אוסי תכנון הקמת מבנים ופיתוח בע"מ ואח' נ' חברת פרטנר תקשורת בע"מ ואח'

תביעה כספית מיום 11.9.08 על סך של 1,600,000 ₪ שעניינה דרישה לקבלת הפרשי דמי שכירות על סמך חוזה להשכרת נכס עסקי ברח' ויצמן 63 נהריה, דרישה לפיצוי בגין הפרת הסכם ודרישה לתשלום דמי שכירות ראויים.

הליך זה קשור לשני הליכים אחרים בבימ"ש זה – ת.א. 1832-07 שהסתיים בפס"ד מיום 25/8/09 ות.א. 1934/07 המתנהל במקביל.

בהליך הראשון (ת.א. 1832/07) הוגשה ע"י התובעת דנן תביעה לפינוי הנתבעים 2 ו- 3 דנן מן הנכס. בת.א. 1934/07 תבעה הנתבעת מס' 1 דנן את התובעת להחזר דמי שכירות ששולמו בטעות ביתר.

עמדת התובעת:

בינואר 2001 השכירה התובעת לנתבעת 1 נכס בקומת קרקע בבניין שבבעלותה ברח' ויצמן 63 בנהריה הידוע גם כחלק מחלקה 65 בגוש 18172 זאת לתקופה המסתיימת ב-14.2.06 עם אופציה

ל-9 תקופות נוספות של 24 חודשים כל אחת.

הוסכם בין הצדדים כי דמי השכירות יעמדו על סך של 29 $/מ"ר בתוספת מע"מ כאשר שטח המושכר הוערך בכ-112 מ"ר, אך הוסכם כי השטח הסופי ייקבע ע"י מדידה מדויקת שתבוצע במשותף. בפועל לא בוצעה מדידה משותפת ומדידה שבוצעה ביוזמת התובעת העלתה כי שטח המושכר 117.79 מ"ר.

עוד הוסכם כי בתום 24 חודשי השכירות הראשונים ובכל שנתיים לאחר מכן יועלו דמי השכירות בשיעור של 5% מכאן שבמשך תקופת השכירות הראשונה של 5 שנים צפויים היו 2 עדכונים.

עוד הוסכם כי בגין כל יום של איחור בפינוי המושכר בתום תקופת השכירות, תשלם הנתבעת 1 פיצוי מוסכם בסך 100 $ /יום, בנוסף לדמי השכירות המוסכמים.

בסעיף 31 להסכם השכירות ניתנה הרשות לנתבעת 1 להעביר זכויותיה לגופים הקשורים עימה אף בלא לקבל רשות מהתובעת ובתנאי שהנעבר יקבל על עצמו את התחייבויות הנתבעת 1 כלפי התובעת ועוד ניתנה רשות לנתבעת 1 להשכיר את הנכס בשכירות משנה לגופים שאינם קשורים עימה ובתנאי שתתקבל על כך הסכמת התובעת מראש ובנוסף לכך תמשיך הנתבעת 1 להיות מחויבת כלפי התובעת לעניין כל חיובי חוזה השכירות הראשית. כמתחייב מכך יהיה עיסוקו של שוכר המשנה עיסוק התואם את המוסכם בין הצדדים בסעיף 4 לחוזה אשר קבע את מטרת השכירות "לשם הקמה והפעלה של חנות חב' השוכר וכו' למטרות שירות לקוחות, התקנות, מכירת טלפון סלולאריים וכו' וכן כל מטרה הקשורה בעסקי השוכר כמפעיל רט"ן".

למרות שהנתבעת 1 הציגה עצמה כמי שמבקשת לשכור את הנכס לתקופה ארוכה, היא הודיעה כבר ביום 24.11.02 על כוונתה לעזוב והחלה לחפש שוכר משנה. בשנת 2004 הציעה הנתבעת 1 לתובעת כשוכר משנה את הנתבע 2 (להלן: "אסף") וביום 28.4.04 הביעה התובעת את הסכמתה להשכרת הנכס בשכירות משנה ואולם הציבה לכך תנאים שונים ובהם שייחתם עם אסף חוזה שכירות מתאים בצירוף ערבויות. הסכם כזה מעולם לא נחתם.

ב-28.7.04 הודיעה הנתבעת לתובעת כי השכירה את הנכס לאסף בשכירות משנה והוסיפה וציינה כי היא "ערבה" לכל התחייבויותיו של אסף, עפ"י חוזה השכירות עם התובעת.

בסמוך לאחר שנכנס אסף לנכס כשוכר משנה הוא החל לפעול בניגוד להתחייבויות שקבל על עצמו; הוסיף תוספות בנייה ללא היתר כדין ובלא הסכמת התובעת ושינה את ייעוד השכירות על דרך שימוש בו כמסעדה. התובעת הלינה בפני הנתבעת פעמים רבות בכתב על התנהלותו של אסף וציינה את הנזקים הנגרמים, מכתבים נשלחו אל הנתבעת במהלך השנים 2004-2005. לאחר שכל פניותיה אל הנתבעת לא נענו הודיעה התובעת לנתבעת במכתב מנובמבר 2005 "על ביטול חוזה השכירות החל מיום 14.2.06 שהינו מועד תום תקופת השכירות המקורית" ודרשה כי בתום התקופה הזו תוחזר לה החזקה כשהנכס פנוי מכל אדם וחפץ, לרבות פינויו של אסף. הנתבעת אישרה כי תפנה את המושכר ב-14.2.06 אם כי במכתב מיום 13.2.06 טען ב"כ הנתבעת כלפי התובעת באמצעות ב"כ כי "התגבשו הסכמות נפרדות בין התובעת ובין אסף להמשך השכירות".

גם לאחר 14.2.06 המשיך אסף להחזיק בנכס, שלא כדין ובניגוד להסכמת התובעת ובתאריך 15.2.06 העביר לתובעת סכום של 13,152 ₪ בהעברה בנקאית. התובעת הוציאה קבלה/חשבונית שבה צוין במפורש שהתשלום הוא "על חשבון דמי שימוש בנכס המוחזק שלא כדין".

מאותו מועד ואילך המשיך אסף לשלם סכום בשקלים השווה ל-2,400$/חודש "במועדים ובתנאים שבחר לעצמו".

בשלהי 2006 נעשה ניסיון לגבש הסכם שכירות עם אסף אשר הציע לשלם דמי שכירות של סכום בשקלים השווה ל-3,500 $/חודש אך ניסיון זה לא צלח.

במאי 2007 נשלחה אל אסף דרישה לפינוי ומשלא נענה הוגשה נגדו תביעה לפינוי בת.א. 1832/07.

מכיוון שהנתבעת / חב' פרטנר טרם החזירה את החזקה במושכר לתובעת עד למועד הגשת התביעה חלה גם עליה חובה לשלם דמי שכירות כמתחייב מן ההסכם שבינה לבין התובעת ובנוסף חייבת היא לשלם לתובעת פיצוי מוסכם בסך 100 $/יום בגין איחור בפינוי המושכר.

מכיוון שבמועד הגשת התביעה טרם פונה המושכר מוגשת בקשה לפיצול סעדים.