אברהם דוסטאר נ' חברת י.ק. אלמוגי ריהוט בע"מ

פסק דין

בפניי תביעה כספית, שהגיש התובע- בעל נגרייה, כנגד הנתבעת שהנה בעלת חנות רהיטים.

התביעה הוגשה בסדר דין מהיר, כאשר התובע משתית את תביעתו על טפסי הזמנה בין החודשים ספטמבר 00 ועד אפריל 2001.

לטענתו- סיפק לנתבעת את הרהיטים הנזכרים באותן הזמנות אך תמורתם לא שולמה עד עצם היום הזה. עוד טוען התובע כי הנתבעת החזיקה באולם התצוגה שלה מרהיטיו שאף עליהם לא שולמה תמורה. אותם רהיטים על פי התובע, הנם מזנון ושולחן אך בכתב התביעה ובתצהיר התובע לא מציין מתי הוזמנו ממנו וסופקו על ידו הרהיטים הנ"ל.

טענות הנתבעת בקליפת אגוז, הן כי הרהיטים נשוא התביעה והנזכרים בהזמנות לא סופקו מעולם.

טוענת היא, בין היתר, כי עובר להוצאת אותן הזמנות, התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים כאשר התובע סיפק לנתבעת רהיטים אותם מכרה ללקוחותיה. אלא שלגרסתה שילמה עבור ריהוט שסופק לידיה, לא כך הריהוט הנזכר בהזמנות.

יצויין כי במסגרת הדיון בפני כבוד הרשמת מיום 28.10.08 ובהסכמת הצדדים נמחקו הסעיפים בכתב התביעה הנוגעים לחלק מההזמנות עליהן נסמך התובע, וזאת מפאת התיישנות.

מטעם התובע העיד הוא עצמו ומטעם הנתבעת העיד מנהלה מר יעקב שלום.

שמעתי את טענות הצדדים, בחנתי את תצהיריהם ואת הראיות שהובאו מטעמו של כל אחד מהם.

על יסוד כל אלה, באתי לכלל מסקנה כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה ולא הוכיח את תביעתו, ואפרט.

לית מאן דפליג כי נטל ההוכחה בתביעות מסוג זה, הנו על תובע.

אעיר כי טענת ההגנה של הנתבעת אינה כי תמורת הריהוט נשוא התביעה שולמה לתובע, שאז היה מדובר בטענה מסוג פרעתי" ונטל ההוכחה היה עובר לכתפי הנתבעת.

טוענת האחרונה כאמור כי הסחורה כלל לא סופקה לידיה, כך שנטל הראיה נותר על כתפי התובע.

לא זו בלבד שעדות התובע הנה עדות יחידה של בעל דין, וככזה חל בעניינו סעיף 57 לפק' הראיות על כל המשתמע מכך.

התובע אף נמנע מאיתור, זימון והעדתו של כל עד אשר יכול היה לתמוך בטענתו כי סיפק לידי הנתבעת את הריהוט נשוא התביעה, ו/או לעניין שיטת ההתקשרות שהיתה נהוגה בין הצדדים.

לא נעלמה מעיניי טענת התובע כי לא סביר בעיניו שלאורך זמן הוזמנו ממנו שוב ושוב רהיטים למרות שאלה לא סופקו על ידו. שקלתי את הטענה וראיתי לדחותה.

אפנה בהקשר זה, לכך שההזמנה המוקדמת אליה מתייחס ב"כ התובע בטיעוניו, דהיינו- זו מיום 21.9.00, הינה מוקדמת בתאריך הנקוב בה, לחשבונית מיום 15.10.00 המשקפת התחשבנות אחרונה בין הצדדים. המסקנה המתבקשת לטעמי הינה שההזמנה הראשונה שלטענת התובע סופקה ולטענת הנתבעת לא סופקה, נכללת על פניו באותה התחשבנות. ההזמנה הבאה שבמחלוקת הינה מיום 18/11/00 (והיא – יחד עם זאת העוקבת לה, התיישנו). יוצא – שגם על פי גישתו של התובע, רק במשך 5 חודשים קיבל פה ושם הזמנות מהנתבעת. היקף ההזמנות מלמד לטענתי כי המסקנה שלא סופקו עדיפה על המסקנה שסופקו ואנמק.

אין חולק בין הצדדים כי ההתחשבנות ביניהם נעשתה אחת לחצי שנה.

בחינת החשבוניות שקדמו לאותה תקופה, מעלות כי ביום 30.4.00 שילמה הנתבעת לתובע סך של 14,500 ₪ בגין ריהוט שסיפק לידיה. ביום 15.10.00 שילמה הנתבעת לתובע סך של 14,522 ₪ בגין ריהוט שסיפק לה.

מאידך- ההזמנות נשוא התביעה, החל מחודש נובמבר 2000 ועד אפריל 2001 (כולל שתי אלה מחודש נובמבר שהתיישנו) מסתכמות בסך כולל של 7,900 ₪ דהיינו- קצת יותר ממחצית מהסכום הרגיל ששולם לתובע על ידי הנתבעת בגין תקופות התחשבנות קודמות.