היה עצמאי יותר, כך תישלל האפשרות של השפעה בלתי הוגנת. אם יתברר שהמצווה היה תלוי, הרי שבית משפט יבחן את הקשר בינו לבין המסייע, ככל שהוא גם הנהנה בצוואה. ככל שתלותו של המצווה בנהנה (או בנהנים) היתה גדולה יותר, כך יטה בית המשפט לקבוע חופש הבחירה שלו לא היה בידיו ויתחזק החשד להשפעה בלתי הוגנת. הבדיקה עומדת גם לגבי נהנים נוספים בצוואה, שסייעו למנוח או שהיה תלוי בהם.
משפחה מכורח הבדידות
מצווים עריריים, שלא הניחו אחריהם צאצאים, מציבים בפני בית המשפט שאלה ייחודית: הרי מטבע הדברים, במקרה שאינם מקיימים יחסים מספקים עם קרובי משפחתם האחרים, הם יחברו לחברים או למכרים עד כדי קירבה גדולה ותומכת. האם יש להניח שכל חבר של ערירי בהכרח חומד את רכושו?
במקרה שתואר לעיל, הוכח שחבריו של המנוח אכן דאגו לו וסייעו לו מבחינה רפואית ופיזית. עוד היה ידוע, שהמנוח, עוד בהיותו בריא ועצמאי, העביר להם במשך שנים ומרצונו החופשי מאות אלפי שקלים. ולבסוף הוכח, שבימי חוליו הם דאגו במידת מה להטות את ליבו לכתוב צוואה לטובתם.
מצד שני, קרובת המשפחה הרחוקה, שזכתה ברכוש המנוח בעקבות התנגדותה לצוואה, הסתפקה בשיחות טלפון מדי פעם ולא הוכח שהעניקה לו תמיכה מיוחדת בעת מחלתו. כיצד ניתן, אם כן, לקבוע מהו הקשר המשמעותי עבור המנוח?
אדם חולה, שכוחותיו כלים והוא נתמך ונסעד, יקשה עליו לבטא רצון חופשי ובלתי מוטה בעניין יורשיו. מגמת בתי המשפט לדבוק בעיקרון העל של כיבוד רצונו החופשי של המת היא נכונה וצודקת, אבל האם לא ראוי היה לבחון גם את שאלת טיב הקשרים בין המנוח ליורשיו על פי הצוואה ועל פי דין, ולו כראיה נסיבתית נוספת?
* הכותבת היא עו"ד העוסק בתחום דיני המשפחה והצוואות.
**המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמור.
למדור: דיני משפחה
אתר המשפט הישראלי פסקדין
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין