אביטן נ' בנק אוצר החייל בע " מ

החלטה

לפניי בקשת הבנק לסילוק התביעה נגדו על הסף.

אביטן טוען בתביעתו כי הבנק הכשיל, בריביות מופרזות, את אחוזת סוכת דוד בע"מ (להלן: 'החברה'), שאביטן ניהל אותה וערב לחיוביה. על ידי כך גרם הבנק לאביטן הפסדים שונים.

הבנק מבקש לסלק את התביעה על הסף בטענות שונות, שעיקרן – היעדר יריבות בין הבנק לבין אביטן; קיומו של מעשה-בית-דין כלפי אביטן, בדמות פסק דין שניתן נגד החברה; והתיישנות חלק מן הנזקים הנתבעים.

אעיר, כרקע לדיון בבקשה, כי הסעד של סילוק על הסף יוענק רק במקרים קיצוניים, שבהם אין סיכוי לתביעה. כל שייאמר להלן, אפוא, אינו מיועד לקבוע מסמרות בסוגיות השונות באופן פוזיטיבי; אלא רק לשלול את התזה המקופלת בבקשה בדבר היעדר סיכוי לתביעה. עוד אזכיר את מגמת הדין להגן על ציפיות סבירות של צרכנים כלפי ספקים כבירי-כוח; ובכלל זה – של בעלי עסקים קטנים כלפי בנקים. יוזכר כי בנקים חבים באמון מוגבר כלפי לקוחותיהם; גם משום שבנקים מהווים סוכנויות חברתיות שחלות עליהן, במידה מסוימת, חובות מתחום המשפט הציבורי. עוד ייאמר כי חוזים לניהול חשבון מיועדים להתקיים תקופה ארוכה, שבמהלכה צפויים להשתנות הן סביבת העסקים והן נתוניו של הלקוח. ככאלה, יש בחוזים אלו משום 'חוזי-יחס', שבמסגרתם נדרש מן הצדדים תום-לב מוגבר.

לעניין היריבות, לא ניתן לשלול בשלב זה זיקה מספקת בין החברה לתובע. יש חברות שאינן אלא צורה מאוגדת של עסק של אדם יחיד, או של מספר קטן של שותפים. להחלטה לאמץ צורה מאוגדת של ניהול עסק יש השלכות; ואדם אינו רשאי לבור לעצמו את ההשלכות הנוחות לו ולהתנער מאחרות. אולם, הדברים תלויים בתכלית החקיקתית. לדוגמא, במבט נזיקי, בנק יכול וצריך לצפות כי בעל-עניין בחברה הלקוחה ייפגע מנזקים שיגרום לה הבנק ברשלנותו. במבט חוזי, בעל-עניין בחברה, שנדרש על ידי הבנק לערוב לחיובי החברה כלפי הבנק, אינו מצוי מחוץ לטווח חובותיו החוזיות של הבנק [חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981, סעיף 17א]. לפיכך אין לסלק על הסף את תביעתו של אביטן בשל התנהלות הבנק כלפי החברה.

לעניין מעשה-בית-דין, אין להתעלם מהקרנתם של חדלות הפירעון של החברה, פשיטת-הרגל של אביטן, והרשות שניתנה לו, מאוחר יותר, להגיש את התביעה דנן – על שאלת זהות האינטרסים בין החברה לבין אביטן, מנהלה, במועד ההתדיינות הקודמת. כעולה מהאסמכתאות שהובאו בבקשה עצמה – שאלה זו רוויה בשיקולי צדק, שיישומם בענייננו טעון ליבון ראייתי. הסכם הפשרה בין הערבוֹת לבין הבנק, שבו מוזכרת תביעתו הצפויה של אביטן נגד הבנק [נספח ב' לתגובת אביטן לבקשה הנדונה], עמום בשאלת היחס בין שני ההליכים. הטקסט של הפשרה מנתק ביניהם; אך מהות ההליכים, שלכאורה יונקים מאותה התחשבנות בין הבנק לחברה, מחברת ביניהם. למצער ניתן לומר שהבנק ידע, במהלך ההתדיינות המוקדמת, על התביעה הצפויה של אביטן נגדו בגין אותה פרשה; ולפיכך לא הייתה לו ציפייה שלא להיות נטרד שוב בגינה. בכך כורסם יסוד חשוב לתחולת מעשה-בית-דין בענייננו. לפיכך איני רואה לנכון לקבוע, בשלב זה, כי פסק הדין שניתן נגד החברה, בהיעדר הגנה, חוסם את אביטן מלהעלות נגד הבנק את הטענות מושא התביעה דנן.

לעניין ההתיישנות, על פני הבקשה עולה כי למצער חלק מן הנזקים הנתבעים לא התיישנו; ולו משום שהם נוצרו אחרי יום 21.2.2004; קרי: פחות מ-7 שנים לפני הגשת התביעה. לפיכך, גם לטענת הבנק, אין כאן מקום לסילוק על הסף של התביעה; אף שהבנק עשוי להוכיח כי חלק מן הנזקים הנתבעים התיישנו. אף האמור לעיל לעניין חובות הבנק כלפי החברה וכלפי אביטן עשוי להקרין על שאלת ההתיישנות: אם יוברר בראיות כי הבנק הטעה את החברה ואת אביטן בחוסר גילוי נאות – עשוי לחול כלל הגילוי בדבר תחילת מרוץ ההתיישנות; לרבות על דרך המניעות.

לאור המקובץ, הבקשה לסילוק התביעה על הסף נדחית.

הבנק ישלם לאביטן סך 3,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד בבקשה. בהתאם לתקנה 512(ג) בתקנות סדר הדין האזרחי, לא הוספתי מע"מ לסכום האמור.

ניתנה היום, ח' אב תשע"א, 08 אוגוסט 2011, בהעדר הצדדים.