אלבר שרותי מימונית בע"מ נ' אדרי

פסק דין

לפני תובענה בסדר דין מהיר בכל הנוגע לתאונה מיום 21/9/10 (להלן: "התאונה") אשר במהלכה נפגעו שני כלי רכב ונגרמו נזקי רכוש נטענים. בהתאם להוראות תקנה 214טז (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אפרט להלן בתמצית את עיקרי פסק הדין :

התובעת היתה במועדים הרלבנטים בעלת רכב פרטי (להלן: "הרכב") בו נהג בעת התאונה מר ערן שושנה (להלן: "ערן").

הנתבע, מר אלברט אדרי (להלן: "אלברט"), היה במועדים הרלבנטים בעל רכב מסוג מונית (להלן: "המונית").

לטענת ערן, התאונה אירעה שעה שהוא נהג במסלול הימני מבין שני מסלולים ברח' הגיבורים לכיוון הצ'ק פוסט, כאשר המונית היתה במפרץ חניה מימינו. ערן טוען כי לאחר שהוא חלף על פני המונית הוא הרגיש מכה מאחורה וכשיצא מרכבו ראה שהמונית פגעה בו.

אלברט, לעומתו, גורס כי התאונה אירעה בסמוך למקום בו שני המסלולים לכיוון הצ'ק פוסט חוברים והופכים למסלול אחד וכי הוא אכן היה במפרץ החניה מימינו של ערן, אך כי ערן היה זה שסטה לעברו, ככל הנראה בשל רכב אחר שעקף את ערן מצד שמאל וגרם לערן לסטות אל עבר אלברט.

בפני העידו ערן ואלברט.

לאחר בחינת העדויות והמוצגים ושקילת סיכום הטענות מטעם הצדדים, מסקנתי הינה כי דין התביעה להידחות וזאת מהטעמים הבאים:

ראשית, אומר כי עדויותיהם של שני הנהגים הותירו רושם דומה. שניהם תיארו באופן עקבי את התרחשות האירועים, כל אחד מנקודת מבטו, כאשר שניהם למעשה מסכימים שהמדובר היה בשעה עמוסה וכי בנתיבי הנסיעה היה מעין "פקק" ומסכימים שהפינה האחורית של הרכב של ערן מצד ימין נפגעה על ידי הפינה הקדמית מצד שמאל של הרכב של אלברט. במצב דברים זה, ההלכה היא כי כאשר כפות המאזניים מעוינות – דינה של התביעה להידחות, בשל שנטל ההוכחה רובץ על שכם התביעה.

שנית, לא יכולתי במקרה זה להסתייע בתמונות באשר לנזקים שנגרמו לרכבו של ערן בשל שהתמונות שהוגשו לעיוני בלתי קריאות לחלוטין ובמהלך הדיון לא ניתן היה להציג לעיוני תמונות אחרות. בהקשר זה אומר עוד כי כיוון ששני הצדדים מסכימים שהפגוש האחורי של הרכב של ערן נתלש ממקומו, הדבר מהווה תימוכין במובן מסוים דווקא לגרסתו של אלברט לגבי כך שהרכב של ערן סטה אל עבר רכבו של אלברט ושני הפגושים נלכדו האחד בשני וגרמו למשיכתו של הפגוש של ערן, שהרי לו אלברט היה מתחיל בנסיעה ו"נכנס" לתוך הרכב של ערן, הדבר היה בא לידי ביטוי בפגיעת מעיכה וייתכן והטמבון לא היה נופל, כפי שנפל. עוד אוסיף כי לא מצאתי לייחס כל משמעות לאמור בסעיף 5 בכתב ההגנה, שכן שוכנעתי שהמדובר בטעות קולמוס ושעה ששני העדים הסכימו באשר לכך שנפגעה הפינה הקדמית של המונית ולא האחורית – אין ליתן משקל לטעות שבכתב ההגנה.

שלישית, יש לזכור שערן לא טען שהוא ראה את המונית בנסיעה, דהיינו, הוא לא טען שהוא ראה שהיא היתה בתנועה אל עבר רכבו. הוא הסביר שהוא היה בנסיעה, אך מבחינתה של המונית הוא תיאר כי כאשר הוא חלף על פני המונית "באיזה שהוא שלב הרגשתי מכה מאחורה", דהיינו, שערן לא טען שהמונית יצאה ממפרץ החניה בו עמדה. לעומתו, אלברט טען כי הוא עמד במקום והמתין ולא החל בנסיעה ואני מוצאת שדבריו אלו אשר לא נסתרו בחקירה הנגדית (עמ' 3, שורה 2) מהווים תימוכין נוסף להעדפת גרסתו של אלברט על פני גרסתו של ערן.

אשר על כן, אני מוצאת שהתובעת לא הרימה את נטל ההוכחה ולא הצליחה לשכנע את ביהמ"ש שהגרסה שלה מסתברת יותר מהגרסה של הנתבע ולכן יש מקום לדחות את התביעה ולחייב את התובעת בתשלום הוצאותיו של הנתבע בסך של 2,000 ₪, כולל מע"מ.

הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתן היום, כ"ג כסלו תשע"ב, 19 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.