אבאייב נ' אופק 40 ייעוץ,יזמות והשקעות בע"מ

תביעת פיצויים בגין נזקי גוף מתקיפה.

התובע וחברו הוצאו אל מחוץ למועדון בו בילו בעקבות חיכוך עם עובד. תוך כדי עימות מילולי ובנוכחות מאבטחים, תקף העובד את התובע במכת אגרוף בפניו (המכַּה). גם החבר ספג ממנו מכת אגרוף בפנים. מיד לאחר מכן ברחו השניים מאלמונים שתקפו או ניסו לתקוף אותם, התעמתו עם שוטרים ונעצרו תוך שימוש בכוח. כאשר הגיע התובע לבית חולים, התברר שנגרם לו שבר בלסת. התובע מייחס את השבר למכַּה ומכאן תביעתו נגד מעסיקת העובד ומפעילת המועדון.

המחלוקת כיום מתמקדת בשאלה, האם המכַּה היא זו שהסבה את השבר.

אקדים אחרית לראשית – התובע הוכיח שהמכה הסבה את השבר וכן את יתר רכיביה של עוולת הרשלנות. לפיכך על הנתבעת לפצות אותו על נזקיו.

אחריות

רקע דיוני ומצבת הראיות 

1. העובד נחקר במשטרה, מסר הודעה ובין היתר, הודה בהכאת התובע וחברו. האירוע תועד בסרטון ממצלמת האבטחה של המועדון (הסרטון או סרטון התקיפה).

    

2. התובע נחקר במשטרה במועד מאוחר. בעדותו מסר על מכה ש"פירקה" לו את הלסת וייחס אותה למאבטח, תוך אבחנה בינו לבין העובד. כך טען גם בכתב התביעה.

    

3. נגד העובד הוגש כתב אישום המייחס לו גרם חבלה חמורה, עבירה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין) וחבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין (ת"פ 34404-12-13, להלן: ההליך הפלילי). התובע וחברו העידו מטעם התביעה, כאשר התובע שב על דבריו במשטרה והחבר לא זיהה את הנאשם.

    

   כתב האישום תוקן, העובד הודה בהתנהגות פרועה במקום ציבורי, עבירה לפי סעיף 216(א)(1) לחוק העונשין, לא הורשע והוטל עליו בין היתר לשלם לכל אחד מהעדים פיצוי בסך 1,500 ₪ (פסק דין מיום 8.7.15).

    

4. התובע צפה לראשונה בסרטון התקיפה, לפני הגשת ראיותיו. בתצהיר עדותו הראשית ייחס לעובד את המכה שגרמה לשבר וזיהה את עצמו בסרטון, כאדם שספג חבטה עזה ואחז בלסתו. לאחר מכן רדפו אחריו אנשים (לפי זכרונו קשורים למועדון ולעובדיו) והוא ברח מהם לכיוון ניידת משטרה. את המכה שגרמה לשבר נתן לו העובד. בשל התרגשות לא זיהה אותו כנאשם בהליך הפלילי.

    

5. הנתבעת הגישה תצהיר של העובד בו חזר על הודעתו במשטרה. כמו כן הגישה תצהיר של מנהלה ותרומתו התמצתה בצירוף מסמכים.

    

   ממצאים עובדתיים

    

6. התובע יליד 1988. ביום 13.1.12 בילה עם חברו וולאדיסלב פאייסרוב (ואצ'יק או החבר) במועדון "אלנבי 40" בתל אביב. לטענת הנתבעת היו שיכורים, אך התובע העיד שכל אחד מהם שתה 2 – 3 כוסות וודקה ולא הוכח אחרת.

    

7. בסביבות השעה 5.00 התחכך התובע בגבו של רפאל ונגל, עובד שעסק באיסוף כוסות (רפאל). בעקבות זאת דרש ממנו רפאל לצאת מהמועדון, נתקל בסירוב וביקש משומר להוציאו. השומר דחף את התובע לכיוון היציאה ורפאל התלווה אליהם. בדרך נתקלו בואצ'יק, שעצר אותם בגופו. רפאל הצטרף לשומר וביחד דחפו את שני הבחורים החוצה (הודעת רפאל, נת/4 – 5).

    

8. הנתונים מכאן ואילך מובאים מסרטון התקיפה, בציון נומרטורים לפי הצורך. מחוץ למועדון הוצבו גדרות בצורת "ח" וביניהן פתחים עם שרשראות (המתחם). אנשים שלא נכנסו למועדון עמדו מאחורי הגדרות והסדר נשמר על ידי שני מאבטחים גדולי גוף חבושים בכובעים לבנים.

    

9. רפאל והשומר, כל אחד אוחז בבחור, דחפו אותם מפתח המועדון, דרך המתחם עד מעבר לגדר. הם עצמם נשארו בתוך המתחם. באותה עת עמד מאבטח א' בתוך המתחם ומאבטח ב' עמד מחוץ למתחם קרוב לקיר הבניין (4:56:55:565).

    

   התקיפה

    

10. השומר, לבוש חולצה שחורה וכובע מצחייה בהיר, עזב את הבחור "שלו" ומאבטח א' אחז בו. מאבטח ב' נשאר במקומו. רפאל המשיך לאחוז בבחור "שלו", שניסה להשתחרר מאחיזתו. רפאל חבט בצדי גופו, גהר מעבר לגדר והרים את רגלו לכיוון מרכז גופו בעודם עומדים פנים מול פנים. כאשר הבחור נטה הצדה או למטה, הרים רפאל את אגרופו והנחית אותו בצד שמאל של פניו. הבחור נפל ארצה (4:56:59:328 – 4:57:09:093) (המותקף הראשון).

     

    הבחור השני שוחרר בינתיים מאחיזתו של מאבטח א'. המותקף הראשון התרומם, הצטרף אליו ושניהם הניפו את ידיהם מול מאבטח א', התנועעו והצביעו לכיוון רפאל ואחרים שעמדו בתוך המתחם (שלב ההצבעה).

     

    בשלב האחרון החל הבחור השני לנוע לכיוון קיר הבניין, שם עמד מאבטח ב'. הוא צעק לרפאל, הניף את ידו לעברו והתקרב לגדר. רפאל התקרב אל הגדר מהצד השני ושלח אגרוף שהחטיא את פניו של הבחור (ההחטאה) (4:57:20:453). השומר אחז בידו של רפאל והרפה. (4:57:40:125). מאבטח ב' הגיע אל הבחור השני מאחור, אחז בו (4:57:51:171). רפאל, שאיש לא חצץ בינו לבין הבחור השני, שלח את אגרופו השמאלי ופגע בפניו של הבחור, באזור הלסת מימין. ראשו של הבחור נשמט מיד לאחור (הפגיעה) (4:57:51:578). הבחור התנודד, המשיך לנוע ואז אחז בצד ימין של פניו (4:58:08:765) (המותקף השני).

     

11. מי המותקף השני? התובע העיד שהוא המותקף השני (עמ' 25 – 29). לטענת הנתבעת, ואצ'יק הוא המותקף השני: השניים צפו בהליך הפלילי בנומרטור משלב ההצבעה. התובע השיב שאינו יודע מי משניהם לבש חולצה עם פס לבן בגב (עמ' 15 ש' 15). ואצ'יק השיב שזה לא הוא (עמ' 18 ש' 16). מכאן, שהתובע לבש את החולצה עם הפס. מאחר שהמותקף השני לא לבש חולצה עם פס, הרי שזהו ואצ'יק. הנתבעת הגישה צילומי stills מהסרטון עד כולל שלב ההצבעה. הנתבעת מוסיפה וטוענת שואצ'יק העיד במשטרה על כך שראה את התובע חוטף מכות, בא לעזור לו וחטף בוקס בפנים (נת/36, ש' 32, 34).

     

    אין בכוחם של שברירים אלה לסתור את עדות התובע. ראשית, זיהוי על סמך תמונה אחת עלול להיות שגוי, במיוחד לאור איכות הסרטון. שנית, לא ניתן ללמוד מדברי ואצ'יק שהוא זה שחטף את הבוקס האחרון. שלישית, ואצי'ק לא העיד בהליך הנוכחי. משקל עדותו אינו עולה אם בכלל, על משקל עדותו של התובע.

     

    ועתה לעיקר. רפאל העיד במשטרה שהתובע הוא המותקף השני: "... ואז עשיתי טעות ממה שזכור הבאתי לחבר של הבחור שהוצא מהמועדון בוקס בפנים לאחר מכן הם המשיכו לאיים עלי וירוק עלי ואז נתתי לבחור שהוצאתי מהמועדון נתתי לו בוקס באף ..... (נת/5 ש' 1 -12) . ...האיומים לא הטרידו אותי כשהתחילו לקלל את אמא שלי ולירוק לי בפנים זה מה שגרם לי לשיגעון ... את הבחור השני זה שלבש שחור ראיתי כמה פעמים במועדון" (ש' 23-25). אין חולק שהתובע לבש בגד שחור (צילום נת/90) ולהבדיל, ואצ'יק לבש סוודר לבן (צילום נת/84). התובע העיד, כמו רפאל, שבילה בעבר במועדון (נת/37 ש' 2-3). רפאל הסביר בחקירתו שידע להבדיל ביניהם לפי המראה והלבוש (עמ' 40 ש' 23). מיותר כמעט לציין שהנתבעת נתפסת על הזיהוי של רפאל, העד מטעמה.

     

    התובע הוכיח שהוא המותקף השני.

     

12. מי התוקף שגרם לגרסת התובע לשבר בלסת? התובע ייחס בעבר את "פירוק" הלסת למאבטח. הנתבעת טוענת שמדובר בגרסה ומבקשת לדחות את גרסתו החדשה.

     

    אין ממש בטענתה. ראשית, התובע העיד מלכתחילה על מכַּה אחת מאגרופו של מַכֶּה אחד. הנתבעת זיהתה מיד את המַכֶּה וידעה שאינו מאבטח. ניסיונה ללכוד את התובע על טעות מעורר קושי נוכח חובת תום הלב המוטלת על בעל דין בעת ניהול הליך אזרחי.

     

    שנית, התובע העלה בעבר סברה ולא גרסה. בהודעת חשוד ייחס את המכַּה לשומר שזרק אותו מהמועדון ולא לעובד (נת/40 ש' 9-14, 20-21). אולם בהודעה העוקבת התברר שמדובר בסברה : ביחס למכַּה מסר גרסה "...ראיתי מצד שמאל שלי יד גדולה שנתן לי מכה ללסת. ואז הרגשתי כבר מעורפל ... ". לעומת זאת, ביחס למַכֶּה העלה סברה. כשנשאל מי נתן לו את המכה ללסת, השיב: " המאבטח שמשך אותי החוצה? "(סימן שאלה במקור, י. ה.). לשאלה אם ראה שזה היה אותו מאבטח השיב בסברה מושכלת: "כן הוא היה היחידי שהיה כזה ענק.". בהמשך תיאר את המַכֶּה המיוחס, אך לא בשעת מעשה: "ראיתי את הפנים והוא גם צעק לעברי .... נראה כבן 30 בחור גדול שיער קצר בהיר כהה" (נת/37 ש' 12-13, 15-18, נת/38 ש' 19-20, 30-31).

     

    עדותו בהליך הפלילי הבהירה שמדובר בסברה: "בצד שמאל עמד המאבטח גדול המימדים. לא התייחסתי אליו, אבל שמתי לב אליו. אחרי מס' שניות הרגשתי מכה והתפרקה לי הלסת. לא הבנתי איפה אני נמצא. היה מאבטח גדול. הנאשם היה בסיפור, אבל אני לא יכול לאשר שזה הוא היכה אותי. לדעתי המאבטח הגדול נתן לי את המכה. אפשר לראות בצילומים". (עמ' 14 ש' 1-3). ובהמשך: "לשאלת בית המשפט מה אני רוצה מהנאשם – אני (מרים כתפיים בתמהון) שואל אם זה הנאשם שלי, אני משיב – אני האשמתי אותו? (העד מתפלא על השאלה)" (שם ש' 14-15).

     

    אכן, התובע לא "האשים" את רפאל ופליאתו במקומה. בכך אין להפוך את "האשמת" המאבטח מסברה לגרסה. חוסר יכולתו לאשר שהוכה על ידי רפאל מהווה נתון ניטרלי. עדותו כיום היא גרסתו הראשונה והיחידה, נשענת על אדנים מוצקים ומתקבלת.

     

13. האפשרות שהמכה היא הסיבה לשבר סבירה ביותר. כעת יש לבחון אם הוצג הסבר הגיוני אחר.

     

    הקטטה

     

14. התובע העיד במשטרה כי לאחר שקיבל את המכה, הייתה סביבו המולה, וואצ'יק ניסה למשוך אותו מהקטטה. אחרי כמה דקות הגיעו אלמונים (לדעתו באו לעזור לאנשי המועדון) והתנפלו על שניהם (נת/37 ש' 14). הם ברחו לצד השני של הכביש אך האלמונים השיגו אותם, תקפו אותם, הרביצו לו ובעטו בהם מספר דקות עד להגעת הניידת (נת/38 ש' 23-24).

     

    בהליך הפלילי העיד שהאלמונים לא תקפו אותם ושהצליחו לברוח מהם. כאשר הופנה להודעתו במשטרה, השיב שתקיפה יכולה להיות גם מילולית (עמ' 15 ש' 22 – 28).

     

    העדפתי את הודעותיו במשטרה. ראשית, לאור עיתוי מסירתן קרוב לאירועים ולפני הגשת התביעה. שנית, התרשמתי מהאותנטיות שלהן לאור זרימת התיאורים, הרצון לדייק, השתלבות התיאורים במכלול האירועים, ומסירתן בפשטות וללא התחכמות. נמצא שהתובע ספג מכות ובעיטות מאותם אלמונים.

     

15. לטענת הנתבעת קיימת אפשרות שהתקיפה הזו גרמה לשבר בלסת. אולם השאלה היא, האם התקיפה הזו מספקת הסבר הגיוני לשבר בלסת? על כך אשיב בשלילה.

     

    התובע העיד הן במשטרה והן בהליך הפלילי שהמכה מהמאבטח פירקה לו את הלסת. בנוסף העיד במשטרה כי "את המכה הרצינית נתן לי המאבטח ולאחר מכן הייתה קבוצה של כ 10 אנשים שאף הם הרביצו ליאבל לא משהוא חמור" (נת/41 ש' 51-52). הנתבעת לא אתגרה את הערכתו בחקירה נגדית, לא חילצה ממנו נתונים על המרחק בין המכות המאוחרות לבין הראש, הפנים או הלסת ולא הציגה ראיות סותרות ולו לכאורה.

     

    המעצר

     

16. המשטרה נקראה לאירוע קטטה בכתובת המועדון. למקום הגיעו ארבעה שוטרים בשתי ניידות (בשעה 5.22 ובשעה 5.25). השוטר הלל דיין פגש את התובע כשהוא כבר פצוע בפנים, בשפתיים, בשיניים ומדמם (דוח נת/9).

     

    השוטרים לא ידעו מי המתקוטט ומי המכה ומבחינתם באותו רגע, כולם חשודים (עדות השוטר איציק יהודה בהליך הפלילי, עמ' 9 ש' 6-7). ואצ'יק ניסה להכות מאבטח, התנגד לשוטר דיין, ורוסן. התובע ניסה לשחרר את ואצ'יק, דחף את השוטר דיין מספר פעמים בחזה ו"החל להתפרע" (נת/10). השוטר אושרי חזן כתב שהתרה בתובע לפני הפעלת טייזר מאחר שלא אפשר לשוחח עם ואצ'יק, צעק וקילל. כאשר התובע המשיך לדחוף ולהשתולל, הודיעו לו שהוא עצור, אך הוא הפריע לניסיון איזוק. זה היה האות לשוטר חזן להפעיל את הטייזר, וכך עשה (נת/42, נת/44). התובע וואצ'יק נעצרו והובלו לתחנה.

     

17. התובע ניסה להציג את העימות עם המשטרה כ"ויכוח קטן" ושלל הפעלת כוח (עמ' 22 ש' 1-11). די בהפעלת טייזר (מבלי להידרש לצורך בדבר) כדי לדחות את גרסתו.

     

18. גם כאן טוענת הנתבעת לאפשרות שהתנהגות התובע והפעלת הכוח מצד השוטרים גרמו לשבר בלסת. ושוב, השאלה היא האם יש באלה הסבר הגיוני לשבר בלסת.

     

    די במצב התובע לפני העימות כדי ללמד על חבלה קיימת באזור הפה. הנתבעת מניחה שהשוטרים הפעילו על התובע כוח ב"רמה אחת מעל המתנגד" לפני הפעלת הטייזר. דרישת הדין לנהוג כך אינה ראיה לאופן הפעולה במקרה קונקרטי. מעבר לנדרש, אין כל אינדיקציה לפגיעות בראש, בפנים או בלסת.

     

19. בהיעדר הסבר הגיוני אחר, הוכיח התובע – במידת ההסתברות כנדרש במשפט אזרחי - שהמכַּה היא הסיבה לשבר.

     

    רשלנות 

     

20. הנתבעת כמחזיקה במקרקעין ומפעילת המועדון, נושאת בחובת זהירות בגדרה עליה לפעול להבטחת שלום המבקרים ולקוחות המועדון. הדברים ידועים ושוב אין צורך להפנות לפסיקה. במקרה זה הרחיבה הנתבעת את שליטתה הפיזית אל המתחם וסביבותיו הן באמצעות גידור והן על ידי הצבת מאבטחים שתפקידם לשמור על הסדר (השטח המורחב). בכך קיבלה על עצמה להבטיח את שלום הלקוחות בשטח המורחב. חובתה אינה נסוגה כאשר מדובר בלקוחות שהגיעו לשם בעקבות הוצאתם מהמועדון.

     

21. הנתבעת מאפשרת לעובדיה להוציא לקוחות מהמועדון וזו זכותה. אלא שעליה לצפות שלא כל הלקוחות ישלימו עם "גזר הדין" ושיתפתחו עימותים פיזיים ומילוליים. הצבת שומרים ומאבטחים במועדון, מלמדת שהנתבעת אף צופה עימותים, בין השאר עם לקוחות כאלו. נוכח הכוח הנמסר לעובדים בשילוב הלחץ עקב רמת החיכוך בלקוחות, על הנתבעת לצפות אפשרות של פגיעה בלקוחות עקב התנהגות בלתי נאותה של העובדים. משכך עליה להכשיר ולהדריך את העובדים להתמודדות במצבים כאלה (השוו, ת"א (י-ם) 6409/06 אסף טופול, עו"ד נ' מחסני אופנה H.O (2008)). אפשרות אחרת, פשוטה, זולה וזמינה, היא להשאיר את ההתמודדות הזו לשומרים ולמאבטחים מיומנים שהוכשרו לדבר כחלק מתפקידם.

     

22. חובת ההדרכה הופרה. מנהל הנתבעת, עומר אפרת, העיד על הדרכת העובדים לנהוג ברגישות עם אנשים ששותים אלכוהול במועדון. לדבריו התקיימו ההדרכות אחת לשבוע אך אין בידיו רישומים (עמ' 34 ש' 22-32).

     

    עיון בתצהירו מעלה התעלמות מוחלטת ממעשיו של רפאל, מהודעתו במשטרה ומסרטון התקיפה, אותם צירף כמסמכים. את רפאל הציג כקורבן בעוד שאת התובע וחברו הציג כמי שתקפו את המאבטחים, את אנשי הביטחון ואת רפאל (סעיף 11). עוד הצהיר שהמשיכו ב"מסע השכרות והאלימות שלהם בבר אלכוהול מעבר לכביש" והציג זאת כעובדה מהתיק המשטרתי ומפרוטוקול הדיון בהליך הפלילי (סעיף 13), אלא ש"עובדה" כזו אינה מופיעה שם. לא אוכל לבסס ממצא על עדותו לבדה. בהיעדר תימוכין, לא שוכנעתי שהתקיימו הדרכות כטענתו.

     

23. הקשר הסיבתי בין הפרת החובה לתקיפה אינו שנוי במחלוקת ולמעשה הנתבעת כלל לא התייחסה לחובה ולהפרתה בתשובתה לסיכומי התובע. די בכך כדי להטיל על הנתבעת אחריות בגין רשלנות.

     

24. ועתה למובן מאליו. רפאל הצליח במהלך 51 שניות לפגוע בואצ'יק, לנסות לפגוע בתובע ולהחטיא ולבסוף לפגוע בו. בין ההחטאה לפגיעה בתובע חלפה כחצי דקה. בזמן הזה עמדו הנוכחים וצפו בהתרחשות, השומר אחז בידו של רפאל והרפה, מאבטח ב' היה פנוי וקרוב, ואיש מהם לא טרח להרחיק את רפאל. בכך הפרה הנתבעת את חובתה לשמור על שלומו של התובע והקשר הסיבתי לנזק – ברור.

     

25. מעבר לנדרש, בא כוח הנתבעת תוהה האם הנתבעת כמעסיק הייתה צריכה להרחיק את רפאל מהמדרכה, ומה מנע מהתובע לפסוע חצי צעד אחורה, שאז האירוע היה נמנע.

     

    אשר לתמיהה הראשונה, אכן היה על הנתבעת להרחיק את רפאל מהגדר אל תוך המתחם, המצוי בשליטתה. ניתן לכאורה לטעון שחובתה לפעול כך גם כמפעילת המועדון. בהיעדר טענה, אסתפק בהערה).

     

    התמיהה השנייה אינה במקומה. למותקף אין חובה לסגת על מנת למנוע את תקיפתו ובהיעדר חובה, אין משמעות לתמיהה. אעיר כי הדיון בשאלה של חובת הנסיגה נסב על תוקף הטוען לסייג של הגנה עצמית ובמסגרת זו, יש הסבורים שאינו צריך ליהנות מהסייג אם היה באפשרותו לסגת (ע"א 11172/05 זיו אלון נ' נועם חדד (2009)). התובע אינו תוקף כאמור.

     

    אשם תורם

     

26. רפאל העיד במשטרה שתקף את התובע כאשר התחילו לקלל את אמו ולירוק בפניו. אני מקבלת את דבריו הנתמכים בחלקם בהודעת התובע במשטרה, לפיה ירק על מישהו בתגובה ליריקה כלפיו ואולי היה משהו מילולי (נת/38). עם זאת, התובע לא סיכן את רפאל. זאת ועוד, לרפאל הייתה חצי דקה להתעשת, לאחר שהחטיא בפעם הראשונה, ולמרות זאת תקף.

     

27. אינני רואה כיצד ניתן בנסיבות אלה לייחס לתובע אשם לחלק הנזק, היינו תוספת על הנזק שהסב רפאל (סעיף 68 (א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. ובמישור המדיניות, האחריות לאלימות הפיסית מוטלת כמעט תמיד על התוקף והטלת אשם תורם על המותקף תהווה מסר שלילי לציבור ואף עשויה להתפרש כמתן לגיטימציה למעשים אלימים (ת"א (ת"א) 25043-11-09 בוריה יעקובוב נ' ע.י.נ. משיח בע"מ (2013)).

     

    הטענה נדחית.

     

    נזק 

     

    נכות רפואית ופגיעה תפקודית

     

28. הצדדים הגישו חוות דעת מומחים בכירורגיית פה ולסת. לאור הפערים התמנה פרופ' שלמה טייכר כמומחה מטעם בית המשפט. קביעותיו מקובלות על הצדדים:

     

    לתובע נגרם שבר בלסת התחתונה באזור הסנטר בין שיניים קדמיות מרכזיות 31-41. הוא אושפז ונותח לתיקון השבר. בבדיקה - נמצא ריפוי מלא של השבר. באזור השבר פתיחת הפה מגיעה ל - 40 מ"מ מלווה בכאב קל בפתיחה מקסימלית, בבדיקה למגע, כאב ולתחושה מרחבית. ירידה בתחושה בשפה העליונה ועור הסנטר בצד ימין.

    רגישות וניידות דרגה II של השיניים הסמוכות לקו השבר 31-41.

     

    טיפולים ועלויות

    [1] פיזיותרפיה בשל כאבים בפרק הלסת מימין – 12 X 250

    [2] טיפולי שורש בשיניים 31-41 - (800-1000) X 2

    [3] שתי סתימות קבועות בשיניים 31-41 - (350 –500) X 2

     

    נכות צמיתה

    פגיעה עצבית חלקית וירידה בתחושה – 4% מותאם לפי סעיף 29(5)(א)(I ).

     

29. התובע מבקש להעמיד את נכותו התפקודית על 10%. הנכות כשלעצמה אינה בעלת משמעות תפקודית. התובע לא הציג נתונים על תפקודו ועל פגיעה בתפקודו בחיי היומיום בבית ובעבודה. לפיכך אפסוק פיצוי לפי אומדן.

     

    חישוב הפיצוי

     

30. הוצאות - עבור טיפולים רפואיים לפי קביעת פרופ' טייכר - 6,000 ₪.

    הוצאות כלליות (נסיעות, השתתפות עצמית בתרופות) - 3,000 ₪.

     

31. עזרת זולת לעבר בלבד - אחיו של התובע סעד אותו במשך שבוע אשפוז ולאחר מכן ליווה אותו לבדיקות וקנה עבורו תרופות כאשר היה מוגבל בלעיסה - 5,000 ₪

     

32. הפסדי שכר בעתיד  - התובע כיום בן 32. במועד האירוע היה בן 24 ולא עבד וגם ביום עריכת תצהירו (21.12.16) לא עבד. בשנים 2014 – 2016 השתכר בממוצע 6,110 ₪ לחודש (תלושי שכר חלקיים). בשנת 2016 עבד במפעל אריזות. נוכח תוחלת שנות העבודה והאפשרות שיסבול מכאבים מסוימים שיפריעו לתפקודו, אפסוק סכום גלובלי, כולל הפסדי פנסיה - 20,000 ₪.

     

33. כאב וסבל – התובע נותח בהרדמה מלאה, אושפז למשך שבוע וגם לאחר שחרורו, סבל מקשיי לעיסה. עדיין סובל ויסבול מכאבים מסוימים. בשים לב לסכומים הנפסקים בגין נזקי תקיפה מסוג זה, פוסקת לתובע כבקשתו - 51,000 ₪.

     

    סה"כ – 85,000 ₪.

     

    סוף דבר

     

    הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:

    פיצוי בסך 85,000 ₪;

    שכר טרחת עורך דין בסך 19,890 ₪;

    אגרת משפט;

    שכר טרחת מומחה מטעמו וחלקו בשכר טרחת מומחה בית המשפט כנגד קבלות.

    ניתן היום, י"ד שבט תש"פ, 09 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.