אוחיון אליהו נ' יותר מחברים בע"מ "שניים שהם אחד"

פסק דין

התובע הגיש תביעה זו ע"ס 5,200 ₪, בגין הקפאת כרטיסו באתר אינטרנט להיכרויות בציבור הדתי, לנוכח חשד (שהתבדה) של הנתבעת כי התובע הוא נשוי.

הנתבעת טענה תחילה טענת סמכות מקומית, לנוכח תניית שיפוט ייחודי בת"א, אולם בעת הדיון חזרה בה מטענה זו (ע' 2 ש' 2 לפרוטוקול), בין היתר, לנוכח רישא תקנה 2 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין) תשל"ז 1976, הקובעת את מקום השיפוט: "... והוא על אף האמור בכל הסכם שבין בעלי הדין".

אין מחלוקת כי התובע שילם סך של 300 ₪ למנוי לשנה לאתר אותו מפעילה הנתבעת. אין מחלוקת שכרטיסו של התובע הוקפא, לנוכח טענה שהובאה בפני הנתבעת, כאילו מדובר באדם נשוי, טענה שנתבררה בדיעבד כטענה כוזבת.

בכתב התביעה טען התובע כי הנתבעת סרבה להפשיר את כרטיסו עד למועד הגשת התביעה, סרבה להתנצל וסרבה לחשוף מהו מקור המידע בדבר מצבו האישי.

בדיון נתברר כי מייד לאחר הגשת התביעה, לאחר שהתובע שלח לנתבעת צילום של תעודת הזיהוי שלו, הופשר כרטיסו.

התובע גם הודה בעדותו, כי עוד קודם לכן, זמן קצר לאחר ההקפאה, נאמר לו כי אם ישלח צילום של תעודת הזיהוי שלו יופשר כרטיסו, אולם הוא סרב לכך (ע' 1 ש' 14-16 לפרוטוקול).

הנתבעת הסבירה, כי מדובר באתר הכרויות לציבור הדתי והמסורתי, ולכן נדרשת הקפדה יתירה על היות הלקוחות פנויים. כאשר הגיעה לנתבעת ידיעה כי התובע הוא נשוי, הקפיאה הנתבעת את כרטיסו, כדי למנוע פגיעה בלקוחות אחרים, וציפתה שיצור קשר ויבהיר את הדרוש הבהרה. נציג הנתבעת הדגיש שאין להם דרך לבדוק תלונה כזאת, זולת הבהרה פשוטה מהלקוח, כפי שנדרשה כאן.

הנתבעת טענה כי התביעה מיותרת וקנטרנית, באשר כל מה שהתובע צריך היה לעשות, הוא לשלוח העתק תעודת הזיהוי שלו (כפי שעשה בסופו של דבר). הנתבעת הוסיפה והדגישה כי בניגוד לאמור בתביעה, היא התנצלה בפניו, ומייד כשהועבר אליה העתק תעודת הזיהוי שלו, הופשר הכרטיס ואף הוחזרו לו כל הימים של ההקפאה.

מדובר בתביעה שהתייתרה לאחר שהתובע העביר לנתבעת העתק תעודת הזיהוי שלו, כרטיסו הופשר וימי ההקפאה הושבו. כל החוזה בין הצדדים עמד על 300 ₪, ולכן תמוה סכום התביעה שאיננו עומד בכל יחס לעלות החוזה.

סעיף 10 לחוזה קובע כי: "החברה שומרת לעצמה את הזכות לסרב להעניק שירות למשתמש בכל זמן שהוא". התובע טען כי מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד, שדינו בטלות. לטעמי, אין צורך להכנס בעניין זה לעובי הקורה, ומוטב להשאיר סוגיה זו בצריך עיון.

בהתחשב באופיו של האתר, נראה לי סביר והגיוני, כי כאשר מגיע מידע על אי דיוקים בפרטים לגבי מעמד אישי, ובעיקר לגבי היותו נשוי, שומה לבקש הסברים מהלקוח, כפי שנעשה כאן.

מחד גיסא, חבל שהנתבעת לא פנתה ביוזמתה לתובע בדרישה להבהרה, מייד כשקיבלה את המידע, אלא המתינה לפנייה מטעמו, כאשר לדבריו, לקח פרק זמן של שבועיים עד שקיבל הסברים. מאידך גיסא, חבל שהתובע נמנע מלתת את ההסברים ולהעביר את צילום תעודת הזיהוי באופן מיידי, פעולה שהיתה מונעת את עיקר המחלוקת.

הנתבעת ביקשה להגיש תמליל שיחה לאחר הדיון, ובהסכמת התובע אפשרתי לה זאת. מתמליל השיחה מיום 19.4.09, עולה כי אכן עוד קודם להגשת התביעה נאמר לתובע כי עליו לשלוח פקס עם צילום תעודת הזיהוי שלו. התובע טוען בשיחה כי כבר שלח את הצילום, ונציגת הנתבעת טוענת שהפקס לא התקבל, ואכן, התובע משיב לנציגת הנתבעת: "את לא משטרה ואת לא... ואין לך שום סמכות לדרוש ממני תעודת זהות".

נמצא איפוא, כי לשני הצדדים חלק בתסבוכת שנוצרה שלא לצורך: הנתבעת חטאה בכך שלא פנתה באופן יזום מייד עם קבלת הידיעה לתובע בדרישה להבהרה. התובע חטא בכך שלא שלח מייד כשנודע לו על כך, הבהרה לגבי מצבו האישי בדמות העתק תעודת הזהוי שלו כפי שנתבקש, דבר שהיה מצמצם את פגיעתו.

הקטנת הנזק – סעיף 14 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, קובע:

"אין המפר חייב בפיצויים לפי סעיפים 12 ,10 ו-13 בעד נזק שהנפגע יכול היה, באמצעים סבירים, למנוע או להקטין".

בעניין זה נקבע לא פעם, כי כאשר הנפגע לא עשה כל הדרוש כדי להקטין את נזקיו, אין לחייב את המזיק בנזק הנוסף:

"חובת הזהירות של הלקוח ביחסיו עם הבנק נגזרת מעיקרון העל בדיני החוזים של קיום החוזה בתום לב, וכפועל יוצא מכך (או מתווסף לכך) של חובת הקטנת הנזק הפוטנציאלי במקרה בו נודע ללקוח על גניבת או אובדן טופסי השיקים שברשותו..." (ע"א 6916/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 2010(1), 9057 , 9077 (2010)).

"עצם קיומה של יכולת של הנפגע להקטין את נזקיו, ולאו דווקא הקטנת הנזק בפועל, היא המונעת את הפיצוי בגין הנזק שניתן היה למנעו (ת"א (מחוזי ת"א) 2491/99 ברששת נ' טרה אגודה חקלאית שיתופית בנחלת יצחק בע"מ, תק-מח 2009(3), 9068 , 9076 (2009)).