השופט א' גרוניס:
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד סגנית הנשיא ד"ר ד' פלפל) מיום 12.10.2008. בפסק הדין נדחתה תובענה של המערער בה הוא עתר לחייב את המשיב 1 (להלן - המשיב) ליתן דין וחשבון ביחס לכספי נאמנות המוחזקים בידיו ולחייבו להפקיד את כספי הנאמנות בבית המשפט וכן להצהיר כי המשיב הפר את חובת הנאמנות וכי הנאמנות הסתיימה.
2. המערער והמשיב הינם גיסים. אחותו של המערער נשואה למשיב. המנוח, הרב אברהם כהנמן ז"ל (להלן - המנוח), היה אביהם של המערער ואחותו. המשיבה 3 (להלן - האם) הינה אלמנתו של המנוח ואימם של המערער ואחותו. המנוח היה ראש ישיבת פוניבז'. מעמדה המשפטי של הישיבה לא הובהר במידה מספקת. ידוע כי קיימת חברה בשם ישיבת פוניבז' בע"מ, היא המשיבה 4. נאמר לנו בדיון, כי בצד החברה קיימת אף עמותה. לפיכך נזכיר בהמשך בנפרד את הישיבה והמשיבה 4. זמן מה לאחר מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי נפטר המנוח. תובענתו של המערער הוגשה נגד המשיב, המשיבה 2, המנוח והמשיבה 4. על פי צו קיום צוואה יורשתו של המנוח הינה האם. בערעור באה האם כבעלת דין תחת המנוח. על פי רישומי רשם החברות, המנוח, המערער והמשיב הם בעלי מניות במשיבה 4. אנשים נוספים מחזיקים במניות של המשיבה 4, אך כנראה שחלקם הלכו לבית עולמם והאחרים אינם מעורבים בענייניה. אין מחלוקת, כי מספר שנים לפני מותו חלה המנוח ולא היה מסוגל לתפקד עוד.
3. חברה כלשהי החזיקה בעבר בחלקות קרקע בנאמנות עבור המנוח והמשיבה 4. חלקו של המנוח היה בשיעור 47% ואילו חלקה של המשיבה 4 עמד על 53%. בשנת 1994 מכרה החברה הנאמנת את חלקות הקרקע לצד שלישי. כספי התמורה הגיעו לידי שותפות עורכי דין, היא המשיבה 2, שהחזיקה בהם בנאמנות. חלק מאותם כספים הועברו למשיב כנאמן. מדובר בסכומים שעל פי הנטען הגיעו באותה עת, שנת 1994, לסך המתקרב לשישה וחצי מיליון ש"ח. התובענה נוגעת לסכומים אלה.
4. עוד בחייו של המנוח מילאו המערער והמשיב תפקידים שונים בישיבת פוניבז'. כנראה שעוד לפני שהמנוח חלה ולפני הפגיעה בתפקודו הקוגניטיבי, נתגלעו סכסוכים בין המערער לבין גיסו המשיב. בשנת 1999 חתמו המערער והמשיב על הסכם בוררות. בהסכם נקבע בין השאר, כי שלושה רבנים ישמשו כבוררים "לדון ולהכריע בעניין סמכויותיהם וזכויותיהם של הצדדים בישיבת פונוביז, מוסדותיה ונכסיה, בכל העניינים השייכים לכך, כולל בעניינים הרוחניים". פסק בוררות ניתן ביום 29.2.2000. בפסק אין כל התייחסות לעניין הכספים והנאמנות והוא עוסק בענייניה של הישיבה.
5. כאמור, המשיב הינו הנאמן ואילו המנוח והמשיבה 4 הינם הנהנים. למנוח לא מונה אפוטרופוס. בערכאה הדיונית ננקטה עמדה אך על ידי המשיב. שלושת המשיבים האחרים לא ראו לנכון להתייחס לתובענה. בתשובתו בבית משפט קמא העלה המשיב שלל טענות נגד התובענה. המשיב טען, בין היתר, כי יש להפנות את הסכסוך לבוררות, כי הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט לענייני משפחה וכי למערער אין מעמד להגיש את התובענה. בית המשפט המחוזי קיבל את הטענה הראשונה, היינו כי יש להפנות את הסכסוך לבוררות, וזאת על יסוד הסכם הבוררות שנחתם בשנת 1999 בין המערער לבין המשיב. בפסק הדין נאמר, כי סעיף הבוררות הוא רחב והוא מצביע על עירוב תחומים בין הישיבה לבין המערער והמשיב, וכי לבוררים הוקנתה סמכות להסדיר הן את ענייניה הרוחניים של הישיבה והן את ענייניה הכספיים. בית המשפט קבע, כי הכספים שקיבל המשיב היו עבור המשיבה 4 והמנוח, אשר מיוצג למעשה על ידי בנו וחתנו (הם המערער והמשיב), שאף מנהלים את הישיבה ולפיכך המחלוקת שנתגלעה באה בגדרי הסכם הבוררות.
6. המערער מלין בערעורו על פסיקתו של בית משפט קמא וחוזר ומעלה את הטענה, שנדחתה בערכאה דלמטה, כי המחלוקת בעניין הנאמנות והכספים אינה כלולה בגדר הסכם הבוררות. הוא מעלה טענות נוספות וביניהן, כי הסכם הבוררות מ5צה. המשיב מצידו הוא תומך בפסק הדין וחוזר ומעלה באופן חלופי את הטענות הנוספות שהביא בפני הערכאה הדיונית ואשר היא לא ראתה צורך להתייחס אליהן בפסק דינה. דעתנו היא, כי ראוי היה לדחות את התובענה מן הטעם שבנסיבות העניין אין להכיר במערער כבעל זכות עמידה להגיש תובענה לגבי הנאמנות. כפי שנראה בהמשך, עניין זה קשור במידה מסוימת להסכם הבוררות.
7. מן התיאור העובדתי עולה, כי לעניין הכספים שנתקבלו ממכירת החלקות נוצרה נאמנות. הנאמנים היו המשיב והמשיבה 2. בתובענה לא נתבקש כל סעד נגד המשיבה 2 וכאמור, היא לא הביעה עמדה בהליך. הנהנים היו המנוח והמשיבה 4. הנהנים, שהם בעלי האינטרס הישיר, לא נקטו הליך נגד המשיב, הוא הנאמן, ואף לא הביעו עמדה לגבי התובענה. אכן, המערער אינו צד זר לחלוטין לנהנים. הוא בנו של אחד הנהנים והוא בעל מניות במשיבה 4, היא הנהנית הנוספת, וכן הוא בעל תפקיד בישיבה. לטענת המשיב, לא היה רשאי המערער להגיש את התובענה. התשובה תימצא בסעיף 39 לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (להלן - החוק), הקובע כדלקמן:
"בכל עניין לפי חוק זה רשאי לפנות לבית המשפט כל נאמן, נהנה, יוצר הנאמנות או אדם אחר שמעוניין בדבר; וכן רשאי היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו לפתוח בכל הליך לפי חוק זה, לרבות ערעור, ולהתייצב ולטעון בהליך כזה, בכל הנוגע לנאמנות ובכל דבר אחר שהוא סבור שיש בו עניין לציבור".
הסעיף משמיע לנו, כי לא רק נאמן, נהנה ויוצר הנאמנות רשאים לנקוט הליך לפי החוק, אלא גם "אדם אחר שמעוניין בדבר" (לפרשנות דיבור זה, ראו כרם, חוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (מהדורה רביעית, 2004), עמ' 807 ואילך). המערער אינו נאמן, אינו נהנה ואינו יוצר הנאמנות. השאלה הנשאלת היא, האם המערער הינו בגדר "מעוניין בדבר". כפי שראינו, המערער הינו בנו של אחד הנהנים, הוא המנוח, ובעל מניות בנהנה האחר, היא המשיבה 4. ראוי לחזור ולהזכיר, כי בשל מצבו הרפואי של המנוח, הוא לא יכול היה למעשה לנקוט הליך משפטי. נעיר במאמר מוסגר, כי המנוח לא נקט כלל הליך משפטי שעה שהוא עדיין היה בעל יכולת לעשות כן. המשיב טוען, כי למנוח לא נתמנה אפוטרופוס ואילו נתמנה, יכול היה הוא לפתח הליכים משפטיים בעניין הנאמנות. ניתן אולי להבין מדוע לאור מעמדו המיוחד של המנוח בישיבה ובעולם החרדי נמנעו בני המשפחה מלנקוט הליכי אפוטרופסות. כל זה פועל לכאורה לכיוון הכרה במערער כ"מעוניין בדבר". אף על פי כן הגענו למסקנה שונה.
8. התמונה העולה מן החומר היא שקיים סכסוך נמשך בין המשיב למנוח. הסכסוך נוגע למעמדם של השניים בישיבה. כנראה שבשל אותו סכסוך, אין ביכולתה של המשיבה 4 לנקוט עמדה בכל הנוגע לנאמנות ולכספים. אולם, דווקא בשל הסכסוך בין המערער לבין המשיב, אין לאפשר למשיב להציג עצמו כ"מעוניין בדבר". במילים אחרות, הסכסוך שבין המשיב לבין המערער צריך להיפתר באופן ישיר. אין לאפשר למערער לשים עצמו בנעליה של המשיבה 4 וכמגן ענייניה, שעה שקיים בינו לבין המערער סכסוך בנוגע למשיבה 4 ולישיבה. מה גם, וכפי שנראה בהמשך, לכאורה אין מניעה שהאם תפנה לבית המשפט בעניין הנאמנות. כלומר, שעה שקיים אדם שהוא הנהנה (או הנאמן או יוצר הנאמנות) ולכאורה יש באפשרותו החוקית והמעשית לנקוט הליך, אין לאפשר לאחר, שמעמדו אינו ברור, להניע מהלך שיפוטי אלא בנסיבות מיוחדות. בנקודה זו, ראוי לפנות להסכם הבוררות. אין ספק, כי המשיבה 4 והמנוח אינם צדדים להסכם הבוררות. ההסכם נעשה אך בין המערער לבין המשיב. ההסכם מדבר על סכסוכים בעניין סמכויותיהם וזכויותיהם בישיבה, מוסדותיה ונכסיה. ברור מן ההסכם שאין הוא מוגבל ל"עניינים רוחניים". כלומר, בסמכות הבוררים להכריע לא רק בשאלה איזה שיעור יגיד כל אחד משני הניצים. בסמכותם של הבוררים להכריע גם באשר לעניינים הכספיים, אם כי אין הכוונה לעניינים הכספיים הפרטיים של כל אחד מבעלי הדין. אכן, המשיבה 4 לא הייתה צד להסכם הבוררות. עם זאת, ייתכן ולאור מעמדם של המערער והמשיב במשיבה 4, ומאחר שהסכם הבוררות מתייחס אף לעניינים גשמיים, כולל נכסיה של המשיבה 4, כי ניתן לומר שהמשיבה 4 עצמה כפופה להסכם הבוררות ומכאן שהסכסוך צריך להיות מובא בפני הבוררים. איננו רואים צורך להכריע בעניין הזה, משום שלאור מורכבות העניין והנתונים שצוינו אין לקבל שהמערער ינסה מצד אחד להימלט מן הבוררות ומצד שני יטען כי רשאי הוא לנקוט הליך לפי החוק.
9. בדיון בפנינו חזר וטען פרקליטו של המערער, כי הסכסוך בנוגע לכספי הנאמנות הינו סכסוך פרטי ואין לו נגיעה לסכסוך "הציבורי", הנוגע למעמדם של המערער והמשיב בישיבה. הגדרתו של הסכסוך כעניין פרטי מובילה לעיון בעמדתה של האם. כזכור, המנוח נפטר לאחר פסק דינו של בית המשפט המחוזי. תחתיו באה כבעלת דין יורשתו, היא האם. בערעור תמכה האם בבנה, הוא המערער. כלומר, לטענת האם, יש ליתן נגד המשיב את הסעדים שנתבקשו בתובענה, לרבות חיובו במתן דו"ח לגבי כספי הנאמנות. כיום, בעקבות מותו של המנוח, הפכה האם לנהנית תחתיו. אין ספק בדבר, שהאם רשאית לנקוט הליך לפי החוק, בהתאם לאמור בסעיף 39 בו. משכך, עולה השאלה האם הליך כאמור מקומו בבית המשפט לענייני משפחה או בבית המשפט המחוזי (לאור סעיף 37 לחוק). בוודאי שאי אפשר לעקוף את סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה, בהנחה שזו קיימת. איננו רואים צורך להכריע בסוגיה זו. מכל מקום, האם עצמה לא נקטה הליך. בנסיבות המקרה, אין להסתפק בכך שבשלב הערעור מתייצב בעל דין בעל מעמד, מה גם שייתכן שהערכאה שאמורה להכריע בעניין אינה זו שבפניה הובא הדבר. ומשהזכרנו את בית המשפט לענייני משפחה בהקשר לאם, חובה לומר ששאלה דומה יכולה להתעורר אף לגבי המערער עצמו.
10. דעתנו איפוא היא שבנסיבות המקרה אין להכיר במעמדו של המערער לנקוט הליך לפי החוק. ייתכן ובנסיבות אחרות, ניתן היה לאפשר למערער להגיש הליך בהיותו "מעוניין בדבר". ברם, על רקע הסכסוך בין המערער לבין המשיב בענייניה של הישיבה אין לאפשר למערער לשים עצמו כלפי המשיב כמי שדואג לענייניה של המשיבה 4. מה גם שכאמור כיום אין מניעה שהאם תנקוט הליך עצמאי מכוח מעמדה כנהנית. מכאן, שיש לדחות את הערעור, אם כי לא מטעמו של בית המשפט המחוזי.
11. והערה לפני סיום: בערעור שבפנינו נחשפה מחלוקת בין בני משפחה. המחלוקת הקונקרטית נוגעת לכספים. ברם נראה, כי מחלוקת זו אינה מגלה את מלוא התמונה. קיימת אף מחלוקת בכל הנוגע למעמדם ופעילותם של המערער וגיסו המשיב בישיבת פוניבז'. טוב יעשו בעלי הדין, והכוונה במיוחד למערער ולמשיב, אם ינסו למצוא פתרון לסכסוך כולו בדרכי שלום. ספק אם ניהול הליכים בבתי המשפט יכול להביא לפתרון כולל. אם אומנם יחזרו המעורבים לבתי המשפט צפויה להם התדיינות ארוכה בשאלות שונות שטרם הוכרעו וביניהן מיהו בית המשפט המוסמך ומה נפקותו של הסכם הבוררות.
12. המערער יישא בשכר טרחת עורך דין בסכום של 35,000 ש"ח לזכות המשיב.
ש ו פ ט
השופטת ע' ארבל: