אחים עראף הובלות בע"מ נ' מ.צ. חשמל הצפון בע"מ

החלטה

1.התובעת הגישה תביעה כספית על סך 12,000 ₪, אשר מהווים לגרסתה שוויה של מכולה שעברה התאמה לשמש כמשרד. אין מחלוקת כי התובעת שמשה כקבלן משנה של הנתבעת לצורך ביצוע עבודות סמוך לישוב יערה. לצורך ביצוע העבודות הציבה התובעת במקום מכולה משרדית. כתוצאה ממחלתו של מנהל התובעת נאלצה התובעת להפסיק עבודתה באופן פתאומי בחודש 1/04. אין מחלוקת כי הנתבעת אישרה הפסקת העבודה ללא חיוב כספי.

2.התובעת טוענת בכתב תביעתה באמצעות מנהלה, מר עראף פהד כי הנתבעת ביקשה ממנה להשאיר את המכולה במקום, מאחר ועל פי דרישות הפיקוח על מנת לבצע את העבודה נדרשים למכולה. לפיכך, היא השאילה לנתבעת את המכולה עד לסיום הפרויקט. בחלוף שלושה- ארבעה חודשים, כאשר ביקש מר פהד את המכולה חזרה השיבו לו מנהלי הנתבעת כי המכולה נגנבה.

3.הנתבעת טוענת כי לאחר הסיום הפתאומי של עבודת התובעת, ביקשה ממנה הנתבעת להוציא מאתר העבודה את כל הציוד שלה ובכלל זה המכולה. הנתבעת מכחישה כל בקשה להשאיר את המכולה. עוד טוענת הנתבעת כי לתובעת היה שומר במקום ולכן בחרה התובעת להשאיר את המכולה תחת פיקוחו ואף טענה לאחר מכן כי היא חושדת בו כי גנב את המכולה.

4.הוגשו תצהירי מנהלי שתי החברות והם נחקרו בחקירה נגדית. לאחר מכן הצדדים סיכמו בעל פה טיעוניהם.

5.קיימות בפני שתי גרסאות סותרות באשר לשאלה האם המכולה הושארה על ידי התובעת על פי בקשת הנתבעת או שמא על פי החלטתה של התובעת. שני עדים בפני וכל עד מעיד אחרת. אין לי אלא לשקול עדויותיהם על פי מאזן ההסתברויות, שכן ניתן להעלות שאלות ביחס לכל אחת מן הגרסאות.

הנתבעת טוענת כי לא היה לה צורך במכולה. יחד עם זאת ברור הוא כי המכולה שמשה את צרכי העבודה בשטח. הנתבעת הייתה צריכה להמשיך בביצוע העבודה, גם אם לקח לה זמן להתארגן לצורך כך אזי נדרשה למכולת המשרד אשר כבר הייתה זמינה בשטח העבודה. למרות זאת אני בוחרת להעדיף את גרסת הנתבעת לעניין זה. מר פהד, מנהלה של התובעת טען מחד כי המכולה נשארה על פי בקשה מפורשת של הנתבעת. אולם, יחד עם זאת הסביר כי בשל מחלתו עזב את השטח והשאיר שם את המכולה ואת כל הציוד הקשור לפרויקט (פרוטוקול עמ' 6 שורה 14 ואילך). נמצא אם כן, כי סביר יותר כי המכולה, יחד עם יתר הציוד של התובעת, נשארו בשטח בשל מחלתו של מנהלה. לעניין זה העיד גם מנהל הנתבעת כי הם לא החלו לעבוד מי בשטח אלא לקח להם כחודשיים ימים להתארגן עם קבלן משנה אחר. גם עדות זו סבירה בעיני.

6.המכולה הושארה אם כן, על פי החלטה חד צדדית של התובעת בשטח בו מבצעת הנתבעת עבודה. טוען ב"כ התובעת כי במצב דברים זה חל דין שומר חינם על פי חוק השומרים, תשכ"ז- 196, כהוראות סעיף 1(ב) לאותו חוק.

סעיף 2 (א) לחוק השומרים קובע כדלהלן –

"שומר חינם אחראי לאובדן הנכס או לנזקו אם נגרמו ברשלנותו."

נמצא אם כן, כי גם אם נחיל על הנתבעת את דין שומר החינם, אזי לצורך הטלת אחריות על הנתבעת יש לבחון את שאלת רשלנותה.

7.על הרשלנות אנו למדים מתוך דיני הנזיקין, "הרשלנות שבחוק השומרים דומה ביסודה לרשלנות שבפקודת הנזיקין, מבלי שיהיה דמיון ביניהן לכל פרטיהן ודקדוקיהן. " ע"א 341/80 חוסיין אסעד עלי נ' רחמים ששון, פ"ד לו(3), 281 , 288-289 .דיני הנזיקין למדונו כי בחינת שאלת הרשלנות נערכת בהשוואה לסטנדרט ההתנהגות הסביר באותן נסיבות. אותו סטנדרט נקבע תוך שים לב לבחינת חובת הזהירות המושגית והקונקרטית. לצורך בחינה זו יש לזכור את הקביעה העובדתית שלא מדובר בנתבעת כשומרת חינם רצונית, אשר הסכימה למלאכת השמירה וקיבלה אותה עליה, אלא שמירה זו נכפתה עליה על ידי התובעת. לעניין זה יש משקל בבואנו לבחון את יחסי התובעת והנתבעת מבחינת היקפה של חובת הזהירות שביניהן. לדדי אין ספק כי ניתן להגדיר מערכת יחסים בין שומר רצוני, המקבל על עצמו את מלאכת השמירה, לבין בעל הנכס כמקימה חובת זהירות חזקה יותר או רחבה יותר משומר אשר מבצע זאת שלא על פי רצונו. במקרה אשר לפני דורשת למעשה התובעת מן הנתבעת הצבת שומר על חשבונה, על מנת לשמור על המכולה אשר השאירה התובעת בשטח שלא על פי בקשת הנתבעת. אין כל טענה כי הנתבעת ביצעה מעשה אשר היה בו כדי לסכן את הנכס, המכולה. אלא, הטענה הינה למעשה כי לא פעלה והוציאה מכספיה על מנת לשומרו. דומה בעיני כי זו טענה מרחיקת לכת ביחס לשומר חינם לא רצוני. איני מבקשת לקבוע כי בכל מקרה אין לצפות להצבת שומר, אולם, דומה בעיני כי בנסיבות מקרה זה לא הוכח כי זה היה המעשה הסביר המתבקש.

8.התובעת מאשרת כי לכל הפחות עד למועד בו עזבה את העבודה היה לה במקום שומר אשר שמר על הציוד שלה במקום. המדובר בשומר אשר התגורר בישוב יערה בסמוך למקום ביצעו העבודות (עמ' 5 לפרוטוקול שורות 27-28). מנהל התובעת מאשר כי הם אשר ביצעו את העבודה בשטח, הוא לקח על עצמו את כל הפרויקט. לפיכך, אין לצפות כי לנתבעת היה צידו בשטח או כי היא נדרשה לשומר משל עצמה. נמצא אם כן כי משהפסיקה התובעת את עבודתה, לנתבעת לא היה ציוד בשטח עליו נדרשה לשמור, הציוד היה של התובעת והיא בחרה להשאירו בשטח, כזכור לא רק את המכולה. הנתבעת ידעה כי לתובעת יש שומר במקום. איני מוצאת כי על הנתבעת הייתה החובה לברר מה השאירה התובעת במקום והאם המשיכה להעסיק את השומר. מנהלה של התובעת עצמו, מר פהד, לא ידע להשיב האם לאחר עזיבת המקום נשאר השומר (פרוטוקול עמ' 6 ש' 20-21). דומה בעיני כי יכלה הנתבעת להניח כי אם בחרה התובעת להשאיר ציוד רב ערך במקום, אזי המשיכה את העסקתו של השומר.

9.עוד יש להוסיף לעניין זה כי נטל הוכחת הרשלנות מוטל על כתפה של התובעת. עניין זה נלמד הן על פי הפסיקה והן על פי הספרות מהשוואת חובתו של שומר חינם לשומר בשכר. סעיף 2(א) לחוק שעניינו שומר חינם קובע כי השומר אחראי רק אם הנזק נגרם ברשלנותו, לעומת סעיף 2(ב) שעניינו שומר שכר הקובע אחריות של השומר אלא אם כן הנזק נגרם כתוצאה מנסיבות שלא יכל לחזות ולמנוע, או שומר בשכר מופחת אשר אחראי אלא אם כן הנזק נגרם שלא ברשלנותו. (לעניין זה ראה פס"ד עלי נ. ששון לעיל וכן ש. רנר פרוש לחוקי החוזים מיסודו של ג. טדסקי, שומרים, עמ' 144).

התובעת לא עמדה בנטל זה המוטל על כתפה.

10.לאור האמור לעיל דין התביעה להדחות גם ללא דיון בשאלות זכותה של התובעת לתבוע כאשר אינה בעלת המכולה וכן בשאלת הוכחת גובה הנזק.

11.התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 500 ₪ וכן הוצאות שכ"ט עו"ד בסך של 1,5000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.

ניתנה היום, א' ניסן תש"ע, 16 מרץ 2010, בהעדר הצדדים.