אלטויל נ' יפה ואח'

פסק דין

הקדמה

1.בפניי תביעה כספית שהוגשה בבית המשפט לתביעות קטנות, במסגרתה ביקשה גב' אירית אלטויל (להלן:"התובעת"), לחייב את שכניה, יוסי ויפה תורג'מן (להלן:"הנתבעים"), בתשלום הסך של 4,500 ₪ בגין חלקם היחסי בהוצאות בניית חומה אותה בנתה, על סך של 9,200 ₪, בהם נשאה התובעת לבדה.

2.לטענת התובעת, עם בניית ביתה הפרטי צמוד הקרקע לפני כ- 3 שנים מיום הגשת התביעה, בנתה חומה המפרידה שטח ביתה משטח ביתם של הנתבעים, וזאת עוד בטרם בניית בית הנתבעים.

3.הוסיפה התובעת כי, פניותיה לנתבעים לצורך חלוקת הוצאות בניית החומה, לא זכו למענה.

4.לגישת התובעת, הנתבעים נהנים מחומה משותפת זו, ואין זה צודק ו/או מוסרי שלא ישתתפו בעלות הבניה.

5.התובעת מבקשת לחייב את הנתבעים בתשלום חלקם היחסי לבניית החומה, על סך של4,500 ₪.

6.מנגד, טענו הנתבעים כי, התובעת בנתה את החומה הן על השטח שלה, אך הן על השטח שלהם, ללא שיידעה אותם.

7.הוסיפו הנתבעים וטענו כי, לא התקבלה מהתובעת שום פניה בכתב ו/או בע"פ הנוגעת לבניית החומה, ולא הוצגה על ידה כל הצעת מחיר ו/או קבלות לעניין הבניה. עוד טענו הנתבעים כי, ארבע שנים לאחר בניית החומה, הגיעו לגור במקום וקיבלו אותה כעובדה מוגמרת, ללא כל התייעצות איתם.

8.לגישת הנתבעים, לא נעשה מצידם כל שימוש בחומה, ולא צומחת להם ממנה כל הנאה, אדרבא, לטענתם החומה פוגעת בעיצובו החיצוני של ביתם, ומורידה מערכו, ובשל כך, אינם מוכנים לשלם עבור החומה, ללא הסכמה מראש לגבי בנייתה.

דיון

9.בישיבה שהתקיימה בפניי התייצב בעלה של התובעת והנתבעים, וחזרו על האמור בכתבי טענותיהם, וכן הוצגו בפניי תמונות החומה נשוא התביעה.

10.השאלה העומדת לפני היא האם יכולה התובעת לחייב את שכניה בהוצאות ובעלות שנשאה בגין בניית גדר משותפת. המענה לתשובה אפשר למצוא בדיני המקרקעין וכן בחוק עשיית עושר ולא במשפט.

11.מכתבי טענות הצדדים ומהעדויות שנשמעו בפניי בדיון שנערך ביום 14.09.2011, שוכנעתי כי הנתבעים לא נתנו את הסכמתם המוקדמת לעבודות בניית החומה, וכי היא נבנתה טרם התגוררו הנתבעים בביתם. התובעת לא ציינה הכיצד פנתה לנתבעים לקבלת הסכמתם לבניית החומה, וכל טענתה בעניין פנייה כאמור נשארה בגדר טענה כללית ללא תימוכין. יחד עם האמור, הפניתי את עצמי להוראות סעיף 21 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "החוק") הקובע כי במקרה שבו הקים אדם על מקרקעין של חברו מבנה או נטיעות המכונים – מחוברים, בלי שהיה זכאי לכך על פי דין או על פי הסכם עם בעל המקרקעין, ניתנת ברירה לאחרון לדרוש סילוק המחוברים או להשאירם על הקרקע. בחר לקיים את המחוברים, מוטל עליו לשלם למקים את הנמוך מבין שני סכומים: שווי ההשקעה בשעת ההקמה או מחיר המחוברים בשעת השימוש בברירה. על פי סעיף 21 (ג) נקבע כי:

"לא בחר בעל המקרקעין באחת מהדרכים האמורות בסעיף 21 (א) תוך 6 חדשים לאחר שקיבל מהמקים דרישה בכתב לבחור, יראו אותו כמי שבחר לקיים את המחוברים בידו."

מסביר פרופ פרידמן בספרו כי על פי הסעיף הנ"ל אין המקים מאבד את השקעתו אפילו פעל שלא בתום לב.

(ראה ד. פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט , עמ 148 )

מכאן ניתן ללמוד מקל וחומר כי עם הקמת המחוברים על מקרקעין משותפים תחול חובה על בעל המקרקעין לפחות להשתתף במחצית ההשקעה אם לא במלואה.

זאת ועוד, על פי סעיף 49 לחוק צוין באופן מיוחד מה דינם של גדרות הנמצאים במיצר של מקרקעין שכנים ועל פיו יראו אותם כנכסים בבעלות משותפת של בעלי המקרקעין השכנים וחובה על כ"א מהם להשתתף בהוצאות ההחזקה. אמנם הסעיף אינו מדבר על עלויות ההקמה אולם הרציונל בחלוקת השתתפות זהה.

12.נשאלת השאלה, האם מן הראוי לחייב את הנתבעים בתשלום על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979.