אהרוני נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

העובדות העיקריות וטענות הצדדים

ערעור זה נסוב על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 21.8.12 (להלן: "הוועדה"). הוועדה קבעה, כי למערער נכות צמיתה בשיעור 10% בגין הגבלה בתנועות ע"ש צווארי ו- 10% בגין הגבלה בתנועות ע"ש מותני. מנכות זו ניכתה הוועדה 5% בגין מצב קודם בצוואר ו- 5% נוספים בגין מצב קודם בע"ש מותני.

לטענת המערער, בהחלטת הוועדה נפלה טעות, בכל הנוגע לניכוי מצב קודם. טענותיו העיקריות של המערער, הינן כדלהלן:

המערער אכן נפצע בתאונות עבודה קודמות, בתאריכים 19.1.06 ו – 4.3.08. עם זאת, מדובר היה בכאבים חולפים ולאחר אותו מועד לא נמצאו מגבלות והמערער אף לא הגיש תביעות לנכות.

טעתה הוועדה בכך שניכתה אחוזי נכות בגין מצב קודם ללא התייחסות לכך שהיה מדובר בממצאים חולפים. לגבי ע"ש מותני נבדק המערער לאחר התאונה מיום 10.2.08 ע"י אורטופד, ביום 4.3.08 ונמצא בבדיקה כי "אין הגבלות בתנועות ע"ש". לגבי ע"ש צווארי, במשך חמש שנים מיום האירוע לא נמצאה כל תלונה או ממצא המלמד על הגבלת תנועה.

הוועדה חרגה מן ההלכה הפסוקה (דיון נג/ 1-46 מרגוליס, פד"ע כו 364, להלן: "הלכת מרגוליס"), בכך שניכתה אחוזי נכות אף שלו היה המערער נבדק ערב האירוע, לא היה נמצא ממצא פוזיטיבי מוכח שהיה בו להעניק נכות.

המשיב התנגד לעמדת המערער, מן הנימוקים העיקריים הבאים:

א.הוועדה פעלה כדין, בהתאם להלכת מרגוליס, וקבעה מהם אחוזי הנכות הנוכחיים, מהם אחוזי הנכות שיש לנכות ועל בסיס איזה תיעוד היא מבססת החלטתה.

ב.בעניין ע"ש צווארי, נקבע כי יש לנכות אחוזי נכות בגין מצב קודם על יסוד מסמכים מיום 25.1.06 ומיום 5.2.06. בעניין ע"ש מותני הסתמכה הוועדה על מסמכים מיום 10.2.08 ומיום 20.2.08 המציינים הגבלות תנועה. הוועדה אף הסתמכה על ממצאי בדיקת הדמייה המצביעה על שינויים ניווניים לאורך כל עמוד השדרה המותני.

דיון והכרעה

3.בערעור על החלטות הועדות לעררים, מוסמך בית הדין לדון בשאלות משפטיות בלבד. לא אחת נפסק, כי על בית הדין לבחון אם הועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה.

[ראו, בין היתר: עב"ל 10014/98 הוד נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע לד 213 (1999)].

הלכה פסוקה היא, כי אחת החובות המוטלת על הועדה לעררים, שהינה גוף מעין שיפוטי, היא חובת ההנמקה שמטרתה לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה.

(דב"ע 1318/01 עטיה – המוסד לביטוח לאומי פד"ע טו 60).

4.לאחר עיון בטענות הצדדים, מצאתי כי דין הערעור להתקבל בחלקו.

בהתאם להלכה הפסוקה, רק כאשר אובחנו ממצאים מוכחים קודמים לתאונת העבודה, התואמים סעיף מסעיפי הליקוי, תהא הוועדה רשאית לנכות מאחוזי הנכות בגין מצב קודם.

[דב"ע נז/1-33 יעקבי - המל"ל עבודה ארצי לא(1) ,26, דב"ע נז/1-6 קנסטיני - המל"ל עבודה ארצי לא (1), 44, 45].

הוועדה שמעה את תלונות המערער, בדקה אותו ונימקה את החלטותיה בצורה בהירה וברורה. הוועדה הפנתה למסמכים הרפואיים מתיקו של המערער, המצביעים בבירור על הגבלת תנועות קודמות בגב ובצוואר. בכך מילאה הוועדה אחר ההלכה הפסוקה המחייבת, כפי שנקבעה בעניין מרגוליס, בכל הנוגע לניכוי אחוזי נכות בגין מצב קודם.

5.עם זאת, הוועדה לא התייחסה למסמך אליו מפנה המערער, מיום 4.3.08, בו לא נמצאו הגבלות בתנועות ע"ש מותני. מסמך זה מאוחר למסמכים אליהם הפנתה הוועדה בהקשר זה והיה מקום להתייחס אליו.