החלטה
עניינו של הליך זה בבקשה שהגיש המבקש, תושב הפזורה הבדואית ליד נבטים, לעיכוב ביצוע של צו הריסה מנהלי שהוצא על ידי יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ולבניה של מחוז דרום, ביום 18.4.10, לפי סעיף 238א(ב1)(1)(3) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 [להלן: "החוק"] כנגד בניין הנמצא בנ.צ. 192474/568455 צפונית לדרך מס' 25 [להלן בהתאמה: "צו ההריסה", וה- "מבנה"].
במקורה הוגשה הבקשה במעמד צד אחד, ולאחר שניתן עיכוב ארעי הוריתי למשיבה להגיש תגובתה, בצירוף תצהיר תומך. ואכן, המשיבה הגישה תגובתה ואף צירפה תמונות הממחישות את מצב הבניה והמבנה.
הצדדים ויתרו על חקירות נגדיות ולא היתה מחלוקת כי המבנה נבנה ללא היתר. הצדדים היו חלוקים בשאלה האם העבודה הסתיימה אם לאו, אולם גם אם נקבל את עמדת המבקש לא תהיה בכך רבותא שכן לטענתו הבניה הסתיימה ביום 31.3.2010, דהיינו – 18 יום קודם להוצאת הצו. מטעם זה נשללת גם טענת ה"עובדה מוגמרת" שלא רק שלא נטענה על ידי המבקש בבקשתו, אלא שלפי סעיף 238א(א) לחוק, אף אם הבניה הסתיימה והמבנה אוכלס אולם טרם חלפו 30 יום – אין מדובר בעובדה מוגמרת וניתן להוציא צו הריסה מנהלי.
למעשה, טענה אחת היתה בפיו של המבקש והיא טענה מסוג של "הגנה מן הצדק". לטענת המבקש, מיועד כל השבט לעבור לשכונת מגורים מסודרת בדרום העיר רהט, ולשם כך, ותוך הליכים שהגיעו גם לבית המשפט הגבוה לצדק, הגיעו בני השבט, בשנת 1998, להסכם עם המינהלה לקידום הבדואים בנגב [להלן: "המינהלת"], ולפיה מועד פינויים של תושבי השבט, ממקום מושבם כיום, ליישוב רהט, יהיה 6 חודשים לאחר מסירת המגרשים על ידי המינהלת. נכון להיום, כך נטען, טרם נמסרו המגרשים ואף טרם הוחל בפיתוח הקרקע המיועדת ברהט.
לטענת המבקש, לא יתכן כי המדינה תנקוט מחד במדיניות שתתיר לשבט ולו להמשיך ולשבת במקום מושבם, ומאידך תבקש להרוס את בתיהם.
אודה, כי טענה זו שבתה את עיני כאשר הופיע ב"כ המבקש באולמי אוחז בבקשתו במעמד צד אחד לאחר שזה עתה הגישה במזכירות בית המשפט, והוא מבקש סעד ארעי.
ואולם, לאחר שעיינתי בתגובת המשיבה, ראיתי את תמונות המבנה ושמעתי את שני הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.
לא מצאתי בפרוטוקולים ובהחלטות של בית המשפט העליון בעניינו של המבקש כל התחייבות או החלטה המבטיחים את המבקש מפני צווי הריסה. גם בהסכם שנחתם מול המינהלת, לא מצאתי חסינות מפני צווי הריסה.
ההסכם עליו חתמה המינהלת, ואשר צורף על ידי המבקש לבקשתו, עוסק בעיקר בהסדרת מעברם של בני השבט ממקום מושבם היום, לעיר רהט. עניינו של ההסכם בעיקר בגובה התשלומים, במועדי הפינוי, בתנאי הזכאות לרכישת מגרשים למגורים ומגרשים לתעשייה, וקביעת לוח זמנים ושלבים לביצוע הפיתוח והמעבר, כמו גם לאופן שיבוץ המגרשים וחלוקתם.
בסעיף 4.ז.(8) להסכם, הסכימו הצדדים כי "עם חתימת נציגי המשפחות על הסכם זה, המינהלה ליחידת הפיקוח במשרד הפנים על מנת שזו תעכב/תדחה ביצוע צווי הריסה כנגד מבנים בשטח מגורי השבט עד למועד שתקבע המינהלה למעבר על פי הסכם זה."
ואולם, תכליתו של סעיף זה הינו למנוע צווי הריסה קיימים, כנגד מבנים שהיו קיימים במועד חתימת ההסכם.
בוודאי שלא ניתן הכשר למפרע להמשך בניה שלא כדין, ולא ניתנה חסינות מפני צווים עתידיים שעניינים מבנים חדשים שנבנו לאחר ההסכם. אילו זו היתה כוונת הצדדים – הרי שיש לומר כי מדובר בהוראה הנוגדת את תקנת הציבור, בשל אי חוקיות, שכן בוודאי שלא התכוונו הצדדים ליתן חסינות למעבר על החוק.
משכך, וגם אם המינהלת התחייבה לפעול לביטול או עיכוב צווים שהיו קיימים אותה עת, אין התחייבותה נוגעת לבניה חדשה שאם לא כן – מדוע להסתפק רק במבנה כזה או אחר, ומדוע לא לבנות עיר שלמה תחת אותה "חסינות"? ברור כי לא לכך התכוונו הצדדים ובוודאי שלא רשאים היו להתכוון לכך.
לפיכך, איני רואה בהסכם ובסעיף זה הכשר לבניה עתידית שלא כדין.
מטעם זה, איני רואה את הסתירה שבין ההסכם שעליו חתמה המינהלת בשנת 1998, לבין צו ההריסה שניתן זה עתה. בעוד שההסכם ביקש "להקפיא מצב קיים", מבקש צו ההריסה דווקא להמשיך הקפאה זו ולא ליתן יד, בחסות ההסכם משנת 1998, ליצירת עובדות חדשות ואחרות בשטח.
כאמור, טענת המבקש בתצהירו, כאילו המבנה מאוכלס ושימושי למשפחתו וכי אין מקום אחר, הופרכה במהלך הדיון, שכן המבקש הודה כי מדובר במבנה חדש וגם אם אקבל טענתו שאוכלס, הרי שאוכלס רק ממש לאחרונה. והיכן היתה משפחתו של המבקש עד היום? האם לא היתה במקום כלשהו?
המבקש, אשר מודע לאיסור בבניה, הדגיש כי בקשתו אינה לביטול צו ההריסה אלא רק לעיכובו, וביקש שהות של 6 חודשים.
עניין לנו בצו הריסה מנהלי, אשר הוצא לפי סעיף 238א(ב1)(1)(3) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 [להלןף "החוק"]. עילות הביטול לצו זה מצומצמות ביותר וקבועות בסעיף 238א(ח) לחוק ועניינן במקרים שהבנייה נעשתה כדין או שמדובר בעובדה מוגמרת [ראו ר"ע 273/86 חנניה פרץ נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ולבניה, פ"ד מ(2) 445]. עילות נוספות מתחום המשפט המנהלי יהיו אפשרויות אולם אז נדרש שהפגמים יהיו חמורים באופן שיעשו את הצו לבטל מעיקרו [עע"מ 3518/02 רמזי נ' יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז01) 196].
בהליך כגון זה שלפנינו, לא יתערב בית המשפט בשיקול הדעת המנהלי של מוציא הצו, אלא בהתאם לעילות שפורטו לעיל ועילות אחרות מתחום ועל פי עקרונות המשפט המנהלי. מטעמים אלו, תהיה התערבותו של בית המשפט מצומצמת ביותר.