אלעזר נ' טומי שירותי רכב בע"מ

1.התובע הועסק בנתבעת מחודש 10/09. בחודש 6/13 הודיע על התפטרותו וקיבל את כספי הפיצויים שנצברו לזכותו בקופת הפיצויים. לאחר מכן, במועד השנוי במחלוקת בין הצדדים, שב לעבוד אצל הנתבעת עד לחודש 11/15. בתביעה זו עותר התובע לקבל מהנתבעת סך של 579,252 ₪ עבור פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, שכר עבודה לחודש 11/15, פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה, שעות נוספות, דמי מחלה, פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד ופיצוי בגין תלושים לא תקינים. הנתבעת הגישה כתב תביעה שכנגד בסך 24,069 ₪ בגין נזקים אותם גרם התובע, תשלומים ששילמה לו ביתר, פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת וכן החזר כספי הפיצויים הצבורים לזכות התובע בקופה המנוהלת על שמו.

טענות התובע

2.התובע טוען שהועסק כנהג / איש חילוץ אצל הנתבעת מחודש 10/09 ועד למועד סיום העסקתו, ברציפות, בימים א' – ה' משך 12 שעות לפחות מידי יום, בדרך כלל בין השעות 7:00-19:00 וביום שישי, 8 שעות לפחות, בדרך כלל בין השעות 7:00 ועד השעה 15:00. בסעיף 8 בתצהירו הוסיף התובע וטען כי בכל יום בשעה 7:00 נדרש להגיע אל רכבו ולהפעיל מסופון בו היו רשומות הקריאות אותן היה צריך לבצע, ובמהלך היום התווספו קריאות נוספות. במהלך יום העבודה, הוא נדרש לעמוד לרשות הנתבעת ולבצע משימות בהתאם לקריאות והיה לרשות העבודה בכל אותן השעות בין אם היו קריאות ובין אם לאו. אף אם הייתה מסתיימת קריאה, היה עליו להמתין לקריאה הבאה, כאשר בשעה 19:00 שב לביתו (סעיף 10 בתצהיר). לתמיכה בגרסתו צירף תמלול שיחה שנערכה בינו לבין מנהלו מר יוגב שגב (להלן: יוגב) עבודתו התבצעה בעיקר באזור הדרום. בסוף חודש 6/13 ביקש מהנתבעת הלוואה. נציג הנתבעת תומר חזום (להלן- טומי) השיב לו כי אינו יכול לאשר את ההלוואה, אולם הציע לתובע לשחרר את כספי הפיצויים שהצטברו בקופה המנוהלת על שמו. הנתבעת שחררה לזכות התובע סך של 14,613 ₪. בתצהירו טען כי הוכתב לו מכתב התפטרות על ידי מנהלו (סעיף 12 בתצהיר), כשבפועל לא התפטר אלא המשיך בעבודתו כרגיל, אלא שבמשך ששה חודשים, המשיכה הנתבעת לשלם שכרו בסך 7,000 ₪ לחודש, באמצעות העברה בנקאית (נספח ב' בתצהיר) ללא הנפקת תלושי שכר, בשים לב לכך כי הנתבעת המשיכה להעמיד לרשותו את הרכב ולמסור לו הנחיות וקריאות. שכרו היה כולל ועמד על 7,000 ₪ נטו (9,500 ₪ ברוטו) בגין 12 שעות ביום, כאמור. בתלושי שכרו הנתבעת פיצלה שכרו באופן פיקטיבי לרכיבים שונים, שסכומם עמד תמיד על 7,000 ₪ נטו. כך, שכרו כלל רכיב של שכר יסוד חודשי בגובה שכר מינימום, קריאות- שהייתה תוספת קבועה פיקטיבית על סכומים משתנים, כוננות- תוספת פיקטיבית וקבועה על סכומים משתנים, שעות שבת- תוספת פיקטיבית וקבועה בסכומים משתנים כאשר לא עבד בשבתות, למעט מקרים חריגים, שעות נוספות גלובאליות- תוספת פיקטיבית וקבועה בסכומים משתנים ותוספת רכב לינארי- תוספת קבועה ופיקטיבית.

3.בכתב התביעה טען כי ביום 10.11.15, במהלך יום עבודה, הוא לא חש בטוב והודיע לממונה שלו כי הוא נאלץ לצאת מן העבודה. לאחר הודעתו בדבר מצב בריאותו, מסר לו יוגב, בעודו סובל מכאבים כי הוא סיים את העבודה בחברה והוא נדרש להשיב את הרכב בו עשה שימוש לעבודתו. בעקבות מצבו הבריאותי שהה בחופשת במחלה מיום 10.11.15 ועד ליום 30.11.15. לאור הודעת פיטוריו עמד על קבלת תלושי שכר ומכתב פיטורים, אולם הנתבעת לא עשתה כן וניסתה ליצור מצג שווא בדבר התפטרותו (סעיף 23 בכתב התביעה). בתצהירו טען כי בד בבד לשיחה עם יוגב בדבר פיטוריו, היה ויכוח עז ביניהם בדבר אי תשלום שכרו של במועד, דבר שגרם לו נזק רב. כן טען התובע כי מצבו הרפואי נגרם כתוצאה מן הוויכוח האמור (סעיף 25 בתצהירו). הנתבעת היא זו שעמדה על כך כי התובע ישיב את הרכב שהיה ברשותו ובכך ביטאה את פיטוריו על ידה (סעיף 26ה' בתצהירו). בשל הכעס והתסכול בו היה שרוי, אמר ליוגב כי לא ימשיך בעבודתו עד שיופקד שכרו ועל כן טען התובע כי יש לראות בכך לחילופין, לכל היותר בהתפטרות "בעידנא דריתחא" (סעיף 26ו' בתצהירו). ביום 14.11.15 שלחה לו הנתבעת הודעה בדבר רצונה לערוך לו שימוע. נוכח הודעת פיטוריו הופתע לקבל ההודעה, אולם כעבור זמן קצר הנתבעת חזרה בה וטענה כי ההודעה נשלחה בטעות, תוך הצגת מצג שווא כאילו הוא התפטר. למעשה, טען כי הוא פוטר בזמן מחלה ללא עריכת שימוע וללא מתן הודעה מוקדמת על פי דין.

4.בשל האמור טען התובע כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים בסך 58,583 ₪ (9,500 ₪ * 74 חודשים) בניכוי הכספים אותם קיבל בשנת 2013 בסך 14,613 ₪. סך הכל עתר לתשלום 43,970 ₪ בגין פיצויי פיטורים; הודעה מוקדמת בסך 9,500 ₪,; שכר עבודה לחודש 11/15 בסך 3,800 ₪- התובע עבד עד ליום 10.11.15, כאשר באותו היום פוטר לאלתר. כמו כן ובניגוד לדין לא שולם לו שכרו לחודש האמור; בהתאם לצו ההרחבה לפנסיה חובה היה על הנתבעת להפריש לזכות התובע הפרשות לביטוח פנסיוני באופן רציף. בחודשים 6/13 ועד לחודש 1/15 הנתבעת הפרה את חובתה לביצוע הפרשות פנסיוניות. לפיכך עתר לתשלום הפרשי הפרשות לפנסה ולפיצויים בסך 21,660 ₪ בגין 19 החודשים האמורים (9,500 ₪ * 12%* 19 חודשים); פדיון חופשה שנתית- התובע לא ניצל את ימי החופשה כפי המופיע בתלושי שכרו ואלו קוזזו באופן מלאכותי ועל דעת הנתבעת בלבד. על כן עתר לפדיון חופשה שנתית בסך 20,520 ₪ (54 ימים * 380 ₪); דמי הבראה- בגין השנתיים האחרונות להעסקתו, היה זכאי ל-14 ימי הבראה. בפועל שולמו לו 5 ימי הבראה. ועל כן, זכאי התובע להפרשי דמי הבראה בסך של 3,402 ₪ (378 ₪ * 9 ימים); שעות נוספות- חרף העובדה כי בכל יום הועסק 4 שעות נוספות, לא שולמו לו תמורה בגינן. שכרו שולם אך בגין השעות הרגילות אותן ביצע. לפיכך עתר התובע לשכר בגין עבודה בשעות נוספות בסך 448,800 ₪ (2 שעות* 51 ₪ * 125%* 5 ימים* 320 שבועות+ 2 שעות * 51 ₪ * 150% * 5 ימים* 320 שבועות). לחילופין, עתר לתשלום 326,400 ₪ בהתאם למסגרת של 15 שעות שבועיות או 60 שעות חודשיות כקבוע בחוק הגנת השכר; דמי מחלה- בחודש 11/15 שהה ב-17 ימי מחלה (מיום 10.11.15 ועד ליום 30.11.15) (נספח ז' בתצהירו), אולם הנתבעת פיטרה אותו בזמן מחלה. על כן זכאי לתשלום דמי מחלה בסך 5,700 ₪; בגין אי מתן הודעה לעובד בדבר תנאי עבודתו בהתאם לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה) תשס"ב- 2002 עתר התובע לפיצוי בסך 5,000 ₪; פיצוי בגין תלושים לא תקינים- 15,000 ₪ וזאת מאחר שהנתבעת העסיקה אותו משך 6 חודשים ללא תלושים. כמו כן תלושי השכר כללו רכיבים פיקטיביים.

טענות הנתבעת

5.הנתבעת טענה שמדובר בכתב תביעה מופרך ומנופח. בתקופת העסקתו הנתבעת עסקה רק בשירותי חירום וחילוץ רכבים (ולא גרירה). התובע הועסק בנתבעת כמכונאי/ חשמלאי ומתן שירותי דרך, בשתי תקופות נפרדות. האחת, מיום 29.10.09 ועד ליום 30.6.13, מועד בו התפטר וקיבל פיצויי פיטורים כדין בהתאם למכתב אותו הגיש התובע (נספחים 1+2 בכתב ההגנה). השנייה, מיום 1.1.14 ועד ליום 10.11.15- עת זנח את העבודה מבלי לתת הודעה מוקדמת והסב לה נזקים. בין שתי התקופות, הועסק התובע אצל קבלני משנה, כאשר הנתבעת העבירה לתובע שכרו, על מנת לסייע לחברה שהעסיקה אותו שנקלעה למצב של חדלות פירעון (סעיף 85 בתצהיר טומי). התובע שב לעבודתו בנתבעת לאחר שמעסיקתו הקודמת הייתה במצב של חדלות פירעון כאמור והוא פנה אל הנתבעת בבקשה לקבלו חזרה. הנתבעת קיבלה אותו חזרה תוך שהתובע מבין כי מדובר בתקופה חדשה. נסיבות סיום העסקתו של התובע בתקופה השנייה, לא מזכה אותו בפיצויי פיטורים שכן התפטר. כך, ובשל שהותו של מנהל הנתבעת בחו"ל, הועבר אל התובע שכרו ביום 10.11.15. התובע סבר בטעות כי על פי הדין הוא זכאי לקבלת שכרו בתחילת חודש ועל כן, הודיע לממונה עליו כי לא ימשיך לעבוד. לטענת הנתבעת, שכר עובדיה משולם עד התשעה בכל חודש (סעיפים 8-12 בתצהיר טומי). כל ניסיונות הנתבעת להסביר לתובע כי שכרו כבר הועבר אל חשבונו, לא צלחו. התובע עמד על סירובו להמשיך ולעבוד תוך שהוא מנבל את פיו ומקלל את אחראית השכר, אמו של טומי (עדותו של התובע בעמ' 3, שורות 28-29). התובע התכוון שלא להמשיך בעבודה ועל כך תעיד העובדה לפיה התובע סירב לבצע קריאות שהועברו אליו באותו היום לביצוע על ידו. התובע הסב נזק רב הן בכך שלא ביצע את הקריאות, כאשר הוא יודע שהוא הגורם היחיד באזור דרום המקבל קריאות (עמ' 6, שורות 1-2), והן בכך שסירב להשיב לנתבעת את הרכב שהועמד לרשות התובע לטובת העבודה. אותו היום, 10.11.15, התנהלה התכתבות בין התובע לבין טומי, בה ביקש טומי מהתובע את הרכב וזאת לאור החלטת התובע להפסיק לעבוד. במענה לדברים האמורים, התלונן התובע על אי תשלום שכרו במועד וכן על אי העלאת שכרו, תוך שהוא מציג בפני טומי את כוונתו להגיש תביעה נגדו ונגד הנתבעת (נספח 3 בכתב ההגנה). בשל האמור טענה הנתבעת כי התפטרותו היא בנסיבות האמורות ולא בגלל מחלה לכאורה (סעיף 33 בכתב ההגנה). אם בכך לא די הרי שהתובע החביא את רכב החברה שניתן לו לצרכי העבודה, בחורשה סמוכה לביתו לאחר שניתק את מערכת האיתור והבקרה ברכב. הנתבעת נאלצה לשלוח פעמיים גרר לביתו של התובע על חשבונה בסך של 2,250 ₪, אולם התובע קילל את נהג הגרר וסירב למסור את הרכב ובשל האמור הסב התובע נזקים לנתבעת. (נספחים 4+ 5 בכתב ההגנה). לתמיכה בטענותיה צירפה הנתבעת העתק מתמלול שיחה שהתקיימו בינה לבין הנתבעת (נספחים 1א' -1ג' בתצהיר של טומי) וכן העתק מתכתבות שהתקיימה בין השניים (נספח 2 בתצהיר של טומי).

6.בנוגע לתנאי העסקה , טענה הנתבעת כי ביום 25.10.09, חתם התובע על חוזה עבודה אישי (נספח 7 בכתב ההגנה). התובע הועסק במשרה מלאה (סעיף 46 בכתב ההגנה). בתחילת העסקתו סוכם על שכר יסוד וכן תוספת של שעות נוספות גלובאליות, שעות שבת- בגין כוננות ביום שבת וביצוע בפועל, ככל ונדרש, פרמיה בגין מכירת מוצרים וקריאות לפי כמות משתנה מעת לעת, אותה העריכה הנתבעת (סעיף 49 בכתב ההגנה). הרכיבים האמורים באו לידי ביטוי בתלושי שכרו ובאופן נפרד. לתובע שולם שכר בגין כוננות, שעות בהן התובע לא נדרש לבצע עבודה ואף לא לשהות בחצרי הנתבעת ולמעשה, היה חופשי לעשות כרצונו, אף על פי שלא הייתה חייבת לשלם לו בגין אותן שעות כוננות. התובע נדרש לזמינות של 12 שעות אולם היו לו בממוצע 4-5 קריאות בכל יום, כאשר זמן ההגעה לקריאה יכול היה להיות שעתיים ובימי ראשון וחגים- עד שלוש שעות (סעיף 91 בתצהיר טומי). להוכחת טענותיה צירפה הנתבעת דו"ח קריאות (נספח 15 בתצהיר טומי) עוד טענה הנתבעת כי היא שמרה על זכויותיו של התובע ופעלה להפריש לו לפנסיה אף בגין מרכיבי שכרו האחרים (קריאות, מכירת מוצרים ומענקים). היינו, זכויותיו לא נפגעו מחלוקת שכרו לרכיבים אמתיים (סעיף 51 בכתב ההגנה). אך בגין רכיב הכוננות ושעות נוספות גלובאליות לא הופרשו הפרשות סוציאליות מאחר שמדובר ברכיבים מותנים אמתיים. על כן, התובע קיבל שכר מיטיב, אילו היה מקבל שכרו על בסיס קריאות בלבד. שכרו לא השתנה ולא היה קבוע כפי שטען (סעיף 12 בתצהירו של טומי). עוד טענה הנתבעת כי שעות העבודה של התובע השתנו בהתאם לצרכי העבודה

7.בנוגע להפרשות הפנסיוניות עולה כי בתקופה הראשונה להעסקתו, הנתבעת הפרישה לזכות התובע סך של 13,711 ₪ וזאת ביתר של 3,046 ₪. לטענת הנתבעת אף אם רכיב הכוננות היה נלקח בחשבון לטובת הפרשות סוציאליות, גם אז ישנה יתרה לזכות הנתבעת בסך של 1,328 ₪. אף בתקופה השנייה, הופרשו לזכות התובע מלא ההפרשות, בשים לב לכך כי התובע משך בחודש 6/13 את כל הכספים ועל התובע היה להודיע אם יש לו קרן פנסיה פעילה קודמת. על כן היה זכאי להפרשות לאחר חצי שנה. בגין אותה תקופה הופרש לזכותו 5,378 ₪ ואם ישנה יתרה יש לקזזה מן הסכומים אותם קיבל התובע ביתר; פיצויי פיטורים- בתקופה הראשונה התובע התפטר ושוחררו לזכותו הפיצויים. הנתבעת הפרישה לזכות התובע באותה התקופה 3,949 ₪ ביתר. אף בתקופה השנייה, התובע התפטר בנסיבות ששוללות ממנו פיצויי פיטורים. בכל מקרה, זכאי התובע רק לכספים שבקופה; הודעה מוקדמת- התובע התפטר ללא מתן הודעה מוקדמת והוא זה שחייב לנתבעת סך של 6,579 ₪, המהווה שכרו האחרון הקובע ולחילופין – 8,335 ₪, אם יקבע כי יש לקחת את רכיב הכוננות בחשבון שכרו הקובע. הנתבעת הודיעה לתובע אודות אי מתן הודעה מוקדמת (נספח 10 בכתב ההגנה); שכר חודש 11/15- התובע הפסיק עבודתו ביום 10.11.15 באופן חד צדדי. הנתבעת שלחה אל התובע המחאה בסך 2,329 ₪ נטו (סעיף 141 בסיכומי הנתבעת וכן תלוש שכרו של התובע לחודש 11.15- נספח 11 בכתב ההגנה), אולם הוא לא פרע אותה ; פדיון חופשה- לאור העובדה כי התקופה הראשונה להעסקת התובע הסתיימה ביום 30.6.13, הרי שתביעתו התיישנה. בכל מקרה טענה הנתבעת כי התובע ניצל את מלא הימים להם היה זכאי (52 ימי חופשה) בתקופה הראשונה. עוד טענה כי בהתאם להסכם העסקה של התובע הוא אינו זכאי לצבירת ימי חופשה ועליו לנצלם בכל שנה קלנדרית. ימים שלא נוצלו- ימחקו (סעיף 68 בכתב ההגנה). בגין התקופה השנייה, טענה הנתבעת כי התובע ניצל מלא הימים (37 ימים) כאשר שכרו לא נפגע. ימים אלה לא עודכנו בשגגה בתלוש שכרו של התובע אולם אלה מתועדים בדוחות הנוכחות, המלמדים כי בימים בהם התובע לא נכח, החליפו אותו עובדים אחרים. מבדיקה שערכה עלה כי התובע ניצל 13 ימים ביתר ובסך של 2,867 ₪; הבראה- בחודש 12.14 שולמו לתובע דמי הבראה בסך של 1,890 ₪ (5 ימים). בגין התקופה שמיום 1.1.15 ועד ליום 10.11.15, היה התובע זכאי ל-1,935 ₪ בגין דמי הבראה, אולם הואיל והתובע חייב לנתבעת סכומי כסף, יש להורות על קיזוזם; שעות נוספות-כאמור לעיל, התובע קיבל תמורה מלאה לעבודתו; דמי מחלה- התובע התפטר לפני חוליו המדומה, תוך שהוא לא נותן הודעה מוקדמת והתובע לא מסר לה את אישורי המחלה. עוד טענה לקיזוז כספים אותם קיבל התובע ביתר בסך 22,134 ₪ (עלויות הגרר- 2,250 ₪, הפרשות סוציאליות ביתר- 3,046 ₪, פיצויי פיטורים ביתר- 3,949 ₪, הודעה מוקדמת- 6,579 ₪, חופשה שנוצלה ביתר- 2,867 ₪, החזר פיצויי פיטורים בשל נסיבות סיום העסקה - 5,278 ₪ ובקיזוז 1,935 ₪ שעל הנתבעת לשלם לתובע בגין גמר חשבון הבראה). בנוסף, הגישה כתב תביעה שכנגד, בו שבה על טענותיה ועתרה לתשלום של 24,069 ₪.

ראיות ועדויות הצדדים

8.התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו וכן מטעם מר שמואל יוסף, חברו של התובע שהקליט את יוגב. הנתבעת הגישה תצהיר מטעם מנהלה , טומי, והממונה על התובע, יוגב. לאחר דיון ההוכחות הראשון, הודיעה הנתבעת ביום 4.1.18, שמצאה את הסכם העסקתו המקורי של התובע וביקשה לצרף ראיה נוספת, דו"חות מיקום רכבו של התובע מטעם חברת ISR (להלן- דוחות מיקום). בשל האמור, התובע זימן את מר משה פינגהורט, מנכ"ל חברת ISR למתן עדות (להלן- מר פינגהורט). כמו כן הגיש התובע תצהירי עדות ראשית משלימים מטעמו.

דיון והכרעה

שעות נוספות

9.לטענת התובע כאמור, הוא הועסק במסגרת של 12 שעות בכל יום, כשביום שישי הועסק 8 שעות לפחות. בגין עבודתו במסגרת האמורה, הנתבעת לא שילמה לו שכר בגין עבודה בשעות נוספות, תוספת השעות הנוספות הגלובליות ששילמה לו, היא חלק משכרו הקבוע (9,500 ₪ ברוטו) ועל כן, עתר התובע לתשלום 448,800 ₪. הנתבעת הכחישה כאמור את טענתו של התובע וטענה כי התובע לא נדרש לעבוד 12 שעות מידי יום, אלא להיות זמין בין השעות 7:00-19:00 לקריאות, דהיינו שהה בכוננות ובין לבין היה פנוי לעסקיו. להוכחת טענותיה, צירפה הנתבעת דו"ח קריאות של התובע (נספח 15 לתצהיר טומי), המלמד על מועד הקריאה, שעת הפתיחה של הקריאה, מיקומה, מועד שיבוצו של התובע לקריאה, הגעתו של התובע לקריאה ומועד סיומה. בנוסף, הנתבעת צירפה דוחות מיקום שהפיקה חברת ISR לחודשים 5/15 (מועד בו הותקנה המערכת ברכבו של התובע) ועד לחודש 11/15 (מועד סיום העסקתו של התובע). אל הדוחות צורף מכתבו של מר פינגהורט לפיו הנתונים המפורטים בדוחות מתקבלים באמצעות מקלט GPS הכוללים תאריך ושעה מדויקים.

10.לאחר שבחנו טענות הצדדים הגענו למסקנה כי דין תביעת התובע ברכיב זה להידחות. התובע לא הוכיח את טענתו לפיה מסגרת העסקתו כללה 12 שעות עבודה. כמו כן לא הוכיח כי יש לראות בשעות הכוננות בהן שהה, כשעות עבודה המזכות אותו בשכר עבודה. גרסתו של התובע הייתה רצופה סתירות ולא היה ניתן לקבוע ממצאים על בסיסה, מנגד הנתבעת הציגה בפנינו הן את דו"ח הקריאות (המפרט את מספר הקריאה, התאריך, שעת הפתיחה של הקריאה, מיקום הקריאה, שיבוץ התובע לקריאה, הגעת התובע לקריאה ושעת הסיום) והן את דו"ח המיקום (המפרט את מספר הרכב, תאריך, מהירות, מד מרחק וכתובת בה נמצא רכבו של התובע), מהם עולה כי התובע לא שהה בכל השעות הנטענות על ידו בעבודה ואף אם היה בעבודה, אין המדובר במסגרת השעות ובתדירות, כפי שטען.

לראשונה בתביעתו טען התובע כי הוא הועסק 12 שעות עבודה ביום ו-8 שעות לפחות ביום שישי, כאשר הוא עמד לרשות העבודה במשך כל אותן השעות, בין אם היו קריאות ובין אם לא (סעיף 8-9 בתביעה). עוד טען התובע כי אם הייתה מסתיימת קריאה, היה עליו להמתין לקריאה הבאה, כאשר בשעה 19:00 שב לביתו ולדבריו: "אני פותח ב7:00 וסוגר ב- 19:00 מעולם לא הלכתי הבית לפני." (סעיף 10 בתצהירו וכן עדותו בעמ' 18, שורות 18-19). אלא שבמסגרת עדותו התגלתה תמונה שונה. כך בעדותו, הופנה התובע אל דוח הקריאות ליום 1.1.15, המלמד כי התובע הגיע בשעה 8:00 לקריאה ראשונה ובשעה 11:42 סיים את הקריאה השנייה. לשאלת ב"כ הנתבעת האם לאחר מכן עבד או חיכה לקריאה השיב:

"ת. כשאין קריאות אני לא עובד. אני בכוננות בעבודה. מה זאת אומרת? 

ש. זה לא נחשב מבחינתך כוננות?

ת. אני בעבודה מ-7:00 עד 19:00 אני בכוננות אני לא יכול ללכת לעשות קניות.

ש. משעה 9:04 עד 11:42 אין לך קריאה. אתה בכוננות. אתה מגיע לקריאה ב-12:00. אתה לא עובד בפועל.

ת. אין לי קריאות. אני בעבודה. אין לי קריאות. אני עם המדים של העבודה. אני עובד"

(עמ' 18, שורות 15-32- ההדגשה אינה במקור- צ"פ)

בעדותו עומת התובע מול נתוני דו"ח הקריאות המלמדים כי חרף האמור לעיל, התובע שהה בביתו במהלך שעות העבודה הנטענות על ידו. בתגובה, תיקן התובע את גרסתו והשיב: "אמרתי שאני מעולם לא הורדתי את המדים משעה 19:00- 7:00 ולפעמים גם עד 20:00" (עמ' 35 שורות 12-13). עוד הופנה התובע הן אל דו"ח הקריאות והן אל דו"ח המיקום ליום 9.6.15, המלמדים כי לתובע הייתה קריאה אחת בשעת הצהריים, ואילו ביתר הזמן היה בקרבת רחוב עמיעד 53 וכך העיד:

"ש. אנו רואים שאתה יוצא מביתך ב-9.6 נוסע לשדרות יצחק רבין עושה סיבוב בעיר, ומגיע לעמיעד זה ליד הבית שלך:

ת. זה הרחוב של הבית שלי.

ש. אתה יוצא בבוקר אין קריאה, אתה עושה משהו וחוזר לבית, אמרת לא אנחנו אנו אומרים שזה לא נכון שתחנת העוגן באשדוד, למה נסעת לשם?

ת. אני באשדוד. אני בבית. סביר להניח שאהיה בבית. שאני באשדוד אני שם" 

(עמ' 36, שורות 30-32, עמ' 36 שורות 1-3)

11.בעדותו עלה כי במסגרת שעות העבודה להן הנטענת על ידיו שעל פי נתוני הדוחות, בין הקריאות היה התובע חופשי לעשות כרצונו. כך נמצא כי באותן השעות ביקר התובע אצל חבריו במוסך אבי ולדבריו: "אני יושב שם, מה אסע הביתה?" (עמ' 33, שורות 20-22), ביקר אצל אחיו (עמ' 34 שורות 6-12), היה בקניות (עמ' 34, שורות 26-31). חרף הנתונים המופיעים בדוחות, הכחיש התובע ביקוריו בקניות תוך שבמסגרת עדותו בעניין זה צחקק התובע. לאחר מספר שאלות שהופנו אליו בעניין השיב לבסוף התובע: "אני לא יודע מה עשיתי לפני שלוש שנים. את רוצה לומר שנכנסתי לקנות בחצי חינם" (עמ' 36, שורות 9-11).

12.התובע העיד בפנינו כי במהלך תקופת העסקתו, ביצע אימונים בחקירות ובהמשך קיבל רישיון כחוקר פרטי (עמ' 28, שורות 10-31, עמ' 29, שורות 1-16). לגרסתו, היה עליו לבצע אימונים במסגרת של 30 שעות שבועיות, מחוץ לבית (עמ' 29 שורות 14-16) כאשר בין השעות 7:00 עד 19:00 עבד בשירות הנתבעת. עוד טען התובע כי לא ביצע את שעות האימונים על חשבון זמן עבודתו (עמ' 29, שורות 12-13), אלא שגרסה זו לא נמצאה מהימנה על ידנו. בהתאם לנתונים שהוצגו על ידי התובע, הוא התאמן לאחר שעות העבודה, משעה 19:00, אלא שעל מנת לעמוד בהיקף של 30 שעות אימון בשבוע, היה על התובע לבצע כ- 6 שעות אימון החל מהשעה 19:00, דהיינו כל יום עד השעה 1:00 לפנות בוקר. חרף העובדה שמאמנו של התובע, מר שמואל יוסף, העיד בפנינו, לא ניתנה התייחסותו ו/או תימוכין לגרסה זו. בנוסף, חשובה עד מאוד תשובתו של התובע המלמדת כי אף התובע היה מודע לכך כי בין הקריאות, לא היה מדובר בשעות עבודה והוא היה פנוי לעסקיו. כך, נשאל התובע אודות שהותו במבואות כפתור 5 מהשעה 15:25 ועד השעה 1:54 והשיב:

"ת. את המקרה אני זוכר טוב, טוב. חולות 5 נמצא באשדוד משרד חקירות נמצא במבואות כפתור ישבתי שם למה עד שעה 01:00 הם עשו על האש, בעלי המשרד עשו על האש באותו היום.

ש. זה היה מקרה חד פעמי?

ת. תשאלי אותם.

ש. זה היא אירוע חד פעמי שהוזמנת?

ת. תשאלי אותם.

ש. ב-11.6 הגעת למבואות כפתור משעה 16:47 עד 22:49?

ת. זה שעות העבודה שלי. זכותי להיות שם בשעות העבודה

ש. משעה 16:47 ועד השעה 22:49 אמרת שאתה עובד עד 19:00

ת. במקום להיות אצל אבי הייתי שם. אני לאחר שעות העבודה שלי יכול לעשות מה שאני רוצה.

ש. זה לא לאחר שעות העבודה שלך

ת. הוא יכול היה לתת לי קריאות.

(עמ' 37, שורות 11-24- ההדגשות אינן במקור- צ"פ)

באופן דומה אישר התובע כי ביום 21.6 שהה ברחוב בארי באשדוד בין השעות 15:47 ועד השעה 24:49, אצל אמו:

"ש. הלכת לבקר את אמא שלך?

ת. למה לא, אם אמא שלך הייתה חולה גם את היית מבקרת אותה.

ש. ב-19.7 משעה 15:54 עד 23:56 זה אומר בזמן העבודה

ת. זה לאחר שעות העבודה. אולי אמא שלי לא הרגישה טוב. שאין קריאות ואמי לא מרגישה טוב אני הולך אליה." 

(עמ' 38, שורות 4-11- ההדגשות אינן במקור- צ"פ)

13.התשובות הסותרות והמתחמקות, אותן נתן התובע בעדותו, נמצאו בלתי מהימנות על ידינו. בעניין זה נשאל התובע האם בזמן שלא עבד עשה סידורים והשיב:

"ת. כמו מה?

ש. טסט לרכב של אשתך, היית יושב במוסך אבי אצל חבר שלך.

ת. אוקי. העברתי את האוטו של אשתי טסט. ישבתי במוסך אבי. יש לי המשך, ההמשך הוא כשאני הייתי עשיתי טסט לרכב של אשתי ביקשתי מיוגב מאחר שאני עובד 12 שעות לעשות טסט הוא אמר לי להשלים את השעות ואלו השעות"

(עמ' 19, שורות 1-7).

גרסה זו לא הועלתה בתצהירו של התובע ולמעשה, נולדה אך במסגרת עדותו.

14.הנתבעת הניחה בפנינו את הן את דו"ח הקריאות והן דו"חות מיקום, המלמדים בין היתר על מספר הקריאות ומיקומו של התובע במהלך יום עבודתו. עיון בדוחות מלמד כי התובע לא נדרש לעבוד בכל יום 12 שעות כטענתו, התובע לא נדרש להתחיל את יום עבודתו באופן קבוע בשעה 7:00 ולא לסיימו בשעה 19:00. כך, נמצאו ימים בהם התובע שובץ בחלק מהיום למספר קטן של קריאות ואף לקריאות בודדות, ובוודאי לא כנטען על ידו. אמנם יש דוחות המלמדים על ימים בהם סיים התובע את הקריאות אף בשעה 20:00, אולם אין המדובר בשעות עבודה רצופות (לדוג' 16.8.15). ביום 4.7.18, שמענו את מר פינגהורט. עדותו נמצאה מהימנה על ידנו. כך פירט מר פינגהורט אודות מהימנות המערכת שהותקנה ברכבו של התובע ועמידתה בתקנים הנדרשים (עמ' 77, שורות 2-6), לרבות הגופים שעושים שימוש במערכת GPS המתוקנת על ידם, מד"א, משטרת ישראל וגופים נוספים (עמ' 77, שורות 27-29). כמו כן, בעדותו הסביר מר פינגהורט כי המקור 'לקפיצות' שעות בדו"ח יכול להיות טמון בהיעדר קליטה (עמ' 73, שורות 23-24). מקובלת עלינו טענת מר פינגהורט לפיה טעויות בדדות במערכת עדיין, אין בה כדי להשפיע על מהימנות המערכת כולה (עמ' 78, שורות 12-17). המערכת עובדת על קליטה באמצעות אנטנת GPS, ויכולות להיות טעויות, אולם מבחינת הדוחות שהוצגו לנו, התרשמנו כי מדובר בדוחות אותנטיים שיכולים ללמד על שעות עבודתו של התובע. אין בידינו לקבל טענות התובע, שנטענו בעלמא ולפיו מדובר בדוחות חלקיים (סעיפים 49-50, 65 בסיכומי התובע). חרף טענות התובע לפיו חסרים דוחות מטעם חברת איילון (סעיף 59 בסיכומי התובע), לא פנה התובע בשום שלב בבקשה למתן צו מתאים לגילויים של אותם הדוחות. כמו כן התלונן התובע כי לא קיבל לידו את קובץ דוחות המיקום (סעיפים 10, 70 בסיכומי התובע), כאשר משיחה אותה קיים עם נציגי חברת ISR נמסר לו כי לא ניתן לשחזר את הדוחות (תמלול השיחה צורף כנספח א' לתצהיר המשלים שהגיש), אלא שבפועל התובע לא פעל בעניין זה ולא הגיש בקשה מתאימה לגילוי אותם המסמכים.

15. התובע עותר כאמור בתביעתו לתשלום שכר בגין עבודה בשעות נוספות כאמור, אשר לדידו לא שולם לו בגין עבודתו, במהלך כל היום, אף בשעות בהן שהה בכוננות. ממכלול הראיות שהובאו בפנינו למדנו כי הנתבעת יכולה הייתה לפקח על שעות עבודתו של התובע והיא עשתה כן בפועל (ראו: דו"ח הקריאות והמיקום אשר הוצגו על ידי הנתבעת).

המונח "שעות עבודה" מוגדר סעיף 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א- 1951 כדלקמן: "הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה, לרבות הפסקות קצרות ומוסכמות הניתנות לעובד להחלפת כוח ואויר ולרבות הפסקות לפי סעיף 20א(א), חוץ מהפסקות על פי סעיף 20;....". בעניין זה הובהר בפסיקה כי 'הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה' נאמר, ולא הזמן שבו מצוי העובד במקום העבודה, ללמדך שיכול והעובד יימצא במקום העבודה והשעות לא תהיינה שעות עבודה, ויכול ויימצא בבית והשעות תהיינה שעות עבודה. הקובע הוא אם העובד עומד 'לרשות העבודה', או לרשות עצמו" (דב"ע לד/4 – 3 יקואל – פלד, פד"ע ה' 328 (1974); סע"ש 11057-01-16 שרון צרפי נגד אלדן תחבורה בע"מ (9.5.2018). בנוגע לעובדים שנדרשו לשהות במקום העבודה נפסק כי "לא די בעצם דרישת המעסיק מהעובד לנכוח במקום העבודה כדי להגדיר את כל שעות שהייתו כשעות עבודה (אם כי זהו שיקול שיילקח בחשבון בין שאר השיקולים), ואף לא די בהפקת תועלת כלשהי על ידי המעסיק מעצם שהותו של העובד במקום העבודה, אלא יש לבחון אם אכן בוצעה 'עבודה' על ידי העובד במהלך השעות שבמחלוקת, בהתאם למאפייניו של מקום העבודה ומהות המשרה בה הוא מועסק. בחינה זו אינה בחינה טכנית אלא מהותית ונעשית על פי מכלול נסיבות המקרה, הן מהיבט מקום העבודה והן מנקודת המבט של העובד עצמו. מהיבט של מקום העבודה עלינו לבחון בין היתר מה עיקר פעילותו של ה'מפעל'; האם הצורך לשמו נדרשת שהות העובד במקום הוא להגשמת תכליתו של מקום העבודה ככזה; ומהי התועלת המופקת למעסיק מאותן שעות שהייה. מנקודת המבט של העובד עלינו לבחון בין היתר עד כמה מוגבל היה לעשות כרצונו במהלך השעות שבמחלוקת, עד כמה נדרש לשינוי מאורח חיים רגיל, האם במהלך שעות ה'שהייה' נדרש להפעלת אותם כישורים לשמם נשכר כוח עבודתו מלכתחילה ובהם הוא עושה שימוש בשעות עבודתו ה'רגילות', והאם נדרש במהלך שעות ה'שהייה' להשקעת משאבים פיזיים, קוגניטיביים או נפשיים בהתאם למאפייני משרתו...." (ע"ע 29712-08-13 חנדז'י – אחוזת רעים, עמותה רשומה, (21.8.2016)- ההדגשות אינן במקור- צ"פ).

16.בענייננו- מדובר במחלץ שרוב הזמן היה ברכב שהועמד לו לרשות העבודה. התובע לא הוכחה טענתו לפיה בין הקריאות היה עליו לשהות במקום מסוים, בשונה מן הפסיקה אליה הפנה התובע במסגרת סעיף 112 לסיכומיו, כמו כן וכפי שהוכח לעיל, במהלך אותן השעות היה התובע פנוי לעסקיו ואף ביצע אימונים לטובת הכשרתו כחוקר פרטי. התובע לא הוכיח כי תדירות הקריאות הייתה כזו שמנעה ממנו זמן חופשי, באופן אשר יש לקבוע כי במהלך כל השעות הרבות הנטענות על ידו, עמד לרשות העבודה. ההפך הוא. כמו כן וכאמור, התובע אישר במסגרת עדותו כי בין הקריאות שהה בכוננות ולא עבד. בנוסף, הנתבעת צירפה את הסכם העסקתו של התובע (נספח 3 בכתב ההגנה). התובע אישר בעדותו כי החתימה המופיעה בהסכם ההעסקה היא שלו (עמ' 11, שורות 25-27), אלא שלטענתו הוא לא חתם על ההסכם. התובע לא הוכיח בפנינו כי חתימתו זויפה, נטל זה מוטל על כתפיו של התובע. הסכם העסקתו של התובע קובע כי התובע ישתכר בשכר עבודה בסיסי בסך 4,000 ₪ ברוטו ובנוסף, יהא זכאי לתשלום בגין קריאות עודפות מעל 200 קריאות. עיון בתלושי שכרו של התובע ילמד כי בפועל שכרו של התובע כלל שכר יסוד, קריאות, שעות נוספות גלובאליות בסכומים משתנים ושעות שבת בסכומים משתנים. כמו כן ומחודש 1/13 החל התובע לקבל שכר בגין כוננות שעמד על כ- 2000 ₪.

לאור האמור לעיל ומשהתובע היה חופשי לעשות כרצונו בשעות שבהן היה זמין לקריאות שירות, הרי שלא מדובר בשעות עבודה והוא אינו זכאי לקבל תמורה בגין השעות הנתבעות על ידו. הנתבעת אף שילמה לתובע תמורה בגין זמן הכוננות בה שהה ועל כן ואף מן הטעם האמור, דין תביעתו להידחות. כמו כן, התובע לא הגיש תצהיר או זימן לעדות מי מעובדי הנתבעת, שיש בגרסתם כדי לתמוך בטענתו ולפיה שעות הכוננות, מזכות אותו בתשלום שכר. ההלכה בנוגע לאי הבאת ראיה או הזמנת עדים אשר יש בהם כדי לשפוך אור על הנסיבות השנויות במחלוקת ולתמוך בגרסתו של אותו צד ידועה ומחדלו של התובע בעניין זה פועל לחובתו. על כן, אין לראות בשעות הכוננות להם טוען התובע, כשעות המזכות בשכר.

17.אשר על כן, דין תביעת התובע הרכיב זה- להידחות.

אי מתן הודעה לעובד

18.בתביעתו, טען התובע כי הנתבעת לא מסרה לו העתק הודעה לעובד לפי חוק הודעה לעובד(סעיף 62 בכתב התביעה). הנתבעת צירפה את הסכם העסקתו של התובע (נספח 3 בכתב ההגנה). התובע אישר בעדותו כי החתימה המופיעה בהסכם ההעסקה היא שלו (עמ' 11, שורות 25-27), אלא שלטענתו הוא לא חתם על ההסכם. איננו מקבלים טענה זו. התובע לא הוכיח בפנינו כאמור כי חתימתו זויפה, כאשר וכידוע, נטל זה מוטל על כתפיו של התובע. הסכם העסקתו של התובע המונה ארבעה עמודים, מפרט תפקידו של התובע, העסקתו במסגרת עבודה מלאה, התמורה אותה קיבל, התנאים הסוציאליים, התחייבויות הצדדים וכן אופן הפסקת עבודה ופיטורים. אכן, בפועל שכרו של התובע עלה על זה הקבוע בהסכם, אולם אין בדבר כדי לקבוע כי ההסכם אינו עונה על הוראות הדין.

19.אשר על כן, דין תביעת התובע ברכיב זה – להידחות. 

פיצוי פיטורים

20.לאחר שבחנו הראיות שהוצגו בפנינו, לרבות עדויות הצדדים, הגענו למסקנה כי התובע התפטר מן העבודה. גרסתו של התובע בעניין נסיבות סיום העסקתו, הייתה סותרת ובלתי מהימנה. כך, בגרסה העובדתית הראשונה שהוצגה בכתב התביעה טען התובע כי ביום 10.11.15, הוא הודיע לממונה עליו, כי הוא אינו חש בטוב והוא אינו יכול להמשיך לעבוד. לאחר שיצא מן העבודה, יצר עמו קשר הממונה עליו, בעודו סובל מכאבים, כי הוא מסיים את עבודתו בחברה והוא נדרש להשיב את הרכב של העבודה (סעיפים 20-21 בכתב התביעה). לאחר שהנתבעת הגישה כתב הגנה בו הציגה גרסה עובדתית שונה לפיה, התובע התפטר מן העבודה לאחר שסבר כאמור כי לא קיבל את שכרו וכי לא קיבל העלאת שכר, תוך גרימת נזק לנתבעת, טען התובע בתצהירו גרסה עובדתית נוספת לפיה בד בבד לאותה שיחה עם הממונה עליו, במסגרתה פוטר לכאורה בשל מחלתו, התגלע ויכוח 'עז ומר' ביניהם על רקע אי תשלום שכרו במועד. התובע הגדיל והוסיף כי מצבו הרפואי נגרם לו כתוצאה מאותו הוויכוח (סעיף 25 בתצהיר התובע). עוד באותו התצהיר הציג התובע טענה עובדתית נוספת, סותרת ולפיה יש לראות בהתנהגותו כהתפטרות "בעידנא דריתחא", תוקנה עוד באותו היום ואין לראות בזה כהתפטרות (סעיף 26ו' בתצהיר).

התובע לא פירט בתביעתו, נסיבות הוויכוח האמור וכתיאורו היה ויכוח "מר ועז", לרבות העובדה כי מצבו הרפואי נגרם בשל אותו הוויכוח.

21.לתמיכה בגרסתה לפיה התובע התפטר מן העבודה, צירפה הנתבעת לתצהיריה העתק מתמלול שיחות שהתקיימו בין התובע לבין יוגב (1א'- 1'ג) וכן העתק התכתבות בין התובע לבין טומי. עין בתמלול שיחה שסומן 1א', שהתקיימה ביום 10.11.15, בו טוען התובע כי פוטר לכאורה, מלמד כי התובע אשר היה כעוס על אמו של טומי, הלין על כך כי הכסף לא נכנס לו לחשבון והוא אינו יכול למשוך כסף, תוך שימוש במילים בוטות. באותה השיחה, מסר התובע מספר פעמים כי הוא "לא עושה קריאות" (עמ' 3, שורות 15,20) עוד באותה השיחה וחרף בקשת יוגב, סירב התובע לעבוד וציין מספר פעמים "אני לא קיבלתי משכורת כדי שאני אעבוד" (עמ' 4, שורות 6,8). כנלמד מן השיחה, מסר יוגב לתובע כי הוא יכול להוכיח כי המשכורת הועברה- אולם התובע עמד על כך כי הנתבעת מסרבת להעביר לו את משכורתו (עמ' 4 שורות 9-10). כמו כן הודיע התובע באותה השיחה כי לא ישיב את הרכב עד אשר יקבל לידו מכתב פיטורים. עוד במסגרת השיחה מאותו היום אשר סומנה 1ב' שב יוגב והסביר לתובע כי המשכורת הופקדה לכל העובדים כבר בתשעה בחודש ולמחרת הוא יראה אותה. התובע, עמד על סירובו למסור את הרכב לידי הנתבעת, בנימוק כי הוא חייב לתפוס לנתבעת "משהו שהוא שווה כסף" משום שחייבים לו כסף (עמ' 5, שורות 9-11). התובע עמד על סירובו למסור את רכב הנתבעת, אף כאשר האמין ליוגב כי משכורתו הופקדה (עמ' 5, שורה 20). בסוף אותה שיחה התנה התובע תנאי אחר למסירת הרכב: מסירת התלושים (עמ' 11, שורה 27). עוד באותה השיחה ביקש התובע מיוגב כי טומי יתן לו מכתב פיטורים:

"אליאור: למה הוא לא נותן לי מכתב פיטורים? למה אתה לא שולח לי מכתב פיטורים?

יוגב: מה זה, אתה, על מה הוא ייתן לך, הוא בעל העסק הוא יכול להוציא מכתב. אני רוצה לשאול אותך שאלה, יש לי שאלה, אני פיטרתי אותך?

אליאור: כן

יוגב: כן, ומה אמרתי לך? אתה לא יוצא לעבודה תביא את האוטו. אל תעבוד, אתה לא רוצה לצאת ל עבודה, אתה דופק את העבודה באמצע, העבודה, באמצע העבודה,

אליאור: ...."

בהמשך אותה שיחה, אישר התובע כי חרף העובדה שהיו לו קריאות נוספות והוא פתח משמרות, הוא סירב ללכת אל אותן הקריאות (עמ' 6, שורות 13-27).

אין בידנו לקבל פרשנות התובע לפיה בקשת הנתבעת לקבל את הרכב בחזרה, כמוה כהודעת פיטורים. בשל סירובו לבצע את העבודה, באמצע היום, התבקש התובע, להשיב את רכבו שהועמד לרשותו, לטובת ביצוע העבודה. מדובר בדרישה לגיטימית של הנתבעת ואיננו רואים בה כמעשה פיטורים. ההפך הוא, מן השיחות עולה כי נציגי הנתבעת פנו אל התובע בשיח מכובד, כאשר התובע דיבר בצורה לא מכובדת. סגנון דיבורו של התובע, הן כלפי ממוניו והן כלפי אמו של התובע בצירוף העובדה לפיה באמצע יום עבודה הפסיק לתת שירות וכן סירובו העיקש פעם אחר פעם, להשיב את הרכב, בשל סיבות שונות והתניית תנאים, יש בה כדי ללמד כי התובע לא באמת חפץ לשוב למקום העבודה לאחר אותו הוויכוח. הדברים מתחזקים לאור דבריו של התובע בשיחתו עם יוגב מיום 11.11.15 (נספח 1ג') בה ציין כי "היום הוא עם בגדים אזרחיים". התובע לא הביע חרטה אודות התנהלותו אף כאשר הודה בשיחה כי שכרו התקבל בחשבונו, כפי שיוגב הבטיח לו יום קודם (עמ' 6). כמו כן באותה השיחה ביקש התובע כי טומי "יארגן" לו מכתב פיטורים (עמ' 10, שורות 24-26). עוד בסוף אותה השיחה פנה התובע אל יוגב: "מה אני ביקשתי?, לא רוצה לתת לי מכתב פיטורים אין בעיה אין שום בעיה. שלא יביא אין בעיה. אבל מה שמגיע לי אני אקח... הוא רוצה לגמור יפה נגמור הכל יפה, רוצה במשפטים במלוכלך" (עמ' 11, שורות 7-9- ההדגשה אינה במקור- צ"פ). אף באותו המועד עמד התובע על סירובו להשיב את הרכב עד לקבלת מכתב בדבר תקופת העסקתה (שורות 10-17).

22.אין בידינו לקבל טענת התובע לפיה הרקע לסיום העסקתו, היה בשל מחלתו לכאורה. עיון בהתכתבות בין התובע לבין טומי, מזמן אמת (10.11.15), מלמד כי התובע מציין כי הרקע לסכסוך הוא אי קבלת שכר ואי העלאתו במשך השנים. אין אזכור בתמלול למחלתו של התובע. כמו כן באותה ההתכתבות כתב התובע הדברים הבאים: "לידיעתך הרבה אני לא התפטרתי מהעבודה. עקב הסכסוך הכספי ביננו. ולאור דרישתי לקבל את השכר לעמלי תחת חסותך בעוד אתה יודע שאני מקבל את השכר עד 6- בכל חודש. מאחר שהשכר לא הופקד לחשבוני בבנק עד לרגעים אלו. אני שוב מזכיר לך אני לא התפטרתי מהעבודה אלה (כך במקור- צ"פ) אתה פיטרת אותי בצורה מבישה ומבזה בטלפון במהלך עבודתי בשטח.." (נספח 2 בתצהיר הנתבעת). התובע אינו מאזכר מחלתו לכאורה.

ההתכתבות מיום 10.11.15 אף סותרת את גרסת התובע לפיה מי שפיטרו לכאורה היה יוגב. אף תמלול השיחות מלמדים כי השיחות שהתקיימו, היו מול יוגב. איננו מקבלים טענת התובע לפיה התקיימה שיחה נוספת שלא תומללה על ידי הנתבעת (עמ' 6, שורה 19), הדברים אינם מתיישבים עם דבריו של התובע בשיחותיו עם יוגב לפיהם, טומי לא מתקשר אליו ולא עונה לו לטלפון (נספח 1ב', עמ' 6, שורה 7 וכן נספח 1ג', עמ' 11, שורות 1-5). לשאלת ב"כ הנתבעת מדוע גרסה חדשה זו אינה נזכרת בתצהירו השיב התובע באופן תמוהה כי הוא אינו חושב שיש בזה רלוונטיות (עמ' 7, שורות 6-10). בהודעה אותה שלח אל טומי ביום 11.11.15 בשעה 13:31 ציין התובע כי טומי בוחר לא לדבר איתו. לשאלת ב"כ הנתבעת מדוע באותה השיחה לא אמר לטומי כי הוא פיטר אותו השיב: "עם מי, איך אדבר איתו, הוא לא עונה לך לטל' בכלל זה היה בוואטסאפ בכלל" (עמ' 9, שורות 28-30). אין בהודעתו של טומי בדבר זימונו של התובע לשימוע, כדי לשנות את מסקנתנו כי התובע התפטר. התרשמנו כי ההודעה נשלחה בטעות וכי הלך הדברים מביא אותנו למסקנה כי התובע הוא זה שהתפטר כאמור מעבודתו.

23.אשר על כן, דין תביעת התובע ברכיב זה- להידחות.

הפרשות לפנסיה ולפיצויים

24.לטענת התובע, הנתבעת הפרישה עבורו הפרשות פנסיוניות עד לחודש 6/13 ומאז כאמור לא הנפיקה עבורו תלושי שכר, משך ששה חודשים, על אף שבפועל הועסק אצל הנתבעת ברצף מחודש 10/09 ועד לחודש 11/15. התובע הציג בפנינו אסמכתאות המלמדות כי באותם החודשים הנתבעת העבירה לחשבונו העברות בנקאיות (נספח ב' בתצהיר התובע). כן העיד התובע כי באותם החודשים בהם לכאורה הנתבעת לא הנפיקה עבורו תלושי שכר, הוא היה מבצע הוראות של הנתבעת ומשתמש בכליה (סעיף 13 בתצהיר וכן עדותו התובע בעמ' 20 שורות 13-22) הנתבעת החלה להפריש עבורו בשנית אך בחודש 2/15 (דו"ח חברת הביטוח צורף כנספח ה' לתצהיר התובע). על כן, עתר התובע לתשלום הפרשים בגין 19 חודשים חסרים בסך של 21,660 ₪ (9,500 ₪ ברוטו* 12% פנסיה ופיצויים* 19 חודשים). הנתבעת טענה כי העסיקה את התובע כאמור בשתי תקופות נפרדות כאשר בחודשים 1.7.13-12/13 הועסק אצל חברה אחרת. לטענת הנתבעת כאמור, באותה התקופה הועסק התובע אצל אחד מקבלני המשנה של הנתבעת, כאשר הנתבעת סייעה לאותה החברה בהעברת המשכורות משום שהיא נקלעה לחדלות פירעון (סעיפים 83-86 בתצהיר טומי). כמו כן הפנתה הנתבעת אל דו"ח פירוט מעסיקים מאת המל"ל, המלמד כי באותה התקופה, מעסיקתו של התובע הייתה חברת "אוטו סרוויס" (סעיף 74 בסיכומי הנתבעת).

לאחר בחינת טענות הצדדים הגענו למסקנה כי התובע הועסק בשירות הנתבעת תקופה רציפה אחת. אין בידנו לקבל טענת הנתבעת לפיה הסיבה להעברת משכורתו של התובע הייתה בשל סיוע לחברה בה הועסק התובע, שנקלעה לחדלות פירעון. הנתבעת לא הוכיחה טענה זו. למרות הצהרת טומי (סעיף 81 לתצהירו) לפיה אותה החברה הייתה קבלן משנה של הנתבעת, לא פעלה הנתבעת לזמן את נציג החברה על מנת לתמוך בגרסתה. אין בדו"ח פירוט מעסיקים מאת מל"ל כדי לשנות מסקנתנו בשים לב לכך כי התובע יכול היה לעבוד בעבודה נוספת באותה התקופה. הנתבעת לא הציגה בפנינו סיכום או התחשבנות מול החברה בה הועסק התובע לכאורה באותם שישה חודשים, ובעבורה שולם שכרו של התובע. ההלכה בנוגע לאי הבאת ראיה או הזמנת עדים שיש בהם כדי לשפוך אור על הנסיבות ששנויות במחלוקת ולתמוך בגרסתו של אותו צד ידועה ומחדלה של הנתבעת בעניין זה פועל לחובתה.

אשר על כן אנו קובעים כי התובע הועסק בשירות הנתבעת בתקופה אחת רצופה וזאת החל מיום 26.10.09 ועד ליום 10.11.15. עם זאת, איננו מקבלים טענת התובע לפיה מכתב ההתפטרות אותו מסר לנתבעת בחודש 6/13 (נספח 7 בתצהיר הנתבעת) הוכתב לו. גרסת התובע לפיה נקלע למצוקה כלכלית, נתמכת אף במכתב ההתפטרות אותו הגיש לנתבעת בכתב ידו. התרשמנו כי באותה העת, מסר התובע את המכתב ההתפטרות על מנת לקבל את כספי הפיצויים, שהצטברו לזכותו בקופה ובשל כך, הנפיקה הנתבעת טופס 161 (נספח 6 בתצהיר הנתבעת). אלא שלאחר התפטרותו, המשיך התובע בעבודתו אצל הנתבעת, באופן רציף.

25.אשר על כן, היה על הנתבעת להפריש לזכות התובע הפרשות פנסיונית מחודש 3/10 (לאחר שישה חודשי עבודה) ועד לחודש 11/15, באופן רצוף ובהתאם לשיעורים הקבועים בצו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק לשנת 2008, שהתעדכן מעת לעת.

26.מעיון בדו"ח ההפרשות הפנסיוניות מטעם חברת ביטוח איילון אותו צירפה הנתבעת כנספח 9 בכתב ההגנה, עולה כי אכן הנתבעת החלה לבצע הפרשות מחודש 2/15 ועל כן על הנתבעת לשלם לתובע ההפרשות הפנסיוניות, מחודש 7/13 ועד לחודש 1/15 (19 חודשים). לטענת התובע, שכרו הקובע עמד על 9,500 ₪, כאשר הרכיבים ששולמו לו היו רכיבים פיקטיביים. לטענת הנתבעת , היא לקחה בחישוב ההפרשות הפנסיונית את הרכיבים הבאים: שכר יסוד, קריאות, הפרשי שכר, מכירות מוצרים ומענקים (סעיף 102 בתצהיר טומי), כאשר לדידה, אין לקחת בחשבון את רכיב הכוננות והשעות הנוספות הגלובאליות שכן עסקינן ברכיבים מותנים. דהיינו המחלוקת נסבה סביב רכיב הכוננות, השעות הנוספות הגלובאליות, שעות השבת ושווי הרכב.

27.לאור קביעתנו לעיל, לפיה אין לראות בשעות בהן שהה התובע בכוננות, כשעות המזכות אותו בשכר בגין עבודה בשעות נוספות, שכן התובע שהה בכוננות ובגין זאת קיבל תמורה, הרי שאין לראות בתוספת הכוננות כחלק משכרו הקובע.

28.בכל הנוגע לתוספת בגין עבודה בשעות נוספות- התרשמנו שיש לראות בתוספת האמורה כחלק משכרו הקובע. בעניין זה העיד טומי הדברים הבאים:

"ש. אני רואה בתלושים שעות נוספות. איך קבעת אותם? נלך לינואר 2015 כמה שעות נוספות יש?

ת. שעות נוספות ניתנו כתמריץ לתשלום וימי שישי הוא עבד גם.

ש. את זה לא טענת בתצהיר

ת. זה היה סגור גם עם אליאור. זה היה תמריץ לעבוד בשישי.

ש. כלומר לא ספרת לו שעות נוספות?

ת. הוא עבד יום שישי. הבאתי לו את זה באהבה"

(עמ' 63, שורות 11-17)

דהיינו, התשלום בגין שעות נוספות ניתן לתובע בגין עבודה ביום שישי, ועל כן יש לראות בתוספת בגין עבודה בשעות נוספות, כחלק משכרו הקובע.

באופן דומה, יש לראות בתוספת שעות השבת אשר שולמה לתובע מידי חודש, כחלק משכרו הקובע. הנתבעת טענה במסגרת תצהירה כי תוספת שעות השבת שולמה לתובע הן בגין כוננות בה שהה לעיתים במהלך השבת והן בגין עבודה בפועל (סעיף 90 לתצהיר טומי). אמנם וכאמור לעיל, הגענו למסקנה כי התובע אכן שהה בכוננות ובגין האמור שולמה לו תוספת כוננות, אולם וכעולה מתלוש שכרו של התובע, ביום שבת, לא פוצלו רכיב הכוננות ושעות העבודה בפועל. כך לא ניתן לדעת אימתי הועסק התובע ביום שבת ובגין עבודתו, שולמה לו תמורה כדין ואימתי שהה התובע בכוננות ובגין האמור, שולמה לו תוספת כוננות בהתאם. אף במסגרת עדותו, לא עלה בידו של טומי להסביר אופן ביצוע תשלום תוספת השבת (עמ' 63, שורות 23-32, עמ' 64, שורות 1-23). על כן כאמור יש לראות בתוספת שעות השבת, כחלק משכרו הקובע של התובע.

29.בנוגע לתוספת בגין שווי רכב - התובע לא הוכיח כי מדובר ברכיב פיקטיבי. נטל ההוכחה מוטל על כתפי הטוען שהתוספת היא חלק משכר היסוד (בג"צ 5580/94 מירוז – בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נב(1) 252 (1998); ע"ע 300370/97 אברהם זבדי נ' איי.די.אי טכנולוגיות בע"מ (מיום 24.12.01) והפסיקה המובאת שם. התובע לא חקר את נציגי הנתבעת בדבר תוספת שווי הרכב ולא הוכיח שמדובר בתוספת שהיא חלק משכר היסוד שלו. בנוסף, לא עתר התובע לתשלום הפרשים בגין אותה התוספת ביחס לכל תקופת העסקתו, נתון המלמד כי אף התובע לא ראה באותה תוספת, כחלק משכרו הקובע.

30.אשר על כן, זכאי התובע להפרשים כדלקמן:

א.בחודשים 1/14-1/15- עמד השכר הקובע על סך- 99,713 ₪ ברוטו. על כן, באותם החודשים היה זכאי התובע להפרשות לקופת הפנסיה והפיצויים בשיעור של 11,965.56 ₪ (12%* 99,713 ₪).

ב.בחודשים 7/13-12/13- שולם השכר של באמצעות העברה בנקאית בסך 7,000 ₪ (נטו) ועל כן נקבע את שכרו לטובת ההפרשות הפנסיונית בהתאם לממוצע השכר בחודשים 1/14-1/15 ובסך של 7,670.2 ₪ (99,713 ₪ / 13 חודשים). בשנת 2013 שיעור ההפרשה עמד על 5% על כן בגין אותם החודשים זכאי התובע להפרשות לקופת הפנסיה והפיצויים בסך 4,602.12 ₪ (7670.2 ₪ * 10%* 6 חודשים).

31.לאור המפורט לעיל, על הנתבעת לשלם לתובע הפרשות פנסיוניות (הן לקופת הגמל והן לקופת הפיצויים) בסך כולל של 16,567.68 ₪. 

הודעה מוקדמת

32.משקבענו שהתובע התפטר מעבודתו, דין תביעתו למתן הודעה מוקדמת– להידחות.

שכר עבודה לחודש 11/15

33.לטענת התובע, הנתבעת לא שילמה לו שכר בגין 10 ימי עבודה בחודש 11/15 בסך של 3,800 ₪. הנתבעת הציגה העתק מתלוש שכרו של התובע לחודש 11/15 וכן העתק מההמחאה אותה קיבל לכאורה התובע בסך של 2,329 ₪ (נספחים 12-13 בתצהיר טומי). לטענת טומי, התובע לא פדה את ההמחאה על מנת לצייר אותו כדמות ששללה לו את הזכויות (סעיף 126 לתצהירו). הנתבעת לא הוכיחה כי התובע קיבל לידו העתק מן ההמחאה, כאשר בכל מקרה, אישר טומי בחקירתו כי ההמחאה לא נפרעה (עמ' 64,שורה 1).

34.משהתובע הועסק בחודש 11/15 ושכרו לחודש האמור, טרם שולם, אנו מורים לנתבעת לשלם לתובע סך של 2,329 ₪ בהתאם לתלוש שכרו לחודש 11/15.

דמי מחלה

35.משהתובע זנח תביעתו לדמי מחלה במסגרת סיכום טענותיו, לרבות בסיכומי התשובה אשר הוגשו מטעמו- דין תביעתו ברכיב זה להידחות. מה גם שהתובע לא הוכיח שמסר לנתבעת אישורי המחלה, שהופקו לאחר סיום העסקתו. נימוקי הנתבעת בפרק יג' בסיכומיה- מקובלים עלינו.

דמי הבראה

36.בהתאם לקבוע בצו ההרחבה בדבר תשלום דמי הבראה, במהלך השנה הרביעית עד העשירית לעבודה, זכאי עובד ל-7 ימי הבראה. בנסיבות אלה, במהלך השנתיים האחרונות להעסקתו (חודשים 11.13-11.15), היה זכאי התובע ל-14.29 ימי הבראה (11/13-10/14- 7 ימי הבראה, 1.14-10.15- 7 ימי הבראה, 11.15- 0.29 ימי הבראה). שווי יום הבראה עמד על 378 ₪ ועל כן, עמדה זכאותו של התובע על 5,292 ₪. בחודש 12/14, שולמו לתובע דמי הבראה בסך 1,890 ₪ ועל כן זכאי התובע להפרשים בסך של 3,402 ₪. לא מצאנו לקבל טענת הנתבעת בדבר תשלום דמי ההבראה בחודש 12/12, בשים לב לכך כי התשלום ששולם בחודש האמור, שולם בגין תקופה קודמת, שאיננה נוגעת למחלוקת בתיק זה.

37.משהעמיד התובע את תביעתו על 3,024 ₪, אין לפסוק לו מעבר לכך. על כן, הנתבעת תשלם לתובע הפרשי דמי הבראה בסך 3,024 ₪.

חופשה

38.התובע טען כי לא ניצל את ימי החופשה להם היה זכאי, כאשר במסגרת תלוש שכרו, קוזזו ימים באופן מלאכותי. בשל האמור עתר התובע לפדיון מלא ימי החופשה להם היה זכאי במהלך שלוש השנים האחרונות והשנה השוטפת בסך של 20,520 ₪ (54 ימי חופשה * 380 ₪). הנתבעת טענה להתיישנות חלק מהרכיב בשל העובדה כי התובע הועסק בשתי תקופות העסקה. עוד טענה הנתבעת כי בהתאם לקבוע בהסכם העסקתו של התובע, הוא אינו יכול לצבור ימי חופשה, ועליו לנצל את ימי החופשה בכל שנה קלנדרית. כמו כן פירטה הנתבעת (סעיפים 127-128 בתצהיר טומי), את ימי החופשה בהם שהה התובע, המלמדים על ניצול ימי חפשה ביתר. להוכחת טענותיה, צירפה הנתבעת דוחות קריאות (נספח 14 לתצהירה) שביצעו עובדים אחרים ומהם לטענתה יש ללמוד כי התובע לא ביצע את אותם הקריאות. בסיכומיה, הפנתה הנתבעת אל דוחות המיקום המחזקים לטענתה את העובדה כי התובע לא נכח באותם הימים בעבודה (סעיף 155 בסיכומים). בסיכומי התשובה, טען התובע כי אין לראות באותם הדוחות כאסמכתא ליציאת התובע לחופשה, משאלה לא פורטו בתלושי שכרו ובשים לב לכך כי הם יכלו להתבצע בעבודתו בד בבד לעבודת העובדים האחרים (סעיפים 31, 34 בסיכומיה תשובה).

39.משקבענו כי התובע הועסק במסגרת תקופה אחת רציפה, אנו דוחים את טענת ההתיישנות שטענה הנתבעת. את זכאותו של התובע לימי חופשה, יש לבחון בהתאם להוראות חוק חופשה שנתית, תשי"א-1951, טרם תיקונו. כאמור לעיל, אישר בפנינו טומי כי התובע הועסק ביום שישי (עמ' 63, שורות 11-17) ועל כן בהתאם למסגרת העסקה בת שישה ימים בשבוע, במהלך שלוש השנים האחרונות להעסקתו, לרבות השנה השוטפת היה זכאי התובע ל-54 ימי חופשה (2012- 12 ימים נטו; 2013- 14 ימים נטו; 2014- 16 ימים נטו; 2015- 18 ימים נטו).

איננו מקבלים את טענת התובע לפיה לא ניצל ימי חופשה, שכן במסגרת עדותו אישר התובע בפנינו כי שהה בחופשה (עמ' 13, שורות 4-5, עמ' 39, שורות 1-3). עם זאת אין בידנו לקבל טענת הנתבעת לפיה יש לראות בדו"ח הקריאות ככזה, העונה על הגדרת ניהול יומן חופשה כדין ונסביר. עיון בתלושי שכרו של התובע מלמד כי במהלך מספר חודשים תיעדה הנתבעת את ניצול ימי החופשה במסגרת תלושי שכרו של התובע, אלא שלטענת הנתבעת כאמור ניצל התובע ימי חופשה נוספים אשר באים לידי ביטוי בדו"ח הקריאות, המלמד על מועדים בהם בוצעה העבודה על ידי עובד אחר.

לא ניתן לדעת האם באותם הימים, אכן שהה התובע ביום חופשה או שמא ביום מחלה, שכן ולדוגמא ישנם חודשים בהם ניצל התובע הן יום חופשה והן ימי מחלה (חודש 2/15). כמו כן ובשים לב לסעיף 6.2 בהסכם העסקתו של התובע הקובע כי התובע לא יכול לצבור ימי חופשה משנה לשנה ויהיה חייב לנצלם תוך תיאום עם המעסיק, הייתה חייבת הנתבעת לפרט את ימי החופשה להם היה זכאי התובע בתלוש שכרו כדין, על מנת שהתובע יכול לכלכל את צעדיו בדבר ניצול ימי חופשתו ולא בכדי הטיל המחוקק חובה זו על המעסיקים במסגרת חוק הגנת השכר, תשי"ח -1985 והתוספת לו. מכל מקום הנתבעת לא הוכיחה כי התובע סירב לצאת לחופשה, חרף דרישתה. בעניין זה נקבע כי לעובד יש זכות להמתין לכך שהמעסיק ידאג להוציאו לחופשה. בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי הנטל להוכיח שהעובד סירב לצאת לחופשה מוטל על המעסיק, בשים לב לכך כי הצבירה חייבת להיות מדעת, מרצון מפורש לדחות את לקיחת החופשה שניתנה לעובד מעבר לזמן המותר על פי חוק. אין לייחס לעובד רצון לצבירה על ידי שתיקה ואי עמידה על זכות לצאת לחופשה מאחר שהחובה לתת את החופשה, לרבות קביעת מועדה, חלה על המעסיק.

40.הנתבעת לא הוכיחה כי יידעה את התובע בדבר זכאותו לניצול ימי החופשה ובאם לא ינוצלו- הם ימחקו או כי נתנה לתובע את האפשרות לצאת לחופשה והוא סירב. בניגוד לטענת הנתבעת, התובע לא אישר הדברים בעדותו עמ' 12, שורות 31-32.

41.על כן, יש לקזז אך את הימים שתועדו במסגרת תלושי שכרו של התובע שהונחו בפנינו ובסך הכל - 44.75 ימים. התובע ליתרה של 9 ימים חופשה, בשים לב לכך כי בהתאם להוראות סעיף 3 לחוק חופשה שנתית חלק מיום חופשה לא יובאו במניין.

42.כעולה מתלוש שכרו של התובע לחודש 10/15,עמד שכרו הקובע על 7,083 ₪, כאשר לסכום זה יש להוסיף חלק יחסי מהפרשי השכר אשר שולמו לו באותו החודש בסך 1,980 ₪, אותם יש לחלק בגין החודשים הקודמים לשנת 2015 (10 חודשים). על כן, עמד שכרו האחרון של התובע על 7,281 ₪. אין בידנו לקבל אופן החישוב שהציגה הנתבעת, בשים לב לכך כי עסקינן בעובד במשכורת ולא בשכר. בנסיבות אלה יש להעמיד את שווי יום חופשתו של התובע על 291.24 ₪ (7,281 ₪ / 25 ימים).

43.לאור המפורט לעיל על הנתבעת לשלם לתובע הפרשי פדיון חופשה שנתית בסך של 2,621.16 ₪ (9 ימים * 291.24 ₪).

פיצוי בגין תלושים לא תקינים

44.לאור קביעתנו לעיל לפיה הנתבעת העסיקה את התובע במשך תקופה אחת רציפה, כאשר בחודשים 7.13-12.13, לא הנפיקה עבורו תלושי שכר, לרבות אי ניהול פנקס חופשה כדין ובשים למשך התקופה, מצאנו לפסוק לתובע פיצוי בהתאם להוראות סעיף 26א(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח -1958.

כאשר פוסקים פיצויים בהתאם לסעיף 26א (ב)(1)ו (3) לחוק הגנת השכר יש להביא בחשבון מספר שיקולים. ראו בעניין זה: צבי פרנקל פיצויים ללא הוכחת נזק, פיצויים ללא הוכחת נזק של ממון ופיצויים לדוגמא בחוקי העבודה בישראל, ספר סטיב אדלר, הוצאת נבו, עמ' 541 – 542, שם נכתב:

"לאור זאת השיקולים שעל בתי הדין לשקול כאשר הם פוסקים פיצויים לדוגמא ופיצוים עונשיים שאינם תלויים בנזק – לפי:

...

סעיף 26א (ב)(1)ו (3) לחוק הגנת השכר – הם אלה:

1. התנהלות המעסיק בהפרת זכויות העובד – דהיינו באיזו מידה התעלם

המעסיק מהוראות החוק.

2. משך ההפרה – אם מדובר בהפרות חוזרות ונשנות כלפי עובד מסוים או כלפי

עובדים אחרים.

3. אם מדובר בהפרה כשיטה הנוהגת אצל אותו מעסיק במקום העבודה.

4. אם הפרה נעשית או נמשכה למרות התראות מצד העובד או אחרים.

5. תום לבם של הצדדים – כגון אם הייתה התנכלות לעובד בעקבות עמידה על

זכויותיו.

6. הנסיבות האישיות של העובד ומהות הפגיעה בו בעקבות ההפרה. כגון מצב

בריאותו וגילו.

7. אם נגרם נזק לעובד מהתנהגות המעסיק.

8. השיקול הציבורי ההרתעתי בקביעת הפיצויים.

9. מידת הטמעת הזכויות המוקנות בחוק במקום העבודה.

10. מספר העובדים המועסקים במקום העבודה.

11. השלכות הפיצוי לדוגמא בשיעוריו הגבוהים על המעסיק כגורם הרתעתי

ומקדם אכיפה אך גם בהתחשב בהיקלעותו האפשרית של המעסיק לקשיים כלכלים בעלי השלכה על זכויותיהם של עובדים אחרים במקום העבודה.

12. במקרה שבו המעסיק הורשע בגין אותה הפרה. בין בהליך פלילי ובין בהליך

מנהלי, יש להתחשב בקנס שהוטל על המעסיק. "

התובע לא טען שמדובר בהפרה כשיטה הנוהגת אצל הנתבעת. התובע לא נתן התראות בנוגע להפרה. התובע לא הוכיח שיש עובדים נוספים שהופרה הוראת חוק הגנת השכר לגביהם. לתובע היה חלק בכך שלא הונפקו תלושי שכר במשך חצי שנה ועל כן בהתאם לרמות הפיצויים שנקבעו בפסיקה אנו פוסקים לטובת התובע סך של 3,000 ₪.

הודעת קיזוז התביעה שכנגד

45.כאמור לעיל, טענה הנתבעת לקיזוז כספים אותם קיבל התובע ביתר בסך 22,134 ₪ (עלויות הגרר- 2,250 ₪, הפרשות סוציאליות ביתר- 3,046 ₪, פיצויי פיטורים ביתר- 3,949 ₪, הודעה מוקדמת- 6,579 ₪, חופשה שנוצלה ביתר- 2,867 ₪, החזר פיצויי פיטורים בשל נסיבות סיום העסקת התובע- 5,278 ₪ ובקיזוז 1,935 ₪ שעל הנתבעת לשלם לתובע בגין גמר חשבון הבראה). בנוסף, הגישה הנתבעת כתב תביעה שכנגד, בגין אותן הטענות ועתרה לתשלום של 24,069 ₪.

46.משקבענו שהתובע זכאי להפרשים בגין הפרשות לפנסיה ופיצויים ופדיון חופשה שנתית- דין טענת הקיזוז והתביעה שכנגד ברכיבים אלה- להידחות.

47.כמו כן לא מצאנו להורות על שלילת הסכומים שהצטברו לטובת התובע בקופה המנוהלת על שמו, בתקופה השנייה להעסקתו, בשים לב לכך כי הנתבעת לא הוכיחה כי עניין לנו במקרה קיצוני ביותר, על פי מבחני הפסיקה השולל מן התובע פיצויי פיטורים בהתאם להוראות סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג -1963 וזאת למרות התנהגותו בדבר עיכוב רכבה של הנתבעת והתניית תנאים שונים למסירתו.

48.הודעה מוקדמת- למרות קביעתנו לעיל, לפיה התובע התפטר מעבודתו, לא מצאנו לפסוק לזכות הנתבעת חלף הודעה מוקדמת. כפי שטענה הנתבעת ואף עלה במסגרת תמלול השיחה שצירפה, התובע עיכב מסירת רכבה של הנתבעת ולדבריה, אף ניתק את מערכת המיקום ברכבו וגרם לנתבעת הפסדים ונזקים רבים. במצב דברים זה, לא סביר בעינינו כי הנתבעת הייתה עומדת על ימי הודעה מוקדמת שהיה על התובע לתת, אלא הייתה מוותרת עליהם. כמו כן וכעולה מהתכתבות אשר התנהלה בזמן אמת, ביום 10.11.15, בין התובע לבין טומי (נספח 2 לתצהיר הנתבעת),זו אינה מלמדת על כך כי הנתבעת דרשה מן התובע להתייצב לימי ההודעה המוקדמת ודרישה זו נולדה אך ביום 9.12.15 (נספח 10 בכתב ההגנה). אשר על כן, דין התביעה שכנגד וטענת הקיזוז ברכיב זה- להידחות.

49.הנתבעת לא הוכיחה את עלויות הגרר בהן נשאה בגין סירובו של התובע למסור את הרכב שהיה ברשותו. הנתבעת העמידה את תביעתה ברכיב זה על 2,250 ₪, אולם לא הציגה קבלות המלמדות על תשלום כאמור. כמו כן ולמרות טענתו של טומי בעדותו לפיה התשלום לגרר שי, בגין הוצאות הגרר שולם באמצאות התחשבנות ביניהם, לא הוצגה בפנינו אסמכתא מתאימה וכן לא זומן נציג מטעם גרר שי, למתן עדות בתמיכה בגרסת הנתבעת, לרבות בסכומים בהם נשאה לכאורה. אשר עלכן- דין התביעה שכנגד וטענת הקיזוז ברכיב זה- להידחות.

50.לאור המפורט לעיל, דין התביעה שכנגד כולה וכן טענת הקיזוז- להידחות.

סוף דבר

52.דין התביעה להתקבל באופן חלקי. הנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 ימים:

א.הפרשות לקופת הפנסיה והפיצויים בגין חודשים 7/13-1/15- 16,567.68 ₪;

ב.שכר חודש 11/15 - 2,329 ₪; על התובע להשמיד את ההמחאה שקיבל בגין

שכר חודש זה ואין לפרוע אותה.

ג.הפרשי הבראה – 3,024 ₪;

ד.פדיון חופשה שנתית – 2,621.16 ₪;

ה.פיצוי בגין תלושים לא תקינים ואי ניהול פנקס חופשה כדין – 3,000 ₪.

לסכומים האמורים יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום סיום העסקתו של התובע, 10.11.15 ועד למועד התשלום בפועל.

53.משסכום התביעה עמד על 579,252 ₪, ומשפסקנו כ-5% בלבד מסכום תביעתו. התובע יישא בהוצאות הנתבעת ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 7,500 ₪. הנתבעת רשאית לקזז סכום זה מן הסכומים שפסקנו לטובת התובע.

54.זכות ערעור כדין.

ניתן היום, כ"ד טבת תשע"ט, (01 ינואר 2019), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.