אינדקס הגליל תקשורת ועיתונות בע"מ נ' מזאווי ואח'

השופט אילן סופר

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי נצרת (השופטת (כתוארה אז) אורית יעקבס ונציגי הציבור גב' יפה קריספיל ומר יעקב בר-אל; ע"ר
   32790-11-16) אשר דחה את ערעור המערערת (להלן – החברה) על פסק דינה של הרשמת (כתוארה אז) לובנא תלחמי-סוידאן (ס"ע 58596-09-14) שלפיו, חויבה החברה לשלם למשיבה (להלן – העובדת) פיצויי פיטורים בסך 33,028 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.5.2013.

ההליך שלפנינו נוגע לשאלה: האם הזכות לפיצויי פיטורים הקיימת למי שהעתיק את מגוריו ל"רגל נישואיו" על פי סעיף 8(1) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן – חוק פיצויי פיטורים)  חלה גם על מי שעשה זאת לרגל היותו ידוע בציבור.

רקע עובדתי

2. העובדת הועסקה בחברה כפקידה על בסיס שכר שעתי מחודש מרץ 2003 ועד יום 30.4.2013. לאורך כל תקופת העסקתה, מלבד תקופה קצרה בשלהי שנת 2004, התגוררה העובדת בנצרת עילית.
3. ביום 20.3.2004 נישאה העובדת, המשתייכת לדת הנוצרית, בטקס נישואים נוצרי לפארס עמארה (להלן – עמארה), המשתייך לדת המוסלמית. נישואי השניים לא צלחו עד שבשלב מסוים נאלצה העובדת לפנות למרכז סיוע לנשים. העובדת שהתה במרכז זה מיום 31.10.2004 ועד יום 18.1.2005. בתקופה זו לא הועסקה בחברה אך המשיכה באופן רציף את העסקתה מיד לאחר מכן. כמו כן, לאחר ששבה העובדת למקום מגוריה בנצרת, הגיעה לסיום תקופת חייה המשותפים עם עמארה והשניים נפרדו.

ביום 18.1.2007 פנתה העובדת לבית הדין הכנסייתי בחיפה וביקשה לבטל את נישואיה לעמארה. לאחר הליכים ממושכים ניתן ביום 16.11.2012 פסק דינו של בית הדין הכנסייתי בחיפה שלפיו, נישואי השניים בטלים. ביום 17.2.2014 אושר פסק הדין של בית הדין הכנסייתי בחיפה על ידי בית הדין הכנסייתי העליון לערעורים בחיפה. התמשכות ההליכים בעניינה של העובדת ביחס להסדרת מעמדה האישי נבעה בין השאר מהמורכבות המשפטית שנוצרה מכך שהעובדת ועמארה השתייכו לדתות שונות. זאת בנוסף לאי שיתוף פעולה מצדו של עמארה עם הליך הגירושים.

ביום 10.9.2015 קבע בית המשפט לענייני משפחה נצרת (השופט אסף זגורי; תה"ן 55432-12-14) כי יש לאפשר לעובדת לרשום את מעמדה כגרושה במשרד הפנים החל מיום 17.2.2014. זאת בהתאם לפסק הדין הכנסייתי.

4. במקביל להליכים המשפטיים הנוגעים למעמדה האישי, הכירה העובדת את מר עואני סכס (להלן – בן הזוג), תושב כפר יאסיף. ביום 30.4.2013 חתמו השניים על הסכם ממון ולפיו, ברצונם של השניים לגור ולחיות יחדיו כבעל ואישה במשק בית משותף, להביא ילדים משותפים ולהינשא בעתיד ולאחר שתוסר המניעה המשפטית שחלה על שניהם מלעשות כן. פה המקום לציין כי במועד החתימה על ההסכם היה בן הזוג פרוד מאשתו, אב לשני ילדים קטינים ובהליכים משפטיים שבמסגרתם ביקש להתגרש מאשתו הראשונה.

ביום 5.5.2013 ערכו העובדת ובן הזוג מסיבה בבית הוריו בכפר יאסיף, בהשתתפות הוריהם, קרובי משפחה וחברים. במסיבה זו לבשה העובדת שמלת כלה והשניים החליפו ביניהם טבעות נישואים. באותו היום עברה העובדת להתגורר עם בן הזוג תחת אותה קורת גג בכפר יאסיף. ביום 21.4.2014 נולד לבני הזוג בן משותף; וביום 21.1.2015 הנפיק להם ארגון "משפחה חדשה" תעודת זוגיות.

5. ביום 30.4.2013 הודיעה העובדת לחברה כי ברצונה לקבל מכתב פיטורים וביקשה כי ייערך לה גמר חשבון. בהודעה זו ציינה העובדת כי מסרה הודעה מוקדמת על כוונתה להתפטר בעל פה לפני חודש; וכי התפטרותה נובעת מנישואיה לבן הזוג ביום 5.5.2013 ומכך שלאחר נישואיה מתעתדים בני הזוג לגור בכפר יאסיף, מקום מגוריו של בן הזוג.

ביום 1.5.2013, לאחר שהעובדת ביקשה כי ישולמו לה כלל פיצויי הפיטורים לפי סעיף 8(1) לחוק פיצויי פיטורים, מסרה החברה באמצעות באת כוחה כי נסיבות סיום העסקתה של העובדת אינן נמנות עם הנסיבות המוזכרות בחוק פיצויי פיטורים. זאת משום שהעתקת מקום המגורים איננה לרגל נישואיה ומכיוון שהיא נשואה לגבר אחר. במכתב זה הצהירה החברה כי היא מוכנה, לפנים משורת הדין ומתוך מחווה של רצון טוב, לשחרר לזכותה את הכספים שהיו במועד זה בקופת הפיצויים של העובדת.

6. ביום 9.5.2013 חתמה העובדת על "כתב סילוק כללי" (להלן – כתב הסילוק) שבו נכתב כי החברה שילמה לעובדת תשלום בגין פדיון ימי חופשה ותשלום דמי הבראה אשר מהווים גמר חשבון בינה ובין העובדת; וכי לא תהיה לעובדת כל תביעה עתידית כלפי המעסיקה באשר לתשלומים המפורטים. יאמר בעניין זה כי בכתב הסילוק מופיע סעיף הנוגע לתשלום פיצויי פיטורים – סעיף זה נמחק בקו.

לאחר החתימה על כתב הסילוק הורתה החברה על שחרור כספי הפיצויים שהיו צבורים בקופת הפיצויים של העובדת בסך 5,411 ש"ח.

ההליכים בבית הדין האזורי

7. משעמדה החברה על סירובה לשלם לעובדת את יתרת כספי פיצויי הפיטורים, פנתה האחרונה לבית הדין האזורי ביום 6.10.2014 והגישה תביעה. ביום 14.10.2016 קיבל בית הדין האזורי את תביעת העובדת וקבע כי על החברה לשלם לה את יתרת פיצויי הפיטורים. בית הדין התייחס לאמינותה של העובדת, לכך שנישואיה‏ לעמארה הגיעו לידי סיום עוד בשנת 2004 וכי עשתה ניסיונות רבים וכנים על מנת לבטל את נישואיה לו במהלך השנים. בית הדין התייחס גם לכך שהעובדת ובן הזוג הצהירו על כוונתם להינשא ברגע שתוסר המניעה המשפטית לעשות כן ולכך שבמועד סיום יחסי העבודה לא הייתה יכולה העובדת להירשם כנשואה למרות רצונה לעשות כן. כתוצאה מצירוף כלל הנתונים הללו קבע בית הדין כי כוונתה של העובדת לפתוח דף חדש בנישואיה לבן הזוג הייתה כנה, כך שמתקיים התנאי בחוק פיצויי פיטורים לפיו העתקת מקום המגורים נעשה "לרגל" נישואים. לבסוף, בית הדין דחה את טענות החברה לפיהן לא ניתן להכיר בנישואיהם של העובדת ובן הזוג בשל היותה נשואה באותו המועד לאחר. זאת משום שעל פי נסיבות המקרה ברור כי קבלת טענות אלה תסכל למעשה את התכלית הסוציאלית העומדת מאחורי 8(1) לחוק פיצויי פיטורים.

בהתייחס לכתב הסילוק קבע בית הדין כי מחיקת סעיף פיצויי הפיטורים מעיד כי העובדת לא ויתרה על הזכויות המגיעות לה בבואה לחתום על כתב הסילוק, ובמיוחד לא ויתרה על זכותה לקבל פיצויי פיטורים מלאים על פי הוראות סעיף 8(1) לחוק פיצויי פיטורים.