החלטה
התובעת, סטודנטית למשפטים במרכז האקדמי למשפט ועסקים (שהיה ידוע בעבר כמכללת רמת גן) (להלן: "המכללה"), הגישה תביעה בה עתרה לסעד הבא נגד המכללה:
"אני פונה בזאת לבית משפט נכבד זה למען שייתן לי בסופו של יום את מלתו והחלטתו המרת הבדיקה למחברות הבחינה שלי על ידי גורם חיצוני ומטעם הבית משפט, כדי שיוכל לשפוך את האור על כבוד בית המשפט ואו בצו לנתבע לתקן את הציונים שלי במחברות הבחינה." (שיבושי הלשון הם במקור).
בקצירת האומר, התובעת, המעידה על עצמה שהיא תלמידת שנה ד' במכללה, מלינה על הציונים שניתנו לה בבחינות בהן נבחנה במקצועות שונים בשנים 2010- 2011, במסגרת לימודי השנה השניה והשלישית לקראת תואר בוגר במשפטים. לדבריה, היא הוכשלה בבחינות השונות אליהן ניגשה, נמנע ממנה להתקבל ללימודי שנה ג', היא הובאה בפני וועדת משמעת, נמנעה ממנה הבחירה של קורסים וסמינרים, ובנוסף, במהלך ההרצאות, השתיקו אותה המרצים וביקשו ממנה לא להפריע להם. התובעת אינה מציינת פרטים כלשהם בדבר זהות המרצים, הסיבה בגינה הובאה בפני וועדת משמעת, מהם הקורסים והסמינרים שנמנעו ממנה ומאיזה נימוק, ומתי התרחשו אותם ארועים עליהם היא מלינה. התובעת גם אינה מציינת פרטים קונקרטיים נוספים כלשהם מעבר לאמור לעיל. לדבריה, היחס כלפיה נובע מחמת הפלייה ובשל דעותיה הליברליות והיותה ערבייה מוצהרת. ההפלייה באה לביטוי בציונים שניתנו לה בבחינות אליהן ניגשה. לדבריה, הליך הערעור על הציונים שקיבלה "הוא למראית עין ולהצגת ההמונים".
המכללה ביקשה לסלק את התביעה על הסף מחמת שלושה נימוקים. הנימוק הראשון הוא שבית המשפט איננו מוסמך ליתן לתובעת את הסעד המבוקש על ידה, לנוכח הוראת ס' 33 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים"), לפיה חוזה למתן ציונים איננו שפיט. הנימוק השני הוא שמדובר בתביעה טרדנית וקנטרנית, גם משום שמבוקשת בדיקה של מחברות בחינה בהן קיבלה התובעת ציון "עובר" וגם משום שמחברות הבחינה מוגשות לבדיקה בעילום שם, באופן שזהותה של התובעת כלל לא היתה ידועה למי שבדקו את בחינותיה. הנימוק השלישי הוא החשש מפני יצירת מדרון חלקלק, בו כל אימת שציון שניתן לסטודנט בבחינה מסויימת לא יישא חן בעיניו, הוא יפנה לבית המשפט, תוך עקיפה של מנגנוני הערעור הקבועים לענין זה בתקנון הלימודים.
בתשובה, טענה התובעת כי תביעתה מגלה עילה ולכן תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי") אינן רלבנטיות לענינה, וכי חוק החוזים אף הוא איננו רלבנטי מקום שמדובר בעילה של הפליה, שהרי התובעת הופלתה לרעה לעומת סטודנטים אחרים בציונים שקיבלה.
לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובתגובה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל, מן הטעמים שיפורטו להלן.
ס' 33 לחוק החוזים, קובע:
"חוזה שלפיו יינתן ציון, תואר, פרס וכיוצא באלה על פי הכרעה או הערכה של אחד הצדדים או של אדם שלישי, אין ההכרעה או ההערכה לפי החוזה נושא לדיון בבית משפט".
משמע, האופן בו העריכו הבודקים מטעם המכללה את פתרון הבחינות של התובעת איננו שפיט, ובית המשפט לא יתערב בו. יפים לעניננו הדברים שנאמרו בפרשת ע"א 319/65 דוד אלבלדה ו-ישראל עזריאלי נ' חברת האוניברסיטה העברית (1966) , פ"ד כ (1) 204, 208, 215- 216:
"בקצה השני נראה לי שלמשל ענינים הנוגעים למתן ציונים, הענקת פרסים וכדומה אין לתפסם במסגרת של יחסים חוזיים, אפילו הודיע המוסד האקדמי מראש על הדרך בה ילך בענינים כגון אלה. בלשון הלכות החוזים, נעדרת בהם הכוונה ליצור יחסים משפטיים מעיקרא. ... אם ישנם חילוקי דעות בין התלמיד או המועמד לקבלת התואר לבין האוניברסיטה או יותר נכון בינו לבין הסגל האקדמי, ביחס לשאלה האם ראוי הוא אותו תלמיד לתואר, לשם או לתעודה שהוא דורש, הרי זהו ענין לבירור בקרב חברי הסגל המדעי של האוניברסיטה ואין זה ענין לבית-המשפט לענות בו. ... אינני בא לקבוע כי להבטחות מסויימות של האוניברסיטה לא יכולות להיות תוצאות משפטיות, אך כתוצאה מהבטחה כזו אינה יכולה לצמוח לתלמיד זכות תביעה להוצאת צו-מניעה נגד האוניברסיטה או להצהרה כי זכאי הוא לקבל תעודה המעידה עליו כי הוא כשיר למקצוע מסויים ואפשר לסמוך על השכלתו וידיעותיו באותו מקצוע."
דברים אלה שנאמרו בטרם נחקק חוק החוזים, משקפים את המצב המשפטי הנוהג גם כיום, לפי ס' 33 לחוק החוזים. כך למשל, שאלה דומה התעוררה אך לאחרונה במסגרת ע"א 4106/11 ד''ר יצחק רויזמן נ' הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב (פורסם בנבו, 23.01.2013). באותו ענין עתר המערער לסעד הצהרתי לפיו החלטת האוניברסיטה לפסול את הצעת המחקר שהגיש, בטלה. עתירתו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, ופסק הדין אושר על ידי בית המשפט העליון, מפי כב' הנשיא א' גרוניס, שקבע כי:
"אלא שאף בהנחה כי התקנון הוא חוזה, הרי שמדובר בחוזה בו מתחייבת האוניברסיטה ליתן תואר "על פי הכרעה או הערכה" של הגורמים המוסמכים בה. לפי הוראת סעיף 33 לחוק החוזים, בחוזים מסוג זה "אין ההכרעה או ההערכה לפי החוזה נושא לדיון בבית משפט". מטרתה של הוראה זו היא למנוע התערבות של בית המשפט בשיקול דעת מקצועי הקשור למתן התואר (או למתן ציון או פרס ...) בהתאם להוראה זו נקבע למשל, כי לא תידון תביעה למתן ציון "מעולה" לעבודת דוקטורט ... כי אין מקום להתערב בהחלטה להפסיק את לימודיו של תלמיד רפואה ... וכי אין מקום להעניק לתלמידה תואר בוגר ... הרציונל שבבסיס הוראת סעיף 33 תקף אף בתחום המשפט המינהלי. גם במסגרתו נוהג בית המשפט שלא להתערב בשיקול דעתם של הגורמים המוסמכים בעניין הענקת פרסים ותארים. בהקשר זה כבר נקבע כי "טבעי הוא שבתחומים שונים של הידע האנושי תהיינה אסכולות שונות או גישות מדעיות מנוגדות... אל לו לבית המשפט להכניס את ראשו לתוכָן ולעומקן של מחלוקות שכאלה" ... "
ראה גם ע"א 838/87 רחל שני נ' אוניברסיטת תל-אביב , פ"ד מב (2) 380, 382 (12.06.1988):
"אכן, סעיף 33 לחוק החוזים (חלק כללי) אינו אלא ביטוי לרעיון המקובל במשפט המינהלי, כי בית המשפט אינו מתערב בשיקול-דעת מקצועי ואינו מחליף את שיקול הדעת המקצועי של הרשויות המוסמכות בשיקל-דעת שלו. אין בהוראה זו כדי לאפשר לאורגנים אוניברסיטאים לפעול ללא סמכות, ואין בהוראה כדי לאפשר שרירות, הפליה או פגמים אחרים הפוגעים בשיקול הדעת של רשות מקצועית מחליטה."
אכן, ס' 33 לחוק החוזים איננו מונע דיון מקום שמועלית טענה בדבר הפליה, אלא שבעניננו, טענת ההפליה היא טענה סתמית לחלוטין, שאינה עולה בקנה אחד עם העובדה שמחברות הבחינה של הסטודנטים במכללה נבחנות בעילום שמו של הסטודנט. ממילא, מי שבדק את בחינותיה של התובעת, לא היה יכול לדעת כי התובעת היא שכתבה אותן. ודוק: אין המדובר במחברת בחינה בודדת, אלא במספר רב של מחברות בחינה, שכל אחת מהן נבדקה על ידי בוחן אחר. זאת ועוד, אין כל קשר בין טענתה של התובעת לפיה המרצים נהגו להסות אותה בעת שביקשה לומר את דברה במהלך ההרצאות והמכללה מנעה ממנה רישום לקורסים מסויימים או למועדי בחינה מיוחדים, לבין הציונים שקיבלה בבחינות אליהן ניגשה, ציונים שהיא מבקשת כיום מבית המשפט לבחון מחדש. גם לענין זה יפים דברי כב' הנשיא א' גרוניס בענין ע"א 4106/11 רויזמן הנ"ל:
"אין בהוראת הסעיף כדי למנוע את התערבותו של בית המשפט מקום בו נפל בהחלטה פגם של חוסר סמכות, או שהיא נתקבלה מטעמים בלתי ענייניים, למשל תוך שרירות או הפליה (כאמור בעניין שני). במקרה שלפנינו, פעלה הוועדה היחידתית בהתאם לסמכות הנתונה לה לפי התקנון, כמפורט לעיל. כמו-כן, לא הונחה לפנינו כל אינדיקציה ממשית לכך שהחלטתה נגועה בשיקולים לא ענייניים. הוועדה היחידתית קיבלה חוות דעת ממספר בודקים, אשר רובם סברו כי הצעת המחקר אינה מתאימה לעבודת דוקטורט. ... אכן, בעניינים של שיקול דעת מקצועי אפשר כי תהיינה דעות שונות, לכאן ולכאן. בכך אין כדי להביא את בית המשפט לפסול את המסקנה אליה הגיעו הגורמים המוסמכים להכריע, במיוחד כאשר זו נתמכה גם בעמדתם של בודקים חיצוניים רבים."
אין איפוא מקום לכך שבית המשפט ישים עצמו "בוחן על", ויחליף את שיקול דעתם המקצועי של מורי החוג למשפטים במכללה למנהל, בשיקול דעתו שלו או בשיקול דעת של בודק חיצוני מטעמו. אין גם מקום שבית המשפט יתקן בדיעבד את הציונים שהוענקו לתובעת במקצועות השונים בהם נבחנה. בצדק טוענת המכללה כי הדרך היחידה בה ניתן לקבל תואר אקדמי בכלל, ובמשפטים בפרט, היא באמצעות פיתוח כישורים לימודיים ועמידה בדרישות סף אקדמיות וכי התביעה הנוכחית אינה אלא נסיון, שאין להתירו, לכרסם במוסכמות יסוד אלה.
לכל אלה יש להוסיף כי התביעה מנוסחת באופן מבולבל, ולא ניתן להבין מתוכה מדוע שומה על בית המשפט להתערב בשיקול דעתם המקצועי של מי שבדקו את מחברות הבחינה של התובעת. כך למשל, התובעת אינה טורחת להצביע בכתב התביעה ולו גם על שגיאה אחת שנפלה אצל בודקי הבחינות באופן שבו העריכו וניקדו את תשובותיה ואינה מראה מדוע ולמה היא זכאית לציונים גבוהים יותר מאלה שהוענקו לה. התובעת צירפה אמנם לכתב התביעה את מחברות הבחינה שלה, משל די בכך שבית המשפט יעיין בהם על מנת שיווכח בצדקת טענותיה, אלא שלא זו הדרך בה יש להגיש תביעה. גם טענת ההפליה נטענה באופן סתמי לחלוטין, ללא פירוט מינימלי, ובלא להסביר כיצד יכולים היו בודקי הבחינות לדעת כי הם בודקים את מחברות הבחינה של התובעת דווקא, ולא של סטודנט אחר, בשים לב לכך שהבחינות נערכות בעילום שם. במובן זה, התובענה במתכונתה הנוכחית היא אכן טרדנית.
תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי בית המשפט רשאי למחוק כתב תביעה אם הכתב איננו מראה עילת תביעה או שנראה מתוך הכתב שהתביעה היא טרדנית או קנטרנית. תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי בית המשפט רשאי לדחות תובענה מחמת חוסר סמכות או מחמת כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה.