אי השתתפותה של המדינה בתאונה מעורבת בה נפגע שוטר

האם נושאת המדינה בנטל הפיצוי בתאונה מעורבת, כהגדרתה בסע' 3 (ב)  לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975 (להלן- חוק הפלת"ד), כאשר הנפגע הוא שוטר אשר נפגע תוך כדי שירותו בתפקיד?  

הנדרש לנדון

1. התובעת (להלן – המדינה) הגישה תביעת שיפוי כנגד הנתבעים, בגין תשלומים אותם היא משלמת למר א. א. (להלן – הנפגע) בשל נזקי גוף אשר נגרמו לו בתאונה ביום 1.4.07, כתוצאה מפגיעת מונית בה נהג הנתבע 2 (להלן – הנתבע). התאונה אירעה במהלך ובמסגרת מילוי תפקידו של הנפגע כשוטר מתנדב במשטרת ישראל.

הנתבעת 1 (להלן – חברת הביטוח) הייתה מבטחת המונית במועד הנזכר.

2. הצדדים חלוקים בשאלה האם בנסיבות התאונה חלה הוראת סע' 3 (ב)  לחוק הפלת"ד, ובמילים אחרות – האם המדינה, כבעלת רכב המעורב בתאונה בה נפגע שוטר, צריכה לשאת במחצית מנזקיו בגינה ?

במסגרת ההליך הנדון הגיעו הצדדים להסכמות כדלקמן -

הוסכם על הצדדים כי התאונה היא תאונה מעורבת כהגדרתה בסע' 3 (ב) לחוק הפלת"ד (ראו סע' 2 לסיכומי הנתבעים) ואולם הצדדים חלוקים בשאלה האם הוראות הסעיף חלות על המדינה.

הוסכם כי שיעור נכותו העדכני של הנפגע כפי שנקבע ע"י קצין התגמולים יעמוד על 69% ושיעור נזקו של יעמוד על 2 מליון ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד כפי שיקבע ע"י בית המשפט. 

ככל שיקבע ע"י בית המשפט כי סעיף 3 (ב) לחוק הפלת"ד אינו חל בנסיבות הנדון ישלמו הנתבעים לתובעת באמצעות הנתבעת סך של 2 מליון ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד כפי שיקבע ע"י בית המשפט. 

ככל שיקבע כי הוראות הסעיף חלות על התאונה ישלמו הנתבעים לתובעת באמצעות הנתבעת סך של מליון ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד כפי שיקבע ע"י בית המשפט. 

נבחן, אפוא, את טענות הצדדים, כאשר ראשית דבר נביא ביתר פירוט את מסכת העובדות הנדרשת לנו לצורך בירורה של נקודת המחלוקת.

רקע עובדתי

3. מכתב אישום שהוגש כנגד הנתבע בבית המשפט לתעבורה בחיפה (ת"פ 31047/07) עולה כי ביום 1.4.07 בשעה 1:55 או בסמוך לכך נהג הנתבע במונית בסמוך לצומת וולקן בחיפה, באותה עת נחסם חלק מנתיבי התנועה ע"י משטרת ישראל בשל תאונה שאירעה במקום קודם לכן.  הנפגע היה חלק מצוות השוטרים שפעל במקום לצורך הכוונת התנועה.  הנתבע הבחין באיחור בניידת ובשוטרים אשר הבהבו לו עם פנס לעבור לנתיב הימני, בלם באיחור, סטה ימינה והתנגש בעוצמה בניידת המשטרה שהועפה ממקומה, עלה על המדרכה ופגע בנתבע (להלן – התאונה).

ביום 15.6.09 הודיע הנתבע, הנאשם, כי הוא מודה בעובדות כתב האישום ובהתאם לכך הורשע בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

4. בעקבות התאונה הגיש הנפגע "תביעה להכרת זכות" לקצין התגמולים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט – 1959 (נ"מ) (להלן- חוק התגמולים) ותביעתו הוכרה.

כאמור, הצדדים הסכימו כי נכותו של הנפגע עומדת על 69% וכי נזקו כתוצאה מהתאונה עומד על שני מליון ₪.

לטענת המדינה היא זכאית לשיפוי מהנתבעים בגין התשלומים ששילמה ותשלם לנתבע וזאת בהתאם להוראת סע' 36 (א) (2) לחוק התגמולים ו/או החוק לתיקון דיני הנזיקים האזרחיים (הטבת נזקי גוף) התשכ"ד – 1964 ו/או חוק עשיית עושר ולא במשפט התשל"ט – 1979 ו/או סע' 22 ו – 55 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד – 1994.

5. הנתבעים טענו בכתב הגנתם כי התאונה נשוא התביעה הינה "תאונה מעורבת" כמשמעותה בסע' 3 ב' לחוק הפלת"ד שהוראתו –

" (ב) נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים. לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע"

לטענת הנתבעים, כלי הרכב אשר היו מעורבים בתאונה היו - המונית, אשר הייתה נהוגה ע"י הנתבע ובוטחה ע"י הנתבעת וניידת המשטרה (להלן – הניידת) המצויה בבעלות המדינה, כיוון שכך שלחו הנתבעים הודעת צד ג' כנגד המדינה בטענה כי זו אמורה להשתתף במחצית מהפיצוי שיפסק לנפגע. 

אלא שכאן טוענת המדינה לחסינות מכח הדין ובכלל זה הוראת סע' 6 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב – 1952 (להלן – חוק הנזקים האזרחיים) וסע' 22 (ב) לחוק הפלת"ד הפוטרים אותה מתשלום פיצויים ע"פ חוק הפלת"ד בגין חבלה שנחבל אדם בתקופת שירותו הצבאי ועקב השירות, כאשר הפסיקה החילה את הפטור אף בעניינו של שוטר, כבנדון דנן. 

נבחן, אפוא, את טענות הצדדים. 

חבות המדינה בתאונה מעורבת 

6. ע"פ הוראת סע' 6 לחוק הנזיקים האזרחיים -

"(א) אין המדינה אחראית בנזיקים על חבלה שנחבל אדם ועל מחלה או החמרת מחלה שנגרמו לו בתקופת שירותו הצבאי עקב שירותו הצבאי.

(ב) "שירות צבאי" , בסעיף זה, פירושו כבחוק הנכים (תגמולים ושיקום) תש"ט  - 1949"

סע' 22 (ב)  לחוק הפלת"ד שכותרתו "אחריות המדינה ושלוחיה"  קובע כי –

"(א) בכפוף לאמור בסעיף קטן (ב), דין המדינה לענין אחריות לפי חוק זה כדין כל אדם.

(ב) בנסיבות שבהן אין המדינה אחראית בנזיקים לפי אחד הסעיפים 5 עד 7 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952, היא תהא פטורה מאחריות גם לפי חוק זה או לפי פקודת הביטוח, והוא הדין במי שפטור מאחריות בנזיקים לפי סעיף 7ב לחוק האמור.

7. הובהר בפסיקה כי דינו של שוטר לעניין זה כדינו של חייל, כך נקבע בע"א 5164/91 - מדינת ישראל נ' צחי עזרא, (1994) -

"הנה כי כן, כשם שסעיף 6(א) לחוק אחריות  המדינה חל על חייל אשר נפגע בתאונת דרכים בנסעו ברכב שהמדינה בעליו בעת ועקב מילוי תפקידו, כך הוא חל על שוטר אשר נפגע בתאונה כאמור בעת ועקב מילוי תפקידו.  אותה הוראה בחוק הנכים החלה על חייל נכה מן הראוי שתחול על שוטר נכה וכשם שלגבי הראשון לא תחול חובת פיצוי על המדינה על פי האמור בסעיף 6(א), כך היא לא תחול לגבי האחרון"  (וכן ראו לעניין מתנדב במשמר האזרחי  -ת"א (ירושלים) 8871-09 - שולמית כהן נ' מדינת ישראל, (2011) ולעניין עובדי שירות הבטחון תא (ראשון-לציון) 5233/02 - ברוך אלקובי נ' ענבל חברה לביטוח בעמ, (2003))

8. נשאלת השאלה האם יש להחיל בנסיבות הנדון, בהן עסקינן בתאונה מעורבת בו נפגע שוטר מרכב מדינה ומרכב אזרחי, את הוראת סע' 3 (ב) לחוק הפלת"ד שעניינה חלוקה בין הרכבים המעורבים בתאונה, ובלשונה  –

"(ב) נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים. לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע"

בה בשעה שהמדינה טוענת כי אין כל תחולה לסע' זה נוכח הפטור מחבות ואחריות שמקנה לה החוק, כמפורט בסע' 22 (ב)  לחוק הפלת"ד,  טוענים הנתבעים כי אין כל הוראת חוק הפוטרת את המדינה מהשתתפות בחבות לפי סע' 3 ב לחוק הפלת"ד. לטענת הנתבעים סע' 22 (ב)  לחוק הפלת"ד פוטר את המדינה מאחריות כלפי נפגעים אך אין הוא פוטר אותם מחלוקת חבות בין מבטחים לפי סע' 3 (ב)  לחוק הפלת"ד המהווה הסדר ספציפי. לדידם של הנתבעים, הדרישה לחלוקת החבות מכח סע' 3 (ב) לחוק הפלת"ד אינה עוסקת באחריות נזיקית או בחלוקת אשם אלא בעניין טכני של חלוקת החבות השווה בין כלי הרכב המעורבים בתאונה.

9. ובכן, כב' הש' (בדימוס) א. ריבלין התייחס באופן ישיר לסוגיה זו בספרו "תאונת דרכים –תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים" , עמ' 429 ומצא כי אין בהוראת סע' 3 (ב) לחוק הפלת"ד בכדי לחייב את המדינה בהשתתפות לנזקי הנפגע,  ובלשונו  –

"חלוקת נטל הפיצוי האמורה בסע' 3 (ב) לחוק הפיצויים אינה מתממשת מקום בו מעורבים בתאונה רכב אזרחי מצד אחד ורכב צבאי מצד אחר- כאשר הנפגע המצוי מחוץ לכלי הרכב, הוא חייל. הנוהג ברכב הצבאי והמדינה חסינים מפני תביעה לפי חוק הפיצויים. החייל  - הנפגע יוכל לתבוע את הנוהג ברכב האזרחי. לנוהג ברכב האזרחי אין תביעה חזרה כנגד נוהג הרכב האחר בשל חסינות המדינה וחייליה. המדינה משלמת התגמולים, לעומת זאת, זכאית לחזור אל הנוהג ברכב האזרחי. חלוקת הנטל הקבועה בסע' 3 (ב) אינה מתקיימת בנסיבות מקרה זה" (הדגשה שלי –צ.ו)

 אכן דבר דבור על אופניו, ועיקרו – מעת שלא קמה על המדינה והמשתמש מטעמה חבות בפיצוי אין אפשרות לחלוק עמה את נטל הפיצוי.

דברים דומים מצאנו בע"א 303/75 - מדינת ישראל נ' אילן רפאל ו-2 אח', (1975). באותו עניין נפגע חייל מילואים כנוסע באוטובוס של חברת אגד, אגד טענה כי התאונה אירעה בשל מעורבותה של משאית צבאית לפיכך שלחה כנגד המדינה הודעת צד ג'. וכך נפסק ע"י  בית המשפט בעניין רפאל  -

"השאלה שבמחלוקת היא, האם פטורה המדינה מאחריות בנזיקין כלפי התובע, ואם התשובה לשאלה זו תהיה בחיוב - האם פטור מאחריות כלפי התובע פוטר את המדינה מחובת שיפוי למעוולים האחרים עבור סכומים שהם עלולים להתחייב לשלם לתובע.  הזכות לשלוח הודעת צד שלישי היא זכות דיונית-פרוציסואלית ואם אין לאדם אשר רוצה לשלוח הודעה כזו זכות לסעד נגד הצד השלישי לפי הדין המהותי, ממילא אין בסיס למשלוח הודעת צד שלישי. במקרה דנא מכיון שהמדינה אינה אחראית בנזיקין כלפי החייל התובע, הרי הפועל-יוצא מכך הוא, שהיא אינה חייבת לשפות את הנתבעים עבור כל סכום או חלק ממנו שהם יחוייבו לשלם לתובע... על שיפוי בין מעוולים מדובר בסעיף 84 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ובו נאמר כי "כל מעוול החב על הנזק רשאי להיפרע דמי השתתפות מכל מעוול אחר החב, או שאילו נתבע היה חב, על אותו נזק ... " מכיוון שהמדינה איננה בבחינת מעוול אשר חב על נזק...נשמט היסוד לתביעת השיפוי של הנתבעים כלפי המדינה" 

פסק הדין בעניין רפאל ניתן אומנם קודם לחיקוקו של חוק הפלת"ד ואולם דומה כי הרציונל שנקבע בו יפה אף לעניינו ועיקרו - מקום בו לא מתקיימת החבות הבסיסית דינה של טענת ההשתתפות והחלוקה בחבות להידחות על הסף, והגיונם של דברים בצידם – אם כאשר שוטר נפגע מרכב של המדינה אין בכך לחייב המדינה בפיצויו ע"פ חוק הפלת"ד מדוע שיחול חיוב כזה כאשר השוטר נפגע ע"י רכב המדינה ורכב אזרחי כאחד ?

סע' 3 (ב) לחוק הפלת"ד יש בו כמובן לחייב את המדינה כאשר רכב של המדינה היה מעורב בתאונה עם רכב אזרחי והנפגע הוא אזרח שאינו חייל או שוטר, ואולם הוראת סע' 22 לחוק הפלת"ד מאיינת את הפעלת סע' 3 (ב) כאשר הנפגע הוא חייל או שוטר.

כך מצאנו לעניין זה, כדוגמה, בדבריו של  י. אנגלרד בספרו  פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה רביעית, עמ' 257 –

"עוד לפני תיקון סע' 22 לחוק הפיצויים, שנעשה אגב תיקון חוק אחריות המדינה בשנת תשמ"ט, פסק בית המשפט  העליון בפרשת מדינת ישראל נ. מזרחי, כי חסינות המדינה לפי סע' 6  ו – 7  לחוק אחריות המדינה הנזכר, חלה לטובתה הן כאחראית לתאונה והן כמבטחת. הלכה זו נתאשרה על ידי סע' 22 (ב)  לחוק הפיצויים המתוקן. נמצא כי חייל שנפגע בתאונת דרכים עקב שירותו הצבאי- הן כנוהג והן כצד שלישי – אינו זכאי לקבל מהמדינה פיצויים במסגרת חוק הפיצויים..." (הדגשה שלי – צ.ו)

10. פסק דין נוסף הדן במקרה הקרוב למקרה שלפנינו הוא פסק דינה של כב' הש' הדסה בן עתו בעניין ת"א 2040/84 (ת"א) מדינת ישראל נ. קרנית (1990), אשר עסק בחייל שחצה את הכביש לעבר רכב צבאי ונפגע מרכב אזרחי שפגע ברכב הצבאי, המדינה הגישה תביעת שיפוי כנגד קרנית ואילו קרנית טענה כי עסקינן בתאונה מעורבת לפיכך על המדינה לחלוק עמה את הפיצוי וזאת בשל מעורבותו של רכב צבאי בתאונה. בית המשפט דחה את הטענה והבהיר –

"...לעניננו חשוב סעיף 6(א) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה)  שזה לשונו: "אין המדינה אחראית בנזיקין על חבלה שנחבל אדם... שנגרמו לו בתקופת שירותו הצבאי עקב שירותו הצבאי?"

התוצאה היא, שהואיל והחייל נפגע תוך כדי ועקב שירותו אין המדינה אחראית לא בנזיקין ולא על-פי חוק הפיצויים ולא על-פי פקודת ביטוח רכב מנועי. תמיכה בכך ניתן למצוא בע"א 204/85 מדינת ישראל נ' מזרחי".

ושוב, דומה כי הדברים ברורים - הוראת סע' 3 (ב) לחוק הפלת"ד אינה יכולה ליצור חבות יש מאין. אם המדינה "אינה אחראית בנזיקים", כלשון סע' 22 (ב) לחוק הפלת"ד,  לא ניתן לגבות ממנה השתתפות בפיצוי, המצופה הוא כי ככל שהיה קיים חיוב כזה הוא היה מצוין מפורשות בחוק תוך שהבהרה כי על אף  הפטור מאחריות תשתתף המדינה בפיצוי במקרה של תאונה מעורבת.

11. ואם אין די בהגיונם של דברים כפי שהבאנו מעלה, הרי שדומה כי הדברים נאמרו מפורשות ברחל בתך הקטנה בעניין רע"א 3436/09 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ. הפניקס חברה לביטוח בע"מ (2009) שם הבהיר בית המשפט העליון כי בכל הקשור ליישום הוראת סע' 3 (ב) לחוק הפלת"ד יש לבחון בשלב הראשון את עצם החבות של כל רכב ורק לאחר שנמצאה החבות תבחן חלוקת האחריות, ובלשונו –

"...כפי שנקבע בעניין אררט, מטרתה של הוראת סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים היא ליצור "הסדר פנימי לחלוקת החבות" בין חברות הביטוח במקרה שהנפגע אינו נוסע הנכנס לגדר סעיף 3(א) לחוק, אך הוראה זו "בשום פנים אינה באה להוסיף חבות או להטיל אחריות על מי שאינו מעורב בתאונה" (פס' 5 לפסק הדין). לאמור, בחינת חלוקת האחריות בין כלי הרכב המעורבים לפי סעיף 3(ב) באה כשלב שני, לאחר קביעת מעורבותם בהתאם להגדרת "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק"

כשם שלצורך החבות יש לבחון תחילה את עצם מעורבותם של הרכבים בתאונה כך לצורך חלוקת  החבות יש לבחון את עצם החיוב ע"פ הדין על כל אחד מהרכבים, מעת שאין חיוב - אין חלוקה בהשתתפות בפיצוי.

12. לכאורה ניתן למצוא פסיקה הסותרת את מסקנתנו מעלה בת"א (ת"א)  53198-06-13 מדינת ישראל נ. הפול (2015) (להלן – עניין הפול) ואולם, כפי שנראה להלן, אין הדברים הנדונים בעניין הפול דומים לעניינו ולא ניתן ללמוד מהם לנדון.

בעניין הפול דן בית המשפט המחוזי בתל אביב במקרה של שוטר אשר נהג על אופנוע אזרחי ורכב אחר בבעלות המדינה פגע באופנוע, באותו עניין החליט ביהמ"ש כי על אף העובדה שהרכב הפוגע הוא בבעלות המדינה אין בכך לשלול את חיובה של המדינה להשתתף בפיצוי.

אלא שבענין הפול הורתו של  החיוב בהוראות סע' 3 (ג) לחוק הפלת"ד, וסעיף 2 (א) לצו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים), התשס"א-2001 (להלן – צו הפיצויים), הוראות המכוונות לחבותן של מבטחות הרכב ככאלו.  כך בסע' 3 (ג)  לחוק הפלת"ד הובהר כי בתאונה שמעורבים בה אופנוע ורכב אחר תשלם המבטחת של הרכב האחר 75% מנזקו של הנפגע, ובלשונו  –

" (ג) אירעה תאונת דרכים שבה היו מעורבים אופנוע אחד או יותר ורכב אחר אחד או יותר שאינו אופנוע, ישלמו המבטחים של הרכב האחר למבטחים של האופנוע, 75% מהפיצויים על נזקי גוף שהמבטחים של האופנוע חייבים בתשלומם עקב התאונה, למעט חבות לפי סעיף קטן (ב); המבטחים של הרכב האחר יהיו חייבים יחד ולחוד כלפי המבטחים של האופנוע, ובינם לבין עצמם יישאו בנטל החיוב בחלקים שווים; לעניין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, יחולו הוראות הסיפה של סעיף קטן (ב)..."

וכך גם הוראת סעיף 2 (א) לצו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים), התשס"א-2001 (להלן – צו הפיצויים) נסובה על המבטחים  -

"(א) אירעה תאונת דרכים שבה היו מעורבים רכב כבד אחד או יותר ורכב קל אחד או יותר, ישלמו המבטחים של הרכב הכבד למבטחים של הרכב הקל 50 אחוזים מן הפיצויים על נזקי גוף כמשמעותם בחוק, שהמבטחים של הרכב הקל חייבים בתשלומם עקב התאונה, למעט חבות לפי סעיף קטן (ב) או לפי סעיף 3(ב) לחוק; המבטחים של הרכב הכבד יהיו חייבים יחד ולחוד כלפי המבטחים של הרכב הקל ובינם לבין עצמם יישאו בנטל החיוב בחלקים שווים"(הדגשה שלי – צ.ו)

בית המשפט בעניין הפול הבהיר כי אין בהוראת סעיף 22(ב) לחוק הפלת"ד בכדי לאיין את חיוב המדינה בהשתתפות ע"פ הוראת סע' 3 (ג)  לחוק הפלת"ד שכן סע' 3 (ג)  מתייחס לחבותה כמבטחת, ובלשונו של בית המשפט –

"במקרה שבפניי אחריותה של המדינה להשיב 50% מן הפיצויים שעשויה הייתה הנתבעת לשלם מכוח חוק הפיצויים, נובעת מהיותה "מעין" מבטחת של רכב נוסף שהיה מעורב בתאונה, הא ותו לא. חובתה זו עומדת לעצמה מבלי קשר לזהות הנפגע באופנוע" – (הדגשה שלי – צ.ו; סע' 25 לפסק הדין)

13. ראשית אומר כי אינני מסכים עם מסקנת בית המשפט המחוזי בעניין הפול ולסברתי הפטור שחל על המדינה מכח סע' 22 (ב) לחוק הפלת"ד חל הן בכובעה  כ"משתמשת" ברכב ומזיקה והן כובעה "כמבטחת" או "מעין מבטחת", וכפי שמצאנו בדבריו של אנגלרד בספרו שהובאו לעיל–

"חסינות המדינה לפי סע' 6 ו – 7 לחוק האחריות הנזכר חלה לטובתה הן כאחראית לתאונה והן כמבטחת. הלכה זו נתאשרה ע"י סע' 22 (ב) לחוק הפיצויים המתוקן" (הדגשה שלי – צ.ו; שם, עמ' 257 בפיסקה 256).

מכל מקום, גם אם יסבור הסובר כמסקנת בית המשפט בענין הפול כי חובה על המדינה להשתתף בפיצוי בתאונת רכב – אופנוע מכח  סע' 3 (ג)  לחוק הפלת"ד, עדיין אין בדבר להשליך על השתתפות המדינה בתאונה מעורבת בה נפגע חייל/שוטר מכח סע' 3 (ב) לחוק הפלת"ד, ולהלן נבהיר הדברים כפי שהם נראים לסברתנו.

14. חובתה של המדינה כמבטחת הורתה בפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל - 1970 (להלן - פקודת הביטוח) המסדירה את חובת הביטוח של השימוש ברכב מנועי. פקודת הביטוח אומנם פוטרת את המדינה מחובת ביטוח אצל מבטחים מסחריים במקרים המפורטים בה (ר' סע' 5 לפקודה) אך, מאידך,  מחייבת את המדינה "לתת כל פיצוי שמבטח היה חייב לתת אילו הייתה קיימת פוליסה לפי סעיף 3" (בסעיף 6א' לפקודת הביטוח).

 כיוון שסע' 1 לחוק הפלת"ד מגדיר כ "מבטח" – גם מי "שפטור מחובת ביטוח לפי סעיף 4 עד 6 לפקודת הביטוח" למד בית המשפט בעניין הפול שהוראות חוק הפלת"ד המתייחסות לחיוב של צד מכוח היותו  "מבטח" חלות אף על המדינה בהיותה "מבטח" כהגדרת המונח בחוק הפלת"ד. ודוק, חיוב המדינה יהיה דווקא כאשר החיוב נשוא החוק הורתו בהיותו של צד  - מבטח להבדיל מהיותו המשתמש ברכב. 

דומה כי זהו עיקר ההבדל בין החיוב מכח  סע' 3 (ב) לחוק הפלת"ד (המוחרג מפורשות בסע' 2 (א) לצו הפיצויים) ואשר הורתו בחיוב הנהג כמשתמש/נהג, לבין החיוב מכח סע' 3 (ג)  לחוק הפלת"ד שהינו חיוב מיוחד ויוצא דופן המוטל על המבטח ככזה.

מכאן אף לשונו של סע' 3 (ב) לחוק הפלת"ד – " נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב... יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד"  להבדיל מלשונו של סע' 3 (ג)  לחוק הפלת"ד – " ישלמו המבטחים של הרכב האחר למבטחים של האופנוע" ולשונו של סע' 2 (א)  לצו הפיצויים – "ישלמו המבטחים של הרכב הכבד למבטחים של הרכב הקל".

15. ודוק, אין מדובר בהבדל סמנטי גרידא.  סע' 3 (ב) לחוק הפלת"ד  עוסק באדם המצוי מחוץ לרכב ונפגע ע"י כמה כלי רכב, או-אז עומדת למעשה לנפגע זכות תביעה כנגד כל אחד מהמשתמשים ברכבים הפוגעים שהרי ע"פ הוראת סע' 2 (א) לחוק הפלת"ד – "המשתמש ברכב מנועי (להלן - הנוהג) חייב לפצות את הנפגע על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב", ואולם כאשר אחת "המשתמשים" היא המדינה חל הפטור נשוא סע' 22 (ב) לחוק הפלת"ד.  מאידך סע' 3 (ג)  לחוק הפלת"ד עוסק בנפגע שנפגע כמשתמש ברכב וככזה אין לו, מעיקר הדין (ע"פ חוק הפלת"ד) עילת תביעה כנגד נהג הרכב הפוגע אלא כנגד מבטחת רכבו שלו בלבד, כאן בא חוק הפלת"ד ומרחיב את החבות הביטוחית אף לגבי מבטחת הרכב הפוגע, חבות זו אינה מופנית לנהג או למשתמש ברכב כמזיק אלא למבטחת הרכב בלבד ולמעשה מרחיבה את חיוביה כמבטחת, ומתוך שכך היא חלה אף על המדינה בכובעה "כמבטחת" או "מעין מבטחת".

לפיכך כאשר עסקינן בסע' 3 (ב) לחוק הפלת"ד הקובע חיובים מכח השימוש ברכב, בא סע' 22 (ב) לחוק הפלת"ד ופוטר את המדינה מחיוב זה, לא כן כאשר עסקינן בחיוב שהורתו בהיותה של המדינה מבטחת בלבד – כאן אין הוראת חוק הפוטרת אותה מחיוב שכזה. מכאן החילוק בין עניין הפול לעניין דנן.  

16. ושוב, הדברים האחרונים באשר להבדל שבין מהות החיוב מכח סע' 3 (ג) לחוק הפלת"ד לבין מהות החיוב מכח סע' 3 (ב) לחוק הפלת"ד  נאמרו מעבר לנחוץ, שכן אני אינני מסכים עם עמדת בית המשפט בעניין הפול וסבור שאף בכל הקשור לסע' 3 (ג) לחוק הפלת"ד אין מקום להשתתפות המדינה בפיצוי הנפגע שכן סע' 22 (ב) לחוק הפלת"ד פוטר אותה מחבות הן כ"משתמשת ברכב" או כאחראית והן כ"מבטחת" וזאת כעולה מהפסיקה האחרת אשר פורטה לעיל באריכות ומהטעמים שהבאנו שעיקרם הוא כי בהעדר אחריות וחבות על המדינה אין  מקום לחייבה בהשתתפות בפיצוי כלפי מי אשר היא אינה חבה לגביו.

17. נוכח מסקנתי זו, לפיה הוראת סע' 3 (ב)  לחוק הפלת"ד אינה מחייבת את המדינה בנסיבות הנדון, ובהתייחס להסכמות הצדדים לעניין הנזק, כמפורט לעיל, הריני מחייב הנתבעים  לשפות התובעת בסך של 2,000,000 ₪. 

כיוון שבית המשפט נדרש בסופו של יום ליתן פסק דין בנדון בסוגיית החבות, ישאו הנתבעים  בשכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בצירוף מע"מ.

18. פסק הדין מותר לפרסום.

ניתן היום,  כ' שבט תשע"ז, 16 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.