החלטה
ראשית, צר לי על כך שהצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה, זאת גם לאחר דיון ממושך והצעות שונות שהוצעו להם מחוץ לפרוטוקול באופן שניתן היה לקצר ולייעל את ההליך לטובת שני הצדדים.
הבקשה הינה לביטול פס"ד שניתן בהעדר כתב הגנה ביום 12/4/10.
כבר עתה יצוין, כי אין המדובר בבקשה לביטול פס"ד "מחובת הצדק".
עוד יודגש, כי למרות שב"כ המבקש חזר שוב ושוב על טענה זו במהלך הדיון, הרי שבבקשתו שלו עצמו לא ציין כי מדובר בבקשה לביטול "מחובת הצדק". ההיפך הוא הנכון, ב"כ המבקש העלה טענות הנוגעות לביטול עפ"י שיקול דעת ביהמ"ש (ראה ס' 9-16 לבקשה). בטענות אלו התייחס ב"כ המבקש לשיקולים אותם על ביהמ"ש לשקול בבקשה לביטול פס"ד, המושתתת כולה על שיקולים שהם מסורים לביהמ"ש ולא "מחובת הצדק".
כך טען ב"כ המבקש כי על ביהמ"ש לשקול את הסיבה למחדלו של הנתבע באי הגשת כתב הגנה וכן את סיכויי ההצלחה אם יבוטל פסה"ד.
ביטול "מחובת הצדק", הינו מתייחס למקרה בו הנתבע טוען כי לא קיבל את כתב התביעה או כי המסירה היתה שלא כדין. במקרה דנן, המבקש כלל וכלל לא מכחיש כי התביעה נמסרה לו כדין ואף טוען כי בעקבות כך נסע למשרד ב"כ המשיבה ומסר לו מסמך שניסח בעצמו, אשר סבר כי די בו כדי להוות כתב הגנה. המבקש טוען כי האמור לעיל נעשה "בשגגה תמת לב".
לפיכך, כאמור לעיל, אין המדובר בביטול מחובת הצדק.
לעניין סיכויי ההגנה, טען המבקש כי יש לו "טענות טובות באופן יחסי" מפני התביעה (ר' ס' 14 לבקשה). סתם המבקש ולא פירש כלל מהן אותן "טענות טובות באופן יחסי" ויודגש, הואיל ועסקינן בביטול המסור לשיקול דעת ביהמ"ש, הרי שחובה על המבקש לפרט בצורה ברורה ומלאה את פרטי הגנתו, שכן – כך קבעה הפסיקה – במידה ולא יעשה כן, אין מקום לביטול פסה"ד שהרי גם אם יבוטל, אין למבקש הגנה מפורטת אותה על ביהמ"ש לברר.
גם בדיון חזר ב"כ המבקש מס' פעמים על הטענה כי טענות ההגנה של המבקש יפורטו אם וכאשר יבוטל פסה"ד. לא כך הדין מחייב, שומה היה על המבקש לפרט את טענות ההגנה כבר בשלב של בקשת הביטול, זאת לא נעשה אף לא במסגרת תגובה נוספת שהגיש ב"כ המבקש לתגובתה של המשיבה.
אם לא די באמור, טוען ב"כ המשיבה כי המבקש למעשה הודה בחובו, הן במסגרת אותו מכתב הגנה שהמציא למשרד ב"כ המשיבה והן במסגרת הדיון שהתקיים היום. למעשה, כך טוען ב"כ המשיבה, מנסה המבקש להיבנות אך ורק מטענת קיזוז אשר אין לה יסוד, זאת הן לאור העובדה כי עילת התביעה אליה מכוון המבקש, התיישנה והן לאור העובדה כי מדובר בקיזוז ב"סכום לא קצוב" ומ"עסקה אחרת".
סבור אני כי הצדק בעניין זה עם ב"כ המשיבה.
ראשית, מטיעוני המבקש הן באותו כתב הגנה והן כפי שעלה בדיון בפני היום, עולה כי המבקש אינו מכחיש את החוב או לפחות את חלקו. כך, כאשר נדרש המבקש להידרש לעניין זה, הצהיר שוב ושוב כי הינו חב לפחות סך של 10,000 ₪ וכי הוא מוכן לשלם סכום זה.
שנית, גם הטענות שהעלה המבקש באותו "מכתב הגנה", הינן כלליות ביותר, חסרות פירוט כנדרש מטענת קיזוז וככל הנראה אף התיישנו נוכח התקופה הממושכת שחלפה מאז האירועים המוזכרים במכתב הנ"ל.
יחד עם כל האמור, איני מתעלם כליל מטענות המבקש בדבר זכויות היסוד של הגישה לערכאות והזכות כי טענותיו תישמענה בפני ביהמ"ש בטרם מתן פס"ד.
בפסיקה העוסקת בכך, הורחב שיקול הדעת של ביהמ"ש בבקשה לביטול פס"ד בצורה רחבה המאפשרת לביהמ"ש להתנות את ביטול פסה"ד בתנאים מתאימים בנסיבות אותו עניין.
למרות שאני סבור כי עפ"י שורת הדין ניתן היה להורות על דחיית הבקשה ועל הותרת פסה"ד על כנו, הרי שנוכח השיקולים דלעיל ונוכח שיקול הדעת הרחב המסור בעניין, אני סבור כי על מנת להתגבר על הכשלים שבבקשת המבקש, כפי שפורטו לעיל, על המבקש לעמוד בדרישות הבאות:
א.על המבקש לשלם למשיבה, בתוך 20 יום, סך של 10,000 ₪, זאת על חשבון החוב שאינו שנוי במחלוקת אף לשיטת המבקש.
ב.על המבקש לשלם למשיבה, בתוך 20 יום, סך של 2,000 ₪, זאת כהוצאות בגין הבקשה לביטול פס"ד ובגין מחדלו של המבקש באי הגשת כתב הגנה כנדרש.
ג.על המבקש להפקיד בקופת ביהמ"ש, בתוך 20 יום, סך של 30,000 ₪, זאת להבטחת פסה"ד ככל שיינתן, וזאת לאור קלישות טענות ההגנה כפי שהובאו בפני ביהמ"ש בשלב זה.